היה הייתה מלכה

 אֶלְנוֹרָה באה מהבקתה שלה ונכנסה לחצר האחורית. הבית הרבוע, הענקי, וכל השטח סביבו, רבצו מנומנמים, שלווים, באחר הצהריים הארוך, כפי שעשו זה כמעט מאה שנים, מאז שג'ון סַרטוֹריס בא מקרוליינה ובנה את הבית. והוא מת בו ובנו בֵּייארד מת בו, ובנו של בייארד ג'ון והבן של ג'ון בייארד נקבר בו בתורו, אם כי הבייארד האחרון לא מת שם.

לכן השקט עכשיו היה שקט של נשים. בזמן שאלנורה חצתה את החצר האחורית לעבר דלת המטבח היא נזכרה איך בשעה הזאת לפני עשר שנים בייארד הזקן, שהיה חצי-אח שלה (אף שייתכן, אך לא כל כך סביר, שאף אחד מהם לא ידע זאת, כולל אביו של בייארד), היה משוטט הנה והנה על המרפסת האחורית, צועק לעבר האורווה אל הגברים הכושים ומבקש לשים את האוכף על פרדתו. אבל הוא כבר מת, וגם נכדו בייארד מת בגיל עשרים ושש, והגברים הכושים נעלמו: סיימון, הבעל של אִמה של אלנורה, גם הוא בבית הקברות, וקַספּי, בעלה של אלנורה, יושב בכלא על גניבה, ובנה, ג'ובּי, נסע לממפיס ללבוש בגדים יפים ברחוב בּיל. כך שבבית נותרו רק אחותו של ג'ון סרטוריס הראשון, וירג'יניה, שהיתה בת תשעים וחיה בכיסא גלגלים ליד החלון שמעל לגן הפרחים, ונַרסיסָה, אלמנתו של בייארד הצעיר, ובנה. וירג'יניה דוּ-פּרֶה, הנצר האחרון למשפחה מקרוליינה, הגיעה למיסיסיפי ב-1869 והביאה איתה את הבגדים שלגופה וסל שהכיל כמה זגוגיות צבעוניות מחלון בקרוליינה וכמה ייחורי פרחים ושני בקבוקי פורט. היא נכחה במותו של אחיה ואחר כך בזה של אחיינה ואחר כך בזה של בנו של אחיינה ולאחר מכן במותם של שני בניו של בנו של אחיינה, ועכשיו היא גרה בבית הלא מאויש עם אשתו של בנו של בן אחיינה ובנו, בֶּנבַאו, שהיא התעקשה לקרוא לו ג'וני על שם דודו, שנהרג בצרפת. והכושים שם היו אלנורה שבישלה, ובנה איסוֹם שהיה אחראי על השטח, ובתה סאדי שישנה על מיטה מתקפלת ליד מיטתה של וירג'יניה דו-פרה וטיפלה בה כמו בתינוקת.

אבל זה היה בסדר. אני יכולה לטפל בה, חשבה אלנורה, שחצתה את החצר האחורית. "אני לא צריכה שום עזרה," היא אמרה בקול רם, לאף אחד — אישה גבוהה בצבע קפה, עם ראש קטן נישא, יפה. "כי זה התפקיד של סרטוריס. גָנֶל ידע את זה מתי שהוא מת ואמר לי לטפל בה. אמר לי. לא שום זרים מהעיר." היא חשבה על מה שגרם לה לבוא לבית שעה לפני הזמן. מה שקרה היה, שבהיותה עסוקה בבקתה שלה, היא ראתה את נרסיסה, אשתו של בייארד הצעיר, ואת הילד בן העשר חוצים את המרעה בשעות אחר הצהריים. היא ניגשה אל הדלת והתבוננה בהם — הילד והאישה הצעירה הגדולה הלבושה לבן הולכים בצהריים החמים, חוצים את המרעה בכיוון הנחל. היא לא תהתה לאן הם הולכים, או למה, כפי שהיתה תוהה אישה לבנה. אבל היא היתה חצי שחורה, והיא רק התבוננה באישה הלבנה בהבעת הבוז השקטה וחמורת הסבר שבה היא שקלה את הוראות אשתו של יורש הבית אפילו כשהיה בחיים, או הקשיבה להן. בדיוק כפי שהקשיבה לפני יומיים כשנרסיסה הודיעה לה שהיא נוסעת ליום-יומיים לממפיס ושאלנורה תצטרך לטפל בדודה הזקנה לבדה. כאילו שאנ'לא עושה את זה תמיד, חשבה אלנורה. עשית מעט בשביל מישהו מאז שבאת לכאן. אף פעם לא היינו צריכים אותך. שלא תחשבי את זה אף פעם. אבל היא לא אמרה את זה. היא רק חשבה את זה, והיא עזרה לנרסיסה להתכונן למסע ועקבה אחר הכרכרה המתגלגלת בכיוון העיר ותחנת הרכבת מבלי להוציא מילה. ואת לא צריכה לחזור, היא חשבה, מתבוננת בכרכרה הנעלמת. אבל הבוקר נרסיסה חזרה, מבלי לספק הסבר לנסיעה הפתאומית או לחזרה הפתאומית, ובשעות הצהריים עקבה אלנורה מדלת בקתתה אחר האישה והילד החוצים את המרעה באור שמש יוני
החמה.

