הטפת מוסר

הולכות שתי נשים בפאתי העיר. אחת יהודייה גבוהה, כבדה, עיניים רוגזות, צעד מהדהד; השנייה יהודייה צנומה, חיוורת, קטנה, בראש מושפל.

"לאן את מובילה אותי, חנה?" שואלת השנייה.

"חכי, עוד כמה צעדים. תראי, שם לגבעה."

"בשביל מה?" שואלת שוב השנייה בקול דואב, שבור, כאילו משהו כמעט מפחיד אותה.

"את תשמעי, בואי..."

הן מגיעות לגבעה.

"שבי," עושה חנה.

השנייה מצייתת, מתיישבת על הגבעה. חנה מתיישבת לידה. בדממה של יום קיץ חמים, הרחק מסאון העיר, מתפתחת שיחה:

"גְרוּנֶה, את יודעת מי היה בעלך עליו השלום?"

"אני יודעת," עונה זו ונושכת שפתיים.

"סופר סת"ם הוא היה, גְרוּנֶה! סופר כשר..."

"אני יודעת!" אומרת גְרוּנֶה בחוסר סבלנות...

"לפני כל אות היה טובל במקווה..."

"שקר גס... שהוא היה הולך פעמיים–שלוש בשבוע - זה נכון..."

"יהודי כשר היה."

"נכון..."

"זכותו תגן עלינו..."

גְרוּנֶה שותקת.

"את שותקת?" תמהה חנה.

"נגיד!"

"לא נגיד! שזכותו באמת תגן עלינו! את שומעת?"

"אני שומעת."

"מה את אומרת על זה?"

"מה אני אגיד, אני רק יודעת שהיא לא הגנה עלינו..."

פאוזה. הנשים מבינות זו את זו: הסופר הכשר מת והשאיר אחריו אלמנה עם שלוש יתומות. גְרוּנֶה כבר לא התחתנה שוב, לא הביאה לבנות אב חורג, לבדה פרנסה את עצמה ואת הילדות, אבל מזל וברכה לא היו... "זכותו לא הגנה..."

"ואת יודעת למה, גְרוּנֶה?" קוטעת חנה את השקט.

"נו..."

"כי את חוטאת..."

"אני?" וגְרוּנֶה החיוורת מזנקת ממקומה, כאילו ירו בה. "אני – חוטאת?"

"תקשיבי, גְרוּנֶה, כל אדם הוא חוטא, אבל את ודאי וּודאי..."

"ודאי וּודאי?"

"גְרוּנֶה, לא לחינם הובלתי אותך מחוץ לעיר אל הנחל, מעבר לשדה... לא אוויר צח, ברוך השם, אנחנו צריכות... תראי, גְרוּנֶה... אימא, ובפרט אלמנה של סופר כשר, צריכה..."

"מה היא צריכה?"

"היא צריכה להיות אדוקה יותר מכולם, טובה יותר מכולם ולהשגיח יותר על הבת שלה."

גְרוּנֶה החיוורת נעשתה חיוורת עוד יותר. עיניה ניצתו, הנחיריים התרחבו, והשפתיים הכחולות רוטטות.

"חנה!" צעקה.

"את יודעת, גְרוּנֶה, אני לך חברה טובה, אבל את האמת אני חייבת להגיד, אחרת לא יהיה לי צידוק מול אלוהים... אני לא אשמיץ אותך, דרכי את לא תיפלי ללשונות הרעות של בני–אדם, זה יישאר בינינו, רק אלוהינו שבשמיים ישמע..."

"אל תוציאי לי את הנשמה!"

"נו, אז תקשיבי! חד וחלק... אתמול בלילה, מאוחר בלילה חזרתי מהרכבת, ו– על הגבעה הזאת ממש ישבה מירל שלך..."

"לבד?"

"לא."

"עם מי?"

"אני יודעת? עם כובע... צילינדר אפילו... הוא נישק אותה צוואר–ועורף... היא צחקה וכרסמה סוכריות בקול..."

"אני יודעת!..." קוראת גְרוּנֶה בקול שכמו יצא מקבר... "זו לא פעם ראשונה..."

"את ידעת?! מה? זה חתן?"

"לא..."

"לא? ואת... שתקת?"

"כן."

"גְרוּנֶה!"

אבל עכשיו גְרוּנֶה כבר רגועה.

"כעת תשתקי את ותקשיבי למה שאני אספר לך," היא אומרת בקול חותך, והיא לופתת את חנה בשרוול ומכריחה אותה לשבת שוב.

"תקשיבי," היא ממשיכה ואומרת, "אני אספר לך הכול, ורק אלוהינו שבשמיים ישמע אותנו!"

חנה התיישבה.

"כשבעלי מת -" מתחילה גְרוּנֶה.

"איך זה את מדברת, גְרוּנֶה?"

"איך אני צריכה לדבר?"

"בלי 'זיכרונו לברכה'? ואומרים 'נפטר', לא?"

"נגיד, נפטר, או מת, קברו אותו..."

"נאסף אל אבותיו..."

"שיהיה לאבותיו... אבל אותי הוא השאיר עם שלוש בנות, יתומות..."

"מסכן, לא השאיר בן לקדיש..."

"שלוש בנות, הבכורה –"

"גֶנֶנְדל –"

"הייתה בת ארבע עשרה..."

"אצל בני–אדם מכובדים אחת כזאת כבר יכולה להיות כלה..."

"אצלנו לא היה לחם! לכתוב תנאים לחופה ולאכול עוגת דבש - על זה בכלל אין מה לדבר..."

"איך שאת מדברת היום, גְרוּנֶה!"

"לא אני מדברת, הכאב–לב שלי מדבר... גננדל, את יודעת, הייתה הבחורה הכי יפה בעיר."

"גם היום... בלי עין הרע!"

"היום היא לימון יבש – צמה אפורה! אבל אז היא האירה כמו השמש... ו- אני הייתי אז אלמנת הסופר האדוק! שמרתי עליה כמו על בבת עיני... ידעתי שבימינו... מסתובבים כל מיני כליזמרים, שוליות חייטים, מודרנים חילוניים ובחורים מבוגרים... אפילו בית–מדרש'ניקים היו מסתובבים ליד החלון... אבל בשביל מה יש אימא? נערונת–כלה, ידעתי, צריכה להיות כמו ראי בלי כתם... ואת שלי עשיתי; לחישה אחת רעה לא נפלה עליה! שמרתי עליה, שמרתי! לא הורדתי עין, אף צעד מהבית לא עשתה בלעדיי, ורק מוסר הטפתי לה... אל תסתכלי הנה, אל תסתכלי שמה, פה אל תעמדי, שם אל תצפצפי... אל תביטי על ציפורים פורחות..."

"נו, יפה מאוד..."

"יפה בחלום!" אומרת גְרוּנֶה במרירות. "רק בואי אליי הביתה ותראי איך היא נראית היום! כן, היא באמת בחורה ישרה, אבל בת שלושים ושש! רזה, אפשר לספור את העצמות, עור מקומט, כמו קלף לתפילין, עיניים כבויות, הפנים חמוצים, בלי חיוך – שפתיים נשוכות תמיד... אבל לא פעם נדלקות העיניים הכבויות – ובוערת בהן שנאה, שנאה, כמו גיהינום... ואת יודעת למי? את יודעת את מי היא שונאת? את מי, כשזזות לה השפתיים, היא מקללת עד העצמות?"

"את מי?"

"אותי! אותי – את האימא שלה!"

"מה את מדברת? למה?"

"היא עצמה אולי לא יודעת למה, אבל אני יודעת! אני עמדתי בינה לבין העולם, בינה לבין השמש! אני - איך אגיד לך? לשום חום ושום אור לא נתתי להגיע לגוף... לילות שלמים חשבתי על זה, עד שתפסתי, תפסתי ברור! היא חייבת לשנוא אותי... כל תא בגוף שלה שונא אותי!"

"מה את מדברת?"

"מה שאת שומעת! את האחיות היא בטוח שונאת, הן יפות יותר וצעירות יותר!"

גְרוּנֶה משיבה לעצמה בקושי את הנשימה וחנה לא מצליחה להתעשת... דבר מחריד היא שומעת: גרוע יותר מלהיות חולה, מלמות, אפילו מ"למות תחת החופה" – האסון הגדול ביותר שיכול לקרות אצל יהודים. אבל בכל זאת – ריבונו של עולם, כך צריך להיות!

"אֶת הצעירה יותר, את לאה, כבר לא החזקתי בבית... מצאתי לה עבודה כמשרתת..." מתחילה גְרוּנֶה לספר שוב והקול נעשה צרוד יותר, שבור יותר...

"מספיק צעקתי אז," מזכירה חנה, "הפכתי עולמות... בת של סופר שתהיה משרתת..."

"רציתי רק לחתן אותה, שתהיה לה רק קצת נדוניה... מהבצלים שלי, שאיתם אני סוחרת, אי אפשר לאסוף נדוניה...

"וגם עליה שמרתי...

"יותר מבעל–בית אחד שם עליה עין, יותר מבן בעל–בית אחד רצה לשחק בה... אבל אימא זה אימא! אימא מסורה הייתי! שברתי את הרגליים ועשר פעמים ביום הייתי אצלה במטבח, בכיתי והתמוטטתי, הטפתי מוסר... הה! מילים יפות, מילים אדוקות אמרתי!... לילות שלמים לא ישנתי וקראתי מ"קב הישר" ועוד ספרים קדושים בתרגום יידיש, ולמוחרת דקלמתי לה אותם... ועוד הוספתי כהנה וכהנה משלי! שאלוהים ימחל לי... משלושה שדים עשיתי עשרה, עונש בְּשוטים תפח לעונש בעקרבים, אש וגופרית יריתי! והיא הייתה ילדה חלשה, ילדה כשרה וחלשה, קיבלה על עצמה את ההדרכה!... שתי טיפות מים כמו אבא – חיוורת, בלי טיפונת דם, ועיניים כאלה טובות, לחות – רק שהיא הייתה יפה יותר..."

"את מדברת, אלוהים ישמור, כמו על מתה!"

"ולדעתך היא חיה? אני אומרת לך, היא לא חיה! היא קיבצה נדוניה, ואני נתתי לה בעל!

"היא בכתה, מסכנה, שהיא לא רוצה אותו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה.

"אבל למדן צעיר לא לוקח משרתת, בטח לא עם שלושים רובל נדוניה!

"הודיתי לאלוהים, יהיה מי שיהיה! – שוליית חייט, שיהיה שוליית חייט!

"נו! הוא חי איתה שנה – לקח את הכסף, עם הבריאות, עם הטיפה של שארית הכוח, והתנדף...

"עירום ועריה החזיר לי אותה – אבל עם דלקת ריאות! היא יורקת דם!... היא כבר לגמרי צל, לא בן–אדם. מתרפקת עליי כמו תינוק, כנועה כמו כבשה קטנה!... ולילות, לילות שלמים בוכה...

"ואת יודעת בגלל מי היא בוכה?"

"בגלל הגבר יימח שמו!"

"לא, חנה, בגללי היא בוכה! אני עשיתי אותה אומללה! הדמעות שלה נופלות לי על הלב כמו עופרת רותחת – הן מרעילות אותי, הדמעות..."

היא נשארת דוממת עוד ובקושי משיבה לעצמה את הנשימה.

"בקיצור?" שואלת חנה.

"בקיצור? כבר אמרתי לעצמי: מספיק! שהבת השלישית תחיה! שתחיה, איך שהיא רוצה!

"היא עובדת בבית–חרושת! שש עשרה שעות ביום היא עובדת, מרוויחה בקושי ללחם יבש... היא רוצה גם סוכריות – שתאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק – שתעשה! את שומעת, חנה – שתעשה! אני לא יכולה לתת לה ממתקים. גבר ודאי וּודאי שלא! להפוך אותה ללימון אני לא רוצה, לתת לה דלקת ריאות – לא, לא! שלפחות הבת הזאת לא תשנא אותי, לא תבכה בגללי."

"אבל גְרוּנֶה," צועקת חנה בפחד, "מה יגידו אנשים?"

"שאנשים ירחמו קודם על יתומים ויתומות, שלא יעבידו אותם כמו חמורים בחינם! שיהיו לבני אדם לבבות של בני אדם ולא יתעקשו לסחוט עניים כמו לימונים..."

"ואלוהים? אלוהים, ברוך הוא!"

וגְרוּנֶה קמה ממקומה וצועקת, ממש כאילו רצתה שאלוהים בשמיים ישמע:

"אלוהים היה צריך לדאוג לָאחרות קודם..."

*

משתררת דממה כבדה, שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן עומדות זו כנגד זו וברקים בעיניהן.

"גְרוּנֶה!" צועקת חנה לבסוף, "אלוהים, אלוהים יעניש!"

"לא אותי, לא את הבנות שלי! אלוהים ישר! הוא יעניש מישהו אחר! מישהו אחר!"

(1898)

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "עיר המתים" מאת י.ל. פרץ, בחר, תרגם והוסיף הקדמה: דורי פרנס. הוצאת "מודן".

תמונה ראשית: מתוך "לארוסתי" (1911), מרק שגאל. מוזיאון פילדלפיה לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי י.ל. פרץ.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הטפת מוסר

01
maxmen

סיפור משכילי קלסי להמריד את עמלינו על ההורים. בכדי לגייס אותם למען המולך\המשטר\האידאולוגיה וכו' וכו'.

אנו כבר אחרי שהאידאולוגיות גזלו את עמלינו למולך, ככה היית להם הרבה חיילים חינם בשביל המלחמות, ככה הצליחו להשמיד מעל חמישים מיליון חיילים במלחמות האחרונות.

שיצאנו מיבשת אירופה בשן ועין (מעל שש מיליון יהודים נשים וילדים בתאי הגזים וכו') וחזרנו לארץ ישראל אולי כאן נוכל לשמר את הקן המשפחתי הפרטית שלנו. והנה מאכילים אותנו את אותן קלישאות של תרום המלחמה. ושוב בכדי להצדיק את גזל הילדים תחת הוריהם למען המולך והפעם זה המולך הלאומי היהודי או הישראלי (כל מדמיין קורה לדמיון בשם אחר או יהודי או ישראלי).

פרופ' בוזגלו צדק באומרו: "אידאולוגיות המתחדשות, תמיד לא אהבו את המושג המשפחה. מאפלטון ועד הקיבוץ ועד הציונות, לא אהבו את מושג המשפחה, הם רצו להפריד את קשר הדם בין ההורים והילדים, ואז נוצרה איזה טרגדיה שנהיינו יתומים" (פרופ' בוזגלו)

02
יענקלה

אם אתה מצטט מישהו אז לפחות שיהיו דברים של טעם ואם גם באת לנסות ולומר איזו מילה או שתיים אז תבדוק את עצמך שוב ושוב כדי שהדברים שאתה אומר יהיו אינטיליגנטים ולא יביכו אותך ואחרים כאחד