הביצית של סבתא

ישר כשהניחו אותה על חזי אחרי שחתכו את חבל הטבור, הבחנתי שהיא דומה באופן מוגזם לסבתי המנוחה. אותן עיניים צרות ומעליהן גבות חיוורות בצורת ירח, אותו קלסתר עגול שנשאר כזה גם בזיקנתה, אפילו הציפורניים שלה היו משוחות בלָאק האדום שסבתי הייתה מושחת בו את ציפורניה. אבל היא הייתה התינוקת הכי מתוקה שראיתי מעודי. אם כי, אני מוכרחה להודות, היה נדמה לי שבין יפחות הבכי המתוק שלה התגנבו מדי פעם גם אנחות. אותן אנחות שנהגה להיאנח סבתי עליה השלום.

כעבור שלושה ימים יצאנו מבית החולים. קשרתי אותה בעדינות במנשא החדש שקניתי מבעוד מועד ויצאתי אל השמש החורפית כולי התרגשות ואופוריה. ליד המכונית שלי הנחתי אותה רגע על המדרכה והלכתי לפתוח את הדלת האחורית ולסדר את החגורות כך שיתאימו למנשא. שרקתי לי שיר של מיהאנה נינתה של הזמרת ריהאנה ושאלתי את עצמי איזה שירים יהיו פופולאריים בבגרותה של התינוקת המתוקה שלי. דמיינתי איך היא תגדל ואיך אחנך אותה, איך אפתח בה רגישות לאמנות, למוסיקה, לספרות.. ואם תהיה לה נטייה למדעים, חשבתי לעצמי, אשקיע במורים פרטיים כי...

"איך את מתלבשת תגידי לי"

"סליחה"? הבטתי בהלם בתינוקת שלי

"החצאית הזו", עיקמה את הפרצוף הילדותי שלה, "קצרה מדי את לא חושבת? מעל לברך! מה את בת שבע עשרה? תתביישי לך"! קולה היה ילדותי מאוד אבל הנימה הביקורתית הייתה סבתא שלי אחד לאחד.

בהתחלה עוד צחקתי אליה, "יש לי תינוקת ממש חוצפנית", הקנטתי אותה וקירבתי את אצבעי לאפה הכפתורי שידעתי שעוד יגדל לממדים של הר קטן.

"זה לא מצחיק", היא קמה מהמנשא והתרחקה ממני בהבעה זועפת.

"סבתוש התינוקת", אמרתי ברוך השמור אצלי לתינוקות ולכלבים, "את נורא שמרנית. כולן הולכות ככה היום. אפילו יותר קצר". ניסיתי לדגדג אותה אבל היא שוב התרחקה, פלבלה בעיניה בדיוק כמו שסבתי עליה השלום נהגה לעשות וסקרה שוב את לבושי. "זה גם מפוצץ עלייך", פסקה בחומרה, "לא מונח יפה בכלל על הפופו".

"על המה"?

"על הפופו, פופו שלך", צעקה, "תחת, בשבילך"

המילים ניטלו מפי.

"השמנת כנראה", דיברה כאילו לעצמה, אבל בדקה היטב ששמעתי.

שתקתי.

אולי הרגישה שנעלבתי ולכן אמרה מיד: "זה גם לא מתאים סוודר בצבע בורדו וחצאית כתומה".

"סבתוש", ריככתי את קולי על אף שרתחתי מבפנים, "היום הכל הולך, פסים עם נקודות, צבעים ש..."

"אם את הולכת עם מיני כזה קצר, עוד יחשבו שאת קוּרווע". היא חשבה רגע ומיד הוסיפה: "את עוד בתולה נכון"?

האינסטינקט החרדתי שלי התעורר: "ברור סבתוש ברור"

"כן"? רקעה ברגליה בכעס. מבטה הפך ערמומי, "אז איך אני הגעתי לעולם"?

נכון, אז הכינו אותי שהיום ילדים מתפתחים מהר ושהם שואלים שאלות מביכות, אבל לא תיארתי לעצמי שהשיחה הזו תגיע כבר בגיל שלושה ימים. בעודי מהרהרת בכמה תשובות אפשריות, נעמדה מולי עם זרועות שלובות, "ואיך זה שאת אמא שלי"?

"ככה זה", אמרתי, "היום זה עובד אחרת"

היא לא הייתה מרוצה מהתשובה "ואיפה אבא שלי"?

"אה.. אה.. הוא ...איננו", אמרתי

"עזב אותך בהריון? פְּשָאט חולירע! איך קוראים לו"?

"אה.. תשמעי סבתוש.. אני.."

"מבינה מבינה, קשה לך לדבר עליו" אבל לא התאפקה: "במה הוא עובד? מה עושים ההורים שלו"?

הפעם לא התבלבלתי. "הוא רופא".

"אה, כן"? הבעה של שביעות רצון עלתה על פניה, "טוב, טוב, אבא מלומד.. רופא.. איזה רופא"?

"פרוקטולוג"

"מה זה"?

"של טחורים"

"נו, שיהיה" עיקמה שוב את אפה. "רופא רופא אבל בן אדם הוא לא! אני רוצה לדבר איתו"

"זה לא אפשרי סבתוש"

"למה לא"?

"כי..כי.. אני לא באמת מכירה אותו"

"ידעתי", רקעה הפעם רק ברגלה השמאלית, "הנכדה שלי זונה, שוכבת עם זרים ו.."

