המפתחות בפנים

תוחלת החיים שלנו עולה, והדבר משנה את החברה, את הכלכלה ואת התפיסה העצמית שלנו. כיצד תוכל האנושות לנצל את המשאבים החדשים? כיצד נוכל אנו לחיות חיים מאושרים בזיקנתנו הארוכה?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

מה הדמוגרפים והכלכלנים יודעים ולא יודעים לספר לנו?

הנתונים הדמוגרפיים על העלייה בתוחלת החיים במאתיים השנים האחרונות - וזו שעוד צפויה לנו בעשורים הבאים - הם מדהימים. במהלך של מאה השנים האחרונות  עלתה תוחלת החיים הממוצעת במדינות המערב בכשלושים שנה, והיא ממשיכה לעלות בקצב מהיר.

כל זאת למרות שתי מלחמות העולם, מגפת השפעת של 1918, מגפת האיידס והריכוז ההולך וגובר של אוכלוסיית העולם בערים גדולות וצפופות, שאמורות היו לזרז את הפצתן של מגפות.

בצורה ציורית ניתן לתאר את קצב העלייה בתוחלת החיים כיום כתוספת של שש שעות בבנק תוחלת החיים שלנו בכל 24 שעות. אם כבר צלחת את גיל 60, תוחלת החיים הצפויה שלך היא 90, ותוחלת החיים של נכדיך היא 100.

זוהי התרחשות חדשה מאוד. מנקודת הראות האבולוציונית ההתרחשות הזאת קרתה ברגע. לאורך כל ההיסטוריה האנושית אדם נחשב בר־מזל אם הגיע לגיל 40. העלייה בתוחלת החיים במאתיים השנים האחרונות הייתה גדולה מהעלייה בתוחלת החיים שהתרחשה בכל ההיסטוריה האנושית עד אז. למעשה רק בסוף ימי הביניים התחילה עלייה מסוימת בתוחלת החיים, אך זו נראית כיום  מתונה מאוד ביחס למה שאנו עדים לו עכשיו. הגידול הדרמטי החל בעיקר בתחילת המאה ה־20. ב־1900 תוחלת החיים בארצות הברית לא עלתה על 47 שנים. כיום היא 79.

אנחנו הופכים לחברה מזקינה. האו"ם צופה1 שב־2050 יגדל שיעורם של בני ה־65 ומעלה לרבע מאוכלוסיית המדינות המפותחות. אדם אחד מתוך שלושה יהיה פנסיונר, וכמעט אחד מתוך עשרה יהיה בן 80 ומעלה. הצפי הוא שב־2050 מספר האנשים מעל גיל 65 יעלה על מספר הילדים עד גיל חמש.

 

הגרף שלפנינו מראה כי אוכלוסיית המדינות המפותחות מזדקנת במהירות, והעולם העני מפגר אחריה רק בכמה עשרות שנים.

התרגלנו לחשוב על חלוקת הגיל של האוכלוסייה כעל פירמידה שבתחתיתה הרבה ילדים והיא הולכת וצרה ככל שאנו מגיעים לגילים המתקדמים יותר. תשכחו מכך. הפירמידה מתחילה להתהפך.

האם תוחלת החיים שלנו תוסיף לעלות גם מעבר למאה, או כפי שהמקורות שלנו ידעו לספר לנו על "עד מאה ועשרים"?

ומה יהיה בהמשך? האם תוחלת החיים שלנו תוסיף לעלות גם מעבר למאה, או כפי שהמקורות שלנו ידעו לספר לנו על "עד מאה ועשרים"? על כך יש חילוקי דעות בין המדענים. יש הטוענים כי הצונמי הדמוגרפי הזה הוא עדיין בשלבים של צבירת תאוצה ועדיין לא הגיע לשיאו, ויש הגורסים כי יהיה לכך גבול עליון שמעבר לו המערכות הביולוגיות שלנו יקרסו.2

מנקודת המבט האבולוציונית ניתן לטעון כי הטבע ברא אותנו לחיות רק שנים מועטות אחרי שנסיים למלא את התפקיד הביולוגי שלנו ולאחר שכבר תש כוחנו להמשיך ולעבוד. כיום אנחנו חיים עוד שנים רבות אחרי שסיימנו את התפקיד הביולוגי שלנו, אחרי שהילדים כבר פרחו מזמן מהקן ואחרי גיל היציאה לגמלאות.

