הכירורג הגדול

1.

אלוהים לא פתח את רחמי.

הכירורג הגדול: הפריד בין האור והחושך, בצע את הארץ לשניים, ארגן מאורות, השריץ תנינים, עשה עץ עושה פרי, הדשיא אדמה מזריעה זרע.

והוא, אלוהים הזכרי, הגדול, לא הצליח לנווט זרעים כלואים במבוך.

אני נמצאת בחבורה טובה: רחל, שרה, חנה, אשת מנוח. היפות והסתומות.

הייתי רוצה להיות לאה.

יש לי עיניים צרות ונקיות. מתוחות כלפי מעלה.

לדברי צורי: נראית מעולה. אבל אני רוצה עיניים רכות: לחמית ספוגית, ריסי גמל, תווים מתעקלים כלפי מטה. עיניים רכות ומימיות, מרושתות בשטפי דם קטנים.

לא די לי בנחמה. אני רוצה פירות. לא די לי ביופי עקר. רוצה להיות האישה השנואה. להיזרע. לאפות ולתפוח. אישה עוגית מתגלגלת.

בדרך כלל, אין לי חשק. הכניסה למיטה מנמנמת אותי. הקירות סוגרים עלי ויוצרים טיפי שאני מרכזו.

תנועותיו של צורי מגיעות אלי ממרחק–קילומטרים על קילומטרים– עד שידו מונחת על גופי.

הנגיעות שלו מערסלות אותי. הפיהוקים שלי מעליבים אותו. ולך תסביר שאני חולת שינה.

אבל היום קיבלתי את מנת שני. לפניו אקריב אותה.

היום הכול מתוח ודרוך לפעולה, צורי מרגיש את זה, אבל טועה, כרגיל, בפירוש.

"נזמין אותם בכל יום" – הוא לועס את אוזניי בקולות מאוסים של תאווה.

אני מהנהנת, ומדמיינת: איך סביבה מקבלת, איך מתערבבים ביצית וזרע. איך נוצרים חיים, שם למטה.

2.

אותם– יורם ואתי.

הוא מדריך טיולים מהסוג המלאה. כל שאלה תמימה סוחפת הרצאה ובה עשרות תאריכים, מקומות, סימני דרך. יש לו דמיון מוכתב. בטיול האחרון לראש הנקרה התעקש על רגל-פיל. ככל שהעמקתי מבט לא ראיתי, לא רגל פיל ולא רגל בכלל. יורם אמר בטון הלא מתייאש שלו, "תסתכלי מהפינה המערבית. קצת לפני הים, אין איש שלא מצליח".

אתי צחקה, "זאת, את כוכב הצפון לא מצליחה לראות. אתה רוצה שתראה רגל של פיל?"

דווקא ראיתי. כשלא מלחיצים אותי, אני רואה נמרה דוהרת בשמיים מחפשת טרף. לא את העצמים אני רואה, אלא את קווי המתאר שלהם, את תנועותיהם.

היא, אתי, מטפלת בטראומות. על דלת הקליניקה שלה קבוע שמה: אסתר –פתח מתחת לת"ו. תרפיה טראומה היא שיטה שבה תוקפים את הטראומה ישירות. מדברים עליה. מקשקשים עליה וכך מגמדים אותה עד שהיא נעלמת לגמרי.

"קחי סוד," אומרת אתי, "ותטחני אותו לכל העולם, דברי עליו, עד שייהפך לאבק".

לא מזמן, באחד הערבים, בני הזוג ביקרו אותנו. עוד לא התיישבו ואתי הודיעה מיד, "אנחנו בהיריון".

ווידאה: "עכשיו את רוצה להרוג אותי, נורית?"

"נורית", במלרע קראה לי, כמו שאני שונאת.

אבל אני כבר התאמנתי לשלוט בפרצוף ולמרוח חיוך, "מזל טוב". ולצורי: "שתכין לנו קפה?"

3.

אני המקרה המעניין של מחלקת פוריות. כמו השם – כך מתנהלים הדברים. ברמייה גדולה. לדברי הרופאים, אינני עקרה אלא "זמנית לא מסוגלת להרות" .

כבר עשר שנים שאני כאן, באופן זמני. אני יכולה להחליף, במיומנות, אחות שחלתה או למתוח על הפנים יריעת תקווה כמו שהרופאים עושים ללא הרף.

בפליאה הם מקבלים את עייפותי. אני שוכבת, רגליי נתונות בסד. הדם זורם אל הלב, ועיניי נעצמות. אני כאן לפלא. מתמחים שונים באים לחזות באישה הנמה: לא מדגדג לה. לא כואב לה. ישנה.

פרופסור קיש מעלעל בדפים. שוב אינו מבין. הביוץ כהלכה. איברי– תקינים. ביציות תוקעות בחצוצרות. אינו מבין ואני משולחת הביתה "לנסות שוב".

4.

אבל אלוהים מבין. ידע בדיוק למה סגר את רחמי.

