ההילה

ברבע לשבע הקיץ מר קנוטק בדירת הרווקים שלו. אפשר עוד לשכב רבע שעה, הירהר בינו לבינו, ובאותו רגע עצמו עלו בו זיכרונות מיום אתמול. מה נורא היה הדבר — כמעט הטיל את עצמו למימי נהר המולדאבה. אך עוד קודם לכן היה שולח מכתב למנהל המחלקה, מר פוליצקי. את מכתבי זה בוודאי לא היה תולה על הקיר במסגרת. לא, מר פוליצקי. עד יום מותך לא תמצא שלווה לנפשך על שכך פגעת בזולת. כאן, ליד שולחן קטן זה, ישב מר קנוטק עד שעה מאוחרת בלילה, רכון על גיליון נייר חלק, כמו משותק מחמת העוול הגדול שנעשה לו בבנק. "אידיוט כמוך עוד לא עבד אצלנו מעולם," צעק מר פוליצקי, "שמע נא, קנוטק, אני אדאג לכך שיעבירו אותך למקום אחר, אך מה יעשו שם במתנה כזאת, אלוהים יודע! אתה הפקיד הבלתי מוכשר ביותר שנולד באלף השנים האחרונות," וכיוצא באלה עלבונות. והכול התרחש לעיני שאר הפקידים והכתבניות. מר קנוטק עמד שם, סמוק ונזוף, ואילו מר פוליצקי הוסיף לשאוג והשליך מתחת לרגליו את העתק החשבון האומלל. כה נדהם היה עד כי ניטלה ממנו היכולת להתגונן. דע לך, מר פוליצקי, יכול היה לומר, לא אני רשמתי את החשבון, אלא עמיתי שמברה, לך וגדף את עמיתי שמברה והנח לי, אני עובד בבנק שבע־עשרה שנים, מר פוליצקי, ובכל אותה תקופה לא חטאתי בטעות כלשהי. אך לפני שהספיק מר קנוטק להוציא הגה מפיו, טרק מר פוליצקי את הדלת ובמשרד השתררה דממה מביכה. העמית שמברה רכן על ניירותיו כדי שלא להביט בפניו. מר קנוטק נטל את מגבעתו כמי שפרחה רוחו והסתלק מהמשרד. לכאן לא אשוב לעולם, חשב בלבו, עודנו המום, כי זה הסוף. זה הסוף. בכל שעות אחר הצהריים שוטט בחוצות העיר; הוא שכח לאכול ארוחת צהריים וחמק הביתה כגנב כדי לכתוב את מכתבו האחרון. אחר כך יקיץ הקץ; כליותיו של מר פוליצקי ייסרוהו עד סוף ימיו על שבגינו התקפחו חיי אדם.
מר קנוטק שקע בהרהורים ומיצמץ לעבר השולחן שלידו הסב אמש עד לאשמורת השלישית. מה בעצם ביקש לכתוב? הוא היה יכול להיזכר רק באחת מן המילים הנשגבות והמרות שבהן ביקש להכביד על מצפונו של פוליצקי! אמת ונכון, אחר כך פקדה אותו צינה ותחושה של מסכנות. רחמיו נכמרו על עצמו והוא פרץ בבכי. חולשה ועצב הכניעו אותו, והוא הזדחל למיטתו ונרדם מיד.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מן הדין שאכתוב את המכתב עכשיו, הירהר מר קנוטק בעודו שוכב במיטתו, אך תחושה של חמימות ואושר פשטה באיבריו והוא ויתר על העניין. אמתין עוד מעט, השיח עם עצמו, ואחר כך אעלה זאת על הכתב, שכן יש לשקול את הדברים בכובד ראש. מר קנוטק משך את השמיכה עד לסנטרו. ומה בעצם עלי לכתוב? קודם כול אספר לו שאת החשבון הכין עמיתי שמברה. לא, זה לא ייתכן, נחרד מר קנוטק. אותו שמברה הוא אמנם ביש מזל, אבל יש לו שלושה ילדים ואישה חולנית במקצת. רק לפני שישה שבועות התקבל לעבודה בבנק — הו, ידידי, הוא יעוף משם בלי כנפיים! אין מה לעשות, שמברה שכמותך — כך יאמר לו מר פוליצקי — אך בבנק שלנו אין לנו מקום לעובדים כמוך.
