הדיבוק שלי

יראת-קודש ורצח-אב

כל הניגש לעסוק במיתוס חובה עליו לשמור על לב צנוע ואוזן קשובה בבחינת "דע את המקום".

כוחו של מיתוס נובע מהעובדה שנחצב מזהות ותקופה – ומאז, כישות עצמאית, הופך מעצב של זהות ותקופה. "הדיבוק" הוא מיתוס כזה, למען האמת, אחד מיני מעטים בתיאטרון העברי. על אף האמור לעיל, כל הניגש לעסוק במיתוס, ב"אב קדמון" בתיאטרון – עליו לדעת כי עצמאותו תירכש לעתים במחירו ההכרחי של רצח-אב. דילגתי בזהירות בין יראת-קודש לרצח-אב פראי במהלך הכתיבה של הדיבוק שלי.

התיאטרון כידוע מתקיים רק בשעה שבה מתרחש הדיאלוג בין הקהל לשחקנים, דיאלוג שבו צד אחד מקשיב וצד שני מדבר, בדיוק משום כך – אין שום דרך כיום לחוות באמת את אותה הצגה אגדתית שביים ווכטנגוב בשנת 1922, על אף תלי המאמרים, התצלומים, הביקורות וכולי.

רבים זוכרים את רובינא עם הצמות, את ריקוד הקבצנים, את הזעקה: "דיבוק, צא!" אבל מעטים מאוד זוכרים משהו מעבר לזה. נדמה שהזיכרון הלאומי מההצגה אפילו מועט מדי מכדי לייצר אגדה, ובכל זאת היא קיימת. ומה טוב ונהדר שיש לנו אגדות משלנו בתיאטרון.

כשקראתי את המחזה שכתב אנ-סקי רציתי לצלול לתוכו ולכתוב עיבוד משלי, לא לתקן אותו חלילה, אבל כמו מעבדים רבים וטובים שקדמו לי – ביקשתי לפצח אותו, לפתח אותו, להיות חוליה נוספת בשרשרת ההתייחסויות, להחליף הדגשים המשקפים את השינויים שחלו בעולם מאז, להמציא לו חרוז מודרני – לא מבחינת התקופה, הסיפור נשאר נטוע בעיירה היהודית בתחילת המאה העשרים – אבל ידעתי שישנם נושאים בסיסיים שהשתנו מאז ועליהם אני רוצה לדבר, נושאים כגון: נשים וגברים, חיים ומתים. באותה מידה ידעתי גם שישנם נושאים שלא השתנו כלל וגם עליהם חשוב שנדבר, נושאים כגון: גברים ונשים מתים וחיים.

מכיוון ששמרתי כמעט רק על שמות הדמויות ושרידי עלילה מהמחזה המקורי, נדמה כי הוגן יהיה לקרוא לטקסט שכתבתי עבור תיאטרון גשר מחזה מקורי בהשראת "הדיבוק" ולא עיבוד.

דיבוק על ספת הפסיכולוג

הדת מזהה את "הדיבוק" עם שד, נשמה של נפטר, הפסיכולוגיה רואה בו הפרעת אישיות דיסוציאטיבית, הלשון העברית מרחיבה את השורש ד.ב.ק ל"חיבור, הדבקה, הסכמה". במסכת אבות אנו פוגשים במושג "דיבוק חברים" כביטוי לחברות עמוקה בין שני גברים. "והתורה נקנית... בענווה, בשמחה, בשימוש חכמים, בדיבוק חברים". כנראה שהדיבוק עונה על כל הפירושים הללו ואחרים.

הסיפור הזה מכיל בתוכו כמה סיפורים. הראשון בהם אקטואלי גם לזמננו: טאבו הנישואים. אישה שהמשפחה והסביבה לוחצת עליה להתחתן עד שהיא משתקת אותה לגמרי. בחרתי לכתוב את לאה וחנן כאנשים לא צעירים, לעומת המקור בו מדובר בנער ונערה שהגיעו לפרקם. ביקשתי להציב אותם במקום שבו החברה בימינו לוחצת להיכנס לזוגיות. נדמה לי שרווקה בת ארבעים נשפטת כיום בחריפות שאינה פחותה מזו שנשפטה בה אז רווקה בת שמונה-עשרה.

הסיפור השני הוא כמובן כניסת "הדיבוק". הדת היהודית מאמינה שנשמות עשויות לשוב מהעולם הבא. תופעת הדיבוק שימשה ככלי דתי לתיקון הפרט והחברה, כלי המלמד מוסר, מחזק את האמונה בלבבות, מטיל מורא, מוכיח את קיומו של העולם הבא ואת עקרונות החטא והעונש, מגדיר את הנורמלי והסוטה, וקורא ליהודים לעשות תשובה בלב שלם.

