הלב עומד

בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת). הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר.

הוא מתעקש על כך שבכניסתו הראשונה למחלקה (סטודנט שנה א' לשפות עתיקות), בעצת ידידה שעבדה שם ימים רבים לפני שפגש את לילו, נאמר לו שהסובלים כאן הם לחלוטין חסרי תחושה – מיואשים או אדישים במידה בלתי נתפסת, בלי שום סיבה נראית לעין. שהם הופכים לחסרי מנוחה, מדוכאים, חסרי שינה, או ששנתם היא שינה מופרעת. פחדים בלתי הגיוניים אוחזים בהם. הם נוטים לשנות את דעתם במהירות, להפוך לשפלים, פשוטים במוחם, למרושעים, למוחצנים, לנדיבים בצורה מוגזמת, שכן זו הפכפכותה של המחלה (קללה אוֹרֶרֶת) המטלטלת אשר שולטת בהם.

אם המחלה הופכת להיות תוקפנית יותר, יעילה יותר, היא תמלא אותם שנאה גדולה יותר. לכן הם יימנעו דרך קבע ממקומות שבהם מתקבצים בני אדם ויעלו על דעתם קינות ואהבות סרק. הם יתלוננו על מר גורלם ויביעו תשוקה עזה למות. כך הם מובלים-נגררים בעל כורחם אל אדישות פוצעת ומשתקת, אל רפיון הגוף והתנזרות מהנאות החיים. אט-אט, מבלי שביקשו זאת לעצמם, הדם לבד נטשם, הם נמוגים בלבן מחוויר, נחתכים עמוקות בווריד המאושר המוביל דם הזורם חופשי בכל חלקי הגוף, שוכחים את עצמם בעווית שפתיים נפוחות.

הבקרים עודם קרירים וצלולים. והוא, עם מי יחלוק את צערו, את כיעור בשרו? למי יספר כל הלילה בעין בוכִיָה למחצה על מזרקים שהוטבלו ברתיחה זהרוּרָה של להבה וננעצו בעורות מחוררים, על רופאים המציגים חזות סבירה וסמכותית ביחס לפני הדברים אשר מבחינתם רק מבצבצים בעיוורון? את צילו המכמיר של מי יפרוש על הכול כמו דיו של דיונון?

שוב אותן נסיעות שלאחר משמרת לילה בבית החוסים. גופי החוסים עודם רדומים, דוממים, רפויים, פרוּמֵי ראש, פרועים על שפתם, נגע אדמדמת בקרחתם, עור בשרם בהרות כהות – בשעה כזו ממי יוכלו לבקש עזרה? (האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?). שוב יום הדין שלו, שלה – לידה מדומיינת הרת אסון שלא התקיימה מעולם (הוולד שלה שנוצר מדם הנקבה ומלובן האיש מחפש את מוּמוֹ), גוף שלא נוצר, דמותה החמקמקה של שרה שלעולם אינה נקבעת אצלו באופן סופי עם נסיגת יומו. הלב נכנע.

תהליך ההחלמה של עינו השמאלית נמשך כבר שלוש שנים, ורשתית העין שלו עדיין רחוקה מלהיות במצב שבו הוא רשאי להשתמש בה ללא תכלית. לאחר המשמרת נרדמים זה לצד זה במונית, כתף אל כתף. הלב נשרף. הבל פה של בוקר שנמהל בגרעיניות מחוספסת, בזיכרון שחוזר ונסוג כמו גאות, בדמעות שמפיקות הנאה מכאב. הלב נחקר. ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד לענייניו הפרטיים נראית בעיניו מאוסה, אכזרית, זן מבעית של אבסורד. הלב מרמה. פרסומות של ניאון באור ירוק וכתום כל הלילה, בָּרִיק. הלב שומע. והבוקר הזה הנזוף אינו שונה במאוּם מבקרים אחרים. הלב מצטמק.