"זה העניין שלה לאן היא הולכת," אמרה אלנורה בקול, מטפסת במדרגות המטבח. "כמו שזה העניין שלה למה היא נסעה לממפיס, והשאירה את מיס ג'ני לשבת שם בכיסא שלה בלי אף אחד, חוץ מכושים, שיטפל בה," היא הוסיפה, עדיין בקול רם, בחוסר עקביות מהורהר. "אנ'לא מתפלאת שהיא הלכה. אני רק מתפלאת שהיא חזרה. לא. אפילו לא זה. היא לא הולכת לעזוב את המקום הזה, אחרי שהיא כבר הגיעה לכאן." ואז היא אמרה בשלווה, בקול רם, ללא שנאה, ללא להט: "זבל. זבל עירוני."

היא נכנסה למטבח. בתהּ סאדי ישבה אל השולחן ואכלה מנה של עלי לפת קרים ודפדפה במגזין אופנה משומש ומלוכלך. "מה את עושה כאן?" היא אמרה. "למה את לא נמצאת שמה איפה שאת יכולה לשמוע את מיס ג'ני אם היא תקרא לך?"

"מיס ג'ני לא צריכה כלום," אמרה סאדי. "היא יושבת שם על יד החלון."

"מתי מיס נרסיסה יצאה?"

"אנ'לא יודעת," אמרה סאדי. "היא ובּוֹרי הלכו לאיזה מקום. עוד לא חזרו."

אלנורה רטנה. נעליה לא היו שרוכות, והיא קפצה מתוכן בשתי תנועות ויצאה מהמטבח והלכה לאורך חדר הכניסה גבַה התקרה המלא בריח הגן ובשפע קולות מנומנמים של צהרי יוני, אל דלת הספרייה הפתוחה. ליד החלון (שהיה פתוח עכשיו, אך בחורף מִסגר בשוליו הצרים, העשויים זכוכית צבעונית, את ראשה וחזה כמו פורטרט ענקי) ישבה אישה זקנה בכיסא גלגלים. היא ישבה זקופה; אישה רזה, זקופת קומה, בעלת אף עדין ושיער בצבע קיר מסויד בלבן. רדיד צמר לבן כיסה את כתפיה, לא לבן יותר משערה הגולש אל שמלתה השחורה. היא הביטה מבעד לחלון; מן הצדודית נראו פניה מתקשתות מעלה, מבלי לזוז. כשאלנורה נכנסה היא הפנתה את ראשה והביטה בכושית בהבעה ישירה וחקרנית.

"הם לא באו מאחור, מה?" היא אמרה.

"לא," אמרה אלנורה. היא התקרבה אל הכיסא.

הזקנה הביטה שוב מבעד לחלון. "אני חייבת להגיד שאני לא מבינה את זה בכלל. נרסיסה משוטטת המון פתאום. מסדרת ו..."

אלנורה נגשה אל הכיסא. "הרבה מאוד," היא אמרה בקולה הקר, השקט, "בשביל אישה עצלה כמוה."

"אוספת..." אמרה הזקנה. היא עצרה. "תפסיקי לדבר עליה ככה."

"אני רק אמרתי את האמת," אמרה אלנורה.

"אז תשמרי אותה לעצמך. היא אשתו של בייארד. עכשיו היא אישה לבית סרטוריס."

"היא לעולם לא תהיה אישה לבית סרטוריס," אמרה אלנורה.

השנייה הביטה מבעד לחלון. "לפני יומיים היא פתאום אוספת את החפצים ונוסעת לממפיס לשני לילות, היא, שלא בילתה לילה אחד הרחק מהילד הזה מהיום שהוא נולד. עוזבת אותו לשני לילות שלמים, אם לא אכפת לך, בלי להגיד את הסיבה, ואז חוזרת ולוקחת אותו באמצע היום לטיול ביער. לא שהוא התגעגע אליה. את חושבת שהוא בכלל התגעגע אליה כשהיא לא היתה
פה?"

"לא," אמרה אלנורה. "שום גבר של סרטוריס לא התגעגע אף פעם למישהו."

"ברור שהוא לא התגעגע." הזקנה הביטה מבעד לחלון. אלנורה עמדה קצת מאחורי הכיסא. "הם המשיכו לחצות את המרעה?"

"אני לא יודעת. הם נעלמו מן העין, והמשיכו ללכת. בכיוון הנחל."

"בכיוון הנחל? בשביל מה?"

אלנורה לא ענתה. היא עמדה, זקופה ודוממת מאחורי הכיסא, כמו אינדיאנית. אחר הצהריים החל להתקרב. קרני השמש נפלו אופקית על פני הגינה שמתחת לחלון, ועד מהרה החל היסמין שבגינה להדיף את ריח הערביים שלו, וחדר אל החדר בגלים אטיים כמעט ממשיים; סמיכים, מתוקים, מתוקים מדי. שתי הנשים ניצבו מבלי לזוז ליד החלון: האחת מתכופפת קדימה בכיסא הגלגלים, הכושית קצת מאחורי הכיסא, גם היא ללא תנועה וזקופה כמו קריאטידה.