אולי רק אכתוב שידי לא נגעו בחשבון ההוא. אבל אחר כך יחקור מר פוליצקי מי הקדיח את התבשיל ושמברה ממילא יאבד את משרתו. בדרך זו לא הייתי רוצה ללכת, ניחם מר קנוטק על כוונותיו, את שמברה אני חייב להשאיר מחוץ למשחק. אכתוב רק למר פוליצקי שהוא עשה לי עוול ומצפונו ייסרנו על כך. מר קנוטק התיישב על מיטתו. מן הראוי שמישהו יפקח עין על שמברה. אני כשלעצמי הייתי אומר לו: הבט נא, עמיתי, את זה צריך לעשות כך, אתה יודע שתמיד תוכל לסמוך על עזרתי — אך אני כבר לא אהיה שם, זאת הצרה, ואותו פתי שמברה יסולק מן הבנק לפני שיספיק למצמץ בעפעפיו. מצב מטופש לכל הדעות, הירהר מר קנוטק וחיבק את ברכיו. בעצם, אולי מחובתי היה להישאר שם ולסלוח למר פוליצקי על שהתייחס אלי בגסות שכזאת? כן, לסלוח למר פוליצקי שהתנכל לי כל כך, ומדוע לא? הוא אמנם גאוותן מאין כמוהו, אך לעולם אינו מתכוון להרע למישהו וכעבור רגע שוב לא ידע מדוע התקצף. האיש גם קפדן, אך הסדר שורר במחלקתו, זאת אין להכחיש.
מר קנוטק השתאה — הוא נוכח לדעת כי עלבונו שוב אינו צורב כל כך, להפך, תחושה של התפייסות ונועם מסוים אפפה אותו. אני אסלח למר פוליצקי, לחש לעצמו, ואראה לשמברה כיצד נעשית המלאכה —
רבע לשמונה. מר קנוטק זינק ממיטתו והסתער על כיור הרחצה. כבר לא נותר פנאי להתגלח, רק לחטוף את הבגדים ולרוץ. מר קנוטק שועט על המדרגות, הוא חש קלילות ועליצות. אולי משום שהשכיל ליישר את הדורים עם עצמו. הוא רץ, מגבעתו בידו, ומרוב שמחה עולה שירה מגרונו. עכשיו ילך לשתות את הקפה שלו, יציץ בעיתונו ומשם ישים פעמיו לבנק, כאילו לא אירע דבר —
מר קנוטק נגע בראשו. מדוע נועצות בו כל הבריות מבטים תמוהים? אולי יש במגבעתו משהו שאינו כשורה; לא, הרי הוא מחזיק אותה בידו. ברחוב נוסעת מונית; לפתע הופך הנהג את פניו, מסובב את ההגה וכמעט עולה עם רכבו על המדרכה. מר קנוטק נוזף בו בהנדת ראשו, הוא גם מבקש לרמוז לנהג שאינו זקוק למונית. נדמה לו כי האנשים נעצרים מלכת ומתבוננים בו. הוא נחפז לבדוק אם כל כפתוריו רכוסים או שמא שכח לענוב את עניבתו. לא, תודה לאל, הכול בסדר.
מר קנוטק נכנס לבית הקפה כשדעתו זחוחה עליו.
המלצר הזוטר תולה בו עיניים נדהמות.
"קפה ועיתון," מבקש מר קנוטק ומתרווח לו ליד שולחנו. המלצר מביא לו את הקפה ונועץ מבט משתאה בקרחתו החלקה. בפתח המטבח צצים כמה ראשים והכול נועצים מבטים מבועתים במר קנוטק. מר קנוטק, נחרד משלוותו. "מה איתך?"
