האיש שידע לעופף

מר טוֹמְשיק פסע בדרך שעקפה את בית החולים בווינוהראדי: הוא נהג לטייל שם כדי לשמור על בריאותו, שהיתה יקרה לו מכול. מר טומשיק היה גם ספורטאי מושבע, בעיקר כצופה נלהב במשחקי ליגת הכדורגל. אותה שעה היה מהלך בצעדים קלילים בדמדומי האביב ומדי פעם פגש בזוג נאהבים או במישהו מסְטְרָאשְנִיצָה. הייתי צריך לקנות מד־צעדים, הירהר בינו לבינו, כדי לדעת כמה צעדים אני עושה ביום אחד. לפתע נזכר כי כבר שלושה לילות שהוא חולם אותו חלום עצמו: הוא מהלך ברחוב, אך בדרכו ניצבת אישה עם עגלת ילדים, הוא מנתר ניתור קל ברגלו השמאלית ובאותה שנייה ממש הוא מתנשא לגובה של שלושה מטרים. אחר כך הוא מתעופף מעל לאישה עם העגלה ונוחת בריחוף גנדרני. החלום לא הפליא אותו כלל וכלל, הדבר נראה בעיניו מובן מאליו והסב לו תחושת נועם לא ישוער, אך עם זאת היה בכך מעט מן הגיחוך שאיש לפניו לא ניסה זאת. הרי אין דבר קל מזה — די להניע מעט את הרגליים, כאילו רכב על אופניים, והוא שוב עולה לגבהים, שט בגובה של הקומה הראשונה ושוב יורד בנחת אל הקרקע. די בניתור קל והוא מעופף ללא כל מאמץ; הוא כלל אינו צריך לגעת בקרקע, רק להניע את רגליו ולהמשיך במעופו. מר טומשיק צחק בחלומו בקול רם על שאיש זולתו עדיין לא גילה את התעלול. הרי זה קל יותר וטבעי יותר מן ההליכה, התחוור למר טומשיק בחלומו. מחר, לכשאקיץ, אצטרך לנסות זאת שוב. במשך שלושה לילות בזה אחר זה חלם את אותו החלום עצמו. היה זה חלום נעים: הוא חש כי כובד גופו ניטל ממנו... כמה נפלא היה לו ניתן לעופף ללא כל בעיות, רק לנתר מעט — מר טומשיק שלח מבטו סביבו. איש לא הלך בעקבותיו. מר טומשיק שוב פתח בריצה קלה, רק לשם שעשוע, כאילו הוא מבקש לדלג מעל לשלולית. באותו רגע התנשא לגובה של שלושה מטרים והתעופף בקשת מתונה מעל לפני הקרקע. הוא כלל לא השתאה: זה היה טבעי ומובן מאליו, הוא רק חש התרגשות מתוקה כאילו ישב בקרוסלה. מר טומשיק כמעט הצטווח מרוב שמחה ילדותית, אך כעבור שלושים מטרים שוב התקרב אל האדמה, ולעיניו התגלתה אדמה בוצית. הוא חזר והניע את רגליו כפי שעשה בחלומו, ומיד נסק לגובה וירד על הקרקע בקלילות וללא זעזוע כלשהו, במרחק של כחמישה־עשר מטרים מאחורי גבו של איש, שרגליו נשאוהו בהליכה מלנכולית לכיוון סטראשניצה. האיש נעץ בו מבט חשדני, מן הסתם לא מצא חן בעיניו שמישהו מהלך מאחוריו מבלי שישמע קודם את צעדיו. מר טומשיק חלף על פניו מבלי לעורר את חשדו במידת האפשר; הוא כמעט פחד לנתר בצעד נמרץ מדי מן הקרקע, שמא יתחיל שוב לעופף.
אני חייב לבדוק זאת באופן שיטתי, אמר לעצמו מר טומשיק וחזר באותה דרך עזובה הביתה. ואולם כמו להכעיס, נפגש רק בזוגות נאהבים ובעובדי רכבת, ולא נותר לו אפוא אלא לסטות בדרך צדדית אל מגרש שומם המשמש זה שנים לפריקת גרוטאות. כבר ירדה חשכה, אך מר טומשיק חשש שמא ישכח תורתו עד מחר. הפעם ניתר בהיסוס: הוא התרומם לגובה של מטר ונחת על האדמה נחיתה קשה במקצת. הוא ניסה זאת בשנית והסתייע בידיו כאילו היה שוחה. הפעם עף למרחק של שמונים מטרים, אפילו בחצי עיגול, ונגע בקרקע כשפירית קלילה. הוא ביקש לנסות זאת בפעם השלישית, אך באותו רגע שטפה אותו אלומת אור וקול גס שאל, "מה אתה עושה כאן?" זה היה סיור של המשטרה.