מה היא המשמעות של אותן שנים שנוספו לנו? האם אלה הם שנים של התמעטות יכולות התרומה שלנו לעצמנו ולחברה וגידול בתלות שלנו בתמיכה חיצונית, כלכלית, רפואית וחברתית?  האם כל מה שקורה לנו עתה ביחס לאבותינו בדורות הקודמים הוא שאנו מזדקנים לאט יותר? האם זה כל מה שיש לנו לצפות לו מעתה?

בשאלות האלה לא עוסקים הדמוגרפים. הדמוגרפיה עוקבת אחת התמורות שחלות באוכלוסייה אך לא בשאלה מה היא המשמעות של תמורות אלה.

מי שממהר לתת תשובה לשאלה זו הם הכלכלנים, והתשובה שלהם לשאלות אלה די מדכאת.

הנחת המוצא של הכלכלנים היא שכשאנחנו יוצאים לגמלאות אנחנו מתחילים את תקופת הזקנה שלנו ועל כן גם את תקופת החיים שבה אנחנו חדלים להביא תועלת חברתית וכלכלית. עד שיצאנו לפנסיה היינו נכס כלכלי, ומעתה אנחנו הופכים לעול כלכלי שהולך וגדל.

זוהי הנחת היסוד שלהם, ובהתבסס על הנחת יסוד זו הם צופים שהזדקנות האוכלוסייה תגרום לעלייה ניכרת בהוצאות הציבוריות על שירותי בריאות, אשפוז ושירותי סיעוד לאוכלוסייה הגדלה של המזדקנים. מערכת הבריאות, שכבר עתה יש בה מחסור גדול במיטות, רופאים ואחיות האמורים לענות על צרכי האוכלוסייה הגדלה, תקרוס. ההוצאות הציבוריות והמשפחתיות על סיעוד יעלו בצורה ניכרת.

חוסר האיזון שייווצר בין שנות העבודה ובין שנות הפנסיה יגרום לכך שאנחנו לא נצליח לאגור פנסיה מספקת לתמוך בנו בשנות הפנסיה הארוכות שלנו והממשלות יידרשו לפתור את חוסר האיזון הזה. לא תהיה להן ברירה אלא להעלות את גיל היציאה לפנסיה, אך בגלל סיבות פוליטיות הממשלות יתקשו מאוד לעשות זאת, וגם אם תהיה עלייה בגיל הפנסיה, צפוי שהיא לא תסגור את הפער ההולך וגדל. על כן יהיה צורך להעלות את המיסים ולספק פחות שירותים מאלה שהורגלנו להם, לא רק לאוכלוסייה המזדקנת אלא גם לאוכלוסייה הכללית. נוסף על כך, הממשלות גם יתקשו להקצות את המשאבים הנחוצים לפיתוח מקומות עבודה חדשים ובכך יקשו עוד יותר על הצעירים שיצטרכו לממן את העול הגובר של תחזוקת אוכלוסיית הזקנים.

זקן, פנסיונר, גרמניה

זמן לפרוש? גבר זקן בגרמניה. תצלום: ניל מורלי

על פי תחזיות אוכלוסייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2030 תהווה אוכלוסיית הקשישים בישראל 14% מכלל אוכלוסיית המדינה 3. ב־2009 חיו בישראל כ־741,500 אנשים מעל גיל 65. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופה כי ב־2030 יאמיר מספרם ל־13,666,600 אנשים, עלייה בשיעור של כ־85%. בקרב אוכלוסיית בני ה־80 פלוס צפוי גידול בשיעור דומה, מ־208 אלף ב־2009 ל־381 אלף ב־2030.

הכלכלנים מעריכים שעלות הזדקנות האוכלוסייה בישראל בשנים הקרובות תהיה כה גדולה, שגם העלאת דמי ביטוח לאומי לא יעזרו להציל את המוסד מגירעון של עשרות מיליארדי שקלים. גירעון זה עלול להביא למצב שבו לא יישאר בקופת הביטוח הלאומי כסף כדי לשלם את כל הקצבאות שהוא חייב לשלם בהתאם לחוק.

