החלטה רגעית

מאז אותו לילה לא עשיתי שום דבר כה נועז, כה פראי. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

היא נראתה לי מוכרת, אבל לא הייתי בטוח.
שאלתי את עצמי אם היא אמנית מפורסמת. אולי פשוט ראיתי צילום שלה באחד העיתונים. בתיק היה רשום שהיא שימשה כפסיכיאטרית.
מה שעורר את חשדי לראשונה הייתה התנועה הזו של הצוואר שמאלה וימינה כמי שלא מאמינה, אבל מפני שעכשיו היה לה שיער קצר, קצת גלי ולא חלק ומתנפנף, לא הייתי בטוח.
היא הייתה מסופרת בתספורת מדורגת ושיערה שוודאי כבר הלבין מאז, היה צבוע עכשיו בחום אדמדם.
עברו שלושים שנים מאז שזה קרה אבל מעולם לא שכחתי אותה.
האם זו היא.
ניסיתי לחפש רמזים נוספים שיאשרו לי את מה שחששתי מפניו.
נעצתי בה מבט חודר מנצל את מה שמצופה ממני כבוחן כליות ולב. אם זו היא הרי שהשתנתה מאוד. העיניים אכן חומות. אבל עיניים חומות די שכיחות. פיה היה בשרני פחות, אבל ידוע שעם השנים השפתיים מתכווצות ונעשות דקות יותר.
לא הייתי חותם על זה אבל בכל זאת היה נדמה לי שמתחת לקמטים, אני מזהה את תווי הפנים העדינים האלה שלילות רבים כל-כך ניסיתי לשחזר אותם.
רק אחרי עשרים דקות של דיון נזכרתי.

טוב שישבתי כי אני חושש שלו הייתי עומד או הולך הייתי קופא על מקומי ומיד היו מבחינים בסערת רוחי. אבל נשענתי לאחור ועשיתי עצמי מעיין בדפים שלפני. הודיתי לאלוהים על תפקידי המחייב אותי זה שנים לפני פוקר.

"אנחנו מבקשים לעצור אותה על מנת למנוע שיבוש בחקירה והשמדת ראיות חשובות והטיית עדים". זו הייתה דרישת המשטרה. מנגד, עורך הדין שלה, טיפוס חלקלק שכבר הופיע בפני בלא מעט משפטים ושלא נטיתי לו חיבה מרובה, טען שאין שום הוכחות של ממש, שאין באמת סיבה מוצדקת למעצר ושהנזק שייגרם לה בגין מעצר, אם זה יקרה, יהיה בלתי הפיך.
"מדוע בלתי הפיך" שאלתי.
"מכיוון שגם ככה היא במצב נפשי מעורער, כבוד השופט", אמר.
היא לא הביטה בי כל הדיון לבד מרגע אחד שבו הרימה את ראשה ועיניה רפרפו על פני במהירות.
היא לא אמרה כלום. לא ניסתה לרמוז שהיא מכירה אותי. שהיא זוכרת, אם זכרה. נכון שעברו הרבה שנים אבל כולם אומרים שלא השתניתי. שערי האפיר ופני רחבות יותר בשל שומן שצברתי עם השנים אבל תווי פני נשארו כשהיו.

לרגע תקפה אותי שימחה משונה. אז זאת היא. סוף סוף מצאתי אותה. אשחרר אותה מיד, אזמין אותה לקפה ומי יודע.. אבל כמובן שמיד התעשתתי. אם זו באמת היא אני מוכרח לפסול את עצמי ויפה דקה אחת קודם.
אבל איך אני יכול לדעת בוודאות?
זו הייתה החלטה רגעית. של שנינו. מסוג המעשים שאתה יכול לעשות רק שאתה מאוד צעיר ונראה לך שתחיה לנצח ושהכול פתוח ואפשרי. הייתי אז סטודנט שנה א' למשפטים ובאחד הערבים הלכתי עם חבר לשתות בירה בפאב. היא ישבה שם לבדה ולא הרימה את ראשה מהספר שקראה. מה שאפשר לי לבחון אותה היטב בלי שתרגיש. היא הייתה יפה מאוד. כלומר, הפרופיל שלה היה מושלם. אף יווני ישר ופה רך שמדי פעם העבירה עליו את לשונה כאילו היא קוראת תפריט של מסעדה שמעורר את מיצי הקיבה. זה היה מקום מוזר לקרוא בו כיוון שהיה חשוך ורועש אבל לא נראה שזה הפריע לה להתרכז. הייתי מאוד סקרן לדעת מה היא קוראת אבל הספר היה מונח בגבו על השולחן והסתיר את הכותרת ואת שם המחבר או המחברת. בכל אופן זה היה ספר קטן, מהסדרה שהורי פעם היו מנויים עליה והיו שם ספרים מאוד איכותיים.

