המַראָה

רישומים לתיאוריה חדשה בדבר נפש האדם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

באחד הלילות, ארבעה או חמישה אדונים דנו בשאלות שונות ורבות חשיבות, בלי שההבדלים בדעות יגרמו לשינוי הקל ביותר במצב רוחם. הבית היה בגבעת סנטה תרסה, חדר ההסבה היה קטן, מואר בנרות שאורם התמזג באורח מסתורי עם אור הירח שבא מן החוץ. בין העיר, עם הטלטלות וההרפתקאות שלה, ובין השמיים, שבהם עפעפו הכוכבים, מבעד לאטמוספירה צלולה ורוגעת, היו ארבעת או חמשת חוקרי העניינים המטפיזיים שלנו, פותרים באורח ידידותי את הבעיות הקשות ביותר של היקום.

מדוע ארבעה או חמישה? למען ההקפדה על הדיוק, הדוברים היו ארבעה, אך פרט להם הייתה בחדר ההסבה דמות חמישית, שותקת, חושבת, מתנמנמת, שתרומתה לדיון לא הייתה יותר מאשר פה ושם איזה המהום של הסכמה. האיש היה בן גילם של חבריו, כלומר בין ארבעים לחמישים שנה, היה איש הפרובינציה, בעל הון, פיקח, לא חסר השכלה, וכפי הנראה חריף שכל ובעל הומור יובשני. הוא מעולם לא התווכח, והגן על הימנעותו מכך באמצעות פרדוקס, שכן הוא אמר שוויכוח הוא הצורה המלוטשת של אינסטינקט המלחמה השוכן בלב אדם, כמו ירושה בהמית; והוא נהג להוסיף שהשרפים והכרובים אינם מתערבים בשום מחלוקת, אלא שהם התגלמות השלמות הרוחנית והנצחית. היות שהטעים כך בתשובה באותו הלילה, אחד הנוכחים חלק עליו והציב בפניו את האתגר לקעקע את דבריו, אם הוא מסוגל לכך. ז'קובינה (זה היה שמו) הרהר רגע, והשיב:

"אם אני חושב על כך היטב, יתכן שאדוני צודק".

משאדו דה אסיס

משאדו דה אסיס (1839-1908): שחזור גוון עורו הנכון, בידי פרויקט Machado de Assis Real, 2019

וכך, באמצע הלילה, קרה שקשה-העורף הזה נטל את רשות הדיבור, ולא לשתיים או שלוש דקות, אלא לשלושים או ארבעים. השיחה, בפיתוליה, הגיעה לנושא טבעה של הנפש, עניין שגרם למחלוקת חריפה בין ארבעת החברים. כל ראש, כל קביעה, לא רק ההסכמה אלא עצם השיחה, הפכו לקשים, אם לא לבלתי-אפשריים, בשל ריבוי העניינים שנגזרו מן הגזע העיקרי של הנושא, ואולי גם מעט בשל חוסר היציבות של הדעות. אחד הטוענים ביקש מז'קובינה להביע את דעתו – לפחות איזו השערה.

"לא השערה ולא דעה", הכריז האיש. "זאת וגם זאת עלולה להביא לאי-הסכמה, וכפי שאתם יודעים, איני מתווכח. אך אם אתם רוצים לשמוע אותי בשקט, בלי לומר דבר, אני יכול לספר לכם מקרה מחיי, שממנו עולה ההוכחה הברורה ביותר באשר לנושא המדובר. קודם כל, אין נפש אחת בלבד, יש שתיים..."

"שתיים?"