כבן המאה ה-21 לא יכולתי שלא לפנות להסבר מצד הדת החילונית המודרנית, הלא היא הפסיכולוגיה. הושבתי את לאה על ספת הפסיכולוג וניסיתי לברר – מה בעצם קרה לה? ד"ר חנה אדלר שאתה התייעצתי סיפרה לי על אב שכול שבנו התאבד בצה"ל. לאחר זמן מה, היה נדמה לאב שהבחין במישהו במסדרון, הוא דימה לראות את בנו ישן במיטתו, פגש את בנו המת במטבח, בוקר אחד הם ישבו לדבר. האב, אדם בריא ושקול בדרך כלל, סירב להיפרד מבנו, היו לו סרטים ותצלומים ומצבה לעלות אליה, אבל הוא חשש לאבד דווקא את רגעי היומיום, לשכוח את גוון הקול, את תנוחת הישיבה וכדומה. הפחד להיפרד מאהובינו משאיר אותם לידנו. הטיפול היום נע בין טיפול תרופתי להיפנוזה המסייעים להשלים עם האובדן.

הפרופסור לאנתרופולוגיה ופסיכולוגיה יורם בילו הקדיש לנו מזמנו וסיפר על הדיבוק בראי הניתוח המודרני. בין היתר שטח את קורותיה של איידל, בתו של הצדיק רבי שלום רוקח, שביקשה להמשיך את דרכו של אביה ולהנהיג את חסידיו. היא סיגלה לעצמה הרגלים של רב, אך הסביבה התנגדה לאישה בתפקיד גברי והכריזה שדיבוק נכנס בה. סיפור זה מעלה את השאלה המגדרית במלוא חריפותה. האם אישה המתנהגת כגבר היא אישה חולה? והאם הדרך היחידה שאישה יכולה להשמיע בה את קולה היא לסגל לעצמה קול גברי?

בניתוחים של פסיכולוגים ל"מקרי איחוז", דיבוקים, מדובר לא מעט על טראומות כתוצאה מהתעללות מינית, בעיקר בתוך המשפחה, כגורם מרכזי לתופעה. "אין שום דיבוק ולא היה" אומר אביה של לאה במחזה והוא כנראה צודק, שכן, גם אם לא כתבתי זאת באופן מובהק, אני רואה בו אחד האשמים למצבה הנפשי המעורער של בתו. גם אם לא בחרתי לספר שהטריד אותה מינית, אין לי ספק שהוא הטריד את מיניותה. לפנינו אישה שהתמוטטה נפשית, אישה שהוזה גבר מת שהיה אהבת הילדות שלה, אהבה תמימה וטהורה שעומדת בניגוד חריף ליחסי נישואים בוגרים המוצעים לה. לאה כל כך נקשרת למחלה שלה, שהיא לא יכולה בלעדיה, וברגע שמגרשים את הדיבוק, מסירים את הגידול, מטהרים את הנשמה, היא "מחלימה". אבל אז, ללא המחלה, היא מרגישה חסרת זהות, ריקה, ושמה קץ לחייה.

הסיפור השלישי הוא כמובן סיפור אהבה גדול מהחיים, גדול מהמוות. חנן המאוהב בלאה נתלה בין שני העולמות כשהוא בורח ממותו. אבל אולי זו לאה התולה אותו שם, בין הירח ללבנה, כדי לברוח מחייה. הסיום של סיפור כזה, לעומת ההתאבדות המוצעת בניתוח הקודם הוא אופטימי – האוהבים מתאחדים בעולם הבא.

עיצובו הסופי של המחזה, כמעט כמו כל טקסט ששמי חתום עליו בתיאטרון "גשר", הוא תוצאה של הקשבה מסורה לשחקנים הנהדרים שתרמו בכישרונם ובשאלותיהם הנוקבות להבנת הדמויות ולבחירת המלים, לדרמטורגית קטיה ששונסקי, לכוריאוגרף יחזקאל לזרוב, למעצב סמיון פסטוך, למלחין אבי בנימין, וכמובן, ראשון ואחרון, האיש שהזרים חיים למחזה ובזכותו נברא עולמו של "הדיבוק" הזה - לבמאי יבגני אריה.

שולחן הכתיבה של אנ-סקי

המחזה "בין שני עולמות" (הדיבוק) נכתב תחילה ברוסית בין השנים 1913-1916 על ידי שלמה אנ-סקי והוצג לראשונה ב-1920 בוורשה על ידי הלהקה הוילנאית – בתרגום ליידיש מעשה ידי המחבר. ב-1922 נערכה בכורת הדיבוק בתרגומו העברי של ח.נ. ביאליק בבימוי ווכטנגוב בסטודיה השלישית, "הבימה", בתיאטרון האמנותי במוסקבה.

