החיפושית של סבא

לסבא היתה חיפושית. פולקסוואגן לבנה ומטרטרת. לוח השעונים שלה היה עשוי מתכת שחורה ועל השמשה הקדמית היתה מדבקה בצבעי אדום-לבן, מגן-דוד בולט שבישר לעולם שזו מכוניתו של רופא, "כדי שאם אני צריך לבוא לטפל בחולה, אוכל לחנות בכל מקום", הסביר לי סבא באחת הפעמים. למכונית היו שתי דלתות בלבד, וכדי להושיב אותי מאחור, סבא היה מסיט קדימה את המושב שליד הנהג. וכך הייתי מוצא את עצמי בתא סגור ונעים, בין קירות צדדיים של פלסטיק ומעליהם שמשות אטומות. התא הקטן היה רוטט בנסיעה, מנתק בכך ביני ובין הסביבה שחלפה מבעד לזגוגיות.

פלאיה של החיפושית היו רבים. המנוע היה מאחור, שניים או שלושה עיגולים וביניהם רצועה שחורה וכל המנגנון מסתובב במהירות, גלוי לנגד עיניי כל אימת שסבא היה פותח את המכסה האחורי הקטן. מלפנים, כיפה גדולה חפנה חלל. בדלתות הקדמיות היו חלונות ריבועיים,  שגולת הכותרת שלהם היו הזגוגיות המשולשות הקטנות, שהנוסעים היו מסיטים כנגד כיוון הנסיעה, חותכים את הרוח ומפנים חלק מזרימתה אל תוך המכונית. מאחורי הבעת שביעות-הרצון התמידית של המכונית המצחיקה, התגלה מקום לאחסון, תא מטען קדמי שדמה לחלל של פה חסר שיניים. מאחורי המושב האחורי היה עוד חלל מלבני קטן, מרופד בשטיח כהה וגס, מדור תחום וסגור עוד יותר. מדי פעם הייתי דוחק את עצמי לתוכו, הופך לנוסע סמוי כביכול, מביט בפיסת העולם שנגלתה לי מן החלון האחורי הקטן, אורב להתרחשויות בעודי מעתיק את עצמי לזמנים אחרים, לעלילות אחרות.

באותו קיץ בכפר למדתי שכינויה של המכונית הוא "חיפושית". אמרו לי שהכינוי בא לה מצורתה. הדבר לא הטריד אותי. אהבתי חיפושיות, שכחרקים הייתה להן עדיפות בעיני על פני עכבישים או יתושים, תיקנים או מיני תולעים עם רגליים. חיפושיות היו אהובות עלי עוד משנותיי הראשונות. בכל שנה היה יום שבו המדרכה ליד הבית בחיפה היתה מתכסה בפיסות של מרבד אדום מהלך, "פרות משה רבנו" הילכו באיטיות במעלה הרחוב התלול, חלקן לבד, אחרות בזוגות שנצמדו אלו לאלו, זנב לזנב. החיפושיות בעלות הגב האדום ועליו נקודות שחורות יצרו מחזה מרהיב, ובכל שנה אמא היתה קוראת לי לצאת למדרכה ולראות את מצעד החיפושיות. כיום, שנים לאחר מכן, אני מחשב ומגלה מיד שעד שנסענו לחוץ-לארץ לשנים אחדות, כשהייתי בן ארבע וחצי, לא יכולתי להספיק לחזות אלא בשני מצעדים של "פרות משה רבנו". פעם אחת היתה בוודאי בבחינת גילוי גדול, ובפעם השניה, שנה לאחר מכן, שבתי לראות את המחזה המוכר, מספק את תאוות הזיכרון ורגש הנוסטלגיה. כשאתה ילד, די בחזרה אחת לדבר מוכר ואהוב כדי למתוח קו אינסופי בין שתי נקודות של זיכרון.

אולם מבחינתי, המכונית של סבא לא היתה קשורה כלל לחיפושיות האדומות המנוקדות, ובלבי לא כיניתי אותה "חיפושית". שמה היה כתוב, אינני זוכר היכן, קריא ומוזר באותיות לטיניות: Volkswagen. ידעתי שזו גרמנית, אם כי המלה לא התפרקה לי לחלקיה. מבחינתי זה היה שמה של המכונית הלבנה, המטרטרת, עם סמל הרופא על השמשה הקדמית והחיוך הקבוע בחזיתה. ובכל זאת, בניסיונותיי לפענח את העולם דרך המלים שמצאתי בו, תהיתי על השם המוזר שניתן למכונית. הפכתי והפכתי במילה הגרמנית, עד שאמא אישרה את ממצאי: Volk אינו אלא Folk האנגלי, וגם החלק השני מתפענח בתיווכה של האנגלית כש-wagen הוא פשוט wagon. המלה השניה היתה מוכרת לי ללא תנאי, "עגלה". במאמץ קל, יכולתי להבין שעגלה היא כינוי למכונית, בוודאי כשדימיתי לנגד עיני את עגלות המתכת בעלות ארבעה גלגלים וידית, מן הסוג שהיה לדמויות הילדים במקראות הראשונות לשפה האנגלית בבית הספר היסודי בחוץ-לארץ. אך מה מקומו של ה-folk בחידה? שאלתי את אמא, והיא הזכירה לי את folklore, שממנו העליתי בזכרוני גם את Folk-dance. ומיד אחריו נזכרתי ב-folks כמלה המציינת "אנשים" במובנם הפשוט, העממי, כקבוצה אינטימית, קרובה ומוכרת של אנשים, אלו שבאגס באני נפרד מהם בסוף תכניתו, חיוך ארוך שיניים על פניו, גזר כתום עם עלה ירוק בכפו, וסביבו חצי הילה של מלים אנגליות עליזות: That´s all Folks!.

שוב פניתי לאמא, ולכאורה היא פתרה את פליאתי כשאמרה לי שהמלה Volk בגרמנית נהגית בדיוק כמו Folk באנגלית, ומשמעותה "עַם". הרכבתי את החלקים ושבתי ל-Volkswagen, שבה נגלתה לי כעת ה-s המוכרת המציינת שייכות. אם כן, חשבתי, זו "עגלה של העם". והעניין לא נתבאר לי, המשמעות המילולית דהתה והמלה הגרמנית שבה להיות שמה הפרטי של המכונית של סבא. 

אלא שהיה בה דבר אחד שהתעקש לרמוז לי רמיזות מעידן אחר. משני צדי הדלתות, מחוץ למכונית, היו שוליים מצופים גומי למניעת החלקה, כעין מדרגה שהיתה רחבה דיה כדי לדרוך עליה כשבאת להיכנס למכונית. השוליים הללו היו לי חיוניים כל אימת שביקשתי לצאת מן המושב האחורי ולרדת לקרקע. ואם לא די באיתות המרומז, הרי שבנם של השכנים דאג לא להותיר מקום לספק ביחס לתפקידם של השוליים. מדי פעם, כשסבא היה נכנס לכפר במכוניתו, עושה את דרכו האיטית הביתה, היה הילד מלווה את החיפושית הלבנה בצעדי ריצה נלהבים. סבא היה מגיב בהאטה נוספת של מהירות הנסיעה, ונענה לבקשת הילד, שהיה גדול ממני בשנתיים או שלוש, לעלות על סף אחת הדלתות, לאחוז בדלת ולנסוע כשהוא עומד בשתי רגליו על הגומי השחור, גופו מעל הכביש, והבעת פניו אומרת אושר.

זכרוני ניצת: הפולקסוואגן של סבא מזכירה מכוניות משנות השלושים או הארבעים, מכוניות כבדות, חזיתותיהן עשירות מבע, ולצדי הדלתות ספים רחבים כמו אצל סבא. לנגד עיני הוקרנו קטעי סרטים בשחור ולבן, מכוניות נוסעות בהם שוב ושוב וכולן כאלה. Volkswagen, מכונית גרמנית, פלדה כבדה, הבעתה פניה של המכונית, wagen שהוא wagon, Volk שהוא Folk, העם שזו מכוניתו, העם בגרמניה הנאצית. כל הפרטים צפו במוחי, ורק שנים לאחר מכן התרכבו לתמונה שלמה. אכן, החיפושית החביבה של פולקסוואגן היתה פרויקט של היטלר, "מכונית לכל אחד", מכונית לבני העם, העם הגרמני, das Volk, נאומי צווחות של היטלר, תמונות של מכוניתו רחבת השוליים, תמיד מכונית שחורה. לימים גם אדע שמרכב החיפושית שימש למכוניות גרמניות נוספות ואף היה בסיס למכונית הספורט הנחשקת Porsche. אלא שבאותם ימי קיץ, ימי החיפושית הלבנה המטרטרת בעליזות מוכרת, לא דחקו התמונות מגרמניה הנאצית את המציאות של סבא וסבתא והבית, והכפר והמכונית עם סמל הרופא על השמשה הקדמית.