מר טומשיק נדהם עד אימה והתגמגם. "אני מתאמן כאן," אמר לשוטרים. "אז תואיל להתנדף למקום אחר ולהתאמן שם," התקצף השוטר, "לא כאן." מר טומשיק אמנם לא הבין מדוע הוא רשאי להתאמן במקום אחר ולא כאן, אך כיוון שהיה אזרח שומר חוק, איחל לשוטר ליל מנוחה ומיהר להסתלק. תקפה אותו חרדה לבל יתעופף בלי משים, אולי יעורר הדבר חשד בעיני המשטרה. רק משהגיע אל מכון הבריאות הלאומי, שוב זינק לתוך החלל. הוא התנשא מעל לגדר התיל ובעזרת ידיו, התעופף מעל לגן המכון עד לצד השני, לרחוב הכתר, שם נחת סמוך לעובדת שנשאה בידה קנקן בירה. העובדת הצטעקה ופתחה במנוסה. מר טומשיק אמד את מעופו במאתיים מטרים; הוא ראה בכך התחלה מצוינת. בימים שלאחר מכן שקד בחריצות על אימוני הטיסה, כמובן רק בלילות ובמקומות עזובים, במיוחד בסביבות בית העלמין היהודי, לא הרחק מאולשָנִי. הוא ניסה שיטות שונות, למשל נסיקה אחר ריצה או המראה אנכית מן המקום. הוא הגיע ללא קושי, רק בעזרת נענועי רגליו, עד לגובה של מאה מטרים, אך לא הרהיב עוז בנפשו לעלות עוד. אחר כך ניסה שיטות שונות של ירידה, כגון נחיתה אלגנטית או נפילה תלולה ואטית. זאת אפשר היה להשיג בעבודת ידיים; הוא גם למד לשלוט במהירות ולשנות את הכיוון באוויר, לעוף מול הרוח, עם משקולת ביד, לעלות ולרדת לפי הצורך וכיוצא בזה. הכול היה פשוט בתכלית הפשטות; מר טומשיק השתומם יותר ויותר על שהבריות עדיין לא גילו זאת. מן הסתם לא ניסה איש לפניו לנתר ולעוף. באחת הפעמים נותר באוויר שבע־עשרה דקות תמימות, אבל אחר כך הסתבך בחוטי הטלפון והחליט לרדת. באחד הלילות ניסה לעוף ברחוב הרוסים, הוא טס בגובה של ארבעה מטרים ומשהבחין מתחתיו בשני שוטרים, נחפז לפנות מעל לגנים של רובע בתים פרטיים. בעודו מעופף, שמע שריקות חדות של משרוקיות משטרה שפילחו את דממת הליל. הוא חזר אל אותו המקום ברגל וראה שישה שוטרים מצוידים בפנסי כיס סורקים את הגן. נודע לו כי הם מתחקים אחר עקבות של גנב שטיפס מעל לגדר.
רק עתה התחוור לטומשיק מה גדולים היתרונות של יכולתו להתעופף, אך כל רעיון מעשי לא עלה על דעתו. באחד הלילות פיתה אותו חלון פתוח בקומה השלישית בכיכר יז'י מלובקוביץ. מר טומשיק עלה לשם לאחר ניתור קל. הוא התיישב על אדן החלון ולא ידע מה הלאה. הוא שמע את קולו של מישהו שישן שינה עמוקה וקולנית. הוא הזדחל לתוך החדר, אך כיוון שלא התכוון לגנוב, נותר על עומדו בהרגשת מועקה ומבוכה הפוקדת אדם שנקלע לדירה זרה. מר טומשיק מילט אנחה וחזר וטיפס על החלון, אך כדי להותיר אחריו סימן שיעיד על הישגו הספורטיבי, שלה מכיסו פיסת נייר ורשם עליה בעיפרון "הייתי כאן!! הנוקם X". הוא הניח את הנייר על שולחן הלילה של האיש וצנח בלאט מן הקומה השלישית. רק משהגיע הביתה, נוכח לדעת כי אותה פיסת נייר לא היתה אלא מעטפה עם כתובתו, אך הוא לא הרהיב עוז בנפשו לשוב ולקחתה. ימים מספר היה שרוי בחרדה נוראה, שמא תחקור המשטרה בעניין, אך למרבה הפלא לא אירע דבר.