בכורת "הדיבוק" במוסקבה נחקקה כראשיתו של התיאטרון העברי. ההצגה הייתה למיתוס והמחזה מאת אנ-סקי בתרגומו של ביאליק היה לנודע במחזאות היהודים-עבריים וניצב במרכז השיח על תחיית התרבות העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ובעולם.

ש. אנ-סקי היה שם העט של שלמה זאנביל רפופורט (אנ-סקי הנציח כך את שם אמו, חנה, ובה בעת העניק לשמו מצלול רוסי. חנה הוא גם השם שהעניק לאמה המנוחה של לאה גיבורת הדיבוק). אנ- סקי, האינטלקטואל היהודי-רוסי היה פעיל פוליטי, אתנוגרף, סופר, מחזאי ומשורר שדילג בין תרבויות, שפות ואידיאולוגיות, החליף זהויות ושקע בדמיונות, חלם על תיקון עולם ולא פעם נחל אכזבות. הכותרת שהעניק למחזהו הדיבוק, "בין שני עולמות", מהווה תיאור הולם למצבו, אך היו אלה יותר משני עולמות שביניהם נקרע.

אנ-סקי נולד ב-1863 בעיירה ויטבסק, וכשהתבגר הקים קומונה לתלמידי ישיבה שנשרו מחוג הלימודים. הוא הפך לנארודניק, מהפכן הדוגל בחיבור שכבת המשכילים והפועלים, עבד במכרה פחם בדרום רוסיה ופעל כתועמלן רדיקלי. שימש כמזכירו של פטר לאברוב, הוגה ותיאורטיקן של המהפכה הסוציאליסטית. ב-1892 נסע לשוויץ בעקבות אהובתו מאשה ריניס, אך לבסוף נכשל בחיזוריו ונישא לאישה חצי-צרפתיה, חצי-רוסיה.

בין השנים 1894-1900 שהה איתה בפריז, אך הנישואים עלו על שרטון והשניים התגרשו. ב-1901 כתב את השיר "השבועה" שהפך להמנון הבּוּנְד, מפלגת הפועלים היהודיים של ליטא, פולין ורוסיה. אך בעצמו העדיף להימנות על שורות המפלגה האינטרנציונליסטית. ב-1908 נישא לאירה גלזרמן, פסנתרנית מויטבסק. אך ב-1911 הם התגרשו לאחר שגילה כי היא בוגדת בו. ב-1915 פגש את רוזה מונסון ושמר אתה על קשר מכתבים בשפה הרוסית עד יום מותו.

אנ-סקי היה בין מקימי המשלחת האתנוגרפית בתחום המושב היהודי ששמה לה למטרה לתעד את העולם היהודי ההולך ומשתנה, הולך ונעלם. המשלחת אספה מאות תעודות ומסמכים, אגדות, סיפורים, אזכורים היסטוריים, יותר מחמש מאות שירי עם. מעל למאתיים פריטים נרכשו עבור המוזיאון לתרבות יהודית בפטרבורג: ספרים כתבי יד וכדומה.

עד 1904 כתב אנ-סקי בעיקר רוסית. בהשפעת יצירתו של י"ל פרץ, ובהשראת אנשי רוח כדובנוב האמין כי משכיל יהודי מוכרח לכתוב גם בשפת אמו – יידיש ושפת אבותיו, שפת התחייה - העברית.

אופיו שמר עליו תמיד בתנועה, ולכן שולחן הכתיבה שלו נע בין זה של בית קפה ארעי, בית מלון או בית ממכר כזה או אחר. הוא כתב בשמות עט רבים, אך לא רק על הדף הציג את עצמו בשמות שונים, גם בחיים – בהיותו חבר המשלחת האתנוגרפית – לבש זהויות שונות והעמיד פני עיוור, חייל רוסי ואפילו כומר כדי להגיע אל מחוזות סגורים ואל לבבות האנשים סביבו וללקט כל מה שיעלה בידו כדי לשמר את העולם היהודי.

בשנת 1913 סיים אנ-סקי את הנוסח הראשון של המחזה ובשנים שלאחר מכן הכניס בו תיקונים ושנויים בהשפעת שחקנים ומכרים מעולם הבמה שנחשפו לטקסט ולבקשת אנשי המחלקה האמנותית מתיאטרון אלכסנדרינסקי בפטרבורג – שסירב להעלות את המחזה בסופו של דבר, ומהתיאטרון האמנותי במוסקבה – שהערים קשיים, תבע שכתובים, עיכב ודחה ולבסוף ב-1917 – שנת המהפכה הרוסית – נתקבל המחזה לפרויקט של קבוצת התיאטרון העברי "הבימה" – אך טרם הוצג, הצגתו במסגרת זו תתרחש רק לאחר מותו של המחבר.

