המהמר

אודה ואתוודה, הדבר לא נעם לי כלל. אמנם כבר החלטתי ללכת להמר, אבל לא העליתי על דעתי שאעשה זאת בשביל מישהו אחר. זה אפילו בלבל אותי, ונכנסתי אל אולם ההימורים ברוח נכאה להחריד. מן הרגע הראשון, שום דבר שם לא מצא חן בעיני. מאוסה עלי כל ההתרפסות הזאת בכל העיתונים שבעולם, ובראש וראשונה בעיתונים הרוסיים, שכמעט מדי שנה בשנה, באביב, מספרים בהם כותבי הפיליטונים שלנו על שני עניינים: ראשית, על ההדר היוצא-דופן והפאר המופלג של בתי הקזינו בערי ההימורים שעל גדות הרַיין, ושנית, על הררי הזהב הנערמים שם כביכול על השולחנות. הרי איש לא משלם להם בשביל זה. הם מפרסמים את כל זה סתם ככה, מתוך חנפנות לשמה. שום פאר אין באולמות העלובים האלה, והזהב לא רק שאינו נערם שם על השולחנות, אלא שאפילו פירור זערורי יימָצא אך בקושי. מובן שלעתים רחוקות, פעם בעונה, אולי, יופיע שם פתאום איזה תימהוני, אנגלי או אסיאתי כלשהו – טורקי, למשל, כמו הקיץ הזה – ויפסיד פתאום או ירוויח איזה סכום אגדי. אבל כל השאר מהמרים בכמה גולדנים עלובים, ובממוצע מונחים תמיד על השולחן רק סכומי כסף פעוטים. אחרי שנכנסתי לאולם ההימורים (לראשונה בחיי) עדיין היססתי, וזמן מה לא העזתי לגשת אל הרולטה. חוץ מזה הצטופף שם קהל רב. אבל גם אילו הייתי לגמרי לבדי, נדמה לי שהייתי מסתלק משם ולא מתחיל להמר. אני מודה שלבי הלם בחוזקה, הייתי נסער ממש. ידעתי בוודאות והחלטתי כבר מזמן שלא אעזוב את רוּלטנבוּרג סתם ככה. בלי ספק יתחולל פה איזה מהפך בחיי, מהפך קיצוני, סופי. כך צריך להיות וכך יהיה. אמנם מגוחך מצדי להשליך את כל יהבי על הרולטה, ובכל זאת נדמה לי שמגוחכת אף יותר הדעה השגורה – שכולם מחזיקים בה, אגב – ולפיה  שטות היא ואיוולת לצַפּוֹת למשהו מן ההימורים. וכי במה גרועים ההימורים מכל דרך אחרת להרוויח בה כסף – המסחר, למשל? אמנם נכון שרק אחד ממאה זוכה להרוויח. אבל מה  אכפת לי?

על כל פנים, החלטתי להתבונן תחילה ולא להתעסק הערב בשום עניין רציני.  הערב, גם אילו קרה משהו, הרי היה קורה באקראי, בבלי דעת – ולכן מוטב לחכות. וחוץ מזה, היה עלי ללמוד את המשחק עצמו. שכן למרות אלפי תיאורי ההימורים, שאותם קראתי תמיד בלהיטות שכזאת, לא הבנתי דבר וחצי דבר על מהלכם עד שראיתי את הרולטה במו עיני.

