הבלדה על משיח השקר

הוא עומד למזוג יין לכוס. הידיים שלו מקומטות ורועדות. אבל הן עדיין מרשימות בעיניי, הידיים הגדולות, החזקות האלה. אני משווה אותן לשלי, ידיים עם אצבעות קצרות ועבות, ומודה שמעולם לא הבנתי אותו ולעולם לא אצליח להבין.

פגשתי אותו לראשונה על סיפון הזמליה. באנייה הישנה הזו, אנחנו, יהודים, עזבנו את רוסיה; פחדנו מהפוגרומים. פיתו אותנו בהבטחה שנגיע לאמריקה ולשם הפלגנו, דחוסים במחלקה השלישית. בכינו והקאנו, אז בשנת 1906. הם כבר היו באנייה, כשעלינו. שַׁבְּתַי צבי ונתן העזתי. התחמקנו מהם. ידענו שהם יהודים, אבל אנחנו, שבאנו מרוסיה, חשדנים מטבענו. אנחנו לא אוהבים את מי שיותר אוריינטלי מאתנו. ושבתי צבי היה מאיזמיר שבאסיה הקטנה – דבר שניכר בעורו השחום ובעיניו הכהות. הקברניט סיפר לנו שהוא בא ממשפחה עשירה מאוד. ואמנם, הוא ונתן העזתי לקחו את התא הראוי היחיד באנייה. אם כך, מדוע עקרו לאמריקה? מדוע ברחו? שאלות ללא תשובה.

נתן העזתי, איש קטן שעורו כגון החיטה, הצית את סקרנותנו במיוחד. מעולם לא ראינו יהודי מפלשתינה, מארץ ישראל – ארץ שעבור רבים מאתנו הייתה קיימת רק בחלומות. נתן, נואם רהוט, סיפר לקהל הקשוב על גבעות הגליל הנהדרות, ים הכינרת היפה, העיר ההיסטורית עזה, שבה נולד, ושאת שעריה עקר שמשון. אמנם, כשהיה שיכור, היה מקלל את ארץ הולדתו: "אבנים וחול, גמלים, ערבים גנבים...". לחופי האיים הקנריים, שבתי צבי הפתיע את נתן העזתי בשעה שקילל את ארץ ישראל. הוא הכה אותו והותיר אותו שרוע על הרצפה, מדמם; כשנתן העז למחות, הוא הכניע אותו בבעיטה אחרונה.

לאחר מכן, העביר ימים סגור בתאו, מבלי לדבר עם אף אחד. כשעברנו באזור שמענו אנקות... ואנחות... ושירים רכים. יום אחד, עם שחר, קמנו לקול צעקות הספנים. רצנו אל הסיפון ושם היה שבתי צבי, שוחה בים הקפוא. הורידו אליו סירת הצלה ובקושי הצליחו למשות אותו מהמים. הוא היה עירום כביום היוולדו וכך עבר מולנו, בראש מורם, מבלי להביט בנו – והלך להסתגר בתאו. נתן העזתי אמר שהטבילה הייתה כדי להכות על חטא, אך המסקנה שלנו הייתה שונה: "משוגע, הטורקי הזה".

הגענו לאי פלורס, בריו דה ז'ניירו, ומשם נסענו לאֶרֶשים, שממנה נלקחנו בעגלות אל בתינו החדשים, במושבה בשם ברון פרנק, כמחווה לנדבן האוסטרי שמימן את המסע. היינו כה אסירי תודה לאיש זה, אף על פי שמעולם לא זכינו להכירו. אחדים אמרו שעל האדמות שבהן יישבו אותנו תעבור מאוחר יותר מסילת ברזל, שהברון היה מעוניין להרוויח מפירותיה. אני לא מאמין לזה. אני חושב שהוא היה אדם טוב ותו לא. נתן לכל משפחה חלקת אדמה, בית מעץ, כלים חקלאיים, חיות משק.

