החיים בפרובינסטאון

לאורך קו המפרץ עובר רחוב ראשי אחד, דייגים פורטוגזים יושבים במעגלים כמנהג האיטלקים ומפטפטים. ברחוב הראשי, מאחורי הבתים, רציפים באורכים שונים נמתחים על פני המים. על הרציפים האלה ניצבות בקתות, צריפים שבהם השתמשו פעם הדייגים לאחסון רשתות, כלים וסירות הדורשים תיקון. כאן מתגוררים האמנים. הגגות מחודדים ועשויים קורות עץ. הכול עשוי מעץ גס ומחוספס, כמו בטנּה של אנייה ישנה. בשיא הגאות המים זורמים מתחת לרציפים, בשיא השפל הם נסוגים וחושפים רצועה ארוכה של חול.

הקירות דקים. אפשר לשמוע הכול. לעתים קרובות התריסים אינם מּורדים ואפשר לראות הכול.

אין שומרים, אין אף אחד שיאמר: "תפסיקו את הרעש" או שיבחין מתי מישהו חוזר הביתה. אין מפקחים או בעלי בתים, רק הרציפים הבודדים בחשכת הלילה, צליל המים וחדרי הסטודיו הקטנים, הצריפיים, שמאכלסים מגוון של אנשים.

העיר מלאה בחיילים, מלחים ובנערות פורטוגזיות יפהפיות... ובמבקרי קיץ במכנסיים קצרים.

יש קולנוע אחד, בר אחד שאליו נשים לא מורשות להיכנס וכמה מועדוני לילה.

בסטודיו אחד גרה אחת מהמודלים של האמן.  פיה גדול כל כך, מלא כל כך, בולט כל כך, שאי אפשר לראות שום דבר אחר מלבדו. כשהיא מביטה במישהו, אפשר לראות רק את הפה, כמו פה של אישה אפריקנית. היא נוהגת למשוח אודם בנדיבות רבה מדי ולפדר את פניה בלבן כך שפיה בולט אפילו יותר, מאפיל על שאר הפנים ואפילו על הגוף.

בגלל שידוע שהיא עובדת כמודל ומוכרת היטב בווילג' בניו יורק, אפשר היה להניח שיש לה גוף יפה, אבל איכשהו, אפשר להביט רק בפיה. כך או כך אפשר לדמיין את פיה האחר כשופע באותה מידה, מבטיח באותה מידה. בדיוק כמו שאפשר להרגיש שפיהן קפוץ השפתיים של נשים חסודות הוא בוודאי העתק זהה של מיניותן קפוצת השפתיים.

הפה הזה לבש בגד ים אדום בוהק מבוקר ועד ערב. היא גרה לבדה עם תריסים מורמים תמיד. אפשר היה לראות אותה מתלבשת בבוקר. אפשר היה לראות אותה ישנה, קודם כול, עד שעת בוקר מאוחרת, שרועה על מיטתה באי־סדר גדול. כך היה כשהייתה לבדה. היא הייתה לבדה רק לעתים רחוקות. לעתים  קרובות היא שכבה במיטה, מוסתרת לגמרי על ידי זרוע כבדה, או גוף של גבר...

הם ישנו כאילו נאבקו ועכשיו היו מותשים. ישנו כל הבוקר, זה בזרועותיו של זה. בתנוחתם השלובה קשה היה לדמיין שהחיבוק השלוב הזה הוא זמני ותו לא. בערב הבא יהיה זה גבר אחר. למודל הייתה דרך פשוטה כל כך לפתור את הבעיה שלה. כשראתה גבר נאה ברחוב, היא כרכה את זרועה סביב זרועו, נשאה אליו מבט, חייכה ואמרה, "שלום".

זה היה עד כדי כך פשוט. רק לעתים רחוקות היא זכתה לשלום קריר בגלל פיה.

אחרי ששחררה את עצמה מחיבוקו של המבקר הלילי שלה מיהרה לעבודתה כמודל, כך שכולם בפרובינסטאון הכירו את הגוף שלה באופן פחות או יותר אינטימי. אלו שנכחו בשיעורי הציור הכירו אותו משעות ארוכות של התבוננות, ושאר העיירה מההיאבקויות, כמו אלה שהזכרתי קודם לכן.