התחזית של הכלכלנים מפחידה למדי. אך האם בהכרח הפיכתנו לחברה מזקינה תגרום לכל אותן השלכות כלכליות שליליות בלתי נמנעות כפי שצופים הכלכלנים?

האם בהכרח כך?

הנחת המוצא של הכלכלנים היא שכשאנחנו יוצאים לגמלאות אנחנו מתחילים את תקופת הזקנה שלנו ועל כן גם את תקופת החיים שבה אנחנו חדלים להביא תועלת חברתית וכלכלית. עד שיצאנו לפנסיה היינו נכס כלכלי ומעתה אנחנו הופכים לעול כלכלי שהולך וגדל.

היום, אדם בן 70 לא רק מאריך ימים, אלא גם בריא יותר, משכיל יותר ויכול לתרום תרומה גדולה יותר  לעצמו ולסביבתו מזו של בני גילו בדורות הקודמים

האומנם כך?

מניסיוני האישי לא יכולתי לקבל את ההנחה העומדת בבסיס התצפיות של הכלכלנים שמה שאנו יכולים לצפות לו בשנים שלאחר היציאה לגמלאות הוא רק תהליך ארוך ואיטי יותר של הזדקנות וזקנה. אך זה הוא רק הניסיון האישי שלי. הבנתי שעליי לצאת מנקודת המבט האישית ולבחון את ההנחה הזאת כשאלה חברתית כללית הנוגעת לכלל היוצאים לגמלאות, וכשהעמקתי בשאלה זו התברר לי שבסיס החישוב של הכלכלנים בעניין השלכות הזדקנות האוכלוסייה, מוטעה.

בסיס החישוב שלהם הוא הגיל כפי שהוא מופיע בתעודת הזהות.

הם מתעלמים מכך שבן 70 של היום הוא לא בן ה־70 של הדורות הקודמים. הוא לא רק מאריך ימים, אלא גם בריא יותר, משכיל יותר ויכול לתרום תרומה גדולה יותר  לעצמו ולסביבתו מזו של בני גילו בדורות הקודמים.

במחקר שבוצע ב־20074 הושוו בני 72 לאלה שהיו בגיל זה שש־עשרה שנים קודם לכן. נמצא כי בני המחזור הנוכחי שונים מבני ה־72 של המחזור הקודם ועולים עליהם ביכולותיהם השכליות והתפקודיות. בסדרה שלמה של מבחנים מנטליים הציונים שלהם היו קרובים יותר לאלה של בני המחזור הקודם שהיו צעירים מהם בחמש־ עשרה שנים. יש אמת באמירה הרווחת שבני 70 של היום הם כמו בני ה־50 של הדור הקודם.

הכלכלנים גם מתעלמים מכך שאף שצפוי שבגילים המאוחרים של חיינו רובנו נחלה במחלות כרוניות, ברוב המקרים הם לא ידרדרו את מצבנו לכדי זקנה סיעודית שכן הרפואה כבר יודעת כיצד לשלוט ברוב המחלות הכרוניות ולהשאירן ברמה שלא תמנע מאיתנו להמשיך בחיינו הפעילים עד לשלב סופי של חיינו.

חמור מזה - חישובי הכלכלנים מתעלמים מכך שבגילים המתקדמים 'הגיל הכרונולוגי', זה המופיע בתעודת הזהות, אינו מעיד על מצבו בפועל של האדם, ומה תהיה תוחלת החיים שלו. ובהתאם לזה, גם מה תהיה תרומתו הצפויה לעצמו ולחברה. מה שקובע את כל אלה אינו 'הגיל הכרונולוגי' של האדם אלא 'הגיל התפקודי' שלו – כיצד הוא מתפקד גופנית, שכלית, רגשית וחברתית.