שבתי צבי ונתן העזתי המשיכו איתנו. הם קיבלו בית, אף על פי שלא מצא חן בעיני נציגו של הברון לראות את שניהם יחד תחת אותה קורת גג.

– אנו זקוקים למשפחות – אמר בפסקנות – לא לטיפוסים תמהוניים.

שבתי צבי הביט בו. עוצמתו של המבט הייתה כה רבה, ששותקנו במקום. סוכנו של הברון החל לשקשק, נפרד מאתנו לשלום ועזב בחופזה. נפנינו לעבודה.

מה קשים היו חיי הסְפר! בירוא היער. החרישה. הזריעה... ידינו התמלאו יבלות מדממות.

במשך חודשים לא ראינו את שבתי צבי. היה ספון בביתו. ככל הנראה אזל לו הכסף, כיוון שנתן העזתי התהלך בכפר וביקש בגדים ומזון. הודיע על שובו הקרב של שבתי צבי, שיביא עמו בשורות טובות לקהילה כולה. – אבל מה בדיוק הוא עושה? – שאלנו.

ומה אפוא עשה? למד. למד קבלה, פאר היצירה של המיסטיקה היהודית: ספר היצירה, ספר הבהיר, ספר הזוהר. תורת הנסתר. גלגול נשמות. השדים והרוחות. כוחם של השמות (השמות יכולים לגרש שדים; מי שמכיר את כוחם של השמות יכול לצעוד על המים מבלי להרטיב את רגליו; שלא לדבר על כוחו של השם הסודי, הנשגב והבלתי ניתן לביטוי של האל). מדע האותיות והמספרים המסתורי (האותיות הן מספרים והמספרים הם אותיות; למספרים ישנם כוחות קסם; באשר לאותיות, אלה הן דרגות החוכמה). או אז מופיע בברון פרנק השודד שִיקוּ דִיאָבּוּ. בא מהגבול עם אנשיו האכזריים. במנוסתו מהרוכבים רחבי השוליים, הוא מסתתר בקרבת המושבה. ושודד, ומשמיד, ומתהולל. הוא צוחק בשעה שהוא הורג את הפרים שלנו, תולש להם את האשכים, ואוכל אותם קלויים קלות. ומאיים להרוג את כולנו אם נסגיר אותו לידי הרשויות. כאילו שאין די בכך, יורד ברד שמחריב את שדות החיטה. אנו שרויים בתהומות הייאוש כששבתי צבי מופיע שוב.

הוא השתנה לחלוטין. הצום הכריע את גופו המוצק, כתפיו נפולות. כעת זקנו, ששיבה משונה זרקה בו, מגיע עד לאמצע החזה. הקדושה אופפת אותו, מבהיקה במבטו.

הוא צועד לאיטו עד לקצה הרחוב הראשי... אנחנו שומטים את כלינו, יוצאים מבתינו, עוקבים אחריו. שבתי צבי עומד על תל עפר ומדבר אלינו.

– עונש משמים נופל עליכם!

הוא התכוון לשיקו דיאבו ולברד. עוררנו את זעם האל. וכי מה נוכל לעשות כדי לכפר על חטאינו?

– עלינו לנטוש הכל: את הבתים; את עבודת השדה; את בית הספר; את בית הכנסת; נבנה, אנו עצמנו, אנייה – את גוף האנייה מעצי הבתים, את המפרשים מהטליתות. נחצה את הים. נגיע לפלשתינה, לארץ ישראל; ושם, בעיר הקודש העתיקה צפת, נקים מקדש גדול.

– ונמתין שם לביאת המשיח? – שאל מישהו בקול רועד.

– המשיח כבר הגיע! – צעק נתן העזתי. – המשיח נמצא כאן! המשיח הוא שבתי צבי שלנו!