"לא פחות משתי נפשות. כל יצור אנושי נושא עמו שתי נפשות: אחת המביטה מן הפנים החוצה, ואחרת המביטה מן החוץ פנימה... תיבהלו כרצונכם: אתם יכולים להישאר פעורי פה, למשוך בכתפיים, הכול: איני מקבל שום תשובה. אם תשיבו לי, אני גומר את הסיגר והולך לישון. הנפש החיצונית יכולה להיות רוח, נוזל, אדם, אנשים רבים, חפץ, פעולה. למשל יש מקרים שבהם כפתור פשוט של חולצה הוא הנפש החיצונית של אדם. כך גם ריקוד הפולקה, תנועת הסיבוב, ספק, מכונה, זוג מגפיים, קטע זימרה, תוף וכולי. ברור שהפעולה של הנפש השנייה הזו הוא להביע את החיים, כמו הראשונה. השתיים יחד משלימות את האדם, שמבחינה מטפיזית דומה לתפוז. מי שמאבד את אחד החצאים, מאבד באופן טבעי מחצית מקיומו. ויש מקרים, והם אינם נדירים, שבהם איבוד הנפש החיצונית משמעו איבוד הקיום כולו. שיילוק, למשל. הנפש החיצונית של אותו יהודי היו הדוקטים שלו. להפסיד אותם היה שקול למוות. 'לעולם לא אראה עוד את הזהב שלי', הוא אומר לתובל. 'פגיון אתה נועץ בלבי'. הביטו היטב במשפט הזה. אובדן הדוקטים, הנפש החיצונית, היה עבורו מוות. ובכן, יש לדעת שהנפש החיצונית אינה תמיד אותו הדבר..."

"לא?"

"לא, אדוני. היא משנה את טבעה ואת מצבה. איני מתייחס לנפשות מסוימות שטבען לספוח, כמו המולדת, שאיתה אמר קמואנש שהוא מת, ואיני מתייחס גם לשלטון, שהיה נפשם החיצונית של יוליוס קיסר ושל קרומוול. אלו נפשות אנרגטיות וייחודיות. אך יש אחרות, שעל אף שהן אנרגטיות, טבען משתנה. יש למשל אדונים, שנפשם החיצונית, בשנותיהם הראשונות, הייתה רעשן או סוס עץ, ומאוחר יותר הייתה, נניח, איזו משרת ניהול של ארגון כנסייתי. מצדי, אני מכיר גברת – והאמת היא שהיא אצילית ביותר – שמחליפה נפש חיצונית חמש, שש פעמים בשנה. בעונה הלירית נפשה החיצונית היא האופרה; עם תום העונה הזאת, הנפש החיצונית מתחלפת: קונצרט, נשף ריקודים בקזינו, רחוב אובידור, העיר פטרופוליס..."

"סליחה, אבל מי הגברת האמורה?"

"הגברת הזו היא קרובת משפחה של השטן, ויש לה אותו השם כמוהו, 'לגיון' [אחד מכינויי השטן באוונגליון – י"מ]... וכך קורה במקרים רבים אחרים. אני עצמי חוויתי שינויים כאלו. איני מספר אותם כעת, כי הדבר ידרוש זמן רב. אני מסתפק כאן בפרשייה שהזכרתי בפניכם. פרשייה שאירעה כשהייתי בן עשרים וחמש..."

ארבעת החברים, שהשתוקקו לשמוע על הפרשייה המובטחת, שכחו את המחלוקת. כוחה של סקרנות! את, הסקרנות, אינך רק נשמת הציוויליזציה אלא גם תפוח ההסכמה, הפרי האלוהי, וטעמך כטעם התפוח של המיתולוגיה. חדר ההסבה, שעד לפני רגע היה רועש מרוב פיזיקה ומטפיזיקה, דומה כעת לים המוות. כל העיניים נתונות בז'קובינה, שמטפל בקצה הסיגר, ואוסף את זיכרונותיו. והנה כך הוא החל את הסיפור:

"הייתי בן עשרים וחמש, הייתי עני וזה עתה מינו אותי לסגן משנה במשמר הלאומי. אינכם מתארים לעצמכם איזה אירוע זה היה אצלנו בבית. אמי הייתה כל כך גאה! כל כך שמחה! היא קראה לי הסגן-משנה שלה. בני-דודים ודודים, כולם היו נתונים בשמחה כנה וטהורה. בעיירה, שימו לב, היו כמה חסרי לב. בכי בשיניים חשוקות, כמו בכתבי הקודש. והסיבה הייתה שלתפקיד היו מועמדים רבים ושהם הפסידו. אני גם מניח שחלק מאי-הנחת היה לחלוטין נטול בסיס: הדבר נבע מעצם העובדה שמישהו נבחר והובלט. הדבר מזכיר לי בחורים מסוימים, שהיו מיודדים איתי, ולמשך זמן מה החלו להביט בי במבט עקום. לעומת זאת, רבים היו מרוצים מן המינוי. והוכחה לכל הייתה חליפת המדים שחברים נתנו לי... ואז, אחת הדודות שלי, דונה מרקולינה, אלמנתו של הסרן פסאנייה, שגרה מרחק פרסאות אחדות מהעיירה, במקום נידח ומבודד, אמרה שהיא רוצה לראות אותי, וביקשה שאבוא לפגוש אותה ושאקח איתי את המדים. הלכתי, מלווה במשרת, שבתוך ימים אחדים שב לעיירה, כי הדוד מרקולינה, ברגע שקלטה אותי בעינה שם, כתבה לאמי ואמרה שהיא אינה משחררת אותי לפני שיחלוף חודש לפחות. והיא הייתה מחבקת אותי! וגם היא קראה לי 'הסגן-משנה שלי'. היא חשבה שאני בחור יפה, והיות שהיא הייתה קצת כמו תרנגולת צעירה, היא אף הודתה בפניי שהיא מקנאה בצעירה שתהיה אשתי. היא נשבעה שבכל המחוז אין מי שעולה עלי. ותמיד 'סגן-משנה'. סגן-משנה פה, סגן-משנה שם, סגן-משנה כל הזמן. ביקשתי ממנה שתקרא לי ז'ואאוזיניו, כמו קודם, והיא הנידה בראשה, מודיעה שלא, שאני 'האדון הסגן-משנה'. גיס שלה, אחיו של פסאנייה המנוח, שגם היה במקום, לא היה קורא לי אחרת. 'אדון סגן-משנה', ולא מתוך התלוצצות, אלא ברצינות, ולעיני העבדים, שכמובן הלכו באותה הדרך. בשולחן נשמר לי המקום הטוב ביותר, והייתי הראשון שהגישו לו. אינכם מתארים לעצמכם. אילו אמרתי לכם שההתלהבות של הדודה מקרולינה הגיעה לידי כך שהיא הורתה להציב בחדרי מראה גדולה, פריט גדול ונהדר, שלא התאים ליתר הבית, שהריהוט שבו היה צנוע ופשוט... הייתה זאת מראה שהיא קיבלה מהסנדקית שלה, שמצדה ירשה אותה מאמה, שרכשה אותה מאחת מבנות האצולה שבאו ב-1808 עם חצרו של המלך ז'ואאו הששי. איני יודע האם היה בכך אמת, אך זאת הייתה המסורת. המראה הייתה כמובן ישנה מאוד, אך עדיין היה אפשר לראות בה את הזהב, שבחלקו נאכל בשיני הזמן, עם סמלי דולפינים של צרפת מגולפים בפינות העליונות של המסגרת, קישוטים באם הפנינה ועוד גחמות של האמן. הכול ישן, אבל טוב..."

"מראה גדולה?"

"גדולה, אכן. וכפי שאני אומר, הייתה זאת מחווה של אדיבות עצומה, כי המראה הייתה בחדר ההסבה. היא הייתה הפריט הטוב ביותר בבית. אך לא היה כוח בעולם שיגרום לה לסטות מכוונתה. היא השיבה שאין לה צורך במראה, שזה רק לשבועות אחדים, ולבסוף של'אדון הסגן-משנה' מגיע הרבה יותר. האמת היא שכל הדברים, כל ביטויי החיבה, כל תשומת הלב, כל המתנות, גרמו לתמורה בי, תמורה שרגש הנעורים הטבעי סייע לה והשלים אותה. אני מאמין שאתם מעלים בדעתם במה מדובר, נכון?"

"לא".