ראשית, הכול נראה לי מזוהם כל כך – איכשהו קלוקל ומזוהם מבחינה מוסרית. ואין כוונתי לכל אותם פרצופים מוטרדים, חמדניים, המקיפים לעשרותיהם, ואף למאותיהם, את שולחנות ההימורים. אין שום דבר מזוהם בעיני, בשום פנים ואופן, בעצם התשוקה להרוויח מהר והרבה ככל האפשר. תמיד נראתה לי מטופשת דעתו של מוראליסט אחד, איש שכרסו מפוטמת וחייו נוחים, אשר על הצטדקותו של פלוני כי "הלוא מהמרים בסכומים פעוטים", השיב: "הרי זה מגונה שבעתיים, כי מדובר ברדיפת-בצע פעוטה." כאילו לא אחת היא אם רדיפת הבצע פעוטה היא או גדולה. הרי זה עניין יחסי מעיקרו. מה שפעוט בשביל רוטשילד הריהו עושר גדול בשבילי. ואשר לצבירת הון ורווחי הימורים – הנה לא רק בקזינו, אלא בכל אתר ואתר אין הבריות עושים אלא זאת – מוציאים משהו או מרוויחים משהו זה מידיו של זה. אם חמדנות וצבירת הון אינן עניין מאוס כשלעצמו – זו כבר שאלה אחרת ולא אפתור אותה כאן. מאחר שאני עצמי הייתי אחוז בולמוס אדיר – לזכוֹת ויהי מה, הרי שכל תאוות הממון הזאת, כל זוהמת הממון, אם תרצו, הייתה לי בהיכנסי לאולם נוחה דווקא, קרובה איכשהו ללב. וכי יש נעים ונחמד מזה, שהבריות מתהלכים אלה עם אלה בלי שום גינונים, ונוהגים זה בזה גילוי לב ופתיחות גמורה? ובכלל, למה נרמה את עצמנו? הרי זה עיסוק שאין ריקני ומופקר ממנו! ומכוער במיוחד, במבט ראשון על כל האספסוף הרוּלֶטָאי הזה, היה בעיני אותו כבוד כלפי העיסוק, אותה רצינות ואפילו חשיבות הנסוכה על פני כל הנקהלים סביב השולחנות. וזה גם הטעם להבדלה הברורה הנוהגת כאן בין משחק הנחשב mauvais genre1 לבין זה הנחשב ראוי לאדם מהוגן. יש שני סוגי משחק: האחד ג'נטלמני, האחר – חמדני, משחקם של כל המנוולים למיניהם. זו הבדלה הנשמרת פה בקפדנות יתרה – אבל כמה בזויה ההבדלה הזאת, בסופו של דבר! הג'נטלמן, למשל, יכול לשים חמישה או עשרה לוּאידוֹרים – רק לעתים רחוקות ישים יותר, הגם שאם הוא עשיר מאוד הרי יש ביכולתו, למעשה, לשים גם אלף פראנק – אבל אך ורק בשביל המשחק, רק בשביל השעשוע לבדו, ובעצם רק בשביל להתבונן בתהליך הזכייה או ההפסד. ואילו הזכייה עצמה אינה מעניינו כלל וכלל. אם זכה, הוא יכול, למשל, לפרוץ בצחוק קולני, להעיר משהו באוזני אחד הסובבים, הוא יכול אפילו לשוב ולשים איזה סכום ולהכפילו שוב, אבל אך ורק מתוך סקרנות, בשביל לעקוב אחר הסיכויים, בשביל לחשב חשבונות, ולא מתוך איזו תשוקה המונית להרוויח. בקיצור, את כל שולחנות ההימורים האלה, את כל הרולטות וה-2trente quarante למיניהם, עליו לראות כמין שעשוע בלבד, שלא נוצר אלא להנאתו. ואשר לתאוות הבצע ולפחים היקושים, שעל יסודותיהם הוקם ופועל הבנק, אסור לו אפילו לחשוד בקיומם. נאה ויאה עד מאוד היה, בעצם, אילו נדמָה לו, למשל, שכל שאר המהמרים, כל הנמושות האלה שרועדים על הגוּלדן שלהם – כל אלה, בעצם, עשירים וג'נטלמנים ממש כמוהו, ולא באו להמר פה אלא לשם הבידור והשעשוע. בורות גמורה שכזאת בהוויות העולם ומבט תמים שכזה על הבריות ייחשבו כמובן אריסטוקרטיים מאין כמותם. לא פעם ולא פעמיים ראיתי אמהות טובות שדוחפות קדימה את בנותיהן, עלמות תמימות והדורות בנות חמש-עשרה ושש-עשרה, תוחבות לידיהן כמה מטבעות זהב ומלמדות אותן להמר. אם זכתה העלמה ואם הפסידה – בין כך ובין כך היא מחייכת ומסתלקת לה, שמחה וטובת לב.