ידע שאני מפלצת. למפלצת אין חצוצרות. אין לה פגמים במערכת הרבייה. אין לה כלל מערכת רבייה. מפלצת אנושית תמנונית. זרועות נשלחות להכאיב. לצבוט.

חס על צאצאי, אלוהים.

באותו הערב יורם ואתי הגיעו לבד. ללא בכורתם – שַנִי.

הייתי שקטה ודאוגה, ואתי, שתרפיית-טראומה שלה הפכה אותה לעיוורת, לא קראה נכון את דאגתי, ואמרה במבט של השתתפות, " גם לך זה יקרה. את רק צריכה לשחרר”.

יורם הידק את ידיו על בטנה, ואני חשבתי לי כמה כל זה מעורר גועל.

שנִי. יודעת מתי לא להגיע.

ישבתי שם, והרגשתי שידי הופכות אותה לעיסה דביקה, את ציפורניי חורתות בראשה. היא מחרחרת, ואני מוציאה לה את הנשמה לאט-לאט.

צורי התקרב אלי ושאל משהו. פניו נראו מעוותות כמו מבעד לבלון. פנים לא נורמאליות, מכוערות בגודלן. כמו תקריב של טלוויזיה. מרחוק הגיעו אלי מילותיו, "את נורא חיוורת".

ניערתי את פניי, ושחררתי את אצבעותיי ששוב נקמצו כשאתי שאלה, "לאחל מזל טוב?"

אתי ואני חברות. במונחי הרופאים, אנחנו חברות זמנית. חמש עשרה שנה, עוד מהצבא. אבל אתי, אסתר בפתח, אינה יודעת עלי כלום. אינה יודעת שאני מפלצת עקרה האוספת ילדים מסביבה. מפלצת של גבולות: צביטות חזקות. הטחות הראש, ומייד: סוכריות וממתקים. אין ילד שעומד בזה. ופה אחד אני נבחרת לשמרטפית הקבועה של כל חברנו.

"הם כל כך כרוכים אחרייך תמיד," אומרת אתי.

5.

עד שני הייתי מפלצת סמויה. במשפחה תינוקות נולדו. וכמו עם רגל הפיל וכוכב הצפון, מתיקותם נסתרה ממני. דם פרץ לאצבעותיי: למתוח, עד כאב, את הרקמה התפוחה בפנים. להעמיק את המרפס. לגרום לעיניים הבוהות במובייל מטופש להתמקד. לזהות את הרגע שבו כל נטרף בעולם חש את נוכחותו של הטורף, אימתני ומתנשם. להבהיל.

כבר התמכרתי לתחושת השחרור לפני הבכי. הבכי שלי. ולאחריו: מחנק גדול.

שני היא הנטרפת הבכורה שלי. מנגנון הבכי שלה הופעל באיחור. מבטה נפער בכאב. אבל לא בכתה. רק החזיקה עצמה חזק חזק בכיווץ. לו בכתה, אולי הייתי מרפה. אבל היא שקטה מולי.

6.

אני רוצה שתיוולד לי ילדה. בגודל של שני. גדולה. בלי יניקות ומציצות. ילדה עם כוח אי רצון מפותח. ילדה. לא אבר מקומט. שתדע שאני מכאיבה לה. שמבטה יתעגל בכאב, ואחר כך יתרכך לעוד מסטיק ולעוד עוגייה.

"שני שלנו", אתי תמיד מתגאה ,"לא נוגעת בממתקים", לו ידעה עד כמה נגעה בממתקים. אני מאביסה אותה בעוד ועוד, עד חנק.

הם שומרים לי נאמנות. הקורבנות שלי. הם לא מדברים, לא רצים ליילל לפסיכיאטר. כמו גברים הם עומדים בכאב ומצפים לתגמולים שלי.

7.

אתי התקשרה לשאול אם אני יכולה לשמור על שני לכמה ימים. הם נוסעים לצימר בריאות.

צורי אמר לי, "רק אם לא קשה לך”. מרחתי אדישות על הפנים והנהנתי.

יכולתי לסרב. גם בלי תירוצים אתי תבין. לקשקש על בדיקות. אבל למפלצות אין בחירה.

אני מוטציה. נולדתי לשרוט, לגרד בזעם, להאביס, להשקיף בכאב ולהיחנק.

8.

בבוקר הגיעה שני. שערה הזהוב מתוח לאחור. לבושה בסרבל נערי. אתי השאירה הוראות אחרונות, אבל בעיניה כבר אין סבלנות. בעיניה משתקפים מולי עצי זית עתיקים, כבישים מתפתלים בין קברי צדיקים, מים קדושים ונרות, ובערב: ישתכשכו בג'קוזי, בתאווה נושאת פירות.

שבוע מסומם ומלא הפתעות מתמתח מולי. זרימת הדם מותחת את הזרועות. מציפורניי נשלפים טופרים. תאים מתגמשים. אני כבר לא עייפה. לא עייפה בכלל.

המארב, קודם לכל.

אני אורבת לתנועות של שני. העיקר: לא להבהיל. עוד לא. היא משתרעת מול הטלוויזיה. מציירת ומקשקשת.