האור בגינה החל להפוך לנחושתי כשהאישה והילד נכנסו אל הגינה והתקרבו אל הבית. הזקנה בכיסא התכופפה לפתע קדימה. אלנורה דימתה לעצמה שבתנועה הזו הזקנה בכיסא הגלגלים ברחה מגופה חסר הישע כמו ציפור וחצתה את הגינה כדי לפגוש בילד; אלנורה עצמה זזה מעט קדימה וראתה על פני השנייה הבעה אוהבת, ישירה ולא מודעת. וכך שני האנשים חצו את הגינה וכמעט הגיעו לבית כשהזקנה נשענה לפתע לאחור. "אוי, הם רטובים!" אמרה. "תראי את הבגדים שלהם. הם נכנסו עם הבגדים לנחל!"

"אני חושבת שיותר טוב שאני ילך להתחיל להכין ארוחת ערב," אמרה אלנורה.

 

II

במטבח הכינה אלנורה את החסה והעגבניות, ופרסה את הלחם (לא לחם תירס הגון, אפילו לא לחמניות) שהאישה שאת שמה לא אמרה אלא כשזה היה לגמרי הכרחי, לימדה אותה לאפות. איסוֹם וסאדי ישבו על שני כיסאות שנשענו על הקיר. "אין לי שום דבר נגדה," אמרה אלנורה. "אני כושית והיא לבנה. אבל לילדים השחורים שלי יש יותר ייחוס משיש לה. יותר חינוך."

"את ומיס ג'ני חושבות שאף אחד לא נולד מאז מיס ג'ני," אמר איסום.

"מי נולד?" אמרה אלנורה.

"מיס ג'ני מסתדרת טוב מאוד עם מיס נרסיסה," אמר איסום. "נראה לי שהיא זאת שצריכה להגיד. לא שמעתי אותה אומרת על זה משהו."

"בגלל שמיס ג'ני היא איכותית," אמרה אלנורה. "בגלל זה. וזה משהו שאתה לא יודע עליו שום דבר, כי נולדת מאוחר מדי בשביל לראות משהו מזה חוץ ממנה."

"נראה לי שמיס נרסיסה באיכות טובה כמו כל אחד," אמר איסום. "אני לא רואה שום הבדל."

אלנורה התרחקה לפתע מהשולחן. באותה פתאומיות ניתר איסום והזיז את כיסאו לפנות לאמו את הדרך. אבל היא רק ניגשה אל הארון והוציאה ממנו צלחת ושבה אל השולחן, אל העגבניות. "להיוולד סרטוריס או להיוולד עם איזושהי איכות זה לא להיות, זה לעשות." היא דיברה בקול מאוזן, בעל גוון אחיד, מעל ידיה החומות, הגמישות, הזריזות. כשדיברה על שתי הנשים השתמשה במילה "היא" לגבי שתיהן, מדגישה כמה שפחות את זו המיוחסת למיס ג'ני. "באה לכאן לבד, כשהארץ עוד היתה מלאה יאנקים. כל הדרך מק'ליינה, אחרי שהמשפחה שלה כולה נהרגה חוץ מהאדון ג'ון, והוא היה במיסיסיפי, במרחק של שלוש מאות קילומטר..."

"זה יותר משלוש מאות קילומטר מכאן לק'ליינה," אמר איסום. "למדתי את זה בבית ספר. זה כמעט שלושת אלפים."

ידיה של אלנורה לא נחו. נדמה שהיא לא שמעה אותו. "כשהיאנקים גמרו להרוג את אבא שלה ואת בעלה ושרפו את הבית בק'ליינה על הראש שלה ושל האמא שלה, היא הלכה לבדה כל הדרך למיסיסיפי, אל הקרוב משפחה היחיד שנשאר לה. היא הגיעה לכאן באמצע החורף בלי שום דבר בעולם הזה של אלוהים רק סל עם כמה זרעים של פרחים ושני בקבוקי יין והזגוגיות הצבעוניות האלה והאדון ג'ון הזקן שם אותם בחלון של הספרייה כדי שהיא תוכל להסתכל דרכן כאילו שהיא בק'ליינה. היא הגיעה לכאן לפנות ערב בחג המולד ואדון ג'ון הזקן והילדים ואמא שלי חיכו במרפסת, והיא ישבה בעגלה בראש מורם וחיכתה שאדון ג'ון הזקן יוריד אותה משם. הם אפילו לא התנשקו, בחוץ איפה שאנשים יכלו לראות אותם. אדון ג'ון הזקן רק אמר, 'ג'ני,' והיא רק אמרה, 'ג'וני,' והם נכנסו לבית, הוא מוביל אותה בידו, עד שהם היו בתוך הבית איפה שפשוטי העם לא יכלו לרגל אחריהם. ואז היא התחילה לבכות, ואדון ג'ון הזקן חיבק אותה, אחרי הששת אלפים קילומטר..."

"אין ששת אלפים קילומטר מכאן עד ק'ליינה," אמר איסום. "רק שלושת אלפים. זה מה שכתוב בספר של בית ספר."

