הכלבה

הסַמָּל שהגיע לחופשה בפריז לא מצא את אהובתו בביתה, אך למרות זאת זכה לקבלת פנים בצהלות של שמחה והפתעה, חיבוקים ונשיקות עסיסיות. כלבת הרועים שלו, שאותה השאיר למשמרת אצל חברתו הצעירה, עטפה אותו בשקיקה כמו להבה בוערת, וליקקה אותו עד שלשונה החווירה מרוב התרגשות. עוזרת הבית, שהקימה מהומה שעלתה על זו של הכלבה, עמדה והכריזה:

איזה ביש-מזל! בדיוק מדאם נסעה למַרלוֹט ליומיים, לנעול שם את הבית. הדיירים שלה עזבו לא מכבר ומדאם רושמת שם את מצאי הרהיטים... למרבה המזל, זה לא בסוף העולם!... מסייה רוצה שאעביר איזשהו מברק למדאם? אם תמסור אותו מיד, הוא יהיה בידיה של מדאם כבר מחר לפני ארוחת הבוקר. מסייה ישַן כאן הלילה? שאסיק את התנור בחדר האמבט?

- כבר עשיתי אמבטיה בבית, לוסי... חייל המגיע לחופשה קודם כול מתרחץ, זה ידוע!

הוא בחן במראה את בבואתו הכחלחלה והצרובה, כצבען של אבני הגרניט שבבריטני. כלבת הרועים הבְּריאַרְדית ניצבת לצידו ביראה חרישית, רועדת כעלה נידף ברוח. הוא מביט בה וצוחק מפני שהם די דומים זה לזו, אפורים, כחולים1 וקודרים.

- גַּרְגְּרָנִית!

היא שולחת מבט כמהּ אל אדונהּ, והסַמָּל פתאום נפעם מהרהורו באהובתו, אחת בשם ז׳אנין, שהיא צעירה מאוד ועליזה מאוד - קצת צעירה מדי וקצת עליזה מדי...

את ארוחת הערב אכלו יחד, הוא והכלבה, שהתמידה בתעלולים המוכרים מימים ימימה, חוטפת  פרוסת לחם, נובחת כששומעת מילים מסוימות, קפואה לצידו בהערצה יוקדת, ודי היה בשעה אחת למחוק את החודשים שלא היה עמה.

- התגעגעתי אלייך מאוד, התוודה באוזניה.

כן, גם אני!...

הוא הצית סיגריה והשתרע על הספה. היא רובצת למרגלותיו כמו ספינקס, עושה עצמה ישנה, אוזניה קפואות אך גביניה נעים לכל רחש קל, כמו מסגירים את דריכותה.

הדממה הקהתה את חושיו של האיש התשוש וידו שאחזה בסיגריה גלשה לאורכה כרית המשי וחרכה אותה. הוא התעורר בבהלה ופתח ספר, הטריח עצמו בכמה זוטות, תצלום שלא זכר מאין הוא: ז׳אנין בכפר, בשמלה קלה ובזרועות חשופות.

- תצלום חובבני... היא מקסימה... בגב התצלום הוא קורא:

״5 ביוני 1916... איפה הייתי אני ב 5 ביוני?... הייתי שם, באראס... 5 ביוני... אני לא מזהה את הכיתוב.2״

הוא קם והתיישב, אפוף במחשבות שהטרידו את שנתו. השעון צלצל, הוא חייך למשמע הצליל הרציני והעמוק של שעון המטוטלת, שז׳אנין אמרה שיש לו שיגעון גדלות, לשעון הזה. השעון צלצל עשר פעמים והכלבה הזדקפה.

- ששש, הפטיר החייל המנומנם. שכבי!

אבל גַּרְגְּרָנִית לא נשכבה שוב, אלא התנערה והתמתחה, ובשפתו של הכלב זה אומר שעומדים לחבוש כובע לפני יציאה. היא התקרבה אל בעליה, הביטה בו בעיניה הצהבהבות כשואלת שאלה ברורה:

- נו?

- נו מה? ענה לה, מה את רוצה?

וזו, מקשיבה לו באוזניים שמוטות, אך מיד זוקפת אותן מתוך הדרת כבוד.

- אהה! נאנח הסמל, איזה נודניקית את! את צמאה! את רוצה לצאת?

רק שמעה את המילה ״לצאת״ ומיד החלה לצחוק ולהתנשף, מראה את שיניה הצחורות והיפות ואת לשונה הבשרנית.

- קדימה, בואי, יוצאים. אבל לא להרבה זמן, כי אני מת לישון, את מבינה!