היחיד שהיא לא הצליחה לפתות בקלות כזאת לחדרּה היה השכן שלה, הנער הנאה ביותר בכל העיירה. בנו של דייג פורטוגזי, שהפך להיות קפטן של יאכטת שיט שהשיטה תיירים מסביב למפרץ בלילות בעבור דולר אחד.

הוא ישן בחדר לידה. עוד לפני שראה אותה הוא שמע את כל המהומה בחדר שלה. בלילה הקודם שמע נהמה של סיפוק מגוף כבד כלשהו ואז את צחוקה המעונג של אישה, צחוק כזה לא שמע לפני כן מעולם.

בעצם, הוא לא שמע בכלל על אישה שצוחקת בזמן שעשתה אהבה. הן תמיד נעשו רציניות ועזות־ מבע, אפילו העליזות שבהן. הוא למד הרבה בחיי המלח שלו. הן תמיד נעשו רציניות. אפילו לא חייכו, כאילו שלעשות אהבה, אפילו עם זר, היה עסק רציני שאסור לנהוג בו בקלות ראש.

העונג שלהן תמיד היה כמו עונג של חיה, אפל יותר, מלווה בקולות משונים. חיות אינן צוחקות. נשים בוודאי נעשו חיות בלילה, כפי שסיפרו לנו באגדות ההן. אפילו יותר מגברים.

אבל לא המודל בעלת הפה השופע. היא צחקה כמו אישה שחורה שמדגדגים אותה. כל ליטוף גרם לה לצחוק בבוטות. והיה צחוק שונה עבור כל חלק נפרד בגוף. כשהוא שכב בחושך, מצדו השני של הקיר, הוא כמעט היה יכול לנחש איפה נגעו בה.

הוא בטוח התחיל בכפות רגליה, וזה דגדג אותה כי היא צחקקה. אלו בטח היו הקצוות של גופּה כי היא צחקה בעליזות, בקלילות. הגבר שאתה בטח נגע בצלעותיה, בכתפיה, בזרועותיה, ברגליה. לפתע, צחוקה השתנה. קולה עלה כאילו הכאיבו לה מעט והיא נעשתה פגיעה יותר.

הוא ידע להבחין. היא צחקה כמו מישהו שצולל לתוך מים קרים מדי, מתנשף, ואז מרגיש את התגובה החמימה, נהנה מהתחושה החדשה.

היא צחקה כאילו העונג היה דבר חדש והתחיל לפלוש לתוכה. אה... אהה... בקע קולה בחשכה.  גם אם היה יכול לראות אותה נעה, מודעותו לעונג שלה לא הייתה חדה כל כך. הוא הרגיש שהעונג הזה שלה נע כאדוות דרך שריריו. הקירות היו כל כך דקים שהוא הרגיש את זה בכל גופו. אהה... אהה.... שתיקה השתררה. השתיקה הפריעה לפורטוגזי יותר מכול. מה יכול היה להשתיק אותה כך, אחרי ההנאה הגואה והפתוחה שלה? איזה ליטוף יכול היה להשתיק אותה בפתאומיות כזו, כאילו העונג עמוק מדי מכדי לספק לו הוכחה מוחצנת? הוא ניסה לנחש. הוא ידע שהיא עירומה כי שמע אותה אומרת, "בוא נוריד את כל הבגדים שלנו." מה הגבר עשה לה? אף קול. הפורטוגזי הרגיש אדוות מכסות את גופו הכהה, החזק. הוא הרגיש קרוב לתעלומה. הוא ציפה שקולה יבקע בצעקה את השתיקה בכל רגע, באקסטזה בלתי נשלטת. במקום זה, הגיח מתוך החשכה צחוק נמוך,  מושהה, ארוך, בטני, עשיר, מגונה...