שבתי צבי פתח את החלוק שבו התעטף. נרתענו אחורה באימה. ראינו גוף עירום, מכוסה צלקות; על הבטן, חגורת מסמרים דוקרנית, שקצותיהם נעוצים בבשר. מאז אותו יום לא עבדנו עוד. שהברד ישמיד את השדות. ששיקו דיאבו יגנוב את החיות – אנחנו הלכנו. פירקנו את הבתים בעליזות. הנשים תפרו בדים כדי לעשות מפרשים לסירה. הילדים ליקטו פירות יער כדי להכין שימורים. נתן העזתי אסף כסף כדי, לדבריו, לשחד את הגבירים הטורקים ששלטו בארץ הקודש.

– מה קורה עם היהודים? – שאלו מתיישבי האזור בינם לבין עצמם. עד כדי כך הסתקרנו שביקשו מהאב בָּטִיסטֵלַה שיחקור. האב בא לראות אותנו; הוא ידע על מצוקותינו, היה נכון לעזור לנו.

– אין צורך, האב בטיסטלה – ענינו בגילוי לב. – המשיח שלנו הגיע; הוא ישחרר אותנו, יעשה אותנו מאושרים.

– המשיח? – האב נדהם. – המשיח כבר עבר בעולם. היה זה אדוננו ישו המשיח, שהפך את המים ליין ומת על הצלב בעבור חטאינו.

– שתוק, אבי! – צעקה סנטה. – המשיח הוא שבתי צבי! סנטה, בתו המאומצת של לייב רובין השמן, איבדה את הוריה בפוגרום. ראשה הפך אז סחרחר. הייתה עוקבת אחרי שבתי צבי לכל מקום, משוכנעת שהיא האישה המובטחת למשיח האל. ולהפתעתנו שבתי צבי קיבל אותה: השניים התחתנו ביום שבו השלמנו את בניית גוף הסירה. באשר לכלי השיט, התוצאה הייתה טובה מאוד; רצינו לקחת אותו לים, כמו שבנטו גוֹנְסָלְבֶס הניע את האנייה שלו, על גבי עגלה רתומה לשוורים.

מאלה נותרו רק מעטים. שיקו דיאבו היה מופיע עכשיו כל שבוע, גונב שניים או שלושה ראשי בקר בכל פעם. חלק הציעו להתעמת עם השודדים. שבתי צבי לא הסכים לכך. "ממלכתנו נמצאת מעבר לים. ואלוהים שומר עלינו. הוא יושיע."

ואמנם: שיקו דיאבו נעלם. במשך שבועות עבדנו בשלווה, משלימים את ההכנות לעזיבה. או אז, בבוקר שבת אחת, נכנס פרש בדהרה אל הכפר. היה זה גוּמֶרסִינדוּ, סגנו של שיקו דיאבו.

– שיקו דיאבו חולה! – צעק, מבלי לרדת מהסוס. – המצב קשה. הטיפול הרפואי לא מצליח. שיקו דיאבו הורה לי לקחת איתי את הקדוש שלכם כדי שירפא אותו.

עמדנו מסביבו בדממה.

– ואם הוא לא ירצה ללכת – המשיך גומרסינדו – נשרוף את כל הכפר. שמעתם?

– אני אלך – זעק קול חזק.

היה זה שבתי צבי. פינינו לו דרך. הוא התקרב לאיטו, פונה אל השודד.

– רד מהסוס.

גומרסינדו ירד מהסוס. שבתי צבי עלה.

– לך מקדימה, רוץ.

שלושתם הלכו: ראשון גומרסינדו, רץ; אחריו שבתי צבי ברכיבה; ובסוף הטור, נתן העזתי רכוב על חמור. סנטה גם רצתה ללכת אך לייב רובין לא הרשה זאת.

היינו מכונסים בבית הספר כל היום. לא דיברנו; ייסורינו היו קשים מנשוא. כשירד הלילה שמענו טפיפות פרסה. רצנו אל הדלת. היה זה נתן העזתי, משתנק.