ברחוב, נבחה גַּרְגְּרָנִית כשיכורה, בקול של זאב, קפצה עד לגובה צווארו של בעליה, דלקה אחר חתול והחלה לרוץ במעגלים.

בעליה נזף בה קלות, ומיד נשמעה לו ופתחה בצעידה מדודה, ולבסוף לבשה ארשת רצינית וטופפה לצידו בכבדות.

הסמל התבשם מהלילה החמים ובעודו צועד בניחותא לצד כלבתו, פיזם לו שניים או שלושה הרהורים בטלים:

- מחר אפגוש את ז׳אנין... אישן במיטה נוחה... יש לי עוד שבוע להעביר כאן...

פתאום קלט שהכלבה הקדימה אותו ומחכה לו מתחת לפנס במין מבט כזה של קוצר רוח. עיניה, זנבה המכשכש וכל גופה שואל:

- נו! אתה בא?

הוא הצטרף אליה, ואז פנתה בצעד בטוח והחלה ללכת לכיוון אחר.

אולי, חשב לעצמו, יש לעוזרת מסלול אחר... או לז׳אנין...״

ואז עצר לרגע, ושוב המשיך ללכת, אך הפעם בעקבות כלבתו, מבלי לחוש שפתאום חלפה תחושת העייפות, ופתאום אינו ישנוני ואף תחושת האושר חלפה לה. הוא החיש את צעדיו, וכלבתו, כמו מדריך מיומן, הלכה לפניו.

- לכי, לכי... ציווה הסמל מדי פעם בפעם.

הוא עצר להביט בשם הרחוב והמשיך ללכת, מעט אנשים ברחוב, די חשוך, בתים קטנים, גינות. הכלבה המרוגשת נשכה את ידו המיטלטלת, עד שכמעט הצליף בה, אלא שעצר בו מפֶּרֶץ האלימות הבלתי-מוסבר שאחז בו.

לבסוף עצרה: הנה, הגענו! מול שער ישן ורעוע שהגן על גינתו של בית נמוך קומה. גינה עמוסה בגפנים ובפרחי ביגוניה, בית קטן מצועף ונפחד...

- נו טוב, פתח כבר! ציוותה הכלבה שהתייצבה איתנה מול שער העץ.

הסמל שלח את ידו אל הבריח וזה נשמט מטה. הוא גחן אל הכלבה והצביע אל פס של אור שבקע מחרכי תריס, ושאל אותה חרישית:

- מי שם?... ז׳אנין?...

הכלבה השמיעה צווחה קצרה: ״הי!״ ונבחה.

- ששש! לחש הסמל תוך שהוא חוסם בידו את פיה החם והלח...

הוא שוב שלח יד מהוססת לעבר השער והכלבה קפצה, אך הוא אחז בקולרה ומשך אותה לעבר המדרכה האחרת, ממנה היה יכול לבחון את הבית המסתורי, את פס האור הוורדרד... התיישב על המדרכה, לצד כלבתו. בטרם חיבר בין כל המראות ומחשבותיו סביב בגידה אפשרית, הרגיש את עצמו בעיקר לבד וחלש.

- את אוהבת אותי? לחש באוזנה של הכלבה.

היא ליקקה את לחיו.

- בואי, הולכים.

הם עזבו את המקום, הפעם הוא בראש. וכששבו אל חדר המגורים, היא שמה לב ללבנים ולנעלי הבית שארז בתיק הקטן שאותו היא מכירה היטב. היא עקבה אחר כל תנועותיו, מתוך יראה ודכדוך, ודמעות שצבען זהב ניקוו בעיניה הצהובות. הוא חיבק את צווארה וכדי להפיג את חששותיה, אמר:

- גם את באה, את לא נפרדת ממני שוב, אחרת בפעם הבאה לא תוכלי לספר לי את ״סוף הסיפור״.

אולי טעיתי, אולי לא הבנתי אותך נכון... אבל את לא צריכה להישאר פה. הנפש שלך אינה בנויה מסודות אחרים משלי...

ובעוד הכלבה רועדת מתחושת אי-הוודאות, אחז את ראשה בין ידיו ואמר לה בלחש:

- הנשמה שלך... נשמה של כלב... נשמה יפה שכמוך...

מתוך "טובּי-כלב וקיקי-מותק" מאת קולט (סידוני-גבריאל קולט). תרגם מצרפתית וכתב הקדמה למהדורה העברית: יורם מירון. ראה אור בהוצאת "אפרסמון", 2021.

תמונה ראשית: ריח חם של בית: כלבה על שמיכה. תצלום: איזבלי מארקס, unsplash.com

Photo by Izabelly Marques on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קולט.


תגובות פייסבוק