'הגיל התפקודי' מנבא טוב יותר מ'הגיל הכרונולוגי' מה תהיה תוחלת החיים האישית של האדם ואיזו איכות חיים תהיה לו עד סוף ימיו. ככל שגדלה העלייה בתוחלת החיים, כן מתגלים פערים הולכים וגדלים בגילים המתקדמים בין 'הגיל הכרונולוגי' ובין 'הגיל התפקודי'. הבדלים אלה מסבירים את מה שכולנו כבר מכירים וחווים - ניתן לפגוש בני 60 שמבחינה תפקודית הם כבר זקנים ולעומתם אנו פוגשים בני 80 שעדיין פעילים וערניים יותר מרוב בני ה־60 שאנחנו מכירים. מה שמעיד עלינו בגילים המתקדמים הוא הגיל התפקודי שלנו ובעניין זה קיימת שונות גדולה בין אותם בני גיל כרונולוגי.

אם כך, מדוע הכלכלנים מתעלמים מעובדות אלה? האם התעלמות זו נובעת מהתופעה המוכרת לי מעבודותיי בעבר על הנטייה האנושית לפרש את העובדות על פי המודלים התפיסתיים המעוגנים בנו, לייחס ערך אבחוני גבוה למידע שתומך במודלים התפיסתיים שלנו וערך אבחוני נמוך - או לא לייחס ערך כלל -  למידע הסותר את המודלים התפיסתיים שלנו?

ואם כך, עליי להתחקות אחר המקור למודלים התפיסתיים המעוגנים בנו על זקנה והזדקנות.

את התשובה לכך חיפשתי ביעד הבא במסע החיפושים שלי – הגרונטולוגים – חוקרי הזקנה. שכן, מהם היינו מצפים שיפרשו לנו את חיי האדם בגילים המתקדמים.

איסלנד, מעין, מים חמים, גבר

גבר במעיין מים חמים באיסלנד. תצלום: אורליגור הנפיל.

פרדיגמת הסולם

איני גרונטולוג, אך קראתי כל מה שיכולתי למצוא על מה שחוקרי הזקנה יודעים לומר על השלכת העלייה בתוחלת החיים על חיי האדם בגילים המתקדמים. לשם כך השתתפתי גם בכנסים המקצועיים של איגוד הגרונטולוגים הישראלי. הייתה לי גם הזכות להכיר, לשוחח ואף להתיידד עם כמה מגדולי הגרונטולוגים בישראל. מכל אלה למדתי הרבה על המקצוע, ואני מעריך את השליחות שבו, אולם כמי שבא עם המטען שאספתי בתחנות הקודמות של מסע 'הגיל הנעלם', יכולתי עתה לשאול גם שאלות נוקבות שלא פעם הפתיעו את הגרונטולוגים בני שיחי.

גם מקצוע חקר הזקנה מתקשה עדיין להדביק את השינויים האיכותיים המהירים המתרחשים בחיי האדם בגילים המתקדמים

אין כוונתי כאן לייגע את הקורא בכל מה שלמדתי במפגשים אלה, אלא רק במסקנה המתבססת על מה שלמדתי.

מסקנתי היא שגם מקצוע חקר הזקנה מתקשה עדיין להדביק את השינויים האיכותיים המהירים המתרחשים בחיי האדם בגילים המתקדמים.

מעבר לעושר ולמגוון הדעות שקיימים במקצוע זה, כמו בכל תחום מקצועי, אנו עדיין מוצאים בו גם הנחות תפיסתיות כלליות שחדלו להיות רלוונטיות למציאות חיינו, ולמרות הבקיעים שהגרונטולוגים עצמם התחילו להבחין בהם כבר בחלק השני של המאה הקודמת,5 רובם עדיין אוחזים בפרדיגמה הגרונטולוגית הקלסית.

מה היא אותה פרדיגמה גרונטולוגית קלסית?

דרך ציורית פשוטה לתיאור הפרדיגמה הזאת היא תפיסת חיי האדם כעלייה וירידה בשלבים של מעין סולם דו־רגלי: בתקופת הילדות והבגרות הכישורים התפקודיים של האדם הולכים ומשתכללים, הוא מתקדם ועולה שלב אחר שלב בסולם ההתפתחות האישית, עד לרמתו הגבוהה ביותר, ומכאן מתחילה הירידה בכישורים וביכולות עד הזקנה והמוות.

