האם אדריכלים הם אדוני המרחב?

"ניתן אולי לומר שאחדים מהקונפליקטים האידיאולוגיים המניעים כיום את המחלוקות מתנהלים בין הצאצאים האדוקים של הזמן לבין הדיירים הקנאים של המרחב". 1 בספר "הטרוטופיה" מובא ריאיון של מישל פוקו עם קבוצת אדריכלים משנת 1967, אשר במהלכו התייחס פוקו לעקרונות המגדירים את המציאות ואת ארגון המרחב, ובעיקר לאופן שבו האדריכלות מעצבת את המרחב. תוך כדי השיחה בין פוקו לקבוצה עלתה השאלה הבאה:

 

שאלה: אם כן, הארכיטקטים אינם עוד אדוני המרחב כפי שהם תופסים את עצמם או כפי שהיו בעבר?
פוקו: לא. הם אינם לא הטכנאים ולא המהנדסים של שלושה משתנים גדולים: טריטוריה, תקשורת ומהירות. מדובר בדברים החומקים מתחומם.

 

הרעיון שאדריכלים אינם עוד אדוני המרחב מהווה קושי ניכר למראיין. השאלה צצה ועולה שוב בהמשך הריאיון:

שאלה: פעם נוספת, כוונת הארכיטקט איננה איפה הגורם המכריע ביותר?
פוקו: שום דבר אינו מכריע. זה מה שמעניין בניתוח החברה. זו הסיבה מדוע אין דבר שמרגיז אותי יותר משאלות כאלה – שהן בעיקרון מטאפיזיות – על ביסוס הכוח בחברה או על הכינון העצמי של החברה. אין תופעות בסיסיות. ישנם רק יחסים הדדיים ופערים נצחיים ביניהם.

 

הריאיון ממשיך, אך לא בלי ניסיון נוסף לזכות במילת הערכה מהפילוסוף:

שאלה: הפכת את הרופאים, הסוהרים, הכמרים, השופטים והפסיכיאטרים לדמויות מפתח של הקונפיגורציות הפוליטיות שמהן נובעת שליטה. האם תוסיף את הארכיטקטים לרשימה?
פוקו: אתם יודעים, כשדיברתי על הרופאים ועל דמויות אחרות מאותו סוג, לא ביקשתי לתאר את דמויות השליטה אלא דווקא לתאר את האנשים שדרכם הכוח עובר [...] ככלות הכול לארכיטקט אין כוח עלי. אם אני רוצה להרוס או לשנות את הבית שהוא בנה עבורי, להציב מחיצות חדשות או להוסיף אח, לארכיטקט אין שום שליטה על כך. צריך, אם כן, למקם את הארכיטקט בקטגוריה אחרת.2

 

במהלך אלפי השנים שבהן התפתחה התרבות האנושית, מעמדם של האדריכלים אכן הקנה להם, לפחות לזמן מה, את התואר "אדוני המרחב". סביב שמות כמו ויטרוביוס, מיכאלאנג'לו, ברונלסקי או אלברטי התפתח מעין מיתוס הקשור בשליטה המוחלטת ברזי המרחב מצד אחד וביכולת לבטא בחלל הבנוי את כל הנשגב והמופלא בנפש האדם מצד אחר. חיבור זה שבין אדריכלות ומרחב איננו מתמיה שכן האדריכלים יוצרים בסופו של דבר אובייקטים, לעתים אובייקטים בעלי משמעות מכוננת אשר כוחם ועוצמתם באים להם מהצבתם במרחב. כך הפכה האדריכלות, בצדק, להיות העיסוק המרחבי הלגיטימי והמדובר ביותר.

דיסציפלינה זו התפתחה במהלך מאות ואלפי השנים שבמהלכן החברה האנושית השתנתה לאיטה. האדריכלות ליוותה את מסעותיו של המין האנושי מהמיתולוגיות הקדומות דרך ימי התנ"ך להתפשטות הנצרות וימי הביניים ועד למהפכות הדתיות הכלכליות והפוליטיות שיצרו את העת החדשה. לאורך תחנות אלו חקקה האדריכלות את מאורעות ההיסטוריה באבן ובטון, כאילו הייתה מעין "יומן מסע" של התרבות האנושית. בכל שלב ושלב ליוו האדריכלים את החברות האנושיות, תיארו במפורט כיצד לחיות ובאילו מבנים להתגורר, תכננו את עריהן ובתיהן והעמידו אנדרטאות ענק כביטוי ליכולת האדם לכבוש את המרחב.

