הגנן בּוּטִילָה

לא כולם שומעים את שירת הציפורים. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

עבדים פשוטים וגם עבדים רמי מעלה יש בארמון המלך.
הפשוטים עונדים פס אדום על כל שרוול. רמי המעלה עונדים פס לבן השזור בכמה וכמה כוכבים.
לבּוּטִילָה פס אדום בשרווליו. ומה לעשות? הרי גם לאביו היה פס אדום. ואדום נשאר תמיד אדום.
אהב בוטילה את הפס האדום ויותר מזה אהב את עבודתו בגן המלך. כפעם בפעם גזם ענפי עצים, יישר חלקות אדמה, השקה ערוגות, דיבר אל הפרחים והקשיב לשירת הציפורים.
"חדל להקשיב לציפורים! הן אינן שרות לך..." גערו לבני השרוול ללא הרף בבוטילה.
והוא לא חדל להקשיב לציפורים. את אוזניו לא יכול היה לאטום בידיים, ידיו ממילא טרודות בעבודת הגן.
ומה איכפת לו לבוטילה אם לבני השרוול צועקים עליו. אוהב הוא קולות. "גם צעקות הן קולות," אמר לעצמו.

אבל הצעקות עשו לו מה שלא עשו קולות אחרים: הצעקות הקטינו את קומתו. צעקה קטנה – הקטינה את קומתו במילימטר אחד. צעקה גדולה צימקה אותו בשניים-שלושה מילימטריים. מיום ליום נעשה בוטילה קטן יותר ויותר.
פעם פתח בקלות את הברז בגינה. עכשיו עליו לעמוד על קצות האצבעות ולמתוח את כל גופו. כעבור חודשיים אחדים –גם אל הברז לא הגיע.
עמד בוטילה ליד הברז: "יעבור מישהו גבוה ממני ואבקש ממנו לפתוח לי את הברז. הברז הזה נעשה גבוה מיום ליום," חשב.

הגנן הראשי עבר ליד בוטילה –ולא השגיח בו. גם המשנה לגנן הראשי עבר –ולא שם לב. עוד לבני שרוול עברו ולא הבחינו בו. וטוב שכך, כי אז היו דוחקים בו וצועקים עליו, וקומתו הייתה מצטמקת יותר , ולא היה נשאר ממנו דבר, אפילו לא הסיפור הזה.
וככה עמד בוטילה אצל הברז וחיכה.
"לבני השרוול צועקים עלי. מה אעשה, אולי אאטום את האוזניים?" הרהר אך מיד צחק: "איזה רעיון מטופש! ככה גם את הציפורים לא אשמע."

ב׳

בעודו עומד ומהרהר בצעקות העבדים ובקולות הציפורים – עבר המלך מָמַדּוּ בגן.
"יצור קטן ומוזר עומד ליד הברז," אמר המלך ושעה ארוכה התבונן בבוטילה.
"מי אתה?" שאל המלך ממדו.
"אני בוטילה!" ענה הגנן וקד קידה קטנה.
"מה אתה עושה בגן?"
"אינני מגיע לברז. אתמול יכולתי לפתוח אותו ועכשיו לא," השיב בוטילה.
שלח המלך את אחד העבדים לקרוא לגנן הראשי. כהרף עין בא הגנן, ששבעה כוכבים נוצצים רקומים בשרווליו.
"הנכון הדבר שברז זה נעשה גבוה מעצמו?" שאל המלך.
"לא, הוד רוממותך, גובה הברז היה תמיד בגובה הגדר הזו," השיב הגנן הנדהם.
"אבל בוטילה אינו יכול לפתוח את הברז," הצביע על בוטילה.
"זה לא בוטילה," פסק הגנן הראשי, "זה מישהו אחר. אינני יודע
מיהו היצור הקטן הזה."
"אני כן בוטילה!" אמר בוטילה.
אך שמע הגנן הראשי את בוטילה מדבר, אמר: "הקול – קול בוטילה, אבל הגוף...הגוף של מישהו אחר."
"לא נכון! גם הגוף הוא שלי. רק לפעמים נעשה קטן יותר," ענה בוטילה.
"מה, מה נעשה קטן יותר?" התפלא הגנן הראשי, "אינני מבין דבר!"
"רוחב הגוף לפעמים משתנה אבל קומת הגוף אינה משתנה," תמה המלך ממדו.
"לפעמים גם קומת הגוף משתנה," השיב בוטילה, "לפעמים נדמה לי שרגלי יורדות לאדמה וצומחות למטה, כמו שורשי העצים."
"ולמה נדמה לך כדבר הזה?" שאל המלך, "והרי אין דרך בני האדם כדרך העצים?"
"גננים שאינם לומדים מן העצים – אינם גננים," אמר בוטילה למלך והגנן הראשי שומע.
כך שוחחו ביניהם המלך ובוטילה עד שציפורים עפו מעל לראשם. אך שמע בוטילה את הציפורים ברק ריצד בעיניו, וגופו נעשה גבוה בכמה וכמה סנטימטרים. הוא הקשיב ועוד ועוד וקומתו גבהה יותר ויותר. והמלך רואה איך קומתו של בוטילה מתגבהת ומשתאה.
"שירת הציפורים מגביהה את קומתו של הגנן הזה," אמר המלך לעצמו, "עכשיו אני מוכרח לדעת איזהו הסוד המקטין את קומתו."
ימים אחדים עקב המלך ממדו אחרי בוטילה, ואיש לא השגיח בדבר. ובינתיים ראה הוד מעלתו איך עושה בוטילה את עבדותו באמונה ואיך לבני השרוול גוערים בו.
אז ידע המלך מה שאתם כבר יודעים:
שהצעקות מנמיכות את קומתו של בוטילה.
"איש לא יתנשא ולא ירים עוד קולו על הגנן הזה," פקד המלך על לבני השרוול בארמונו.
בוטילה המשיך את עבודתו בגן. תמיד תמיד הקשיב לשירת הציפורים וקומתו גבהה וגבהה.
אתם חושבים שקומתו הגיעה לשמים?
לא! בוטילה גנן הוא. לא פעם נדמה היה לו שחלק מקומתו צומח באדמה ולא למעלה.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה |
- דימוי שעראיור של קולברית קולומביאנית, בסביבות 1838-1826.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הגנן בּוּטִילָה

01
לאה זוכמן

"כי האדם עץ השדה" - יש אירועים בחייו ש"מנמיכים" את קומתו אך לא את רוחו. ויש שנשאר הוא קטן ממדים אך עם שרשים עמוקים הוא יכול גם לפרוש כנפיים ולהגביה עוף.