המלצר הנבוך מכעכע בגרונו. "יש לך משהו על הראש, אדוני..."
מר קנוטק חוזר וממשש את פדחתו. היא יבשה וחלקה כמאז ומתמיד.
"מה אתה רואה על ראשי?"
"זה נראה כמו הילה," מגמגם המלצר. "איני יכול להסיר ממנה את עיני — "
מר קנוטק נרגע. מן הסתם מצאו בקרחתו עניין להשתטות בו. "זה לא עסקך," הוא גוער במלצר ולוגם מן הקפה שלו. ליתר ביטחון הוא מביט נכחו מבלי לעורר חשד, ומגלה את דיוקנו במראה. הוא רואה את קרחתו הסולידית וסביבה מעין עיגול מוזהב. מר קנוטק קם ממקומו ומתקרב אל המראה. העיגול המוזהב הולך יחד עמו. מר קנוטק אוחז בו בשתי ידיו, אך לא חש מאומה. ידיו עוברות דרך מעגל האור — הוא נטול גשמיות ומחמם בעדנה את קצות אצבעותיו.
"איך קיבלת את זה?" שואל המלצר בנימה של השתתפות בצער.
"אין לי מושג," פושט מר קנוטק את ידיו בחוסר אונים. לפתע נחרד, הרי כך לא יוכל ללכת לבנק! מר יאמר מר פוליצקי? "מר קנוטק, את זה אתה יכול להשאיר בבית, כאן בבנק לא נוכל לסבול דברים כאלה, בשום פנים ואופן!"
מה אעשה עכשיו, מתחלחל מר קנוטק, להסיר את העיגול אי־אפשר וגם לא ניתן להסתירו מתחת למגבעת. לו רק הצלחתי להגיע הביתה בריצה.
"בבקשה," הוא שואל בחופזה, "אולי יש לכם כאן מטרייה כלשהי? אני אחביא את זה מתחת למטרייה."
אדם שבבוקרו של יום שטוף שמש רץ ברחוב מתחת למטרייה פתוחה, יעורר מן הסתם תשומת לב מסוימת, אך לא באותה מידה כאדם המהלך והילה זורחת סביב ראשו. מר קנוטק מגיע הביתה בלי תקלות מיוחדות. רק על מדרגות ביתו הוא נתקל בעוזרת של השכנה, וזו משמיעה זעקה מבוהלת ושומטת מידיה את סל הקניות, שכן בחדר המדרגות האפל זורחת הילה כזו בבהירות יתרה. בביתו מסתגר מר קנוטק וחש אל המראה. כן, זה נמצא סביב ראשו, בגודל של מצילתיים, בעוצמה של ארבעים ואט, ולא עולה בידו לכבות זאת, אף שהוא שוטף את ההילה בזרם מים מן הברז. יחד עם זאת היא לא מפריעה לו בתנועותיו ואף לא בכל פעילות אחרת. כיצד אתנצל בבנק, חוכך מר קנוטק בדעתו נואשות, אני צריך להודיע על מחלה, הרי לא אוכל ללכת כך לשם.
הוא יורד אל דירת השוערת וקורא לה מבעד לסדק בדלת, "אנא, הואילי לטלפן לבנק ולהודיע שהיום לא אוכל לבוא. מפאת מחלה." למזלו הוא לא פוגש איש בחדר המדרגות. בשובו לדירתו הוא חוזר ומסתגר ומנסה לקרוא דבר־מה, אולם מדי כמה דקות הוא קם וניגש למראה. העיגול המוזהב סביב ראשו זורח בנוגה שלֵו ובהיר.
אחר הצהריים פוקד אותו רעב נורא, אך הרי לא ייתכן ללכת עם זה למסעדה ולאכול ארוחת צהריים. כבר אין לו כוח לקרוא. הוא יושב ללא ניע ואומר בלבו: זה הסוף, לעולם לא אוכל לבוא כך בין הבריות. חבל שאמש לא טיבעתי את עצמי במימי הנהר.