אלנורה לא שמה לב אליו כלל; ידיה לא נחו. "הבכי השתלט עליה, 'זה בגלל שאני לא רגילה לבכות,' היא אמרה. 'אני כבר לא רגילה. אף פעם לא היה לי זמן. היאנקים המחורבנים,' היא אמרה. 'היאנקים המחורבנים.'" אלנורה זזה שוב, לעבר הארון. זה היה כאילו היא פסעה מתוך צליל קולה, על כפות רגליה השקטות, העירומות, מאפשרת לו למלא את המטבח השקט אף שהקול עצמו פסק. היא הוציאה צלחת נוספת ושבה אל השולחן, ידיה עסוקות שוב בעגבניות ובחסה, האוכל שהיא עצמה לא יכלה לאכול. "וככה קרה שהיא" (היא דיברה עכשיו על נרסיסה; שני הכושים ידעו זאת) "חושבת שהיא יכולה לארוז ולנסוע להשתולל בממפיס, ולהשאיר אותה לבד שני לילות בבית הזה בלי אף אחד, חוץ מכושים, שישגיחו עליה. לעבור לכאן, תחת קורת הגג של סרטוריס, ולאכול את האוכל של סרטוריס במשך עשר שנים, ואז לארוז הכול ולנסוע לממפיס כמו כושי בטיול, בלי לספר אפילו למה היא נוסעת."

"חשבתי שאמרת שמיס ג'ני לא צריכה אף אחד שישגיח עליה, חוץ ממך," אמר איסום. "חשבתי שאתמול אמרת שלא אכפת לך אם היא תחזור או לא."

אלנורה השמיעה קול חד, מזלזל, לא רם. "שהיא לא תחזור? אחרי שהיא עבדה חמש שנים על לחתן את עצמה עם בייארד? עבדה על מיס ג'ני בכל הזמן שבייארד היה במלחמה? עקבתי אחריה. מגיעה לכאן פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, כשמיס ג'ני חושבת שהיא באה פשוט לבקר איכות דומה. אבל ידעתי. ידעתי כל הזמן מה היא זוממת. בגלל שאני מכירה זבל. אני יודעת איך שזבל מתנהג עם איכות. איכות לא יכולה לראות את זה, בגלל שהיא איכותית. אבל אני יכולה."

"אז בטח גם בורי הוא זבל," אמר איסום. אלנורה הסתובבה עכשיו, אבל עוד לפני שהתחילה לדבר, איסום כבר לא היה בכיסאו. "תסתום את הפה ותתכונן להגיש ארוחת ערב." היא התבוננה בו ניגש אל הכיור ומתכונן לרחוץ את ידיו. ואז פנתה בחזרה אל השולחן, ידיה הארוכות חומות וזריזות בין העגבניות האדומות והירוק-אבסינת הבהיר של החסה. "צוֹרַכים," היא אמרה. "זה לא הצורכים של בורי ולא הצורכים שלה. זה הצורכים של האנשים המתים. של אדון ג'ון הזקן ושל הקולונל ושל האדון ג'ון ושל בייארד שכולם מתים ואין מה לעשות בקשר לזה. שמה נמצאים הצורכים. על זה אני מדברת. ואף אחד לא יודע את זה חוץ ממנה שמה בכיסא, ואני, כושית, כאן במטבח הזה. אין לי שום דבר נגדה. אני רק אומרת שאיכות צריכה להתחבר לאיכות, ואותו הדבר עם חוסר איכות. עכשיו, תלבש את המעיל. הכול כאן מוכן."

 

III

הילד הוא זה שסיפר לה. היא רכנה קדימה בכיסא הגלגלים ועקבה מבעד לחלון אחר האישה והילד שחצו את הגינה ונעלמו מן העין מעבר לפינת הבית. היא שמעה אותם נכנסים לבית ועוברים בדלת הספרייה ומטפסים במדרגות כשעדיין רכנה קדימה והביטה מטה אל הגינה. היא לא זזה, ולא הביטה לעבר הדלת. היא המשיכה להרכין את מבטה אל הגינה, אל השיחים החסונים שהביאה מקרוליינה כנבטים שלא היו גדולים בהרבה מגפרורים. בגינה הזאת היא והאישה הצעירה יותר, שעמדה להינשא לאחיינה וללדת לו בן, הכירו זו את זו. זה קרה בשנת 1918, ובייארד הצעיר ואחיו ג'ון עדיין היו בצרפת. זה היה לפני שג'ון נהרג, ופעמיים או שלוש פעמים בשבוע היתה נרסיסה באה מהעיר לבקר אותה בזמן שעבדה בין הפרחים. והיא היתה מאורסת לבייארד כל אותו הזמן ולא סיפרה לי, חשבה האישה הזקנה. אבל היא בכלל סיפרה לי מעט, על כל דבר, היא חשבה, מביטה מטה אל הגינה שכבר החלה להתמלא בדמדומים ואשר אליה לא נכנסה זה חמש שנים. מעט מאוד על כל דבר. לפעמים אני תוהה איך היא הצליחה להתארס עם בייארד, כשהיא מדברת כל כך מעט. אולי היא עשתה זאת רק בלהיות נוכחת, מילאה חלל כלשהו, כמו שקיבלה את המכתב ההוא. זה קרה יום אחד, זמן קצר לפני שבייארד חזר הביתה. נרסיסה הגיעה ונשארה שעתיים, ואז ממש לפני שהלכה היא הראתה את המכתב. הוא היה אנונימי וגס; זה נשמע מטורף, ובזמנו היא ניסתה לשכנע את נרסיסה שתיתן לה להראות את המכתב לסבו של בייארד ושהוא יעשה מאמץ למצוא את האיש ולהעניש אותו, אבל נרסיסה סירבה. "אני פשוט אשרוף אותו ואשכח ממנו," אמרה נרסיסה. "זה העסק שלך," אמרה האישה הזקנה. "אבל אסור שזה יקרה. גברת אינה צריכה להיות נתונה לרחמיו של איש כזה, אפילו באמצעות הדואר. כל ג'נטלמן יאמין בכך, יפעל בקשר לכך. חוץ מזה, אם לא תעשי כלום, הוא יכתוב לך שוב."