ב-1918, לאחר השתלטות הבולשביקים נאלץ אנ-סקי להימלט מברית המועצות. וכך, בכורת הדיבוק העולמית התקיימה דווקא בוורשה, ביידיש, בביצוע הלהקה הוילנאית (דער ווילנער טרופע) בדצמבר 1920. אנ-סקי נפטר בנובמבר - חודש לפני הבכורה. בבית העלמין בוורשה בו נקבר נשבעו השחקנים להעלות את ההצגה כשימלאו שלושים למותו וכך עשו.

כך הספידו נחום סוקולוב:

"הוא מת מתוך התגעשות רוחו על עלבון עמו – ואירוניה חדה של הגורל! – בו ביום שהוכנה הצגת הבכורה של הדיבוק. אם נכונה הייתה לְעלוּב זה מלוא כף נחת מן ההצגה הראשונה, בא מלאך המוות וחטף את הכוס מפיו, כשהייתה קרובה, כמעט נגעה בשפתיו; – ככה נתלש הנים ונשתתק כינור זה."

כאן מתחוור גודל הדרמה, אנ-סקי אמנם זכה לראות את 15 הכרכים של כל כתביו מודפסים אך החמיץ את בכורת המחזה שיעניק לו תהילת עולם.

ב-1922 עלה המחזה בהבימה ורץ במשך 40 שנה. השחקנית חנה רובינא העניקה ללאה, גיבורת המחזה, את פניה וקולה עד שהתקשו לנתק בין השתיים. ב-1956 כאשר קיבלה את פרס ישראל לאמנויות הבמה, התקיימה הצגת האלף (!) של הדיבוק. ניתן לומר שבזיכרון הלאומי השחקנית רובינא ודמות לאה הפכו דבוקות ומדובקות זו בזו. על גילום לאה זכתה רובינא לשבחים, פרסים ואף לפרודיות ולחיקויים למכביר. למעשה, שחקניות רבות וטובות גילמו ועוד יגלמו את לאה בארץ ובעולם, ואין להקטין מגדולתה של רובינא בהזכירנו עובדה זו.

הביקורת שיבחה, אך היו גם מי שטען כי "מזווית הראייה התיאטרלית יש ב"הדיבוק" יותר שיטות ווכטנגוב מאלה של ישראל ויותר מסורת סטניסלבסקי מדברי האסתטיקה והפסיכולוגיה היהודית". המבקרים בברלין שהעריצו את הפקת דער ווילנע טרופע, כתבו כי "לא ניכרת בה [בהפקה ממוסקבה] הבנה עמוקה של התרבות היהודית, הצגה רדופת רוחות, בייחוד רוח הרפאים של וכטנגוב, שאינה מרפה מהשחקנים."

מאז ההפקה ההיא הועלה הדיבוק על במות רבות בארץ ובעולם, בגרסת המחזה המקורי, כסרט, כאופרה, כהצגת תיאטרון בובות, ובתרגום לשפות זרות ובעיבודים אינספור. כל שנותר לנו הוא לייחל לכמה שיותר פרשנויות והפקות לסיפור היהודי המרתק הזה.

כאן מתחוור גודל הדרמה, אנ-סקי אמנם זכה לראות את 15 הכרכים של כל כתביו מודפסים אך החמיץ את בכורת המחזה שיעניק לו תהילת עולם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

כל הזכויות שמורות לרועי חן.

המאמר פורסם ב'במה, כתב עת לתיאטרון' גיליון 285 , התש"ט 2019 גיליון נושא: מאה שנה ל'הדיבוק' , בין שני עולמות- גלגולי המחזה 1918-2018 עורך: מוטי סנדק ,הוצאה לאור: המכון לקידום תיאטרון יהודי. עיצוב השער של הגיליון: דרור צונץ, צילומי רפרודוקציות: לנון סנדק-קוולמן. השער:נתן אלטמן-סקיצות תלבושות להצגת הדיבוק הבימה ,מוסקבה 1922, באדיבות הארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור ירושלים, אוסף נחום צמח, צילום רפרודוקציה: לנון קוולמן (סנדק) עיצוב העטיפה וגיליון במה: דרור צונץ.

תמונה ראשית: מתוך "דיוקן מוד אברנטס", 1907, אמדאו מודיליאני, מוזיאון ראובן ואדית הכט, חיפה. תצלום: Wikimedia Commons

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רועי חן.


תגובות פייסבוק