מישהו מצלצל בדלת.
"מי שם?" נחרד מר קנוטק.
"ד"ר וניאסק. שלחו אותי מהבנק. תואיל לפתוח, בבקשה."
אנחת הקלה שאין לה שיעור נפלטת מגרונו של מר קנוטק. אולי הרופא יוכל לעזור לו; הלוא ד"ר וניאסק הוא רופא ותיק וחכם.
"מה הבעיה?" מצטלצל קולו מהדלת, "מה כואב לנו?"
"הבט, אדוני הדוקטור," מפטיר מר קנוטק, "קרתה לי תאונה."
"היכן?"
"כאן מסביב לראשי."
"לא ייאמן," משתומם הרופא ובודק את העיגול. "דבר כזה עוד לא ראיתי. אדוני היקר, היכן מצאת את זה?"
"מה קרה לי?" נבעת מר קנוטק.
"זה נראה כהילה," אומר הרופא הזקן ברצינות מופלגת. "בכל ימי לא ראיתי פלא שכזה. רגע, נציץ על הרפלקסים באישונים — הם מגיבים באורח נורמלי לגמרי. האם הוריך, ידידי, היו בריאים לגמרי? כן? שום קיצוניות דתית או משהו דומה? מאומה? ומה בדבר הזיות ודברים דומים?" ד"ר וניאסק מיישר את משקפיו בתנועה חגיגית. "שמע, זה מקרה מיוחד במינו. הייתי שולח אותך לבית חולים לחולי עצבים כדי שיבדקו את התופעה מבחינה מדעית. כיום מרבים לכתוב על כל מיני זרמים חשמליים במוח — השד יודע. אולי יתברר שזוהי מעין זריחה חשמלית. אני חש כאן ריח חריף של אוזון. אדוני, אתה תהיה מקרה מדעי מפורסם!"
"רק זה לא, בבקשה ממך," אומר מר קנוטק, כולו מבוהל, "אצלנו בבנק לא יראו בעין יפה אם יכתבו עלי בעיתונים — אדוני הרופא האם לא תוכל איכשהו לחלץ אותי מן הצרה הזאת?"
ד"ר וניאסק מהרהר. "זה לא פשוט, ידידי. אני ארשום לך ברום. אינני יודע אם זה יעזור לך. אם לומר את האמת, אני כרופא אינני מאמין בתופעות על־טבעיות. מן הסתם קשור הדבר בעצבים — אבל שמע נא, מר קנוטק, אולי עשית במקרה איזה מעשה קדוש?"
"למה אתה מתכוון, קדוש?" תמה מר קנוטק.
"משהו לא רגיל, מעשה של חסד או דבר־מה דומה."
"לא ידוע לי על כך מאומה, אדוני הדוקטור," ממלמל מר קנוטק. "אולי רק זאת שכל היום כולו לא בא אוכל לפי."
"ייתכן שאחרי שתאכל, זה ייעלם," אומר הרופא הזקן. "אודיע בבנק שלקית בשפעת. שמע, אני במקומך הייתי מנסה קצת לגדף ולחרף."
"לגדף?"
"כן, או לחטוא בדרך כלשהי. להזיק לך זה לא יוכל ומכל מקום, כדאי לנסות. אולי זה ייעלם אחר כך מאליו. היה שלום. מחר אקפוץ לראותך."