אני בולעת את תנועותיה: צווארה מוטה הצידה, בריכוז. עיניה מצומצמות. רגליה הקטנות מתופפות על השטיח.

יום שלם נפרש לפניי. צורי בעבודה. הבית שלי לגמרי.

שני נרדמת על הספה. אני מרימה את ידה ולוחצת את האגודל. אבל הרצון למעוך נעלם: כך, כשהיא רפויה גם נמר לא יקרב.

יום שלם אני לומדת אותה מחדש. אוצר העינויים שלי מתרחב: להציע לה את האיפור שלי ואחר למחות לה אותו בכוח מהפנים. למשש לה את הדופק במעיכה הגונה. לסרק את שערה בחייתיות. לאט אני מחכה עם הממתק. גופי מצטמרר בהנאה עתידית.

9.

בלילה באו החלומות ואחזו בגרוני. בגדים קטנטנים ומתוקים הלכו וסגרו עלי. מכנסונים קטנים נדחפו לאוזניי. שרוולי חולצונת, בתנועת מספריים, שיספו את צווארי. כובעונים אטמו את עיני.

אני מפלצת מנומנמת. בילדותי, יכולתי להיכנס ולצאת כחפצי משיעורים והמורים לא הבחינו בכך. בבית, לא יכולתי לצמצם את עצמי. בת יחידה.

"יש לך תולעת בפנים, גדולה ורעה”. הייתה אמי אומרת כשסיימה להכות.

היא הכתה אותי. מכות מחושבות, מדויקות. גנטיקה של מפלצות: ממנה קיבלתי את היכולת לטשטש. לא להכאיב במקומות הרכים שמתנפחים ומפלילים. היא מתה כשהייתי בת חמש.

פסיכולוגים ומורים שכנעו ופיתו, אבל אני נעלתי את לשוני בעקשנות. התולעת זללה אותי בשקט מבפנים. גם שני שותקת בעקשנות. אולי היא אחותי, אולי בתי, שהתגלגלה לאסתר בדרך לא נודעת.

10.

בפעם ההיא, בשבוע ההוא, דברים לא הלכו כשורה. ארבתי, מסוממת, בפינות הבית, משתוקקת להבהיל, אבל שני החזיקה את עצמה חזק.

בלילות שלפתי ציפורניים, וצורי, התהפך פעם אחת ואמר לי, "נורית די. את מכאיבה לי. מה קורה לך?"

אתי התקשרה, וחנוקה עד כאב, העברתי לה את שני. היא אמרה כמו ילדה שמנסה להתבגר טרם זמנה: "אני כאן והכול בסדר". אבל היא הייתה חיוורת. ואני רציתי שיופיע סומק על לחייה, ומיד.

רק ביום השלישי הצלחתי למתוח את ציפורניי. היא הביטה אלי בהשתוממות. צנחתי על השטיח, מחרחרת, תולעת נוברת בגרוני.

כשצורי הגיע, הוא נראה מבוהל מאוד. אחר כך, אתי ויורם לקחו את שני. חיוורת, פסעה לכיוון הדלת, ולא אמרה מילה.

זמן עבר. מילה לא שמעתי מהם. רווח לי. יכולתי לחוש ממש איך רווחה באה לי לגוף, איך עצמות נפתחות ואוויר קר מסתנן אל הגוף, ומניס תולעים, וממגר מפלצות.

11.

אני בהיריון. אני יודעת. לפרופסור קיש לא גיליתי. ולמה עלי לגלות?

הוא רק ירצה לבחון את הפלא במו עיניו ובמו עיניהם של שניים –שלושה מתמחים נוספים.

כשאמי הרתה אותי סבתי אמרה, " זאת בת. בכלל אין שאלה". על מפלצות לא חשבה. לא העלתה על דעתה מפלצת זוללת ילדים, שהם מפרים אותה.

אני הרה. החלום של הבגדים הקטנטנים כבר לא מופיע. חלומות לא מופיעים כלל. במקומם, חפצים פרים ורבים מולי: נר דלוק נמס ויולד נר קטן מעוות צורה, שחוח. מילים מתנפחות ומכילות יצורים קטנטנים. צמחים מתנפחים ומכפילים את עצמם.

צורי אומר שאני נראית מעולה. לא סיפרתי לו, ואולי לא אספר. רוצה להתעגל לבד, בלי יד בעלתנית על רחם.

הייתי רוצה להכות על החטא. לשבור אותו לרסיסים. אבני חטא יינתזו וימלאו את הים. ומים החטאים ארחק.

אכה על ליבי כמה שיידרש.

חטאתי, ילדים. חטאתי לפניכם. חטאתי,  שני. חטאתי לפנייך.

המנחה שלי לא תועיל. לאיש כבר אין חפץ בה.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

גלית דהן קרליבך היא סופרת. הרומן שלה "סופה של אליס", ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה".

תמונה ראשית: מתוך "בובה". תצלום: איימה פוגלזנג, unsplash.com

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גלית דהן קרליבך.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערבובה. תצלום: איימה פוגלזנג, unsplash.com


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הכירורג הגדול