היא ישבה במשך שעתיים ולא הרימה את ראשה מהדפים. גם כשלגמה מכוסית היין שהייתה מונחת לידה. מדי פעם הייתה מנידה בראשה כלא מאמינה למה שהיא קוראת והעגילים שלה התנודדו ונצצו בחושך כמו יהלומים על אף שהיה ברור שמדובר באבנים זולות. התנועה הזו של הראש מצאה חן בעיני. אולי בגלל השיער השחור הארוך שלה שליווה את התזוזה כמו צעיף משי ועשה לי חשק ללטף אותו. היא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים וחולצת כפתורים לבנה וזה נראה מאוד מהוגן אלמלא שני הכפתורים העליונים שהיו פרומים וחשפו את החזיה הסגולה שלה. עד אז לא יצא לי לפגוש בחזיות סגולות וסקרנותי העמיקה.
החבר שלי חטף כאב ראש וביקש שנלך. אמרתי לו שאני עוד נשאר קצת והוא הסתלק, מאוכזב. הוא ראה כמובן שהתבוננתי בקוראת הצעירה ולפני שעזב סינן "עזוב, אין לך סיכוי".

ואז דקה אחרי שעזב וכאילו רק המתינה לרגע הזה, הרימה את ראשה מהספר וחייכה אלי. לא הייתי אז בעל ניסיון מאוד עשיר, אבל אי אפשר היה לטעות בחיוך. לקחתי את כוס הבירה שהייתה כבר כמעט ריקה והתקרבתי אל שולחנה. היא סגרה את הספר ואמרה: "נלך?" הייתי המום כמובן, אבל גם מהופנט. הנהנתי בראשי אבל היא בכלל לא שמה לב כי אפילו לא חיכתה לתשובה. פשוט יצאה מהפאב בטוחה שאני בעקבותיה. מה שהיה נכון.

"זה לא רחוק" זה היה המשפט השני שאמרה. הלכנו בחושך, הרחובות היו די שוממים ואני הייתי משוכנע שאני חולם. אלמלא נקישות העקבים של מגפוני העור שלה.
היא עצרה ליד אחד הבתים, שלחה בי מבט מהיר נוסף ונכנסה לחדר המדרגות. עלינו בשתיקה שהופרה רק כשפתחה את הדלת. "אני מבקשת שלא תספר לי דבר על עצמך" אמרה.
התפשטנו לאורה של מנורת צד קטנה ליד מיטתה. מיטה זוגית וסדיני כותנה לבנים. לא סאטן שחור כפי שדמיינתי כשעליתי מאחוריה בחדר המדרגות בוחן בקפידה את הישבן החמוד שלה.

מעולם, לא עד אותו רגע ולא אחריו, מעולם לא אהבו אותי ככה. מעולם לא התמסרה לי מישהי, גם לא מי שתהיה אשתי ואחר-כך גרושתי, באופן שבו עשתה זאת הנערה ההיא. אף אישה לא חשפה את נפשה לפני ללא שום פחד כמו אותה אישה. ואני אומר- נפשה ולא גופה, כי על אף שלא סיפרנו דבר , הגוף דיבר. כמו שני אנשים שנפגשים במטוס ולעולם לא ייראו עוד זה את זו התרנו לעצמנו להתערטל על כל חולשותינו ומאוויינו ללא בושה, עכבות, אשמה או חרטה. אני מודה שזה היה בעיקר בזכותה כי לי עוד היו חרדות מהקשר האחרון שהסתיים רע, אבל היא, במין רכות וחכמה של נשים מבוגרות ממנה בעשרות שנים, הובילה אותי למחוזות שלא ביקרתי בהם ושאליהם אתגעגע כל חיי. גופה היה רך וחמים עורה קטיפתי ומגע ידיה, ובכן, היא חוללה פלאים. ליטפתי אותה כאילו היא גוססת, עומדת למות והיא חיבקה אותי כאילו אני עומד לצאת לקרב שממנו לא אשוב חי. הכול היה שם: תשוקה קמאית וייאוש, רצון להיטמא ולהתקלף מכל מגננה ביחד עם התרסה וזעם. הצירוף הזה של יופייה, המסתורין שנלווה לכל העניין ותחושת סכנה מסוימת, עורר בי כוחות שלא תיארתי לעצמי שקיימים בי. שכבנו כל הלילה עוד ועוד ולא ידענו שובע.
לפנות בוקר היא ביקשה שאלך.

שאלתי אם היא לא רוצה שלפחות נגלה את השמות הפרטיים אבל היא הניעה בראשה בתנועה המקסימה הזו וחייכה.

בשבוע שלאחר מכן לא ידעתי מה לעשות. חשתי שאסור לי לנסות להתקרב אל האישה הזו ולכן נמנעתי ללכת לפאב במשך שבועיים. אבל בשבוע השלישי תקפו אותי געגועים עזים והחלטתי לחפש אותה. ערב ערב הגעתי לפאב, הזמנתי בירה והמתנתי. היא לא הגיעה. לילה אחד כשהייתי כבר די שתוי, אזרתי אומץ והלכתי לחפש אותה בדירתה. לקח לי זמן לזהות את הרחוב וגם נכנסתי בטעות לבית אחר אבל לבסוף מצאתי את הבית, עליתי במדרגות ונקשתי בדלת שלא היה רשום עליה שם. אף אחד לא פתח והלכתי משם. למחרת שוב הגעתי הפעם פיכח יותר. צלצלתי בפעמון והדלת נפתחה. אישה מבוגרת, שכנראה הייתה בת גילי היום אבל נראתה לי אז זקנה מאוד, הביטה בי בחשדנות ושאלה מה אני רוצה. היא היתה לבושה בחלוק בית ונראתה עייפה מאוד. אולי הערתי אותה משינה למרות שהשעה הייתה רק תשע בערב.

גמגמתי קצת בהתחלה ואז עלה בדעתי רעיון. אמרתי לה שאני עורך סקר מטעם מפקד האוכלוסין וצריך לדעת כמה נפשות גרות בבית. האישה הביטה בי בעצב ואמרה "רק אני. כולם מתו"
מלמלתי שאני מצטער ונמלטתי מהמקום.
למותר לציין שעד אתמול לא פגשתי בה. המשכתי בחיי, נישאתי, סיימתי את לימודי בהצטיינות, שימשתי כעורך דין פלילי, נולדו לי שני ילדים והתגרשתי. הייתי עורך דין מצליח ואז מוניתי לשופט בבית משפט השלום בפתח תקווה. ניבאו לי קריירה מזהירה בתחום.
אלא אם כן אפשל כאן בגדול.

טרם הוגש נגדה כתב תביעה אבל המשטרה, כמו תמיד, ביקשה לעצור אותה לחקירה. אני מתעב את הקלות שבה המשטרה לוחצת על הדק המעצרים ואני נוטה לרוב לשחרר את המובאים בפני כשאני תורן מעצרים אבל הפעם חככתי בדעתי משתי סיבות.

קודם כל האישום היה די חמור. מדובר באישה שהתחזתה לפסיכיאטרית וטיפלה באנשים בלי שהייתה לה כל הכשרה מקצועית לכך. ורק לחשוב על כל הנפשות האומללות, חלקן על סף התאבדות, שהגיעו אליה לבקש עזרה. זה היה חמור אבל הייתי חייב לא מעט לאישה הזו. אם זו באמת היא.
ושנית, אם זו היא ואשחרר אותה, יכול להיות שפעם מישהו יגלה שהיינו יחד ויאשים אותי במשוא פנים.
והייתה גם סיבה שלישית. נשיאת בית המשפט העליון ישבה לי על הווריד בתקופה האחרונה ותקפה את הקלות בה אני פוסק לטובת נאשמים ומשחרר עצורים. היא רצתה שבפעולותיי – פסקי הדין ומעצרים – אשלח מסרים מוסריים לחברה ואוכיח שהמערכת המשפטית מבקשת להרתיע עבריינים פוטנציאלים שיידעו להם שאם יעשו כך וכך ייגזר עונשם בחומרה. אני אחטוף ביקורת איומה אם אשחרר אותה. ותמיד קיימת הסכנה שמישהו יגלה את הקשר בינינו ואז אזומן לוועדת משמעת ורק אלוהים יודע מה יעלה בגורלי.