מר קנוטק נותר לבדו, נעמד לפני המראה, ומנסה לקלל. אולם דמיונו מוגבל מכדי לספק לו קללות. העיגול הזורח שמסביב לראשו אפילו לא רוטט. מר קנוטק לא נזכר בחרפות כלשהן. בלית ברירה הוא מוציא לשון לעבר דיוקנו במראה ומתיישב כמי שחרב עליו עולמו. הנה, פורענות זו התרגשה עלי משום שסלחתי לאותו כלב פוליצקי. הרי הוא לא שווה שינקפו אצבע למענו. דורך על האנשים ברגל גסה ורודף קריירה מאין כמוהו. מובן מאליו כי בבנות הבנק לא ינזוף לעולם. הייתי רוצה לדעת, מר פוליצקי, מדוע אתה מזמן את הכתבנית האדמונית לעתים קרובות כל כך. אני האחרון שיחשוד בך, מר פוליצקי, אך סבא זקן שכמותך אינו זקוק לכך. ביום מן הימים אתה עלול לשלם ביוקר, בחורה צעירה כמוה עולה ממון רב. אחר כך מנסה מנהל המחלקה או מנהל הבנק את מזלו בבורסה, ולבנק עלולים להיגרם נזקים. זוהי דרכו של העולם, מר פוליצקי, ואחד משלנו יראה זאת ויחריש? מן הדין היה להסב את תשומת לבה של מועצת המנהלים כדי שתפקח עין על מנהל המחלקה. וגם על הכתבנית האדמונית. שאלו אותה מהיכן יש לה כסף בשביל תמרוקיה וגרבי המשי שלה — וכי מן הנימוס הוא לבוא בגרביים כאלה לבנק? כמובן, בחורה שכמותה באה לעבוד אצלנו רק כדי לצוד איזה מנהל, אחר כך היא יושבת ומורחת את פיה בשפתון במקום לעשות את המוטל עליה. כולן דומות זו לזו, התקצף מר קנוטק, לו אני במקומו של מנהל המחלקה הייתי יודע כיצד לטפל בעניין — או קחו למשל את שמברה, עלו בו הרהורים. הוא הגיע אלינו הודות לפרוטקציה ואינו מסוגל לחבר שתיים ועוד שתיים. כבר אין בעולם למי לעזור! רזה כשחיף עץ אבל ולדות היה מוכרח להעמיד. אני לא יכול להרשות לעצמי לשאת אישה ולהוליד ילדים, וכי איך הייתי מסתדר עם משכורתי? קלי דעת כאלה לא היה הבנק צריך להעסיק מלכתחילה. ואין זה סוד מדוע נפלה אשתך למשכב, מר שמברה. לא היתה לה ברירה אלא לצאת מן הבוץ, אם מישהו יפצה את פיו, היתה מתעוררת במחבוש. לא, לא, בפעם הבאה לא אחפה עליך כשתבלבל את היוצרות. שכל אחד ידאג לעצמו ודי. הבנק לא נוצר כדי לעזור לאנשים. עוד יאמרו לי, מר קנוטק, אינך יודע מהי חובתך? להתריע על כל טעות ולא להסתירה. זה עלול לשבש את מסלול קידומך. מר קנוטק, דאג לענייניך ואל תביט שמאלה או ימינה. מי שמבקש להגיע רחוק, אל לו להתמכר לרגשי חמלה מזויפים. האם מנהל המחלקה פוליצקי או מנהל הבנק רוחשים רגשי חמלה למישהו? ראה, הוזהרת, מר קנוטק!
מר קנוטק מפהק מחמת הרעב והתשישות. אלוהים, לו רק יכולתי לצאת! רחמיו נכמרים על עצמו, והוא קם וניגש להציץ במראה. ואולם זולת פנים רגילים ומכורכמים אינו רואה בה דבר. ומסביבם מאומה. לא נותר שריד של הילה כלשהי. מר קנוטק כמעט נוגע בקצה חוטמו במראה, אך אינו מגלה דבר, רק שערות מדובללות וקצת קמטים מסביב לעיניים. במקומו של העיגול הזהוב נראית רק אפלולית ויתמותו של חדר שומם.
מר קנוטק נאנח אנחת רווחה. מחר בבוקר שוב יוכל ללכת לבנק.

מתוך "האיש שידע לעופף" , תרגום: דב קווסטלר, הוצאת מחברות לספרות

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קארל צ'אפק .
§ קריאה | # השראה
- דימוי שערקתדרלת ויטוס הקדוש, פראג. תצלום: Tjflex2


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ההילה