"הסגן-משנה מחק את האדם. במשך ימים אחדים שתי המהויות היו באיזון. אך עד מהרה, המהות הראשונה נסוגה מפני השנייה. נותר בי חלק מזערי של אנושיות. ואז קרה שהנפש החיצונית, שקודם לכן הייתה השמש, האוויר, השדה הפתוח, עיניהן של הנערות, שינתה את טבעה והחלה להיות האדיבות והגינונים של הבית, כל מה שדיבר איתי על התפקיד, ושום דבר ממה שדיבר איתי על האדם. החלק היחיד שנותר בי מן האזרח היה אותו חלק שאני הבנתי אותו כיישום התפקיד. החלק האחר התפוגג באוויר ובעבר. קשה לכם להאמין, נכון?"

"אפילו קשה לי להבין", השיב אחד השומעים.

"אתה כבר תבין. העובדות ייטיבו להסביר את הרגשות. העובדות הן הכול. ההגדרה הטובה ביותר לאהבה אינה שקולה לנשיקה של נערה מאוהבת. ואם אני זוכר נכון, פילוסוף קדום הוכיח את קיומה של התנועה בכך שהוא עצמו הלך. בואו ניגש לעובדות. נראה כיצד, בו בזמן שתודעתו של האדם התחסלה והלכה, תודעה הסגן-משנה נעשה מלאת חיים ועזה. הכאבים האנושיים, השמחות האנושיות, היו רק זאת, ובקושי הפיקו ממני מידה של חמלה אדישה או חיוך של מי שעושה טובה. בחלוף שלושה שבועות, הייתי אחר, אחר לחלוטין. הייתי אך ורק סגן-משנה. ובכן, יום אחד הדודה מרקולינה קיבלה ידיעה חמורה: אחת מבנותיה, שהייתה נשואה לאיכר שחי חמש פרסאות משם, הייתה במצב קשה, ונטתה למות. שלום לך, אחייני! שלום לך, סגן-משנה! היא הייתה אם בכל מובן המלה, ומיד התארגנה לנסוע, וביקשה מגיסה לבוא איתה, וממני ביקשה לטפל במקום. אני חושב שאלמלא הדאגה שלה, היא הייתה מורה על ההיפך: היא הייתה משאירה את הגיס ונוסעת איתי. בכל מקרה, נשארתי לבד, עם מעט העבדים של הבית. אני מודה בפניכם שמיד חשתי מועקה גדולה, משהו הדומה להשפעה של ארבעה קירות של בית כלא שהוקמו סביבי לפתע פתאום.הייתה זאת הנפש החיצונית שהצטמצמה והלכה. כעת היא הוגבלה לכמה נשמות בלתי מעודנות. הסגן-משנה המשיך לשלוט בתוכי, על אף שהחיים היו פחות עזים, והמודעות חלשה יותר. העבדים הוסיפו קורטוב של ענווה בהבעות האדיבות שלהם, מה שבאופן מסוים פיצה על חיבתם של הקרובים ועל האינטימיות הביתית שנקטעה. באותו לילה אף הבחנתי שהם התעלו על עצמם בהבעות של כבוד, של שמחה, בהצהרות. 'דון סגן-משנה בכל רגע. 'דון סגן-משנה יפה מאוד. 'דון סגן-משנה יהיה קולונל. 'דון סגן-משנה יתחתן עם בחורה יפה, בת של גנרל. קונצרט של דברי שבח ונבואות, שהותיר אותי במצב של התעלות רוח. אה! בני-בליעל! איך יכולתו לשער בנפשי את כוונתם הסמויה של הרשעים".

"להרוג אותך?"

"אילו רק".

"גרוע מכך?"