תיאור זה או דומה לזה שכן בוודאי בלא-מודע של אותם אדריכלים שישבו מול פוקו בשנת 1967 ותמהו על דבריו. כיצד הוא, התיאורטיקן הנודע, יכול שלא לכלול את האדריכלים ברשימת "אדוני המרחב"? הרי האדריכלות הייתה מאז ומעולם הדיסציפלינה של המרחב! כיצד יכול פוקו להפריד באופן חסר רחמים בין כל הישגי המקצוע, כל הידע שנצבר על אודות בזיליקות ועמודים, יסודות וקשתות, בטון ופלדה, קירות מסך וקמרונות גותיים, לבין המושג "אדוני המרחב"? אפשר להניח, בעיקר מכיוון שהשאלה שהוצגה לעיל נשאלת פעמים מספר, שהמושג "אדוני המרחב" נתפס ומתפרש באופן שונה לחלוטין אצל האדריכלים ואצל פוקו. ה"מרחב" האדריכלי הוא באופן הפשוט ביותר שדה הפעולה העיקרי והדומיננטי שבו יוצרים את המציאות הבנויה שבה אנו חיים ומתקיימים. הכבישים והרחובות, החצרות והגשרים הם אותות וסימנים יומיומיים לכך שמקצועות התכנון משפיעים השפעה רבה על הסביבה הבנויה. לעומת זאת, ה"מרחב" שעליו מדבר פוקו הוא למעשה שם קוד לתפיסה פילוסופית שמתארת לפי פוקו את המציאות כולה – זו המרחבית אך גם זו המדעית, הנפשית והתרבותית. פוקו, שתרם תרומה מכרעת לשיח העכשווי המתרחש בתחומים רבים במדעי החברה והרוח, ביסס את הקריירה התיאורטית שלו על פיתוח הרעיון שהמציאות כמות שאנו חווים אותה מתארגנת סביב כוחות בסדרי גודל שונים הנאבקים ביניהם על מנת לשרוד בעולם שעל פי טבעו מחזק את החזק ומחליש את החלש 3. ה"מרחב" של פוקו הוא מונח כמעט מטאפיזי, הוא תשתית רעיונית-אידיאולוגית, זירה שבה מתחוללים אותם מאבקי כוח.

השיחה בין פוקו לאדריכלים, שהתקיימה לפני כחצי מאה שנה, מעניינת מכיוון שהיא מבטאת יפה את התופעה שבה עוסק ספר זה: מעמדה המאותגר של האדריכלות כתחום שחלקים שונים שלו יודעים "לדבר" האחד עם השני. חוסר האמון שרוחשים אנשי הפרקטיקה לאנשי התיאוריה ולהפך, מעמדו ההולך ופוחת של האדריכל הפרקטי בצוותים של אנשי מקצוע ומול גורמים בירוקרטיים ואדמיניסטרטיביים, וגם הבלבול וחוסר הבהירות שמאפיינים את הקשרים בין המושגים, השיטות, צורת המחקר והטרמינולוגיה המתלווים לתחום האדריכלי – כולם תופעות מצויות כיום באדריכלות.4 הטענה שהשדה האדריכלי התפלג לעולמות שונים המכילים תיאוריה ופרקטיקה 5, או האבחנה שהאדריכלות מנסה להתחדש על ידי התפשטות לדיסציפלינות אחרות מצביעות על משבר מתמשך שהיא שרויה בו.6 תחושות אלו מבוטאות על ידי שורה ארוכה של מבקרים המתארים את התפוררותה כביכול של הדיסציפלינה והפיכתה לתחום של "טכנאות בינוי" פרקטית מחד גיסא ולמסגרת דיון של שיח ביקורתי בתחומים דיסציפלינריים שונים, כגון סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, לימודי תרבות ומגדר, ספרות והיסטוריה השוואתית ופילוסופיה מאידך גיסא.