"אז אני אראה את זה לקולונל סרטוריס," אמרה נרסיסה. היא היתה יתומה, ואחיה היה גם הוא בצרפת. "אבל תביני, אני לא יכולה לאפשר לשום גבר לדעת שמישהו חשב עלי דברים כאלה."

"אני הייתי מעדיפה שכל העולם יֵדע שמישהו חשב עלי פעם ככה ונענש על כך בהצלפות שוט, מאשר להניח לו להמשיך לחשוב עלי ככה, מבלי שייענש. אבל זה העסק שלך."

"אני פשוט אשרוף את זה ואשכח מזה," אמרה נרסיסה. לאחר מכן בייארד חזר, וזמן קצר אחר כך הוא ונרסיסה התחתנו ונרסיסה באה לחיות בבית. ואז היא נכנסה להיריון, ולפני שהילד נולד בייארד נהרג במטוס, וסבו, בייארד הזקן, כבר מת והילד נולד, וחלפו שנתיים עד שהיא חשבה לשאול את אחייניתה אם הגיעו מכתבים נוספים; ונרסיסה אמרה לה שלא.

ולאחר מכן הן חיו בשלווה את חיי הנשים בבית הגדול ללא גברים. מדי פעם היא האיצה בנרסיסה להינשא שוב. אבל זו סירבה, בשקט, וכך הן המשיכו במשך שנים, שתיהן והילד שהיא התעקשה לקרוא לו על שם דודו המת. ואז ערב אחד לפני שבוע, נרסיסה אירחה לארוחת ערב; כשנודע לה שהאורח הוא גבר, היא ישבה שקטה ודוממת בכיסאה במשך זמן-מה. אה, היא חשבה בשקט. זה הגיע. טוב. זה היה חייב להגיע; היא צעירה. ולחיות כאן לבד עם זקנה שמרותקת למיטתה. אבל אני לא אתן לה לעשות מה שאני עשיתי. אני לא מצפה לכך ממנה. אחרי הכול, היא לא סרטוריס. היא לא קרובת משפחה שלהם, של חבורת רוחות רפאים גאה ומטופשת. האורח הגיע. היא לא ראתה אותו עד שהוסעה אל שולחן ארוחת הערב. ואז היא ראתה איש קירח צעיר למדי בעל פנים חכמות ומפתח של אחוות פִי בֶּטָה קאפָּה תלוי על שרשרת השעון שלו. היא לא זיהתה את המפתח, אבל היא ידעה מיד שהוא יהודי, וכשדיבר אליה התרעומת שלה הפכה לזעם והיא נזרקה לאחור בכיסא כמו נחש מסתער, תנועתה חזקה דיה לדחוף את הכיסא מהשולחן לאחור. "נרסיסה," היא אמרה, "מה היאנקי הזה עושה כאן?"

הם ישבו שם, סביב השולחן המואר בנרות, שלושת האנשים המאובנים. ואז הגבר דיבר: "גברתי," הוא אמר, "לא היה נשאר שום יאנקי אם בנות מינך היו נלחמות נגדנו."

"אתה לא צריך לספר לי את זה, איש צעיר," היא אמרה. "אתה יכול להודות למזלך הטוב שסבך נלחם מול גברים בלבד." ואז היא קראה לאיסום ודאגה שיסיע אותה מהשולחן, מבלי לאכול. ואפילו בחדרה היא לא הרשתה להם להדליק את האור, ודחתה את המגש שנרסיסה שלחה אליה. היא ישבה ליד חלונה החשוך עד שהזר הסתלק.

שלושה ימים לאחר מכן ערכה נרסיסה את מסעה הפתאומי והמסתורי לממפיס ונשארה שם שני לילות, זו שמאז שבנה נולד לא נפרדה ממנו למשך לילה שלם. היא נסעה ללא הסבר ושבה ללא הסבר, ועכשיו הזקנה התבוננה בה ובילד חוצים את הגינה, בגדיהם עדיין רטובים, כאילו היו בנחל.

הילד הוא שסיפר לה. הוא נכנס אל החדר בבגדים נקיים, שערו עדיין רטוב אך מסורק היטב. היא לא אמרה מילה כשהוא נכנס וניגש אל כיסאה. "היינו בנחל," הוא אמר. "אבל לא שחינו. סתם ישבנו במים. היא רצתה שאני אראה לה את הבור של השחייה. אבל לא שחינו. אני לא חושב שהיא יודעת לשחות. רק ישבנו במים עם הבגדים עלינו. כל הערב. היא רצתה לעשות
את זה."

"אה," אמרה הזקנה. "נו. טוב. זה בוודאי היה נחמד. היא יורדת בקרוב?"

"כן. אחרי שהיא תתלבש."

"טוב... יהיה לך זמן לצאת קצת החוצה לפני ארוחת הערב, אם אתה רוצה."

"אני גם מוכן להישאר כאן איתך, אם את רוצה."

"לא. אתה צא החוצה. אני אהיה בסדר עד שסאדי תבוא."

"בסדר." הוא יצא מהחדר.