"הקשיבו לדבריי. למחרת בבוקר, מצאתי את עצמי לבד. הזקנים, לאחר שהאחרים פיתו אותם, או ביוזמתם שלהם, החליטו להימלט במהלך הלילה. וכך עשו. מצאתי את עצמי לבד, בלי אף-אחד, בין ארבעה קירות, מול השטח השומם והמטע הנטוש. בלי נשימת אפו של איש. עברתי בכל הבית, במגורי העבדים, הכול, ולא היה שום דבר, אף אחד, אפילו לא איזה ילד משלהם. רק תרנגולים ותרנגולות, זוג פרדות שהתפלספו על החיים, מגרשות זבובים, ושלושה פרים. אפילו את הכלבים העבדים לקחו. שום יצור אנושי. אתם חושבים שזה טוב יותר מאשר למות? זה היה גרוע יותר. לא מתוך פחד. אני נשבע לכם שלא פחדתי. הייתי קצת נועז, כך שלא הרגשתי כלום במהלך השעות הראשונות. התעצבתי בשל הנזק שנגרם לדודה מרקולינה. וגם חשתי מידה של מבוכה, שכן לא ידעתי האם עלי ללכת אליה ולמסור לה את הבשורה העצובה, או להישאר כדי להשגיח על הבית. בחרתי באפשרות השנייה, כדי לא לנטוש את הבית, וכיוון שאם דודניתי החולה במצב קשה, הרי שאני רק אוסיף לכאבה של האם, בעניין שלא הייתה לו כל תקנה. לבסוף, קיוויתי שאחיו של הדוד פסאנייה ישוב באחד הימים הקרובים, היות שכבר חלפו שלושים ושש שעות מאז שהוא יצא לדרך. אך הבוקר חלף בלי סימן ממנו. ואחר הצהריים התחלתי להרגיש כמו אדם שאיבד כל פעילות של מערכת העצבים שלו, כאילו אין לי מודעות לפעילות השרירים בגופי. אחיו של הדוד פסאנייה לא שב באותו יום וגם לא למחרת, וגם לא במהלך כל אותו שבוע. הבדידות שלי הגיעה לממדים עצומים. הימים מעולם לא היו ארוכים יותר, והשמש מעולם לא צרבה את הארץ בעקשנות מעייפת יותר. השעות נקפו ממאה למאה בשעון הישן בחדר ההסבה, שהמטולטלת שלו, 'טיק-טק, טיק-טק' פצעה את נפשי הפנימית, כמו נקישה תמידית של נצח. כששנים רבות לאחר מכן, קראתי שיר אמריקני, אני חושב של לונגפלו, ונתקלתי בפזמון החוזר המפורסם הזה: Never, for ever! - For ever, never!, אני מודה בפניכם שהייתה לי צמרמורת: נזכרתי באותם ימים נוראים. בדיוק כך עשה השעון של הדודה מרקולינה: Never, for ever! - For ever, never!. לא היו אלו נקישות של המטוטלת, היה זה דו-שיח של התהום, לחישה של הלא-כלום. ואז, הלילה! לא שהלילה היה שקט יותר. השקט היה אותו השקט כמו בים. אך הלילה היה צל, היה הבדידות עוד יותר צרה, או יותר ארוכה. טיק-טק, טיק-טק. אף-אחד בחדרים, בגזוזטרה, במסדרונות, בחצר, אף-אחד בשום מקום... אתם צוחקים?"

"כן, נראה שקצת פחדת".