אף שבממדים מסוימים הירידה מתחילה כבר בשנות העשרים של חיינו, הגיל המזוהה כגיל תחילת הירידה התלולה בסולם החיים הוא גיל היציאה לגמלאות. אירוע זה מסמן את המעבר מהצלע העולה של סולם ההתפתחות האישית לצלע השנייה, היורדת שלו, שממנה אנו מתחילים לרדת בשלבי הכישורים והיכולות.

העלייה הדרמטית בתוחלת החיים לא ערערה פרדיגמה זו של הגרונטולוגים, היא נתפסת רק כגורם לשיטוח הזווית של הצלע היורדת בסולם ולהוספת שלבים בו.

בהתאם לכך רווחת בקרב הגרונטולוגים ההבחנה בין שלושה שלבים עיקריים של הירידה בסולם: זקנה צעירה - גיל 60 עד 70, זקנה אמצעית - גיל 70 עד 80, וזקנה מופלגת מגיל 80 ואילך.

תפיסה זו של פרדיגמת העלייה והירידה בסולם היכולות שלנו נתמכה בשעתו במחקרים רבים שבחנו את יכולותיהם של בני האדם בגילים המתקדמים לעומת אלה של הצעירים. במחקרים אלה נחשפו ממדים רבים שבהם הביצועים של בני הגילים המאוחרים היו נמוכים מאלה של הצעירים, ואולם מאוחר יותר, כשנבחנו שוב מחקרים אלה, נמצאו בהם סדקים: החוקרים מצאו את מה שחיפשו כיוון שחיפשו  רק במקומות מסוימים ומהם הסיקו לגבי הכלל - רוב מחקרי הזקנה נערכו בבתי אבות ובמוסדות סיעודיים, מקומות שבהם מקובצים מי שמתייחסים אל עצמם כאל זקנים ומתנהגים כזקנים. על כן, אין פלא שתוצאות המחקרים חיזקו את הסטריאוטיפ.

מחקרים שנערכו מאוחר יותר בקרב בני אותם גילים הממשיכים לגור ולתפקד בסביבתם החברתית, חשפו תמונה מגוונת ומעודדת יותר.

החוקרים התעלמו במידה רבה מהאפשרות שהאדם בגיל המתקדם מפתח יכולות קוגניטיביות אחרות, שדורשות מבנה ארגוני אחר, גבוה יותר

מי שמקבל את הנחות פרדיגמת הסולם אינו שואל את עצמו מהם הכישורים הנדרשים להתמודדות בגילים המתקדמים של החיים ובמה הם נבדלים מהכישורים הנדרשים לבני האדם בתקופות קודמות של חייהם. הרי ייתכן שהירידה בכישורים שנמצאו במחקרים אלה אצל בני הגילים המתקדמים, קשורה להתפתחויות מוחיות המתרחשות בגילים אלה כדי לענות על  צרכים שהם שונים מאלה של גילים צעירים. הייתכן שמה שפורש כירידה מסמן דווקא ארגון מחדש של הכישורים המוחיים הדרושים להתמודדות עם הדרישות החדשות של החיים בגילים המתקדמים של האדם? האם מה שהמבחנים הסטנדרטיים בודקים אלה יכולות חשובות לתפקוד האדם בגילים הצעירים, אך חשובות פחות בגילים המתקדמים?

העוגן התפיסתי של הפרדיגמה הגרונטולוגית הקלסית גרם לכך שרבים מהחוקרים התעלמו במידה רבה מהאפשרות שהאדם בגיל המתקדם מפתח יכולות קוגניטיביות אחרות, שדורשות מבנה ארגוני אחר, גבוה יותר, ואלה, לנוכח העלייה הדרמטית בתוחלת החיים, עשויות עתה לאפשר לאדם לחוות גם תקופת חיים שאינה זקנה.

במחקרים שהשוו את הביצועים של בני הגילים המתקדמים לאלה של הצעירים נמצא שתהליכי החשיבה וההיגיון של הראשונים היו שונים משל הצעירים בהתמודדות עם אותן משימות. לדוגמה: באחד הניסויים הציגו לנבחנים ה'זקנים' שטח ירוק שעליו יש לסדר בתים מיניאטוריים בדרכים שונות, ושאלו את הנבדקים אם ארגון החלל בין הבתים ישפיע על כמות הדשא שנשארת לכיסוח, תשובתם לא הייתה נכונה מבחינת הלוגיקה המתמטית: במקום לומר שארגון החלל אינו משפיע על השטח הכולל שנשאר, הם ציינו שקשה יותר לכסח חללים קטנים רבים בין הבתים מאשר חלל גדול אחד, ושהדבר יגזול זמן רב יותר.