החלון נמוג לאטו עם גוויעת השמש. גם ראשה הכסוף של האישה נמוג, כמו חפץ דומם על מזנון. הזגוגיות הצבעוניות המעטות שמסגרו את החלון חלמו, עשירות ומושתקות. היא ישבה שם ושמעה כעת את אשת אחיינה יורדת במדרגות. היא ישבה בשקט, מתבוננת בדלת, עד שהאישה הצעירה נכנסה.

היא לבשה לבן: אישה גדולה בשנות השלושים לחייה, בדמדומים היה בה משהו מהאיכות ההירואית של פסלים. "את רוצה אור?" היא שאלה.

"לא," אמרה הזקנה. "לא. עדיין לא." היא ישבה זקופה בכיסא הגלגלים, מבלי לזוז, עוקבת אחר הצעירה החוצה את החדר, שמלתה הלבנה מתנפנפת לאט, הרואית, כמו קריאטידה מחזית של מקדש המתעוררת לחיים. היא התיישבה.

"אלה היו המכת..." היא אמרה.

"חכי," אמרה הזקנה. "לפני שאת מתחילה. היסמין. את מריחה אותו?"

"כן. אלה היו..."

"חכי. זה תמיד מתחיל בערך בשעה הזאת. זה מתחיל בערך בשעה הזאת ביוני, בדיוק חמישים ושבע שנה, מאז שהבאתי אותם מקרוליינה, בסל. אני זוכרת איך במרס הראשון ישבתי כל הלילה, שרפתי עיתונים מעל לשורשים. את מריחה את זה?"

"כן."

"אם זה נישואים, אמרתי לך. אמרתי לפני חמש שנים שאני לא אאשים אותך. אישה צעירה, אלמנה. למרות שיש לך ילד, אמרתי לך שילד לא יספיק. אמרתי לך שאני לא אאשים אותך על שאת לא עושה את מה שאני עשיתי. נכון?"

"כן. אבל זה לא כל כך נורא."

"לא? לא כמה נורא?" הזקנה ישבה זקופה, ראשה נוטה מעט לאחור, פניה הרזות נמוגות אל תוך הדמדומים באיכות עמוקה. "אני לא אאשים אותך. אמרתי לך. את לא צריכה להתחשב בי. החיים שלי גמורים; אני צריכה מעט; שום דבר שהכושים לא יכולים לעשות. שלא תתחשבי בי, את שומעת?" השנייה לא אמרה כלום, גם היא לא זזה, שלווה; קולותיהן כאילו נוצרו מעצמם בין הערביים שביניהן, אינם נובעים מאף פה, פני שתיהן דוממות ונמוגות. "אז תצטרכי לספר לי," אמרה הזקנה.

"המכתבים ההם. לפני שלוש-עשרה שנה: את לא זוכרת? לפני שבייארד חזר מצרפת, לפני שידעת אפילו שאנחנו מאורסים. הראיתי לך אחד מהם ואת רצית לתת אותו לקולונל סרטוריס ושהוא יגלה מי שלח אותו ולא הסכמתי לעשות את זה ואת אמרת שאף גברת מכובדת לא תרשה לעצמה לקבל מכתבי אהבה אנונימיים, לא משנה עד כמה היא רוצה."

"כן. אמרתי שמוטב שהעולם יֵדע שגברת מכובדת קיבלה מכתב כזה, מאשר שיהיה גבר שיחשוב עליה דברים כאלה בסתר, מבלי שייענש. את סיפרת לי ששרפת אותו."

"שיקרתי. שמרתי אותו. ויש לי עוד עשרה. לא סיפרתי לך בגלל מה שאמרת על גברת מכובדת."

"אה," אמרה הזקנה.

"כן. שמרתי את כולם. חשבתי שהחבאתי אותם במקום שבו אף אחד לא ימצא אותם."

"וקראת אותם שוב. היית מוציאה אותם מדי פעם וקוראת אותם שוב."

"חשבתי שהחבאתי אותם. אז את זוכרת את הלילה ההוא אחרי החתונה של בייארד ושלי שמישהו פרץ לבית שלנו בעיר? אותו לילה שמנהל החשבונות בבנק של קולונל סרטוריס גנב בו את הכסף וברח? למחרת בבוקר נעלמו המכתבים, ואז ידעתי מי שלח אותם."

"כן," אמרה הזקנה. היא לא זזה, ראשה ההולך ונמוג נראה כמו חפץ דומם מכסף.

"אז הם היו בחוץ, בעולם. הם היו במקום כלשהו. זמן-מה הייתי מוטרפת. חשבתי על אנשים, גברים, שקוראים אותם ורואים עליהם לא רק את שמי, אלא גם את טביעות העיניים שלי במקומות שקראתי שוב ושוב. הייתי נסערת. כשבייארד ואני היינו בירח הדבש, הייתי נסערת. לא יכולתי אפילו לחשוב עליו לבד. זה היה כאילו הכריחו אותי לשכב בבת-אחת עם כל הגברים בעולם.

"ולפני כמעט שתים-עשרה שנה, כשכבר היה לי את בורי, הנחתי שכבר התגברתי על זה. התרגלתי לכך שהם יצאו אל העולם. אולי התחלתי לחשוב שהם נעלמו, הושמדו, ואני ניצלתי. פה ושם הייתי נזכרת בהם, אבל הרגשתי כאילו בורי הגן עלי איכשהו, והם לא יכלו לעבור אותו כדי להגיע אלי. כאילו אם רק אשאר כאן ואהיה טובה לבורי ואלייך... ואז באחר צהריים אחד, אחרי שתים-עשרה שנה, בא האיש ההוא לפגוש אותי, היהודי הזה. זה שנשאר באותו ערב לארוחה."