"או! היה טוב אילו יכולתי לפחד! הייתי חי. אך מה שאפיין את המצב הזה היה שלא יכולתי אפילו לפחד, כלומר, פחד באופן שנוהגים להבין פחד. הייתה לי תחושה שאי-אפשר להסבירה. הייתי כמו מת מהלך, סהרורי, בובה מכנית. כשישנתי, הייתי משהו אחר. השינה העניקה לי מידה של הקלה, ולא בגלל הסיבה המוכרת שהשינה היא אחותו של המוות, אלא מסיבה אחרת. אני חושב שאני יכול להסביר את התופעה כך: השינה, המבטלת את הצורך בנפש חיצונית, אפשרה לנפש הפנימית לפעול. בחלומות לבשתי את המדים ברוב גאווה, בקרב המשפחה והחברים, שהחמיאו לחזותי, שקראו לי 'סגן-משנה'. חבר בא לביתנו, והבטיח לי תפקיד של סגן, אחר הבטיח לי שאהיה סרן או רב-סרן. והכול גרם לי לחיות. אך כשהתעוררתי, היום בהיר, יחד עם השינה הייתה מתפוגגת המודעות שלי לכך שאני צעיר ויחיד ומיוחד – כי הנפש הפנימית איבדה את הפעולה הייחודית שלה, ונותרה תלויה באחרת, שהתעקשה לא לשוב... והיא לא שבה. הייתי יוצא החוצה, מצד לצד, לראות האם אני מגלה סימן לחברה. Soeur Anne, soeur Anne, ne vois-tu rien venir?["האחות אן, האחות אן, האם אינך רואה משהו בא?"] שום דבר, כלום. בדיוק כמו באגדה הצרפתית. רק האבק של השביל ועשבי הפרא של הגבעות. הייתי שב לבית, עצבני, נואש, ומשתרע על הספה בחדר ההסבה. טיק-טק, טיק-טק. הייתי קם, מסתובב, דופק באצבעותיי על זגוגיות החלונות, שורק. אני זוכר שבאחד המקרים כתבתי משהו, מאמר פוליטי, רומן, אודה. לא בחרתי שום דבר מוגדר. התיישבתי וכתבתי כמה מלים או משפטים פזורים, כדי להיכנס לסגנון. אבל הסגנון, כמו הדודה מרקולינה, נותר בשלו. Soeur Anne, soeur Anne... שום דבר. לכל היותר, השחרת הדיו והלבנת הנייר".

"לא אכלת?"

"אכלתי רע, פירות, קמח, שימורים, כמה שורשים צלויים באש, אבל הייתי עומד בכל ברוב שמחה, אלמלא המצב הנורא שהייתי בו מבחינת מצב הרוח. דקלמתי שירה, נאומים, קטעים בלטינית, לירות של גונזאגה, אוקטבות של קמואנש, שירים במשקל עתיק, אנתולוגיה של שלושים כרכים. לפעמים עשיתי תרגילי התעמלות. פעמים אחרות צבטתי את רגליי, אך הדבר לא גרם לי אלא לתחושה גופנית של כאב או עייפות, וזה הכול. הכול היה דממה, דממה עצומה, ענקית, אינסופית, שהודגשה רק על ידי הטיק-טק של המטוטלת. טיק-טק, טיק-טק..."

"האמת, אפשר להשתגע".

"מיד תשמעו משהו עוד יותר גרוע. צריך לומר לכם שמאז שנשארתי לבד, לא הבטתי במראה ולו פעם אחת. לא היה מדובר בהימנעות מכוונת, לא הייתה לכך סיבה. היה זה דחף לא מודע, חשש לגלות שאני אחד וגם שניים בעת ובעונה אחת, באותו בית בודד. ואין דבר שמיטיב להוכיח את הסתירה שבאדם, אם ההסבר הזה נכון, כי בתום שמונה ימים, עלה בדעתי להביט בעצמי במראה במטרה אכן לגלות שאני שניים. הבטתי ונסוגתי ברתיעה. נראה שהזגוגית עצמה קשרה קשר עם שאר היקום. הוא לא רשם את דמותי הבהירה והשלמה, אלא דמות מטושטשת, עכורה, פזורה, צל של צל. המציאות של חוקי הפיזיקה אינה מאפשרת לשלול את העובדה שהמראה שחזרה את דמותי באורח נאמן, עם אותם קווי מתאר ואותם תווים. כך היה צריך לקרות. אך לא זאת הייתה תחושתי. ואז פחדתי: ייחסתי את התופעה להתרגשות העצבית שבה הייתי נתון. וחששתי להישאר זמן נוסף ולהשתגע. 'אסתלק', אמרתי לעצמי. והרמתי את זרועי במחווה של מצב רוח רע, ויחד עם ההחלטה, בעודי מביט בזכוכית. המחווה הייתה שם, אך מפוזרת, שבורה, מבותרת... נכנסתי כדי להתלבש, בעודי ממלמל, משתעל ללא שיעול, מנער את הבגדים בכוח, מתעסק בכפתורים ללא מטרה כדי לומר משהו. מדי פעם, הבטתי בהיחבא במראה. הדמות הייתה אותו פיזור של קווים, אותו מקוטעות של צורות... המשכתי להתלבש. לפתע, מתוך איזו השראה  שאין להסבירה, מתוך דחף בלתי מחושב, נזכרתי... אתם אולי יכולים לנחש איזה רעיון עלה בי..."