במחקר אחר6 נמצא שכשהנבחנים התבקשו לתמצת סיפור שסופר להם, תשומת הלב של הנשאלים ה'זקנים' לפרטים הייתה שונה איכותית מזו של הצעירים. סיפוריהם הדגישו את המשמעויות המטפוריות או המוסריות של הסיפור. ה'זקנים' - ולא הצעירים - הם שהלכו מעבר לטקסט. הם קישרו את המידע שהוצג להם לידיעותיהם על העולם הממשי והפעילו הליך פרשני עשיר. לעומתם, הצעירים, שענו על אותן שאלות, קלטו את המידע באורח סביל ולא קישרו אותו לידע ולניסיון קודמים.

קריאה בכתבי הומרוס, לורנס אלמה-טדמה

"קריאה בכתבי הומרוס" (1885), לורנס אלמה-טדמה. תצלום: Google Art Project

ה'זקנים' אינם מסתפקים במידע העובדתי ומתעקשים על המשמעות. הם גם אינם מוכנים להתעלם מחשיבה על הבעיות ביישום. במובנים רבים חשיבתם של ה'זקנים' היא סבוכה מזו של הצעירים, שאמונים על קבלת סמכות וחיפוש אחר 'הפתרון הנכון' האחד7.

מחקר אורך הידוע כ'מחקר הרווארד',8 עקב אחר 824 בני אדם מסוף שנות העשרה שלהם ועד לגיל זקנה מופלגת, כמה מהנבדקים במחקר אף עברו את שנות השמונים לחייהם אחרי שהיו במעקב למעלה מ־60 שנה. החוקרים מצאו כי ההנחה שכאשר בני אדם מגיעים לשנות ה־60 של חייהם מסתיימת צמיחת אישיותם, מוטעית.

קבוצת המחקר כללה בראשיתה סטודנטים בני שמונה־עשרה שהתחילו את לימודיהם באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, אך לאחר שהועלתה הטענה כי זוהי קבוצה אליטיסטית של בני עשירים בעלי IQ גבוה במיוחד שאינה מעידה על הכלל, צורפה למחקר קבוצה שנייה שהורכבה מנערים משכונות עוני עתירות עבריינות, רובם בני מהגרים. רבע מהם נשארו כיתה לפחות פעם אחת עד גיל ארבע־עשרה. כדי לגוון את אוכלוסיית המחקר צורפו אליה גם נשים מקבוצת מחקר אחרת שהייתה במעקב כבר מ־1920.

ג'ורג' ווליאנט, מנהל המחקר הנוכחי, כותב בספרו על התנסויותיו במחקר זה9 כי כשהצטרף למחקר בשנות ה־40 של חייו, עניינה אותו בעיקר תקופת אמצע החיים. הוא ראיין את בני ה־50 והניח שכבר אצלם לא ימצא פרץ חדש של צמיחה, אך כשראיין את מי שהיו כבר מעבר לגיל השבעים (בשנת 2000, למעלה מ־75% ממשתתפי המחקר היו בני יותר מ־70), הוא עצמו נדהם עד כמה הם התפתחו והתקדמו מאז שנות ה־50 של חייהם. על כך כתב?: "האמת היא שלא ידעתי כלום... מה יכולתי לדעת? הייתי רק בן ארבעים ושלוש." גם האנשים עצמם, מושאי המחקר, נדהמו נוכח ההתפתחות שחלה בהם בגילים המתקדמים של החיים.