– כשהגענו לשם – סיפר – מצאנו את שיקו דיאבו שרוע על הרצפה. לידו, רופא אליל עשה כשפים. שבתי צבי ישב לצד השודד. לא אמר דבר, לא עשה דבר, לא נגע בָּאיש – רק המשיך להביט בו. שיקו דיאבו זקף את ראשו, הביט לעבר שבתי צבי, נתן צעקה ונפח את נשמתו. את רופא האליל הרגו על המקום. לגבי שבתי צבי אין לי מושג. באתי לכאן לבשר: רצתי, ברחתי!

עלינו על העגלות וברחנו לארשים. היה צריך לקחת את סנטה בכוח. למחרת, לייב רובין כינס אותנו.

– אני לא יודע מה אתם חושבים לעשות – אמר – אבל לי כבר הספיק לגמרי מכל הסיפורים האלה: ברון פרנק, פלשתינה, צפת... אני הולך לפורטו אלגרי. רוצים לבוא איתי?

– ושבתי צבי? – שאל נתן העזתי בקול רועד (האם חש חרטה?).

– הוא, שילך לשטן, המשוגע הזה! – שאג לייב רובין. – רק צרות הוא הביא!

– אל תדבר ככה, אבא! – צעקה סנטה. – הוא המשיח.

– איזה משיח, שטויות! מספיק עם הסיפור הזה, זה בדיוק מה שמקפיץ את האנטישמים. לא שמעת מה הכומר אמר? המשיח כבר בא, מבינה? הפך את המים ליין וכולי. ואנחנו הולכים. בעלך, אם הוא עדיין חי, ואם הסתדר לו הראש, שיבוא אחרינו. אני אחראי עלייך, ואמנם אדאג לך, עם או בלי בעל!

נסענו לפורטו אלגרי. אירחו אותנו יהודים טובים. ולהפתעתנו, כעבור כמה ימים הופיע שבתי צבי. הביאו אותו הרוכבים רחבי השוליים, שעצרו את כל הכנופיה של שיקו דיאבו.

אחד החיילים סיפר לנו שהם מצאו את שבתי צבי יושב על אבן, מביט בגופה של שיקו דיאבו. על הרצפה היו שרועים השודדים, שיכורים, נוחרים. שוורים שחוטים בכל מקום. ויין. "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה יין!" בכל מקום שבו היו קודם מים, עכשיו נמצא יין! בקבוקים, מימיות, דליים, גיגיות, חביות. המים בשלולית סמוכה היו אדומים. אני לא יודע אם היה זה הדם של הבקר או יין. אבל אני חושב שהיה זה יין.

בעזרת קרוב משפחה עשיר, לייב רובין פתח חנות בדים. לאחר מכן עבר לתחום הנדל"ן ובהמשך הקים קרן מימון, ועשה הון גדול. שבתי צבי עבד באחד העסקים שלו, שבו הועסקתי גם אני. נתן העזתי נכנס לעסקי ההברחות, נאלץ לברוח ומעולם לא נראה שוב.

מאז מותה של סנטה, שבתי צבי ואני נוהגים להיפגש בְּבּר כדי לשתות יין. ושם אנחנו נמצאים כל הלילה. הוא מדבר מעט וכך גם אני; הוא מגיש את היין ואנחנו שותים בדממה. לקראת חצות הוא עוצם את העיניים, פורש את ידיו מעל הכוס וממלמל מילים בעברית (או בארמית, או בלדינו). היין הופך למים. מנהל הבר חושב שמדובר באחיזת עיניים בלבד. באשר לי, ספקותיי עמי.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תרגום מפורטוגלית: אביתר אורן

מואסיר סקליאר (Moacyr Scliar) היה סופר ברזילאי-יהודי (1935-2011). מחברם של כ-100 ספרים. הרומן שלו, "הקנטאור בגן" ראה אור בתרגום עברי של מרים טבעון בהוצאת ספריית מעריב.

"אלכסון" מודה ליורשיו של מואסיר סקליאר על הרשות שנתנו לפרסום הסיפור.

תמונה ראשית: "יין", תצלום: ביל ויליאמס, unsplash.com

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מואסיר סקליאר.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"יין", תצלום: ביל ויליאמס, unsplash.com


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הבלדה על משיח השקר