נאמר לו שאחראי המחלקה רשאי להטיל עונשים על החוסים: השעיה של הזכויות, הערות מרושעות בהיסח דעת, הגעלה עצמית, ענישה גופנית מתונה ולעיתים חמורה, נעילת חוסה בחדר מבודד למשך שעות, ימים, חודשים ושנים, מניעת מגע זר בין החוסים (בינם לבין עצמם) ומניעת מגע בין החוסים לצוות המטפל, איום סמוי להציב את החוסה ברשימת המתנה לחשמל שיבוא מאינסוף, העברת החוסה למחלקות לא רצויות, מדורדרות לא פחות, או שליחתו לביצוע משימות לא נעימות כמו ניקוי אחר אלה שאיבדו את השליטה על סוגריהם.

באותה מידה הוא יכול להעניק לחוסים זכויות-יתר מוּתְנוֹת: בחירת העבודות הנהוגות במחלקה, בחירת החדרים או המיטות הטובות יותר, קצת יותר פרטיות, כלאחר יד פיזור דברי מותרות קטנים כמו קפה או סוכר, יציאה מהמחלקה ללא פיקוח או סתם יחס אנושי טוב. והרי החיים המצויים במחלקה מורכבים מהתלכדותם יחד של ריבוא החוקים הקטנים, ההקפדות, הצומות, הכפרות, הבושות וההשפלות, כל אלה מרכיבים בדרכם המזוככת את שגרת היום.

בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת: אדם שמדבר אל עצמו אל תוך הלילה; אישה שחולמת מבעד לסירים חלודים; רחובות שוממים השרויים בדממה; משטחי בטון אטומים; חזיתות זכוכית כמשטח אור שחור; היעדר מסחרר של רגשות – מכל אלה ביקש להימלט בלב נרמס.

מזה חודשים הוא סובל מדיבור המדמה דבר יופי או כיעור. אבל תחילה הגוף העייף, המותש, ללא-מגע, א-פאתי. הלב נמס. הגוף הסבוך בדפנות העור. מגורים משותפים הם יוצאים מן הכלל בעיר הזאת. הלב מודה, הלב מתבדה,הפועל חוזר אל ביתו במדרון. עד כדי כך מעורר הדבר רחמים בליבו שכך זה מתנהל בעיר שבה כל איש חי רגעים ספורים עבור עורו בלבד, שבה כל איש בגפו, גם במותו. הלב נחרד.

לוּ רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש שנדמיין מבנה מרווח, דומה לארמון, מאוורר, מורם ואלגנטי, מוקף בשטח רחב וגינות. או-אז היו יכולים השמש והאוויר להיכנס בחשאי מבעד לכל חרך וחלון. נוף השיחים והשדות השדופים שנראים מרחוק, השמש בעדנתה האור-סגולית המלטפת את פני הדברים, קבוצות העובדים המסורים – כל אלה לא עוד יוסתרו על ידי סורגים חלודים או וילונות שעטו על עצמם אפור דהוי. הכול יהיה שקט, נקי ומזמין.

כל החוסים במקום יופעלו על ידי הדחף הנסתר של הנאות החושים. המקום ידמה אז בעיניו לכוורת הרוחשת פעילות אנושית שכולה בטוב. אין כפייה, אין שלשלאות, אין סכינים שלופים לאדמה העורגת; אין שוטים, מזרקים או הלקאות בקהילת החוסים הזאת, שכן כל אלה נודעו ברבים כאמצעים בלתי יעילים ביחס לשכנוע, לחיקוי ולרצון הכן והטוב להגיע לסיפוק באמצעות תרפיה מוסרית.

ללא רצון התהלך שפוף במהומה בלב העיר, ולכל אשר הביטו עיניו ראה אנשים רצוצים שנפשם נואשה. אולי ראה אישה קשישה מתנהלת ברפיסות ופסע לקראתה בדאגה, אבל בהיסח הדעת הבחין במשהו אחר שצד את מבטו, הסתובב סביב צירו, פסע לאחור, נתקל באשפה, נבהל מהצל שכביכול הוטל עליו והמשיך בדרכו.

 

מתוך ״הרשתית״, מאת עידן צבעוני. ראה אור בהוצאת ״אפיק״

תמונה ראשית: מתוך ״מראה מהדיונות עם חוף ורציפים: דומבורג״ (1909), פיט מונדריאן, מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עידן צבעוני.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער״מראה מהדיונות עם חוף ורציפים: דומבורג״ (1909), פיט מונדריאן, מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק