המבט

על מה הוא חושב עכשיו, שאלה את עצמה, כשהוא מניף את ידו הימנית כך בתנועה רחבה, במחווה שכאילו מבטלת את הפער שבין היוצר למושאו. כאילו כל העולם חבוי במשיחת מכחול גברית אחת. עכשיו, משאדי האלכוהול שזרם בדמה בתחילת הערב מתחילים להתפוגג, עולה ההכרה שהיא, אישה מיושבת בדעתה, בת שישים ושבע, יושבת מעורטלת מול גבר זר, שאמנם אינו צעיר אבל צעיר ממנה. כבר חצי שעה היא יושבת, עטופה בסדין דקיק שבקושי מכסה את מה שראוי בגילה לכסות. תרגישי בנוח לשמוט אותו בזמנך החופשי, אמר הצייר ולא צחק. זה מצא חן בעיניה שנשאר רציני. זו גם הסיבה שהסכימה לדגמן עבורו. בגלל האופן המכבד שבו הביט בה כשהעלה את ההצעה המופרכת הזו כמה שעות קודם לכן. בגלל שהוא מבין שהעולם עצוב ושהכול נגמר.

היא בכלל לא רצתה ללכת לפתיחה הזו. מה לה ולסמול טוק המשעממים האלה? היא תיעבה את הריקנות שחשה באירועים מסוג זה. שותים קצת יין מעמידים פנים מתעניינות באורחים, מנסים להרשים. את מי כבר יש לה להרשים? הגברים כבר מזמן לא מסתכלים עליה ורוב האנשים מעוררים בה רצון לפהק. אבל זו הייתה פתיחת התערוכה של חברתה הטובה שעם יציאתה לפנסיה החלה פתאום לצייר ונתגלה בה כישרון. היא לא אהבה את הסגנון ההיפר ראליסטי שלה אבל אהבה את החברה הזאת שהייתה חכמה ורגישה ותמכה בה בשעות הקשות.

שתתה יין. יותר מדי. יותר ממה שיכול היה גופה להרשות לעצמו. סחרחורת נעימה ריפדה את אבריה בנוצות והיא הרגישה איך הצחוק מתגנב ללחייה. ואז הוא נעמד לצידה, בדיוק כשעמדה ובחנה מקרוב, מבלי לראות, דיוקן עצמי של הציירת.
אני הייתי מצייר אותך אחרת לגמרי, לחש באוזנה. היא הפנתה אל הדובר מבט מתנשא מצפה למצוא שם גבר צעיר שמתבדח על חשבונה והופתעה כשפגשה בעיניים הכהות הגדולות שהיו מעוטרות בריסים ארוכים ורגישים, נטועות בתוך פנים רציניות להחריד ולא בלתי נעימות של גבר כבן שישים. היא צחקה בנימוס, במבוכה קלה, חורקת, שעוד הייתה שמורה אצלה מימים עברו. עברו הרבה שנים מאז. היא תהתה אם הוא מזהה אותה.

לצייר אותי?
אותך.
זה מאוד מחמיא לי, תודה רבה אבל אני לא חושבת.
מפחדת? עכשיו הבחינה בריצוד השובב המתגרה שבעומק עיניו.
ממה יש לי לפחד, חשבה, הרי מדובר בצייר ידוע מאוד.
פעם לא פחדת.
פעם, הייתי אצלך. לא רצית לצייר אותי.
כן, לא רציתי.

היא שאלה את עצמה האם הוא שיכור. אבל אפילו בשכרותה ראתה שהשיכורה היחידה בסביבה הייתה היא עצמה. בשנות העשרים המוקדמות שלה, כשהייתה סטודנטית לארכיטקטורה בבצלאל, דגמנה לציירים מפורסמים לפרנסתה. היא הייתה יפה, צעירה מאוד, ומבוקשת על ידי ציירים. ודווקא הוא שהיה צייר ידוע כבר אז כשהיה בן תשע עשרה, - מעולם לא הזמין אותה לדגמן עבורו.

הוא נעץ בפניה מבט ארוך, חקרני. היא רצתה לומר לו שזה מגוחך לדגמן בגילה, ולשאול אותו למה נזכר עכשיו. אבל בחרה לשתוק והוא בכל זאת ענה: אני לא מתכוון למרוח אותך במחמאות, אמר בנוקשות פתאומית. את לא יפהפייה אבל את.. יש לך בפנים משהו.. משהו לא מפוענח... מזמן לא.. הפטיר כאילו לעצמו ולא טרח לסיים את המשפט. ליבה החל לפעום בקצב מהיר. היא אהבה את מה שאמר. זה שיש בה חידה, לא מפוענחת. זה ריגש אותה. ומה כבר יכול לקרות, הרי לא שכחה. והרפתקאות כאלה כבר מזמן לא נקרו בדרכה ולמה לסרב? היא התלבטה עוד כמה דקות ואז הסכימה. הם נסעו בשתיקה אל הסטודיו שלו ובדרך עצר לקנות בקבוק יין נוסף.

כשישבה בספה למולו חשבה שלידיים שלו יש חיים משלהן. עקבה אחר מסען ואיך הן נעות על הבד, נסוגות, מהססות, מרפות ושוב תוקפות. היא זקוקה לעוד יין. האומץ החל לזלוג ממנה מתחת לסדין והתנוחה הקבועה החלה להכאיב. היא הושיטה יד לכוסית שמזג לה והסדין נשמט לאיטו. אילו היה עוצר את מכחולו ומחייך אליה בעידוד, הייתה נעטפת בו מיד בחזרה. אבל הוא המשיך כאילו שום דבר לא השתנה. באותה שקדנות, באותו מבט מרוכז בה, סוקר את תווי פניה. את העיניים הירוקות השקועות, את האף הקצר הגבנוני מעט, עיניו החליקו לאיטן על גופה, על הרגליים הארוכות על הורידים הכחולים הדקים, על הבטן הלבנה הגדולה, על חזה המרוקן.

צינה קלה של אמצע הלילה חדרה בעד לחלון הפתוח והיא רעדה. זה לא מקור אני רועדת. היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין מה הוא חושב על הגוף העירום שלה. היא פקדה על עצמה להזדקף אבל הבושה כופפה את גיווה והיא ביקשה להיעלם. בשביל מה היית צריכה את זה? מטורפת אחת. גופה קפא מאימת ההכרה והיא התחמקה ממבטו. העיקר לא לראות איך הוא מסתיר את הדחייה שוודאי חש, את הלעג שאינו מודע אף לו - עצמו. זיקנה נלעגת. היא שנאה את עצמה, הקור חנק את לבה הקפוץ והמבוהל. מגוחכת שכמותה, פאתטית. למה קיווית בסתר ליבך העלוב? מגיעה לך ההשפלה הזו. רחמים. רק שלא תמצא בעיניו רחמים. היא ראתה איך קומתו הגבוהה השתופפה מעט כשרכן אל הבד, את זקנו הקצרצר האפור והמטופח, עיניו השחורות הגדולות שאף פרט לא נסתר מהן, ידיו היפות האצבעות הארוכות הזריזות. הצינה התפשטה וכבשה חלקים נוספים בגופה.

