הזיכרון החי, מה הם תנאיו?

אני זוכר פיקוס מסועף בחצר בית הכנסת, חורשות, מרחבי בּוּר, שטחים שמשתרעים לאין־גבול ― אין לדעת מהם הגבולות, מעֵבר כבר מצוי עולם אחר, עשוי מכורכר, סכנה, בוסתנים נטושים על משוכות הצבר שלהם, עצי הדוּמים הקרויים נבוק בשפת הילדים, חופות התאנים. אני זוכר עצי קיקיון זעירים, מבצבצים משיפועיו של ואדי צר, תָחום בעצי אקליפטוס, שאפשר לחצות רק על פני שני צינורות ביוב עבים, חשופים, האחד מכונה הגשר הגדול, ומשנהו ― הגשר הקטן.

אני זוכר פינת חי מבאישה, ברווזים וקופים, שפנייה, יחמור. אני זוכר שטח זרוע עצי אורן, שבטבורו אמפיתיאטרון שבור מדרגות, מיותם ביום ושוקק מזיקים באפלת הלילה; בשנים מסוימות החלה רודפת אותו רוחה צמאת הדם של צעירה שנאנסה ונחנקה שם. אני זוכר אבק, אינסוף של אבק בדרך לספרייה העירונית, העיירה מתנשמת, העיירה מזיעה, בקיץ הזועם, הדרוך מתחת לעור של העונות, אפילו בכסות הרגעית, החנוקה, של הגשמים. אני זוכר שכונות. אני זוכר מתחמים של שיכונים חדשים, תחומים שבהם צצו לפתע בריטיש קוטג'ס, אחר כך מגרשים שהופשרו למיזמי "בנה־ביתך". ואני זוכר את שכונות הוותיקים. גדלתי באחת מהן.

הורי מעולם לא החליפו את מקום מגוריהם, אבל הוא השתנה. לאחר חתונתם קיבלו בשכירות בית קרקע מעמיגור, בית קטן, זהה כנראה במבנהו, בחלוקתו הפנימית, לשאר הבתים ברחוב. אם כי לא לאורך זמן. צורתו הותמרה ככל שהתרחבה המשפחה. צאצא בא לעולם, באו קבלנים, באו עובדים פלסטינים והוסיפו חדר, ארגנו מחדש. החצרות הגדולות שבהן מוקמו כל הבתים בתכנונם הראשון, כורסמו בדרכים פרטיות, מקריות, בהתאם לקצב הגידול של כל אחת מהמשפחות. לפעמים, בחלומותי, מופיעה אחת מהצורות הקדומות שלבש בית ילדותי ואני מתעורר תקוף ורטיגו, סחרחר. מלבד זה, קשה לי להעלותן על הדעת. כמו אחי נעתי בין החדרים, אזורי מסתור הפכו למסדרונות גלויים, כוכים חדשים צמחו, הסתירו גופים חדשים. נדמה לי שבין הבית הגדל, הפושט ולובש חללים, ובין החוץ הלא גמור, שהיה מצוי בעצמו בתנופת בנייה, ששוליו נמזגו אל אדמות לא נחקרות, פרועות, למדתי שאני שרוי תמיד ברשות עצמי, בלא היסטוריה.

את פשרו של השיעור הזה, שאת סימניו זיהיתי אצל בני דורי שהתבגרו בשדרות, תפסתי רק מאוחר יותר: כוח הדמיון של הורינו לא חצה את השער המוביל אל העולם. הם ארגו את ירושתם לתוך חפצי הבית ― שכונות בערים זרות, בתי גידול שהכתלים החדשים כשלו בשיקופם, ילדוּת סודית שרחשה באוכל, במלים שנותרו להם לפלֵיטה. קולם קרא לנו לשוב עם ערב מן המרחק שגופינו כבר סיגלו לעצמם, הפך לחלק מן הישות שהתלבתה בגוף, אבל עיניהם הפצירו בנו להתמסר לגורלנו בזירות שנחתמו להם.

וכך באנו אל העיר, אבל לא לראשונה ולא לבסוף. צורתה כבר היתה בתוכנו, רשת תיל של שמועות ומאוויים, ממתינה להתמלא, לצבור נפח ומשקל. לא באנו יחידים, אחרים באו, לפנינו, אחרינו, מכל פזורות היהודים אשר בישראל. שיווינו בנפשנו באותם ימים, ראשית שנות התשעים למאה העשרים, שתל־אביב, הנחה בטבור הארץ ומדומיינת עד כלות, תמציא לנו תשובה. כאילו שברי הזיות הנעורים שלנו, שהורכבו ממה ― קרעים אקראיים של טלוויזיה ופופ, חזונות ספרותיים וערפל מחשבתי של בית הספר, ערכים שחוקים והמנונות, מרד ובדידות ― כאילו הם עשויים להתממש בה.

מהר תפסנו שהדברים טובים משקיווינו. המגדלור החמקמק תל־אביב הקרין סביב, נופח לרגעים בגוויות של תשוקותינו את האור המחייה, הבועע, המשכר. היא התכחשה לכל עבר, תל־אביב המפוברקת, לכל רישום של אירועים, חיי שעה גמורים שבהם שימשה מקלט תמיד. הפליטים הנוהרים אליה היו נשמת אפה, זכותה להתמחש. היא התקיימה מכוח מנגון צודק, הכרחי, דמוקרטי, של חלימה. על החולמים לבוא אליה, חלומותיהם יעניקו לה ממש, שבתורו יהפוך לשמועות ומאוויים של מחפשי דרך חדשים.