כעבור זמן־מה חש מר טומשיק כי שוב לא יוכל לטפח את הטיסה כתחביב פרטי וסודי, ואולם הוא לא ידע כיצד ינחיל את תגליתו לציבור הרחב. הרי אין דבר קל מזה — די לנתר ולהסתייע מעט בידיים וכבר אתה יכול לעופף כציפור. אולי ייוולד ענף ספורט חדש, או אולי אפשר יהיה, למשל, להקל על תנועת הולכי הרגל ברחובות, ושוב לא יצטרכו לבנות מעליות. בכלל, תהיה זאת תגלית בעלת משמעות כבירה. אמנם מר טומשיק לא ידע בבירור מה יהיה טיבה, אך הדברים יתפתחו מאליהם. כל תגלית גדולה נראית בתחילתה כצעצוע סרק.
בביתו של מר טומשיק התגורר שכן צעיר ושמן, שקראו לו ויטה, אחד שעסק בכתיבה לעיתון. כן, הוא היה עורכו של מדור ספורט או משהו כזה. באחד הימים סר מר טומשיק אל האדון ויטה ואחרי הליכה סחור־סחור פלט כי הוא רוצה להראות לו דבר מעניין. הוא לא אבה לגלות את סודו, ומר ויטה סבר כי יש לו עסק עם תימהוני. ואולם, לאחר הפצרות מרובות התרצה, ובשעה תשע בערב הלכו השניים אל בית העלמין היהודי.
"ובכן הבט, אדוני העורך," אמר מר טומשיק, ניתר מן הקרקע והתנשא לגובה של חמישה מטרים לערך. שם ביצע מיני תרגילים, ירד אל הארץ, עלה שוב תוך תנועות ידיים נמרצות ואפילו נשאר מרחף באוויר שמונה שניות תמימות. מר ויטה הרצין מאוד והחל לבדוק את תרגיליו של מר טומשיק. הלה הדגים לו זאת באורך רוח: די בניתור קל וכבר אתה באוויר, לא, אין בכך אף שמץ ספיריטואליזם ולא דרושים כוחות עליונים כלשהם. גם כוח רצון ומאמצי שרירים אינם דרושים לכך, די לזנק ולעוף. "נסה זאת בעצמך, אדוני העורך," הפציר בו, אך מר ויטה ניענע בראשו. "יש כאן מן הסתם תעלול כלשהו," הירהר בקול. אני ארד לשורש העניין, חיווה דעתו. הוא ביקש ממר טומשיק שלא להראות זאת בינתיים לאיש.
בפעם הבאה הוכרח מר טומשיק לעופף בנוכחותו של ויטה כשהוא מחזיק בידיו משקולות של חמישה קילוגרם. הפעם זה היה פחות מוצלח והוא עלה רק לגובה של שלושה מטרים. אך מר טומשיק היה שבע רצון. לאחר הטיסה השלישית אמר מר ויטה, "ובכן, שמע נא, מר טומשיק, אינני רוצה להבהיל אותך, אך זהו עניין רציני מאוד. מעופו של אדם המושג בכוח־עצמי הוא בעל משמעות כבירה. למשל לצורך ההגנה על המולדת, מובן? יש לטפל בנושא באורח מקצועי. אתה יודע, מר טומשיק, לדעתי אתה חייב להדגים זאת בנוכחות מומחים. אני כבר אדאג לכך."