האם אנו עדים להתפוררותו של תחום מפואר שעבר זמנו? רמז לתחושה מעין זו מופיע בתיאורו העגום משהו של לה-קורבוזייה "המהנדסים הם בריאים וגבריים, מוסריים ועליזים. הארכיטקטים הם מאוכזבים ומובטלים, פטפטניים ועגומים. זאת משום שבקרוב לא יהיה להם דבר לעשות. אין לנו עוד כסף לפיגומים של זיכרונות היסטוריים, אנו חייבים להתרחץ" 7. האם ניתן לתת הסבר לתחושה הקיימת אצל רבים מאלו החוקרים את האדריכלות שהדיון הביקורתי-תיאורטי המתפתח לא ממש מצליח להשפיע על המרחב הבנוי?

במהלך הפרקים הבאים אנסה לתאר את מה שלדעתי הוא מקור אפשרי למצוקתה של האדריכלות. אף על פי שייתכן מאוד שבין פוקו לאדריכלים התקיימה "שיחת חרשים" בנוגע לעומקו ומשמעויותיו של המושג "מרחב", עדיין אפשר לטעון שמצוקתה של האדריכלות נובעת מסתירה בסיסית וחריפה עמוקה יותר: ייתכן כי המצוקה של האדריכלות נובעת מחוסר ההתאמה החלקית שלה לעולם שלנו. במילים אחרות, חלק מהנחות היסוד של האדריכלות לא מתאימות מזה זמן רב לעולם שבו אנו חיים, על חוקיו, עקרונותיו והנחות היסוד שלו. באופן ראשוני ניתן אולי לנסח את הסתירה הזו כך: העולם שלנו הוא עולם מובהק של "זמן", ואילו התחום האדריכלי הוא תחום המבוסס בצורה משמעותית גם על "מרחב". חוסר ההתאמה בין עולם שמבוסס על "זמן" לבין תחום שמבוסס על "מרחב" (הן כזה של האדריכלים, והן כזה של פוקו) בא לידי ביטוי בכך שהאדריכלות הופכת להיות תחום שהרלוונטיות שלו נתונה יותר בסימן שאלה, תחום אשר פחות ופחות משפיע באופן מהותי על העולם המודרני.

העיסוק במרחב על תכונותיו היה מאז ומתמיד חלק בסיסי ביותר מהתרבות האנושית. המרחב, העיסוק בו אך גם ההשתעבדות אליו הם נושא שנוי במחלוקת – החל מימי התנ"ך8 וכלה בסכסוכים הטריטוריאליים של ימינו. אולם מעמדו של המרחב איננו אחיד לאורך ההיסטוריה. בשלב מסוים תרבויות שלמות עברו באופן קיצוני למדי ממציאות המושתתת על המרחב כהשראה 9 יחידה ומוחלטת לאורח חייהן למציאות המבוססת על הזמן כמחולל עיקרי וכמקור השראה. במציאות החדשה שאותה פיתחו התרבויות הללו, המרחב הפך לרכיב משני בחשיבותו במערכת הנחות היסוד של החברה10. בחלק העולם שבו התרחשה, כמאמר לוי-שטראוס, "היסטוריה חמה"11, כלומר היסטוריה שבמסגרתה עברה החברה שינויים מהותיים של התפתחות, החלו רעיונות המושתתים על שינוי בתוך הזמן לתפוס את מקומם של הרעיונות המסורתיים המושתתים על השריר והקיים שעוצבו כך שיהיו יציבים לנצח. שינוי זה התבטא בהכרה בזמן הליניארי, בתפקידו של המושג "קידמה" (Progress) וביכולת להשתנות בתור המחוֹללים העיקריים של המציאות. הנחות יסוד חדשות אלו העבירו קבוצות שלמות ממערכת שבה כל היקר, הקדוש והמשמעותי קבוע ועומד לעולמי עד לעולם שבו מערכות משמעותיות רבות במציאות מגדירות את עצמן דווקא על רקע השינויים לאורך זמן. ואכן, החברות "המנצחות" – אלו המגדירות את הכלכלה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית – או החברות שהחליטו להפוך לגורם משפיע בגיאוגרפיה הגלובלית הנוכחית, לטוב ולרע, הן החברות שאימצו את הנחות היסוד המבוססות על זמן והמגדירות את עצמן דרך "שינוי מואץ יותר ויותר", או שנמצאות בתהליך אימוץ של הנחות אלו.12

אף על פי שאירועים אלו החלו לפני אלפי שנים, התקופה שבה הנחות היסוד שינו את העולם מקצה לקצה החלה להיות מורגשת באופן משמעותי בערך עם המהפכה הצרפתית. מאז התפרקותה של צרפת המונרכית במאה ה-18 החל העולם להשתנות ואתו גם הדרכים לתאר את המציאות. יחד עם תחומים רבים נוספים של המציאות האנושית – עם הפוליטיקה, שיטות הממשל והמימון, הספרות ותיאוריות המחקר, המדיה הציבורית ועסקי השעשועים – החלה גם האדריכלות, לרוב באופן לא-מודע, לנסות ולהגדיר את עצמה מול העתים המשתנות ובחנה האם וכיצד היא מתעדכנת בדומה לתחומים אחרים. במהלך בחינה זו עבר תחום האדריכלות תחנות רבות שבמסגרתן אומצו ונדחו צורות בנייה רבות וסגנונות שונים. הוגים שונים בתחום זה ניסו לקבוע האם ובאיזו נקודה אכן הצליחה האדריכלות "ליישר קו" עם שאר התחומים שעברו מחשיבה מבוססת מרחב לחשיבה מבוססת זמן. לדעת רוב ההוגים הללו, ניתן לזהות שינוי כזה באדריכלות החל משנות ה-20 באירופה. סימני השינוי באים לידי ביטוי בזרמים כמו האוונגרד הרוסי, הסגנון המודרניסטי שהוצג בבית הספר "באוהאוס", תרבות הפופ, האדריכלות האורגנית, הברוטליזם, התנועות הרחבות של הפִירבוּר, הסגנון הפוסט-מודרני של שנות ה-80, הפוסט-אורבניזם, ניו-אורבניזם ורה-אורבניזם, הדיגיטציה ואדריכלות ה"בלובים", מחשבת הסייבר ועוד תחנות ביניים רבות. בנוסף לסגנונות וטכניקות בנייה, לעתים באופן מלאכותי, התרחב השיח האדריכלי באופן חסר תקדים בהשוואה לתחומים אחרים, תוך כדי השתתפות נמרצת בדיונים הנוגעים במרקסיזם, סטרוקטורליזם, פנומנולוגיה, אתיקה, פסיכואנליזה, תיאולוגיה, אנתרופולוגיה ועוד.

הניסיון לעקוב אחר כל אותם תחומים שבהם יש לאדריכלות נגיעה לכאורה יוצר תחושה שייתכן והמקצוע מנסה להשתנות או להגדיר את עצמו מחדש על מנת להדביק איזשהו פער בלתי ניתן לגישור. יש החשים שאוסף התחומים שהאדריכלות רואה בהם במה לגיטימית לשיח מעיד למעשה על כך שהשינויים החלים באדריכלות אינם אלא שינויי סגנונות חיצוניים, בעוד שהתחום עצמו נותר מאובן באופן יחסי ולמעשה שייך לתקופה שעבר זמנה. בדיקת מושגים מרכזיים באדריכלות כמו "טכנולוגיה", "גמישות", "תנועה", "דיגיטציה", "קנה מידה אנושי" ועוד מושגים רבים אחרים המוטבעים בפיותיהם של תיאורטיקנים ואנשי מעשה עדיין לא סיפקה מענה לשאלה האם נמצאה הנוסחה לשילוב התחום האדריכלי במציאות שהפוליטיקה, התקשורת או הכלכלה התאימו עצמן אליה. מעמדה השנוי במחלוקת של האדריכלות בעולם והפער ההולך וגדל בין גבולות השיח התיאורטי באדריכלות לבין המרחב הבנוי שסביבו מפזרים סימני שאלה באשר לתפקידו האמיתי של האדריכל בפרוס המאה ה-21, מלבד כמובן תכנון מבנים, בתים רחובות וערים. ואולי זה מספיק?

ספר זה מנסה, כאמור, לברר את תפקידו של האדריכל ואת מעמד המרחב הפיזי דרך הנחות היסוד השונות המרכיבות את המציאות בעיני חברות שונות של בני אדם. אולם לא תיתכן הבנת תפקידה של האדריכלות ללא הבנה טובה יותר של תפקיד המרחב בתפיסת המציאות האנושית. בירור זה יאפשר להבין באופן טוב יותר מהם הקשרים המתקיימים בין תרבות למרחב, קשרים שמשתנים מחברה לחברה על פי הנחות היסוד התרבותיות שלה, ובעיקר כנגזרת של תפיסת הזמן הנוכחת באותה חברה. בבירור זה יש משקל רב למושג "מרחב" כפי שהעולם המודרני מפרש אותו. ההבנה מדוע העולם המודרני תופס את המרחב באופן אמביוולנטי ומהן הסיבות לגישתו הספקנית ואפילו חשדנית כלפי עקרונות מוסריים או חברתיים הנגזרים מתוך תפיסת מציאות מבוססת מרחב – הבנה זו הכרחית לבניית הטיעון המרכזי בספר.
גם המושג "מרחב" בעצמו מצריך הסבר, מכיוון שכפי שניתן להסיק מהשיחה שהתקיימה בין פוקו לאדריכלים, במונח זה מקופל הרבה מעבר למושג הגיאוגרפי של טריטוריה או קרקע. המונח "מרחב" כולל בתוכו משמעויות ביחס לתפיסת מציאות שלפיה המרחב הפיזי הוא הגורם המכונן של ההוויה או העולם13, ואלה משפיעים על תפיסת הזמן של החברה ואפילו על ההיסטוריה שלה14. כפי שיתברר בהמשך, לתפיסות עולם תלויות מרחב או תלויות זמן יש השלכות מידיות על מבנה ההתנהלות ואפילו על התפקוד של החברה המגדירה את עצמה לאורן.15 לכן, ההתייחסות במסגרת הספר למילה "מרחב" תהיה כאל קוד הטומן בחובו משמעויות רחבות בהרבה מהאסוציאציות המידיות של טריטוריה, גיאוגרפיה, מציאות תלת-ממדית ועוד. באותה צורה בדיוק, גם המושג "זמן" ייתפס כמילת קוד המתארת מערכת שלמה של הנחות יסוד הקובעות תפיסת עולם. רכיבים אלו של תפיסת המציאות יידונו בהרחבה בפרק הבא של הספר.

בפרקים הבאים תוצג הטענה שבמהלך מאתיים השנים האחרונות עשה העולם קפיצה משמעותית לעבר חשיבה המבוססת על זמן, ושכפועל יוצא ממנה העולם הופך להיות גלובלי יותר, טכנולוגי יותר וקפיטליסטי יותר.16 תפיסה זו של תרבות "זמן" תתקשר גם לתחושה האינטואיטיבית שהמודל המערבי-קפיטליסטי הפך להיות המשפיע העיקרי על רוב המדינות או החברות (למעט אלו שיש להן התנגדות אידיאולוגית לתפיסה המערבית)17. אמנם עמדה המבקשת לתאר את המודרניזם או תפיסה מבוססת "זמן" כמערכת חיובית באופן כללי אינה תמיד פופולרית כיום ולעתים קרובות אף נתפסת כזדונית18, מכיוון שלטענת מבקריה היא משרתת אינטרסים כלכליים ושלטוניים של ההגמוניה שמטרתה ניצול ושיעבוד; אך בה במידה שביקורת כזו מחייבת התייחסות מפורטת, אין בכוונת ספר זה להכריע בין השתיים אלא לתאר את הקשרים הפנימיים בין תפיסות "המרחב" ו"הזמן" לבין הצורה שבה חושבת ופועלת החברה שקשורה לתפיסות הללו. אחת הסיבות לעוצמתה של ההנחה האינטואיטיבית שהמציאות מבוססת מרחב, היא שמרחב העצמים הפיזיים או ה"אובייקטים" הוא המגע הראשון והמידי שלנו עם המציאות, ולא ניתן להפריד אותו מתפיסתנו החושית המידית. כמו שמצהיר פוקו:

ואילו העידן העכשווי יהיה מעל הכול המאה של המרחב. אנחנו בעידן של זמניות, של זה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אנחנו מצויים, כך אני מאמין, ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת בין נקודות ומצליבה את חוטיה.19

על אף קיומה של טענה מתמשכת ומבוססת של תפיסה אלטרנטיבית20הגורסת שמה שבאמת מייצר את המציאות איננו המרחב אלא הזמן, ניכרת עליונותה היחסית של טענת פוקו. המרחב, אחרי הכול, הוא מקור ההשראה הישיר והאינטואיטיבי יותר, והוא גם קודם לזמן מבחינה אנכרוניסטית. ההנחה של הספר הנוכחי היא שקיים קשר ישיר בין העובדה שהאדריכלות שרויה כיום בבעיה לבין ההבדל בגישות בין זמן ומרחב המתואר לעיל. ייתכן שהתחושה המתמדת של כרסום במעמדו של האדריכל לטובת שיקוליו של היזם או כוחות אחרים והפערים בין האקדמיה ובין הפרקטיקה שאיננה מפנימה כמעט את המתואר בספרות התיאורטית (מלבד אולי פעולה של "חיקוי" תקדימים המופיעים בסקירת פרויקטים חדשים) הם סימפטומים של שבר עמוק שנובע מהמרחק ההולך וגדל בין תחום שעיסוקו המקורי והמסורתי מעוגן במרחב לבין עולם שבאופן עקבי מעביר את כובד משקלו מן המרחב והלאה, על אף פוקו ומשנתו. האדריכלות המסורתית כמו זו שאנו מכירים היום עסוקה באופן מובן והכרחי במרחב ותכונותיו. אולם השאלה כיצד דיסציפלינה זו מוצאת את מקומה בעולם שנוטש לאיטו את המרחב לטובת הזמן הופכת להיות רלוונטית מתמיד.

אחד מביטוייה של שאלה זו מתגלה בדיון שמתקיים בצורה כזו או אחרת במאה השנים האחרונות על אודות תרומתה ואיכויותיה של האדריכלות ה"מודרנית". הביקורת של חוקר האדריכלות ריינר בנהם (Banham) על אדריכלי "עידן המכונה הראשון" (השליש הראשון של המאה ה-20), שיצרו, לטענתו, אך ורק סגנון חיצוני מתוחכם ולא קידמו את התחום למחוזות שאליהם התפתחו הטכנולוגיה והפוליטיקה של העידן המודרני, מעלה שוב את השאלה החוזרת אז כהיום, האם קיימת בכלל אדריכלות שמבוססת על הנחות יסוד שמניעות את חברת הזמן? האם יכולה האדריכלות להניח למרחב ולהתקיים גם באופן אחר? אין ספק שקשה לדמיין היתוך בלתי מוכר כזה, של מופשט במרחב. השאלה הזאת תדרוש בירור של המשמעות של המילה "מרחב" ומה מקפל בחובו המושג "זמן". חלקו הראשון של הספר יתמקד בניתוח הכללי יותר של שני המושגים הללו ושל האופן שבו הם באים לידי ביטוי בייצוג המציאות בספרות ובאמנות. חלקו השני של הספר יעלה את השאלות הנידונות תוך כדי בחינה של הדיסציפלינה האדריכלית וידון בשאלת משמעותה של האדריכלות בחיינו בעת המודרנית. בירורים אלו ינסו גם להציע כיוונים אפשריים לתהליך שבו האדריכלות משתלבת בפרקטיקות ה"זמן".

פרק מתוך ספרו של יהודה גרינפלד-גילת, "צאצאי הזמן ואדוני המרחב", שראה אור בהוצאת "רלסינג".

תמונה ראשית: "המרידה", לואיג'י רוסולו (1911) [פרט], מוזיאון Gemeentemuseum, האג. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יהודה גרינפלד-גילת.
- דימוי שער"המרידה", לואיג'י רוסולו (1911) [פרט], מוזיאון Gemeentemuseum, האג. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

3 תגובות על האם אדריכלים הם אדוני המרחב?