היא חשבה על דיוקנה זה תלוי בחדר האורחים של איזה זוג אמיד. האישה, צעירה ואלגנטית, תתבונן בדיוקן הקמוט ותיאנח, בהקלה, ואז תרוץ לראי לבדוק שעדיין לא. באיזו מסגרת ייבחרו, משהו דמוי-עתיק או דווקא מסגרת מודרנית כסופה, מתכתית, ואולי דווקא עץ טבעי עדין ודק. המסגרת הזאת תתחום אותה סביב סביב, כמו שתחמה את כל חייה. ואולי הוא מצייר בכלל את הרקע, את החדר הזה עכשיו? התבוננה סביב לבדוק את תפאורת החדר הדלה, אבל העירום שלה, כמו צווחה של חיה לפני השחיטה, לא נתן לה לשכוח לרגע. היא אטמה את אוזניה לצעקות. היא הביאה את זה על עצמה ועכשיו תשלם את המחיר. בקרוב תיהפך לנציב קרח. הוא ודאי סוקר אותי כמו זיאולוג את החרק שלו, הרהרה בשאט נפש. ודאי בוחן כל כפל בעורה וחושב על הצל שהוא מטיל, על הגוון המדויק, על השדיים שאין בהם סימטריה. לפתע הבינה מה הוא מחפש, מה חיפש תמיד ולמה לא זימן אותה כשהייתה דוגמנית עירום צעירה. אלו באמת הפרטים שתמיד עוררו את סקרנותו. חידת הניואנסים הדקים של העור הבלה. מיסתוריי החזה הנפול. לא את היפה והגלוי הוא מבקש אלא את המורכב והחסוי, בין אם יפה או מכוער. את האי שלמות. את הקפלים, את השומן, את הקמטים. את ההבעה הנוצרת בגוף עם השנים. ממש כמו הבעת פנים. הוא מתעניין בה מפני שהיא זקנה. זקנה. בחילה הזדחלה במורד גרונה היא שאפה אוויר ונאנחה חלושות. הוא הניח את המכחול פסע שני צעדים לאחור ובחן את הציור. זהו. זה הסוף.

כנועה ודוממת הרימה את מבטה ונתקלה בעיניו. אבל מה שם שוכן, אלוהים אדירים, במבט הרך הזה? משהו זע בתוכה, משהו החל להפשיר. המבט הגברי הזה הסוקר אותה. ולא בגועל או ברתיעה. לא. משהו אחר במבט הזה. זו אינה טעות. המבט שלו רך, כאילו מלטף את פניה, את עורה. כמו פעם. היא זקפה את צווארה, הניחה לשנים לנשור מעליה, הניחה לעורה לזהור, להימתח, לקמטיה להיעלם. כה שקועה הייתה במחשבותיה עד כי לא שמה לב שהתקרב, שב ועטף את כתפיה בסדין, רכן לעברה והושיט לה את ידו. היא קמה, מעט מתנודדת, אוחזת בידו המובילה אותה אל כן הציור. ושם היא עמדה למול דיוקנה, בתוך סבך קווים מתפתלים, בקושי זיהתה דמות אישה. שני קווים באדום עז שרמזו על גופה. עיגול קר, כחול, שסימל, כנראה, קווי מתאר של פנים ונקודות שהצטברו למשהו הדומה לצוואר. העלבון חלחל לנשמתה. רצתה לבכות. הפנתה ממנו את פניה אבל הוא אחז בסנטרה בחוזקה והכריח אותה להביט. לא אל הציור כי אם אל תוך עיניו. הייתה בהן שמחה, אושר – אפילו, אהבה.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערהצייר ג׳ורג׳ פרידריך קרסטינג מצייר את קספר דיוויד פרידריך בעבודתו בסטודיו, 1819


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על המבט

03
חיים פסח

ונניח לרגע,בשביל התרגיל,איך היה סיפור נפלא זה נכתב,איךו התהפכו היוצרות,וזו היתה אישה המציירת גבר מזדקן ...סקרן לשמוע תגובות (ולא רק של פמיניסטיות)...

05
בילי

נהדר. התיאורים המופלאים, דרך המבט החודרת, המחשבות של האישה ואיך איננה מאמינה בעצמה, תיאורים משובחים על מחשבות פנימיות. אהבתי.

07
אודי

אהבתי. סיפור יפה מאד. תמיד מדהים אותי איך אנשים זקנים או נשים מלאות שבמציאות לא מעוררים עניין כל כך רב או לעיתים מעוררים אפילו סלידה, פתאום מקבלים נופך אחר כשמציירים אותם. פתאום הם נראים כל כך מענינים וכל כך מיוחדים. כנראה שזו כוחה של האומנות.