המאוים

זוֹהִי הָאַהֲבָה. יִהְיֶה עָלַי לְהִסְתַּתֵּר אוֹ לְהִמָּלֵט.
צוֹמְחוֹת חוֹמוֹת הַכֶּלֶא שֶׁלָּהּ, כְּבַחֲלוֹם נוֹרָא.
הַמַּסֵּכָה הַיְפֵהפִיָּה הִשְׁתַּנְּתָה, אַךְ כְּתָמִיד הִיא הַיְחִידָה.
מַה יּוֹעִילוּ לִי קְמֵעוֹתַי: הָעִסּוּק בַּמִּלִּים וּבַכְּתִיבָה,
הַלַּמְדָנוּת הָעֲמוּמָה, לִמּוּד הַמִּלִּים שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הַצָּפוֹן הַמְחֻסְפָּס
כְּדֵי לָשִׁיר אֶת יָמָיו וְאֶת חַרְבוֹתָיו, הַיְדִידוּת הַשְּׁלֵוָה,
מִסְדְּרוֹנוֹת הַסִּפְרִיָּה, הַדְּבָרִים הָרְגִילִים, הַמִּנְהָגִים,
אַהֲבָתָהּ הַצְּעִירָה שֶׁל אִמִּי, הַצֵּל הַצְּבָאִי שֶׁל מֵתַי,
הַלַּיְלָה הָאַל-זְמַנִּי, טַעֲמוֹ שֶׁל הַחֲלוֹם?

לִהְיוֹת אִתָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת אִתָּךְ, זוֹהִי הַמִּדָּה שֶׁל הַזְּמַן שֶׁלִּי.
הַמַּרְזֵב כְּבָר נִשְׁבַּר מֵעַל לַמִּזְרָקָה, הָאִישׁ כְּבָר קָם לְקוֹל הַצִּפּוֹר
כְּבָר הֶאֱפִילוּ אֵלּוּ הַמַּבִּיטִים מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת,
אַךְ הַצֵּל לֹא הֵבִיא אֶת הַשַּׁלְוָה.

זוֹהִי, אֲנִי כְּבָר יוֹדֵעַ זֹאת, הָאַהֲבָה:
הַכְּמִיהָה וְהַהֲקַלָּה שֶׁבִּשְׁמִיעַת קוֹלֵךְ,
הַהַמְתָּנָה וְהַזִּכָּרוֹן, הַזְּוָעָה שֶׁבַּחַיִּים בָּרֶצֶף הַסִּדְרָתִי.

זוֹהִי הָאַהֲבָה עִם הַמִּיתוֹלוֹגְיוֹת שֶׁלָּהּ,
עִם הַמַּגְיוֹת הַקְּטַנּוֹת וְחַסְרוֹת הַתּוֹעֶלֶת שֶׁלָּהּ.
יֵשׁ פִּנָּה שֶׁאֵינִי מֵעֵז לַחֲלֹף בָּהּ.
הַצְּבָאוֹת כְּבָר צָרִים עָלַי, הַנְּחִילִים.
(הַחֶדֶר הַזֶּה לֹא מְצִיאוּתִי; הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתוֹ).
שְׁמָהּ שֶׁל אִשָּׁה מַסְגִּיר אוֹתִי.
כּוֹאֶבֶת לִי אִשָּׁה בְּכָל הַגּוּף. ¹

המאוים. איש, גבר, הנתון במצור, וצרה עליו אהבה. ומולה, כל עיסוקיו של המשורר הם קמעות ,אבנים בחומת המגן, מקורות לכוח שאמור להדוף את הסכנה, לעמוד בפניה. אך כולם יחד אינם יכולים לה. האהבה כופה את עצמה עליו, רודפת אותו "כבחלום נורא". אידאל האהבה, "המסכה היפהפייה" מתממש בדמותה של אהובה, כך שהמסכה הכללית נעשית ספציפית, לובשת את דמותה של האישה האחת, המסוימת, "אך כתמיד היא היחידה". ההתמזגות בין האידאל לדמות המתממשת, היא הכלא שהמשורר אינו יכול להימלט מפניו, הכלא שהוא מוצא את עצמו בתוכו ללא תנאי. האהבה מביאה אותו לחשבון נפש, במובן המילולי של המושג: הוא מחשב ומונה את תכולת חייו, אותה תכולה חסרת תועלת: העיסוק במלים – בין אם מלים שלו ובין אם לימוד מלים של שירת "הצפון המחוספס", האנגלוסקסים והוויקינגים שבורחס מצא את עצמו בהם ובכתביהם. לא רק אבנים מחוספסות, צפוניות, אפיות, אינן יכולות לבנות לו מקלט, אלא גם מרחבים אינטימיים, שהיו שלו מילדות, כושלים מראש ביצירת מרחב בטוח. "מסדרונות הספרייה", נקראים במקור galerías: כלומר "מסדרונות" וגם "מעברים  "מרפסות", "גזוזטרות", האזורים שבין שורות המדפים, בין הכונניות והאצטבאות הניצבות כחומות וכחיילים בעולמו של בורחס מאז היה ילד וגדל בספרייה הביתית של אביו.

עולמו נסדק: המרזב נשבר מעל למזרקה, האיש קם לקול הציפור – שניהם במקור בזמן הווה.

ומיד לאחר מכן הווה-עבר: האפילו אלו המביטים מבעד לחלונות, אך הצל לא הביא את השלווה.

האדישות אינה אפשרית עוד, וגם האפלה, החשיכה, אם מפאת עצימת העיניים ואם מתוך רצון לשים מבטחו בעיוורונו, גם היא אינה אפשרית. "זוהי, אני כבר יודע, האהבה". המאמר המוסגר מגלה הרבה. נראה שהמשורר כבר ידע אהבה, כבר סבל בין חומותיה, והוא מזהה את התסמונת וניצב מולה אין-אונים. כל שהוא יכול לעשות הפעם הוא לאפיין, אולי מעט טוב יותר מאשר בעבר, את מוראותיה .“הכמיהה וההקלה שבשמיעת קולך, ההמתנה והזיכרון..." חזרת הדבר מעצימה את הסבל, שכן הפעם הוא כבר יודע, ידיעה כפולה ומכופלת. הוא יודע כיצד משפיעה עליו האהבה, והוא גם יודע שהיא נושאת בקרבה גזר-דין בלתי נסבל: “חיים ברצף הסדרתי". כך, לא רק "רצף סדרתי" אלא רצף סדרתי מיודע: "lo sucesivo", לחיות ברצף הסדרתי. בניגוד לחיים בחלום, בספרייה, במלים העתיקות, בשירת הצפון עז הרוח השר על הים ועל החרב, על ימים ועל חרבות, "הלמדנות העמומה", שבספרדית מתואר כ-vaga, שפירושה "עמומה" וגם "עצלה". כעת אין לו לאן להימלט, ולא הוא הקובע מה יהיה המסלול ומה תהיה תכולתו. הרצף הסדרתי, כמו כלא.

“זוהי האהבה עם המיתולוגיות שלה, עם המגיות הקטנות וחסרות התועלת שלה" – כי מה היא האהבה, הכופה מיתולוגיות והכוללת מגיות קטנות וחסרות תועלת, לעומת הקמעות הממלאים את ימיו של המשורר בספרייה, בדמיון, בחלום, בקריאה, בהרהור, במציאת העבר בדמו, בזיהוי אבותיו במיתולוגיות הגדולות?

הצבאות כבר צרים עליו, "הנחילים". ובמקור הנחילים הם hordas, מושג המציין צבאות של ברברים, מונגולים וטטארים, תורכים ואסיאתיים אחרים, השוטפים את ארצות הציוויליזציה וזורעים הרס וחורבן. מלה ממקור תורכי, ordu, "צבא", והקיימת בלשונות אירופיות כזיכרון של פלישות העמים הרכובים על סוסים קטנים, שוטפים את יבשת התרבות ממזרח, גלים-גלים.

כך היא האהבה, כוח ברברי שאין לעמוד בפניו, שאינו מתחשב במה שמצוי בדרכו. צבא המבקיע דרכו ללא תנאי, ואין להסתתר מפניו.

וכעת, לקראת סוף הטקסט, לא רק שאין למשורר לאן להימלט, אלא שהוא עצמו כבר אחר. הצבא המונגולי, התורכי, הטטארי, חושף את תוכו של המשורר הנצור. "שמה של אישה מסגיר אותי", "כואבת לי אישה בכל הגוף". כמו הדבר שהמונגולים הביאו ממזרח דרך הים השחור ועד קצות אירופה, כך האהבה בעולמו של בורחס. הוא המאוים, נגוע באהבת אישה, ושמה מסגיר אותו.

כי אכן יש שבמפות החיים מסומנות פינות, קרנות רחוב, שאינך מעז לחלוף בהן. לאחר שאתה צר על אהובה, מקיף את ביתה, את רחובה, את שכונתה, מקיף ומקיף והחומה אינה נופלת, בסופו של דבר אינך מעז לחלוף בפינת הרחוב, ואתה נדון לחיות כשאישה כואבת לך בכל הגוף.

אז אתה גם חי בחדר שאינו קיים כיוון שהיא לא ראתה אותו. והנגע מסומן בגופך, בכאב, בשמה המסגיר אותך ואינו מש מפיך, מחלומך, מדמיונך, וגם אינו מש מן המציאות חסרת-התועלת, המציאות הבלתי-נמנעת. ולאחר שאתה יודע את הדבר ושורד את המגפה בפעם הראשונה, אתה גם ממהר לזהות אותה בפעם הבאה שהיא תוקפת אותך. כך נגזר עליך לחיות כמאוים, אסיר נצחי שיודע שהזמן שלו מתחלק לשניים: תקופות המאסר ותקופות ההמתנה למאסר הבא .

"להיות איתך או לא להיות איתך, זוהי המידה הזמן שלי". הזמן עצמו מוגדר, הזמן עצמו נושא את חותם האהבה ההיא, הרחוקה, הצרובה בתבנית בשרך.

ואני חושב על שתי פינות של רחוב, למעשה רחוב אחד, בחיפה הרחוקה-קרובה. בקצה אחד שלו פינה שאני חולף בה ומעז לחלוף בה תמיד, לאחר שכמעט מצאתי בה את מותי בגיל שלוש-עשרה, כשמכונית דרסה אותי בעודי חוצה את הכביש על אופניים, עד שגם הם וגם אני עפנו בקשת גדולה והתרסקנו על האספלט שמאז חודש פעמים אחדות. ובקצה האחר שלו אני חולף, עדיין ברצון, במידה של תימהון, כמעט במידה של תעוזה, קצה הרחוב שבו לא מצאתי אותה, ולא מצאתי את חיי. ושתיהן מציאותיות, את שתיהן היא ראתה, ואת שתיהן ראיתי גם אני. שתי פינות של רחוב, נהר הזמן שבמראתו ראיתי את ימיי הקצרים, ואראה אותם תמיד. שמה מסגיר אותי תמיד, ואני צרוב בבשרי.

פרק מתוך "עקבות בים", מאת יורם מלצר, בהוצאת "אפיק", 2017

תמונה ראשית: מצלמות אבטחה. תצלום: סקוט ווב, unsplash.com

Photo by Scott Webb on Unsplash