וכך קרה שבאחד הימים ניצב מר טומשיק, לבוש במכנסי התעמלות, לפני ארבעה אדונים. המפגש התקיים בחצר המכון הממלכתי לחינוך גופני. מר טומשיק היה מבויש בשל היותו עירום; הוא היה שרוי במתח ורעד מחמת הצינה, אבל מר ויטה לא הרפה: יש לבצע את התרגיל אך ורק במכנסי התעמלות כדי שהכול יראו כיצד הוא עושה זאת. אחד מן האדונים האלה, איש חסון וקירח, היה פרופסור להתעמלות באוניברסיטה. חזותו העידה בו כי כל העניין אינו מתקבל על דעתו, אפילו חוטמו גילה כי מבחינה מדעית הוא מתייחס לכל התרגיל כאל שטות גמורה. הוא הביט בשעונו בקוצר רוח והשמיע קולות נהמה.
"ובכן, מר טומשיק," התרגש מר ויטה, "הדגם לנו זאת עם זינוק." מר טומשיק נבהל ורץ שתי פסיעות.
"רק רגע," עצר אותו המומחה. "הזינוק שלך הוא גרוע ביותר. אתה חייב להעתיק את כובד גופך לרגל שמאל, מובן? עוד פעם!"
מר טומשיק חזר וניסה להעתיק את כובד גופו לרגל שמאל.
"והידיים, אדוני," אילפו המומחה בינה. "אינך יודע מה לעשות בידיך. אתה צריך להחזיק את זרועותיך בתנוחה שתאפשר את שחרור החזה. וקודם, בשעת הזינוק עצרת את נשימתך. זאת אסור לעשות. אתה חייב לנשום עמוק. היה נינוח. אנא, עוד פעם!"
מר טומשיק התבלבל, עתה לא ידע באמת מה יעשה בידיו וכיצד ינשום. הוא דישדש במקום וחיפש את נקודת הכובד של גופו.
"עכשיו!" קרא מר ויטה.
מר טומשיק התנודד כמטוטלת ופתח בריצה וברגע שביקש לזנק כדי להמריא, פסק המומחה, "לא טוב! עשה זאת שוב!"
מר טומשיק ביקש להיעצר, אך הדבר לא עלה בידיו, הוא ניתר חלושות והתעופף לגובה של מטר, אך כיוון שביקש להיענות להוראה, צנח לאדמה ונותר עומד במקומו.
"גרוע ביותר," צעק המומחה, "אתח חייב לעבור לתנוחה של כריעה! לצנוח על קצות אצבעותיך ולהתנועע כקפיץ! ואת ידיך העף קדימה, מובן? הרי ידיך נוטלות על עצמן את גורם ההתמדה, אדוני, זוהי תנועה טבעית. חכה," אמר המומחה, "אני אראה לך כיצד קופצים. הסתכל היטב איך אני עושה זאת." הוא השליך מעליו את מקטורנו ועבר אל קו הזינוק. "אנא, שים לב, אדוני, נקודת הכובד נשענת על רגל שמאל, הרגל מכווצת והגוף נטוי קדימה, את מרפקי אני מחזיק מאחור כדי להרחיב את בית החזה. עשה זאת כמוני!"
מר טומשיק חיקה את תנועותיו. מעולם לא התכווץ באי־נוחות רבה כל כך.
"אתה חייב להתאמן," אמר המומחה, "ועכשיו הבט! ברגל שמאל אני מזנק קדימה — " המומחה זינק, רץ שישה צעדים כשהוא מצייר בזרועותיו עיגול נפלא, אחר נפל בתנועה אלגנטית למצב של כריעה, כשזרועותיו פשוטות קדימה.
"כך עושים זאת," אמר ומשך את מכנסיו. "עשה זאת בדיוק כמוני."
מר טומשיק נעץ מבט משתאה ואומלל במר ויטה. האם זה באמת הכרחי?
"עוד פעם," אמר מר ויטה, ומר טומשיק התפתל על פי ההוראה. "עכשיו!"
מר טומשיק הסתבך ברגליו, הוא זינק בשמאלית. אולי זה לא משנה, העיקר שארד לכריעה ואפשוט קדימה את ידי, חשב בלבו תוך כדי הריצה. כמעט שכח לקפוץ, הוא נחפז לזנק — רק להצליח בכריעה הבזיק במוחו. הוא קפץ לגובה של חצי מטר ונפל על האדמה במרחק של מטר וחצי. אחר כך מיהר לעבור לתנוחת כריעה ופשט את זרועותיו קדימה.
"אבל מר טומשיק," הצטעק מר ויטה, "אתה כלל לא עפת! אני מבקש ממך, עוד פעם!"
מר טומשיק זינק פעם נוספת. הוא קפץ למרחק של מטר וארבעים, אך הצליח לנחות בכריעה ולפשוט את ידיו. הוא היה שטוף זיעה ולבו הלם בגרונו. אלוהים, שיניחו לי כבר, אחזה בו רוח תבוסה.
באותו יום קפץ עוד פעמיים, אחר כך נאלצו לוותר על ההמשך.
מאותו יום ואילך שוב לא ידע מר טומשיק לעופף.

תרגום: דב קווסטלר

מתוך "האיש שידע לעופף", קארל צ'אפק, (סיפורים קצרים והומורסקות). ראה אור בתרגום של דב קווסטלר בהוצאת דביר בשנת תשל"ז (1977) ובמהדורה חדשה בהוצאת "מחברות לספרות" בשנת תשע"א, 2010.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קארל צ'אפק.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערלהטוטן בקנטרברי. תצלום: כריס בקט


תגובות פייסבוק

3 תגובות על האיש שידע לעופף