"תגיד אתה".

"הבטתי בזגוגית, בעקשנות של אדם נואש, מביט בתווים שלי עצמי, שפוכים ולא מוגמרים, בענן של קווים מנותקים, ללא צורה, והנה עלתה בי המחשבה... לא, לא, אתם לא מסוגלים לנחש".

"תגיד, קדימה, תגיד".

"עלה בדעתי ללבוש את חליפת מדי הסגן-משנה. לבשתי אותה, הסתדרתי כולי, וברגע שהייתי מול המראה, הרמתי את עיניי, ו... לא אומר לכם כלום. הזגוגית השיבה אז את הדמות השלמה, כולה. בלי להחסיר ולו קו אחד, בלי לשנות ולו צורה אחת. היא הייתה אני עצמי, הסגן-משנה, לאחר שסוף-סוף מצאתי את נפשי החיצונית. הנפש שנעדרה יחד עם בעלת המקום, מפוזרת, לאחר שנמלטה עם העבדים, והנה היא נאספה אל המראה. דמיינו לכם אדם שאט-אט עולה מתוך מצב של תרדמה, פוקח את עיניו בלי לראות, ולאחר מכן מתחיל לראות, מבחין בדמויות החפצים, אך אינו מכיר אישית לא את אלו ולא את אלו. לבסוף הוא יודע שזהו פלוני, שההוא אלמוני, שהנה יש כיסא, ושם ספה. הכול שב למה שהוא היה לפני השינה. כך קרה לי. הבטתי במראה, פסעתי מצד לצד, נסוגתי, עשיתי תנועות ומחוות, חייכתי, והזגוגית ביטאה הכול. כבר לא הייתי אוטומט, הייתי יצור שיש לו רוח חיים. מאותו רגע, הייתי אחר. מדי יום, בשעה מסוימת, התלבשתי כסגן-משנה, והתיישבתי מול המראה, קורא, מביט, מהרהר. לאחר שעתיים או שלוש, שוב הייתי מתפשט. באמצעות המשטר הזה יכולתי לעבור שישה ימים נוספים של בדידות, בלי לחשוב בהם..."

כשהאחרים שבו לעצמם, המספר כבר ירד במדרגות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תורגם מפורטוגלית על ידי יורם מלצר

משאדו דה אסיס (בשמו המלא ז'ואקים מריה משאדו דה אסיס, Joaquim Maria Machado de Assis), סופר, משורר, מחזאי ועיתונאי, נחשב לגדול סופרי ברזיל במאה ה-19. משאדו דה אסיס נולד ב-1839 והלך לעולמו ב-1908. הוא יסד את האקדמיה הלאומית למדעי הרוח (1897). אביו היה בן לעבדים משוחררים ואמו הייתה כובסת פורטוגזית מן האיים האזוריים. משאדו דה אסיס היה משכיל רב-לשוני, שלימד עצמו צרפתית, אנגלית, גרמנית ויוונית עתיקה. ב-2019 קמה בברזיל תנועה להכרה בהשתייכותו הגזעית של הגאון הספרותי, והתמונה המובאת כאן היא פרי המאמץ להשיב לו את הזיהוי והחזות הנכונים. בעברית ראו אור שלושה מספריו: "זיכרונותיו של מת" ו"רופא הנפש" (תרגום: מרים טבעון), וכן "דון קסמורו: אדון סר וזעף" (תרגום: דלית להב-דורסט).

תמונה ראשית: מופשט ברזילאי. תצלום: Graiki, אימג'בנק/ גטי ישראל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי משאדו דה אסיס.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על המַראָה