מאריכי החיים הם אלה שבגילים המתקדמים פיתחו לעצמם מיומנויות חדשות של חשיבה, רגש, פעולה ומעורבות חברתית

העידה על כך אחת המשתתפות במחקר: "בקושי חשבנו על האפשרויות הטמונות בגיל המתקדם בכל הנוגע לצורות חדשות של אינטימיות מלאת אהבה, של עבודה ופעילות למען מטרה, של למידה וידע ושל קהילה וטיפול... היכולת לראות את הגיל כהתפתחות אנושית נמשכת מחייבת שינוי מהפכני בפרדיגמה."10

מחקר הרווארד ומחקרים נוספים שבוצעו לאחר מכן הראו כי מאריכי החיים הם אלה שבגילים המתקדמים פיתחו לעצמם מיומנויות חדשות של חשיבה, רגש, פעולה ומעורבות חברתית. אנשים אלה מצליחים לקיים חיים פעילים עד סמוך למותם גם כשהם סובלים ממחלות ממאירות.

היום רבים מהגרונטולוגים מכירים בכך שהזדקנות אינה התקתוק המונוטוני הבלתי פוסק של איזה שעון כרונולוגי, אך עדיין, כשהגרונטולוגים מאבחנים אנשים בני 80 מבחינת גילם הכרונולוגי - אך בני 60 מבחינת הערנות המנטלית והגופנית שלהם - רובם עדיין שופטים אותם כיוצאי דופן.

אומנם גם בקרב חוקרי הזקנה אנו מוצאים כיום רבים המעלים סימני שאלה על הנחות פרדיגמת הסולם, אך כפי שכבר הראה לנו טומאס קון בספרו 'ההיסטוריה של המהפכות המדעיות'11 גם כאשר תחום מדעי כבר מכיר בכך שהפרדיגמה הישנה מצויה במה שהוא מכנה 'משבר אפיסטמולוגי' - שבו אין בכוחה של הפרדיגמה השלטת לתת תשובות לשאלות חדשות - אין זה מספיק כדי שהפרדיגמה תשתנה. המהפך הפרדיגמטי לא יושלם עד שלא יושלם גם תהליך של יציאה מ'המשבר הסוציולוגי', כלומר - עד שדור חדש של חוקרים יתפוס את עמדות המפתח של התחום הנשלט בידי חוקרים שמחקריהם והקריירה שלהם נשענו על הנחות הפרדיגמה הישנה.

בתפיסות הגרונטולוגיות אנו מצויים כבר בתקופת המעבר הפרדיגמטי, אבל עשויות לחלוף עוד שנים לא מעטות בטרם תהליך זה יושלם, ויותר מכך, בטרם יושלם כתהליך המשנה את התפיסות החברתיות והכלכליות שהתבססו על הפרדיגמה הקלסית.

במשך שנים רבות נוצרו והתבססו מערכים של מוסדות והסדרים ממשלתיים וחברתיים, ואינטרסים כלכליים עוגנו סביב הסטראוטיפים האלה. קשה להשתחרר מהסטיגמות החברתיות ומההשלכות המעשיות שיצרה פרדיגמת הסולם.

כאשר סיכמתי לעצמי את כל מה שלמדתי במהלך המסע שלי עד כה, התחזקה בי ההכרה כי מה שהשגתי הן רק תובנות של 'מה לא'. ייתכן שחשפתי את מקורן של ההנחות המוטעות שהשתרשו בנו ואת הסטיגמות שהן מטילות עלינו בגילים המתקדמים, אך בכך התקדמתי מעט מאוד, אם בכלל, בתשובות לשאלה 'אז מה כן?'

את תחילת התשובות ל'מה כן' מצאתי במסע לתחנה הבאה של החיפושים שלי – הנוירולוגיה.

שחמט, בודפשט, מרחצאות

משחקים שחמט במרחצאות בבודפשט. תצלום: אלכס פרוימוס.

על היכולות המוחיות היורדות ועל היכולות העולות בגילים המתקדמים

בשנים האחרונות מתרחשת התפתחות מדהימה במחקר הנוירולוגי, בעיקר בגלל האפשרויות החדשות לשיקוף פעילות המוח בעת התבצעות הפעולה - מכשירי ה־ fMRI(דימות תפקודי בתהודה מגנטית) ומערכת נרחבת של טכנולוגיות ומכשירים נוספים לדימות עצבי תפקודי הכוללים גם טומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים (PED), טומוגרפיה ממוחשבת של פליטת פוטון יחיד (SPECT), מדידת שדות מגנטיים הנוצרים על ידי פעילות חשמלית במוח ((MEG ועוד. מכשירים אלה והאפשרויות החדשות שהם פתחו בפני החוקרים, אפשרו לראשונה בתולדות מחקר המוח לצפות במוח אדם חי בעודו עוסק בפעולות מנטליות שונות.