"לא שכבתי איתו סבתא"

"את חושבת שאני לגמרי טיפשה"?

"לא, סבתוש, זאת הייתה תרומת זרע. אולי את לא זוכרת, אבל כשהיית צעירה התחילו עם הקפאת ביציות. זה היה אז משהו ניסיוני כי לא ידעו אם יהיה אפשר להפשיר אותן אחר כך, וגם את ביקשת להקפיא ביציות כי חשבת שאולי תרצי עוד ילדים, זוכרת"?

סבתא שלי הביטה בי במבט מוזר כאילו איזה ערפל מתחיל להתבהר לפניה.

"אבל בסוף את וסבא הסתפקתם בילדה אחת, באמא שלי, וכל הביציות שהקפאת נשארו במכלים של.."

"נו בטח שהספיק לי, היא הייתה קוץ בתחת אמא שלך, כמו עשרה ילדים"

"בכל אופן", המשכתי בזהירות, "מכיוון שאני כבר בת ארבעים ואין לי בן זוג אז רציתי להביא ילד לעולם. ומפני שגם אני הקפאתי ביציות..."

"למה את"?

"אולי את לא יודעת, אבל היום מחייבים כל אישה להקפיא ביציות כשהיא מתגייסת".

"באמת"?

"כן, המדינה דואגת שייגמרו לה החיילות. לאחרונה גילו שנשים הרבה יותר מאיימות מגברים ושאם מלמדים אותן להעליב ולהקטין את האגו הגברי, החיילים בצד השני פשוט מתים. מבושה".

"איזה שטויות", סבתא שלי ביטלה את דברי בבוז, "ותגיעי כבר לעיקר, איך זה אלוהים שישמור, שאת, נכדתי האהובה, הפכת לאמא שלי?"

"אה, זה בגלל העורכי-דין".

"איזה עורכי-דין" שאלה סבתא שלי בחשדנות. היא שנאה לשלם שכר טרחה.

"היה בלגאן בבית החולים, עשרה עורכי דין התחרו עלי".

"אני לא מבינה", סבתי קימטה את מצחה התינוקי החף מקמטים.

"זה היום כמו.. מתווכי דירות, את יודעת, עורכי הדין הבינו שיש בזה כסף קל, שרק צריך את החתימה שלהם בשביל לשחרר את הביציות והזרע ו.. זהו. עושים קופה".

"אה, דווקא מעניין", החוש המסחרי המפורסם של סבתא שלי נכנס לפעולה.

"בקיצור, פתאום ניגשת אלי עורכת דין אחת שהייתה מבוגרת ומנוסה יותר מהצעירים המבולבלים ולחשה לי באוזן, בואי מהר כבר לקחתי את הביציות שלך".

"כל הכבוד לה", סבתי מחאה כפיים, "גבר גבר זותי".

"מה כל הכבוד" צעקתי, "העורכת-דין התבלבלה. מרוב תאוות בצע והפחד שהעורכי-דין האחרים ישיגו אותה, לא שמה לב לשם הפרטי שהופיע על המכלים, רק לשם המשפחה המשותף לשתינו, ודרשה מהרופא שאחראי על המכלים שבהם מוקפאות הביציות, את הביציות שלך! במקום את שלי! ועוד באותו היום השתילו ברחם שלי את הביציות שלך. שלך! וכך קרה שאני ילדתי את סבתא שלי!" התחלתי לבכות.

סבתי נאנחה אנחה עמוקה והתאוששה רק לאחר דקות ארוכות. "מה את בוכה? מה את תינוקת? אנחנו נתבע אותה", הרגיעה אותי. "אנחנו נדבר עם האבא שלי, בטח יש לו קשרים. הוא רופא נכון?"

"אי אפשר, מצטערת".

"למה כי הוא אנונימי"? סבתא שלי החלה להיזכר סוף סוף בחוקי תרומת הזרע.

"לא, סבתוש, כי הוא מת"

"וייז-מיר, מתי הוא מת?"

"בערך.. עשרים שנה לפני שנולדתי"

פניה של הפעוטה התעוותו בכעס "את צוחקת על סבתא שלך", האשימה "זה מאוד לא יפה".

"לא מתוקה שלי, לא צוחקת עלייך. פשוט סבתא רבתא של סבתא שלו שחיה בארה"ב, הקפיאה את הזרע שלו ישר כשנולד, פיתחו שם כבר טכניקה כזו", מלמלתי במהירות לפני שתתעצבן עלי, "ועשרות שנים מאוחר יותר הסבתא רבא פרסמה מודעה שהיא מחפשת אישה יהודייה שתלד את הנין שלה".

סבתוש גירדה במצחה כמו שתמיד הייתה נוהגת כשהייתה נבוכה.

"רק רגע", הרימה אלי עיניים חקרניות, "אז זה אומר שיש לי ויזה לאמריקה?!"

הבטתי בה בעצב. כל התכניות שלי לגדל ילדה רוחנית עם ערכים ונפש אמנותית ירדו לטמיון. סבתא שלי הייתה אדם מעשי, וחומרני. והיא כנראה תהיה תופרת.

קראתם? אהבתם?

נשמח מאוד אם תחליטו לתת כתף ולתרום ל"אלכסון" - 

לתמוך באלכסון
קריאה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על הביצית של סבתא