הייתי ילד והמשכתי לצבור זכרונות. שעת צהריים במוסך ליד חדרה, ואני זוכה לשבת במכונית בעודה מוגבהת במתקן הידראולי, גבוה-גבוה על העמוד המגורז, ואני מציץ מן החלון ורואה את סבא יחד עם המכונאי, מחייך ומרגיע אותי, מזכיר לי לא להתקרב יתר על המידה. וכל חלקיה של המכונית היו מוכרים לי כאברים בגוף אהוב. הפנסים האחוריים שצורתם מזהה את המכונית גם בלילה, גם מאחור. ההגה השחור ובתוכו חישוק הניקל הבוהק המפעיל את הצופר, וקול הצופר שהיה דק וחד והתאים למנוע המטרטר, ומד המהירות והמגבים והידיות כדי להיאחז בהן כשאתה רוצה לרדת מהמכונית או בסיבוב חד, כמו בפעם שסבתא נסעה במושב שליד הנהג, פנתה לאחור כדי לומר דבר-מה, אחזה בידית הרכה, נשענה על הדלת, והנה בתוך שבריר של שניה היה גופה תלוי באוויר מחוץ למכונית, מעל הכביש בין חדרה לצומת כפר הרא"ה, ומיד משכה את עצמה בידית וסבא הספיק לעצור בצד ושוב נסגרה הדלת והכל שב על מקומו בשלום. והייתה אותה פעם שהתקרבתי לחיפושית מאחור, ולא ידעתי שזוג צינורות המפלט עוד לוהט לאחר נסיעה, ואחד מהם צרב בבשרי כך שהתהלכתי חודשים אחדים עם עיגול מושלם על אחת השוקיים. כל אלו דחקו את שמה הגרמני של המכונית של סבא והיטלר וצווחותיו ההיסטריות על אותו Volk אימתני ונורא היה כולו במחוז אחר, שדבר לא היה לו עם הכפר, או עם סבא וסבתא והטרטור המוכר.

המכונית של סבא הרופא, החיפושית הלבנה של הדוקטור, שנוסע בה מחולה לחולה וממרפאה למרפאה, תיק הרופאים שלו בתוכה תמיד, כל אלו היו יסודות יציבים בעולם ודבר לא יכול להם. השנים שחלפו והיעלמו של אותו עולם מכל ממשות פיסית סייע לזכרונות להשתרש בעומקים, גם אם אינני יכול עוד לראות את המכונית, את מגן הדוד או את סבא. ה-Volk עודנו שם, וגם ה-wagon שלו, ובוודאי גם מכוניות הפולקסוואגן, שבאחת מהן אני נוהג היום, שלושים שנה לאחר הימים בכפר. וגם היטלר יושב במקומו, אדיש לזכרונותיי, צווח מול ההמונים, מותח את ידו לזווית ישרה במענה לאלפי ידיים הנמתחות במועל-יד נאצי. הוא עוד שם, אדולף היטלר, כפי שהיה בימים הזהובים של החיפושית בכפר, ימיו של סבא, הדוקטור שנולד ב-1906 בארגנטינה, בן למהגרים יהודים מאזור אודסה, שחיפשו ארץ מיטיבה, הרחק מן הפוגרומים ברוסיה, ונתנו לבן הראשון שנולד להם ביבשת החדשה את השם הישן והטוב אדולפו.

תמונה ראשית: פולקסווגן. תצלום: יוליאן הוכגזאנג, unsplash.com

Photo by Julian Hochgesang on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על החיפושית של סבא

01
יורם ארבל

שלום יורם
זכרונות נעימים. התפעלנו באותם ימים מVW - פלא טכנולוגי של מכונית ללא רדיאטור.
תהלוכת החיפושיות, באיזה רחוב צפית בה?
איחולי לשנה טובה ופוריה

04
תמי יגורי

תיאור משובח שפותח בעת הקריאה זוג כנפי חיפושית אדומות, מוצקות, מנוקדות בשחור ונושא את מבט הקוראת אל עבר נופים רחוקים וקרובים, קרים וחמים