"אה," אמרה האישה הזקנה. "כן."

"הוא היה סוכן פדרלי. הם עדיין ניסו לתפוס את האיש ששדד את הבנק, והסוכן גילה את המכתבים שלי. הוא מצא אותם במקום שבו מנהל החשבונות איבד אותם או זרק אותם כשהוא ברח באותו ערב, והסוכן החזיק אותם אצלו במשך שתים-עשרה שנה, בזמן שעבד על פענוח השוד. לבסוף הוא בא לפגוש אותי, בניסיון לגלות לאן נעלם האיש, חשב שאני בטח יודעת, מאחר שהאיש כתב לי מכתבים כאלה. את זוכרת אותו: איך הסתכלת עליו ואמרת, 'נרסיסה, מי היאנקי הזה?'"

"כן. אני זוכרת."

"האיש ההוא החזיק במכתבים שלי. הוא החזיק בהם שתים-עשרה שנה. הוא..."

"החזיק?" אמרה הזקנה, "החזיק? בעבר?"

"כן. עכשיו הם אצלי. הוא עוד לא שלח אותם לוושינגטון, כך שאף אחד לא קרא אותם מלבדו. ועכשיו אף אחד כבר לא יקרא אותם." היא הפסיקה; היא נשמה בשקט, שלֵווה. "את עוד לא מבינה, אה? הוא קיבל את כל האינפורמציה שהמכתבים יכלו לספק לו, אבל בכל מקרה הוא היה צריך לתת אותם למשטרה וביקשתי אותם ממנו אבל הוא אמר שהוא ייאלץ למסור אותם ואני שאלתי אותו אם יסכים להחליט סופית בממפיס והוא אמר למה ממפיס ואמרתי לו למה. ידעתי שלא אוכל לקנות אותם ממנו בכסף, את מבינה. לכן הייתי חייבת לנסוע לממפיס. יש לי הרבה כבוד אל בורי ואלייך, ולכן נסעתי למקום אחר. וזה הכול. כל הגברים הם בערך אותו הדבר, עם הרעיונות שלהם לגבי טוב ורע. טיפשים." היא נשמה בשקט. אחר כך היא פיהקה, פיהוק עמוק, רגועה לחלוטין. ואז היא הפסיקה לפהק. היא שוב הביטה בראש הכסוף, המאובן, שמולה. "את עוד לא מבינה?" היא אמרה. "הייתי חייבת לעשות את זה. הם היו שלי; הייתי חייבת להחזיר אותם אלי. זאת היתה הדרך היחידה לעשות זאת. אבל הייתי עושה יותר מזה. אז השגתי אותם ועכשיו הם שרופים. אף אחד לא יראה אותם לעולם. מפני שהוא לא יכול לספר, את מבינה. זה יהרוס אותו אם הוא יספר אפילו שהם היו קיימים. הם עלולים אפילו לשלוח אותו לכלא. ועכשיו הם שרופים."

"כן," אמרה הזקנה. "ואז חזרת הביתה ולקחת את ג'וני כדי שאת והוא תוכלו לשבת ביחד בנחל, במים הזורמים. בירדן. כן, הירדן בקצה של מרעה במיסיסיפי."

"הייתי חייבת להשיג אותם בחזרה. את לא מבינה את
זה?"

"כן," אמרה הזקנה "כן." היא ישבה בכיסא הגלגלים זקופה לחלוטין. "אוי, אלוהים. אנחנו הנשים הטיפשות, המסכנות... ג'וני!" קולה היה חד, תקיף.

"מה?" אמרה הצעירה. "את רוצה משהו?"

"לא," אמרה השנייה. "תקראי לג'וני. אני רוצה את הכובע שלי." האישה הצעירה קמה. "אני אביא אותו."

"לא. אני רוצה שג'וני יעשה את זה."

הצעירה עמדה והביטה מטה באישה השנייה, בזקנה הזקופה בכיסא הגלגלים מתחת לכתר הכסוף הדוהה של שערה. ואז היא יצאה מהחדר. הזקנה לא זזה. היא ישבה שם בדמדומים עד שהנער נכנס, נושא כובע שחור קטן בדוגמה עתיקה. מדי פעם, כשהזקנה היתה עצובה, היו מביאים לה את הכובע הזה והיא היתה מניחה אותו היישר על קודקודה ויושבת ליד החלון. הוא הביא לה את הכובע. אמו היתה איתו. החשיכה כבר היתה מוחלטת עכשיו; הזקנה לא נראתה, פרט לשערה. "את רוצה אור?" שאלה הצעירה.

"לא," אמרה הזקנה. היא הניחה את הכובע על ראשה. "תלכו כולכם לארוחת ערב ותנו לי לנוח קצת. קדימה, כולכם." הם צייתו לה, והשאירו אותה יושבת שם: דמות זקופה, רזה, מרומזת רק בניצוץ אחד של שערה, בכיסא גלגלים ליד החלון, ממוסגרת בשברי זכוכית קרוליינה מתים.