הפה האחר — הגבר בוודאי פילס את דרכו לתוך הפה האחר, הפה הדחוס, המפואר, שופע המיניות שהיא נשאה כשהוא גלוי לעיני כול, כאחיו התאום של הפה שעל פניה... כך כל אחד היה יכול לראות את בשרניותם ואת מלאותם של רגשותיה המיניים... בשלים ופתוחים ואדומים... אהה...... אהה....... הגיע הקול. הבשר נפרץ בצייתנות על ידי התקפתו של הגבר, בליווי נאקות בטניות שחשפו את הדחיפות לתוכו, כל דחיפה מלווה באהההה.... אהההההה ארוך ומעונג, עד שקולה שקע.

ושוב דממה. ואז הגיע הקול כאילו היא נפצעה באלימות פתאום. אההה............. גופו של הפורטוגזי בער, מעונה מתשוקה. כל זעקה של האישה הרימה את הזין שלו בחשכה. וכמה זה בער. כל הרוח והשמש שהכו בו, הקור והחום, מי הים המלוחים, הפכו אותו לנוקשה ומלוח ומגורה ועכשיו הוא עמד זקור באפלה, מזנק עם כל שינוי בקולה של האישה.כשהגיעה זעקתה האחרונה הוא חשב שיגמור גם, הוא היה כל כך להוט ומתוח, מאזין למחזה ומדמיין את כל התפתחויותיו...

ועכשיו דממה. הם כנראה נרדמו. הפורטוגזי לא הצליח להירדם. הוא התרומם ומשך עליו את מכנסיו. הוא פתח את דלת ההזזה של הסטודיו שלו. האור דלק בחדר הסמוך. התריסים היו מורמים. והיא שכבה שם, עירומה וישנה. הגבר שרוע על גופה. לא משנה עד כמה חשק בה, ועכשיו זה היה בכל רגע, ביום ובלילה, כשהוא ראה אותה מסתובבת, עירומה כל כך בבגד הים שלה עד שיכול היה לראות את שערות הערווה המתולתלות משני צדיו של החלק התחתון ההדוק  שלבשה. עירומה כל כך עד שהכתפיות נפלו לעתים קרובות וחשפו חצי משדיה... ובכל זאת הוא לא הצליח להביא את עצמו להיות אחד מהגברים עלומי השם האלה שעינגו אותה.

הוא לא יכול היה להביא את עצמו לקחת את הגוף הזה, שהיה שייך לכולם ושנהנה במידה שווה מהליטופים של כולם. זה עצר בעדו.

וכמה התקשה להתאפק כשנאלץ להקשיב לאותו מחזה כמעט בכל לילה.

היא הייתה בלתי נלאית. "היא נימפומנית," הוא חשב לעצמו. "אף פעם לא מסופקת... היא מפלצת... אני לא רוצה לאהוב מפלצת כזאת. היא בדיוק כמו הפה שלה, גדולה וזללנית ותמיד רעבה. לעולם לא אוכל לשמור אותה לעצמי..."

זה לא מה שהיא חשבה. איכשהו, היא הרגישה שממש בחדר הסמוך גר הגבר הנמרץ מכולם. היא חשה את עוצמתו אבל לא הצליחה לשבור את התנגדותו. בחושיה הנשיים ניחשה מה הרחיק אותו ממנה. היא החליטה להקריב למענו את עינוגיה והייתה בטוחה שהתוכנית שלה תעבוד.

ופתאום אף אחד לא הגיע לבקר אותה יותר. בכל לילה הוא הקשיב ולא היו שום קולות של אהבה. היא שכבה במיטתה והוא שמע אותה מתהפכת. הוא שמע את סיכות השיער שלה נופלות על הרצפה כשהתירה את שערה. אבל לא מעשה אהבה. הוא הסתקרן. הוא התחיל לחשוב עליה יותר ויותר.

מתוך "אולטריס: ארוטיקה", מאת אנאיס נין. תרגום: רינה ז'אן ברוך, הוצאת פרדס, 2020.

תמונה ראשית: מתוך "ריקוד סימבולי" (1898), יאן צ'יאלגינסקי, המוזיאון הלאומי בוורשה, תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנאיס נין.

תגובות פייסבוק