מסיבות אלו ידעתי, ולא רק בסתר ליבי, שאני חייב ללכת הפעם עם המשטרה.
הבטתי באישה הזו שצריכה הייתה להיות בערך בת גילי ולאט לאט דמיינתי שאני קם, מוריד את הגלימה, נוטל את ידה ואנחנו נעלמים לאיזו דירה ועושים אהבה כל הלילה.

כנראה שחייכתי כי עורך הדין שלה שאל את מה כבוד השופט מוצא משעשע.
רציתי לומר לו שלפתע עלה בדעתי שמאז אותה הרפתקה לא עשיתי שום דבר כה נועז כה פראי. שלמעשה, חיי היו אוסף של רגעים פושרים חסרי תעוזה. רגעים סתמיים, צפויים, מרובעים, שגם אם היו מתובלים פה ושם במעט מתחים והתרגשויות, מעולם לא הגיעו לדרגה ההיא. לתחושת החופש המוחלט לשחרור מכל צו חברתי אישי מדיני מוסרי נפשי וגופני. הרגשתי שליבי שוב הולם ואף מחסיר פעימה.
שמעתי שוב את הטיעונים של שני הצדדים.

מצד אחד זה נראה הגיוני שמישהי שתעשה דבר כה מטורף ונועז עם גבר זר כשהיא בשנות העשרים לחייה, תתחזה אחר כך למה שהיא לא, אבל מצד אחר גם אני הייתי אז שותף להרפתקה ההיא ואני לא מתחזה. חוץ מעכשיו, שאני מעמיד פנים כאילו אני לא מכיר אותה.

וחוץ מזה, חשבתי, אם היא עזרה לאותם מטופלים כמו שעזרה לי אז מה רע בכך ש.. אתה משוגע צעקתי על עצמי בתוך ראשי, אתה מאבד את שפיותך. תקום ותפסול את עצמך מיד.

אבל מה אומר? על איזה רקע? ואם זו לא היא? ואם זו היא אבל היא תכחיש שהיא מכירה אותי? האם אאלץ להסביר באיזה נסיבות הכרנו? ראיתי כבר את הכותרות בעיתונים. לא תודה. אלא אם כן אהיה בטוח שזו היא ואז. כאב דק החל להזדחל לרקותי. ביקשתי שיביאו לי אקמול פורטה וכוס מים.
אולי אם תדבר, חשבתי, אולי אזכר בקולה. היא אמנם אמרה רק ארבעה משפטים. משפטים שגלגלתי במוחי שוב ושוב בלילות של בדידות אבל חשבתי שכדאי לנסות. רציתי לשאול אותה משהו ולפתע אחז בי שיתוק.
הבחנתי שהיא מתבוננת בי בריכוז כאילו מנסה להיזכר. זאת היא. זאת היא והיא זוכרת.

אין לי ברירה, חשבתי, לפי החוק היבש והעובדות עלי להורות על פקודת מעצר. עורך הדין שלה היה עייף ומיואש כבר כשראה אותי וכעת הפסיק להתאמץ לשכנע אותי. המשטרה מנגד הייתה בטוחה בצדקתה. לא רק שמדובר בהאשמה חמורה, אלא שהסכנה שהאישה תנסה ליצור קשר עם מטופליה לשעבר להתחנן, לאיים, לעשות מניפולציות או גרוע מכך – להפיל בפח מטופלים חדשים ובכך לגרום נזק נוסף לאנשים תמימים נוספים.
הטיעונים של שני הצדדים הסתיימו.
הייתי צריך להחליט.
פתאום זה היה קל.
פניה הרגועות על הכר, שערה השחור הסתור, החיוך ששלחה אלי.
"אני משחרר אותה למעצר בית", שמעתי את עצמי אומר בלקוניות. אפילו עורך הדין שלה פער את פיו בתדהמה.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלה מושקוביץ-וייס.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שעראיור: לודו


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על החלטה רגעית

11
יוסף זהר

בתום קריאה של נשימה אחת חפשתי את שם הכותב והופתעתי לגלות שמדובר בכותבת.
"בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה--אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" שיר השירים ה, א

    13
    דב

    דווקא מתאים, נבות, אנחנו מערכת מאוד קטנה המוציאה תחת ידיה כתב עת ללא כוונת רווח, ולכן הקוראים תורמים מזמנם לפעמים גם בהגהה מהסוג הזה. אני מסכים עם דרור שיש פה שימוש באיות שיכול להתפרש כאילטרציה ספרותית, אבל תיקנתי בכל זאת, תודה.