הגנרל שלנו ניגש לשולחן בצעד מדוד ובפנים אומרות חשיבות. המשרת הסתער לעברו לקָרֵב אליו כיסא, אך הוא לא הבחין בו כלל. לאט-לאט הוציא מכיסו את ארנקו, לאט-לאט הוציא מן הארנק שלוש-מאות פראנק במטבעות זהב, שׂם אותן על השחור וזכה. הוא לא לקח את הזכייה, אלא השאיר אותה על השולחן. שוב יצא השחור. גם הפעם לא לקח את הכסף, וכשבפעם השלישית יצא האדום, הפסיד הגנרל אלף ומאתיים פראנק בבת-אחת. הוא סר הצידה בחיוך, שומר על קור רוחו. אין לי ספק שאי-אלה חתולים שָׂרטו לו בכל זאת את הלב, ושאילו הימר על סכום גדול פי שניים או שלושה, שוב לא היה מצליח להעמיד פנים אדישות, וסערת רוחו הייתה ניכרת לעין. דרך אגב, לנגד עיני זכה צרפתי אחד בשלושים אלף פראנק כמעט, ומיד הפסיד אותם בעליזות, בלי שום התרגשות כלל. ג'נטלמן אמיתי, גם אם הפסיד במשחק את כל רכושו, אסור לו להתרגש. ענייני כספים, מן הדין שיהיו בטלים בשישים לעומת הג'נטלמניות, וכמעט שלא ראוי לתת עליהם את הדעת. אין ספק, אריסטוקרטיוּת פירושה לא להבחין כלל בכל הזוהמה הזאת של כל האספסוף הזה והסובב אותו. ואולם, הגישה ההפוכה היא לפעמים אריסטוקרטית לא פחות: להעיף עין, כלומר להביט, ואפילו להתבונן ממש – ולוּ גם מבעד ללוֹרנֶט, למשל – בכל אותו אספסוף. אבל רק בתנאי שכל ההמון הזה וכל הזוהמה הזאת אינם בעיניך אלא מין בידור, מין הצגה שנועדה לשעשע את הג'נטלמנים. אתה יכול להידחק בעצמך לתוך ההמון הזה, ועם זאת להביט על סביבותיך מתוך ביטחון גמור שאינך אלא צופה בלבד, ואין חלקך עמו כלל וכלל. אבל בעצם, גם התבוננות שקדנית מדי יש בה טעם לפגם: הרי גם בזה יש משום חוסר ג'נטלמניות, הואיל

ובכל מקרה אין המראה הזה ראוי להסתכלות חודרת ומעמיקה יותר מדי. בכלל, מעטים המראות שראוי לו לג'נטלמן להתעמק בהם יותר מדי. ועם כל זאת, כשלעצמי נדמה לי שכל העסק הזה ראוי גם ראוי להסתכלות מעמיקה, ובייחוד למי שבא לא לשֵם הסתכלות בלבד, אלא רואה עצמו, באמת ובתמים ובלב שלם, כמי שנמנה עם האספסוף הנחות הזה. אשר להשקפותי המוסריות הכמוסות, מובן שאין להן שום מקום בכל ההרהורים והשיקולים האלה. כן, ככה זה: אני מדבר רק בשביל לנקות את המצפון. אבל עלי להעיר עוד משהו: כל הזמן האחרון נרתעתי עד כדי תיעוב מכל ניסיון למדוד את מעשי ואת מחשבותי באמת-מידה מוסרית כלשהי, יהיה טיבה מה שיהיה. עניין אחר לגמרי הדריך את צעדי...

אכן, דרכו של האספסוף להמר בדרכים מלוכלכות ממש. איני נמנע אפילו מלחשוב שמתרחשות פה ליד השולחן המון גניבות מן הסוג הרגיל והנחות ביותר. כל אותם קְרוּפְּיֶיה3 שיושבים להם בקצה השולחנות, משגיחים על ההימורים ושוקדים על החשבונות, ידיהם מלאות עבודה. הו, גם הללו מנוולים שמעטים כמותם! רובם צרפתים, אגב. אבל בעצם, אני מתעמק ככה בכל הנעשה סביבי לא בשביל לתאר את אולם ההימורים, ממש לא. אני פשוט מנסה להסתגל וללמוד, על-מנת שאדע איך לנהוג בימים הבאים. שמתי לב, למשל, שרוֹוח פה מין מנהג שכזה: מעבר לשולחן נשלחת פתאום ידו של פלוני, והוא לוקח את הזכייה שלך לעצמו. פורץ ויכוח, לעתים גם בצרחות – ואתה, במחילה מכבודך, לך תביא עדים ותוכיח שאתה הוא שזכית!