 

IV

מאז יום הולדתו השמיני של הילד, הוא תפס את מקום מושבו של סבו המת בראש השולחן. אולם הערב ארגנה אמו את העניינים מחדש. "מכיוון שרק שנינו כאן," היא אמרה. "בוא ושב לידי." הילד היסס. "בבקשה. אתה לא מוכן? כל כך התגעגעתי אליך אתמול בלילה בממפיס. אתה לא התגעגעת אלי?"

"ישנתי עם דודה ג'ני," אמר הילד. "מאוד נהנינו."

"בבקשה."

"בסדר," הוא אמר. הוא לקח את כיסאו והתיישב לצדה.

"יותר קרוב," היא אמרה. היא קירבה את הכיסא. "אבל לא נעשה זאת שוב לעולם. נכון?" היא התכופפה אליו ולקחה את ידו.

"מה? לשבת בנחל?"

"לעולם לא נעזוב זה את זה שוב."

"אני לא התגעגעתי. נהנינו מאוד."

"תבטיח. תבטיח, בורי." שמו היה בֶּנבּאו, כשם משפחתה.

"בסדר."

איסום, בז'קט כותנה, שירת אותם וחזר למטבח.

"היא לא באה לארוחת ערב?" שאלה אלנורה.

"לא," אמר איסום. "יושבת שם ליד החלון, בחושך. היא אומרת שהיא לא רוצה ארוחת ערב."

אלנורה הביטה בסאדי. "מה הן עשו בפעם האחרונה שהלכת לספרייה?"

"היא ומיס נרסיסה דיברו."

"הם עוד המשיכו לדבר שהלכתי להודיע על ארוחת הערב," אמר איסום. "כבר סיפרתי לך את זה."

"אני יודעת," אמרה אלנורה. קולה לא היה חד. הוא גם לא היה נעים. הוא היה רק תוקפני, רך, קר. "על מה הם דיברו?"

"אנ'לא יודע," אמר איסום. "את זאת שלימדת אותי לא ל'קשיב לאנשים לבנים."

"על מה הם דיברו, איסום?" אמרה אלנורה. היא הביטה בו, חמורת סבר, נחושה, מצווה.

"על מיש'ו שמתחתן. מיס ג'ני אמרה, 'כבר מזמן אמרתי לך שאנ'לא מאשימה אותך. צעירה כמוך. אני רוצה שתתחתני. שלא ת'שי מה שאני עשיתי,' זה מה שהיא אמרה."

"אני מתערבת שגם היא מתכוננת לִ'תחתן," אמרה סאדי.

"מי מתחתנת?" אמרה אלנורה. "היא תתחתן? בשביל מה? תוותר על מה שיש לה כאן? זה לא זה. הלוואי שהייתי יודעת מה קרה כאן בשבוע שעבר..." קולה נדם; היא הפנתה את ראשה לעבר הדלת כאילו היא מקשיבה למשהו. מחדר האוכל עלה צליל קולה של האישה הצעירה. אבל נראה שאלנורה מקשיבה למשהו שמעבר לכך. ואז היא יצאה מהחדר. היא לא הלכה בחיפזון, אולם צעדיה הארוכים והשקטים נשאו אותה פתאום הרחק מהעין, כמו דמות חסרת חיים המוסעת אל מחוץ לבמה על גלגלים.

היא הלכה בשקט לאורך המסדרון החשוך, חלפה על פני דלת חדר האוכל מבלי ששני האנשים שישבו אל השולחן הבחינו בה. הם ישבו קרובים. האישה דיברה, רכנה קדימה לעבר הילד. אלנורה המשיכה מבלי להוציא הגה: מפגש צללים שעליהם פניה הבהירות יותר נראו כמרחפות ללא גוף, גלגלי עיניה לבנים מעט. ואז היא עצרה לפתע. היא לא הגיעה אל דלת הספרייה, אבל היא עצרה, בלתי-נראית, מחרישה, עיניה זורחות לפתע בפניה הנעלמות כמעט, והיא החלה לחזור בשקט בקול עולה ויורד: "הו, אלוהים; הו, אלוהים." ואז היא נעה, הלכה במהירות אל עבר דלת הספרייה והביטה לתוך החדר. שם, ליד החלון המת, ישבה הזקנה ללא ניע, מסומנת רק באמצעות הניצוץ היחיד הקלוש של שיער לבן, כאילו במשך תשעים שנה נמוגו החיים לאטם במעלה גופה הרזה, הזקוף, רק כדי לשהות לרגע מדמדם סביב ראשה לפני שהוא כבה, אף על פי שהחיים עצמם כבר נפסקו. אלנורה הביטה רק לרגע לתוך החדר. אחר כך פנתה וחזרה על עקבותיה השקטים אל דלת חדר האוכל. האישה עדיין רכנה לעבר הילד, דיברה. הם הבחינו מיד באלנורה. היא עמדה בפתח, גבוהה, אינה נוגעת במשקופים שמשני צדי הדלת. פניה היו חסרות הבעה; היא לא נראתה כמי שמביטה במישהו, מדברת אל מישהו.

"אני חושבת שכדאי שתבואו מהר," היא אמרה בקול רך, קר, תקיף.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "12 סיפורים", מאת ויליאם פוקנר, בהוצאת פן וידיעות ספרים. תרגום מאנגלית: רחל פן.

תמונה ראשית: מגנוליה במלוא הדרה. תצלום: קינו אל, unsplash.com

Photo by Quino Al on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ויליאם פוקנר.


תגובות פייסבוק