ונקף העשור הראשון של המאה העשרים־ואחת. מי סבר שתגיע אותה מאה, שלא נכלה כולנו בעשן, שהמחשבים לא ייצאו מכיוונם, שפרצים אלקטרו־מגנטיים שגוּיים לא יתירו חרצובות של טילים מזוינים, שהאדמה עצמה לא תתקומם לחילול שבספירה הנוצרית, שנגיף מהונדס לא יפרוץ מאיזו מעבדה של מעצמה שדעכה. רציתי את זה, רציתי שזה יקרה, אבל הוא בכל זאת התרגש העשור ההוא, ותל־אביב ירקה על ההווה, תל־אביב חירפה את הספקולציה. בפקודת ראש עיר כלשהו נמצא לה עונג ההיסטוריה, והיא החלה למצק סביבה את העבר, עיר שימור, אם לנקוט בלשון מכובסת, מוזיאון של באוהאוס, תיירי פנים משתאים לאדריכלות המקרית, להוויה שנצברה בלבנים בלא תוכנית. היא התנערה, העיר המפויחת פליטים, היא נבחלה והחלה להקיא, את העניים, את החולמים, את הזרים. משאלת הלב לשוב ולהיות העיר הלבנה, מנין הגיחה ― מן האוב של מייסדיה, נפשות תמימות, אירופיות כל כך, של משוררים וציירים, עדיני חושים ובהירי עור, שנסו מארצות קפואות וגילו לזוועתם שהם יושבים בקרב ילידים מזוהמים; מן התשוקה העתיקה לעיר־גנים נולדה המשאלה, להתנתק מנעירות החמורים וקרקורי הזאטוטים, והסירחון, גלי הסירחון של הלוונט.

האם יכולתי לחזור אז. לאן הייתי שב. אינני יודע. איחרתי את המועד. לנסוע חזרה נסעתי. מובן שבמרוצת שני עשורים נסעתי, באוטובוס, במכוניות, במה לא נסעתי. וכל פעם התבדחתי: החלק הטוב ביותר בנסיעה לשדרות הוא החזרה, כשרואים את קו הנוף של העיר מותווה כנגד ריקועי הלילה. מובן שכתבתי, אבל מה ביקשתי בכתיבה ― לחלץ מן המבנים והנופים את הילדות, לרשום את הרחובות, שבהם, תחת השמש, תחת העצים, מפה לשם, שמורות עוד תבניות המסעות שהשלים גופי בעוד הוא מתגלגל לקראת מי שאני. אבל הנה אני, עומד מנגד, מעבר למחיצת הזכוכית של ההיות בתל־אביב, בוגר על פי גילי, ומנחש.
ומעשה שהיה ומתה אחותי.

והיה עלי לחזור. שנה ― בעצם נצח דחוס לתוך שנה ― נגזר עלי לשוב את השיבה לאין־קץ, להביט בעיירה שהיתה לעיר מבעד לאובדן. כל מה שנשקף לאחותי בשנות היעדרותי היה שלה, 15 שנה שאני יודע לשערן רק על פי צורת החללים הפעורים. הבתים שנבנו בלא עבר, בלא תבונת אנוש, ודמו למשכנות זמניים, מלאו חיים שאין לי דרך להקיף במחשבה. תחומים אפלים הוארו, העפר נחרש אספלט. עצים נכרתו וילדים נולדו, ייתכן שהסדר הפוך ― ― ― פתאום מתפרצת לתודעתי תמונת הברושים שהיו נטועים לאורך הכניסה לבית ילדותי, ועזוּת ריחם בחופש הגדול, ואיך גיליתי ערב אחד, בתום שיטוטי אחרי הלימודים, שנכרתו וגוויותיהם מילאו את החצר הקדמית. האם אני אכן זוכר את התמונה? ומה תוקפה? שמא זו רק מזימתו של ההרגל להקפיא את הדברים, לא להניח לתובנה להתגבש, בעוד היא בלתי נמנעת: עד עולם אפשר להיאחז בזכרונות. עד עולם תתגעגע הנפש אל רגעי לידתה, אל הזמנים שבהם שרה תואם בין נוף התהוותה ובינה, שניהם עמדו על סף עיצוב. אבל אין לשוב לשם. והעיר, שבה הכרח שסף העיצוב יהיה צו השעה, בכל שעה, קפצה את לסתותיה זה מכבר. הזיכרון החי, אני שואל, אם כן, מה הם תנאיו ― להיות היכן שהעדר עבר הוא מעוות, להירתע מן המקום שבו תשוקה אל ההיסטוריה היא חטא כנגד הקיים.

שמעון אדף, שנולד בשדרות להורים שעלו ממרוקו, פרסם עד היום שלושה קובצי שירה ושישה ספרי פרוזה. ספר השירה האחרון שלו, אביבה–לא, זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה (2010), והרומן מוקס נוקס זכה בפרס ספיר (2012). אדף מתגורר בתל־אביב ומרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, באר־שבע. 

הסיפור ראה אור לראשונה בספר התערוכה The Urburb של הביתן הישראלי בביאנלה לארכיטקטורה 2014, בעריכת רועי ברנד ואורי שלום, הוצאת סטרנטל ספרים.גרסה מקומית של התערוכה --The Urburb -- מוצגת כעת בארטפורט בתל אביב, דרך בן צבי 55.