בתחילה היה כל העסק הזה כמין דקדוק סיני בעיני. לאט-לאט תפסתי איכשהו, שנוהגים להמר בדרך כלל  על מספרים, על זוג או פרט, ועל צבעים. החלטתי להמר אותו ערב על מאה גוּלדנים מכספה של פּוֹלינה אלכסנדרובנה. המחשבה שאת הצעד הראשון שלי בהימורים אני עושה לא למען עצמי, כמעט שיבשה את דעתי עלי. זו הייתה תחושה מציקה לאין נשוא, וביקשתי להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. כל הזמן נדמָה לי, שכיוון שאני מתחיל להמר בשביל פולינה, אני פוגע בהכרח במזלי שלי. האומנם אי אפשר לגעת ברולטה בלי להיתפס מיד לאמונות הבל? לשם התחלה הוצאתי חמישה פְרידְריכְסדוֹרִים, כלומר חמישים גוּלדֶנים, והימרתי על מספר זוגי. הגלגל הסתובב, יצא שלוש-עשרה: הפסדתי. מתוך איזו תחושה חולנית, רק כדי להיפטר ולהסתלק משם, שמתי עוד חמישה פרידריכסדורים על האדום. יצא אדום. הימרתי על כל עשרת הפְרידריכְסדורים – שוב יצא אדום. שמתי שוב את כל הכסף בבת-אחת, ושוב יצא אדום. אחרי שקיבלתי ארבעים פרידריכסדורים, שמתי עשרים על שנים-עשר המספרים האמצעיים, בלי לדעת מה יֵצא מזה. שילמו לי פי שלושה. ככה יצא שעשרה פרידריכסדורים נהפכו אצלי פתאום לשמונים. מין הרגשה משונה אחזה בי, לא מוּכּרת ולא נסבלת עד כדי כך, שהחלטתי להסתלק משם. נדמה היה לי שלא כך הייתי מהמר אילו עשיתי זאת למען עצמי. ואף על פי כן שמתי שוב את כל שמונים הפרידריכסדורים  על  מספר  זוגי.  הפעם  יצא ארבע. מיד  פיזרו  לפנַי

עוד שמונים פרידריכסדורים. חטפתי את כל הערימה – מאה ושישים פרידריכסדורים טבין ותקילין – והלכתי לחפש את פולינה אלכסנדרובנה.

כל החבורה יצאה לטייל אי-שם בפארק, ולא הצלחתי לראות את פולינה אלא בארוחת הערב. הפעם נפקד מקומו של הצרפתי, ואילו הגנרל הפליג בדיבורים: בין השאר ראה לנכון להעיר לי שוב, שלא היה רוצה לראות אותי מהמר. לדעתו, אם אפסיד כסף רב מדי, זה ימיט עליו חרפה עצומה. "אבל גם אם תרוויח המון כסף, יהיה לי ביזיון גדול," הוסיף בהטעמה יתרה. "אין לי שום זכות, כמובן, להגיד לך מה לעשות, אבל הרי תסכים בעצמך..." ואז, כהרגלו, לא סיים את המשפט. עניתי לו ביובש שיש לי רק מעט מאוד כסף, ומכאן שלא אוכל להפסיד הרבה, גם אילו התחלתי להמר. כשעליתי אל חדרי עוד הספקתי למסור לפולינה את הזכייה שלה, והודעתי לה שלא אהמר בשבילה יותר.

"למה זה?" שאלה בדאגה.

"כי אני רוצה להמר למען עצמי," השבתי, מביט בה בפליאה, "וזה עלול להפריע."

"כלומר, אתה ממשיך להאמין שהרולטה היא המוצא היחיד שלך, ישועתך היחידה?" שאלה פולינה בלגלוג. חזרתי ואמרתי לה בכובד ראש שאמנם כן הוא. ואשר לביטחון הגמור שלי שארוויח בכל מקרה, הרי אני מסכים שזה מגוחך, אבל "שיעזבו אותי במנוחה".

פולינה אלכסנדרובנה תבעה בכל תוקף שנתחלק שווה-בשווה בזכייה של היום, הושיטה לי שמונים פרידריכסדורים והציעה שנמשיך להמר כך גם להבא, באותם התנאים. דחיתי את הכסף באופן סופי ומוחלט, והכרזתי שלא אוכל עוד להמר בשביל אחרים, לא מפני שאינני רוצה, אלא משום שלבטח אפסיד.

"ובכל זאת, טיפשי ככל שזה נשמע, גם אני תולה כמעט את כל תקווֹתַי ברולטה," אמרה פולינה, מהורהרת. "ומשום כך אתה פשוט חייב להמשיך להמר יחד איתי, שווה-בשווה – וגם תעשה זאת, כמובן," אמרה והסתלקה לה, בלי להקשיב לשאר הנימוקים וההשגות שבפי.

אם הגעתם עד לכאן...

קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב עת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בבחירת מיטב התכנים, בתרגום ובעריכה. אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים..., זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לתמוך באלכסון

פרק מתוך "המהמר" מאת פיודור דוסטויבסקי. תרגמה מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת מפרשים מבית מרכז הספר והספריות. הספר ראה אור לראשונה ב-1969 ובהמשך יצא בהוצאת עם עובד ובתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת, בשנת 2003.

תמונה ראשית: קוביות משחק. תצלום: Smudge9000

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פיודור דוסטויבסקי.


תגובות פייסבוק