התפתחויות אלה שינו דרמטית את מדעי המוח. את המהפכה שהם יצרו, וממשיכים ליצור, במדעי המוח, ניתן להשוות להשפעה שהייתה בזמנו להמצאת הטלסקופ על מדע האסטרונומיה, או להשפעת המיקרוסקופ על מדע הרפואה.

הם חשפו כי אף שבגילים המתקדמים מתרחשת ירידה מסוימת בכישורים מוחיים מסוימים, במקביל חלה התפתחות בכישורים מוחיים אחרים

12. מחקרים חדשים אלה מאפשרים למפות את הכישורים המוחיים היורדים ואת אלה העולים בתקופה זו של חיינו ולהבין יותר לעומק את הקשר המתקיים ביניהם.

בעיני רבים הדבר שמסמן יותר מכול את הירידה בכישורים המוחיים בגילים המתקדמים הוא הירידה בזיכרון, ואכן בגילים אלה מתרחשת ירידה ניכרת ביכולתנו לזכור שמות, מספרים ומילים. מעציב אותי כשאיני זוכר שם או מילה באמצע שיחה או הרצאה. איני שוכח את המשמעות של המילה ש'ברחה' מזיכרוני, רק איני מצליח למצוא אותה ברגע שאני נזקק לה. בעצם המילה לא 'ברחה', היא 'מסתתרת' אי שם בתוך מוחי. המילה כאילו נמצאת 'על קצה הלשון' אך ממאנת לצאת החוצה.

כך, כשאני נכנס לחנות של החשמלאי השכונתי, מוחי יודע שזה החשמלאי שלי, אבל השם... אוף! אני לא מצליח לשלוף אותו. אני מוצא את הדרכים לעקוף זאת בלי שהוא ירגיש בכך. רק לאחר שכבר יצאתי מהחנות ומוחי עסוק בעניין אחר, פתאום עולה וצף שמו.

יש דרכים עוקפות לפצות על הזיכרון הנחלש לשמות, למספרים, לתאריכים ולמילים, וגם דרכים להתמודד עם הירידה בזיכרון לטווח קצר

בשנים המאוחרות יותר אנו מגלים גם את הירידה בזיכרון לטווח קצר, מה שקרוי גם 'זיכרון העבודה'. כשהוא נחלש, אנו עשויים לגלות שאיננו זוכרים היכן הנחנו את המשקפיים או את המפתחות. במקרים אחרים אנו מגיעים לאחד החדרים ולא זוכרים לשם מה הלכנו לשם.

היום יש דרכים עוקפות לפצות על הזיכרון הנחלש לשמות, למספרים, לתאריכים ולמילים. אני נעזר בגוגל, בוויקיפדיה ובמילונים האלקטרוניים כדי להיזכר במילים שלא עשיתי בהן שימוש לאחרונה ושנשכחו ממני. פיתחתי גם דרכים להימנע ממצבים מביכים - כשנשכחים ממני שמו של האדם שאני פוגש, או שמות האנשים העולים בשיחה. גם עם הירידה בזיכרון לטווח קצר יש דרכים פשוטות להתמודד. אני אישית מקפיד להניח את המשקפיים ואת המפתחות תמיד באותו מקום בבית. מכל מקום, המחקרים מראים כי למעט במקרים של דמנציה או של אלצהיימר, הירידה בזיכרון אינה כה חמורה בגילים המתקדמים והיא אינה פוגעת בצורה משמעותית בתפקוד היומיומי.

גבר, זקן, תשבץ, עיתון, שמש, אור

"יום חדש", עבודה גרפית של סוזן מרטוף.

הירידה בזיכרון אינה צריכה לייאש אותנו יתר על המידה. שכן, בגילים המתקדמים אנו אולי שוכחים שמות, תאריכים ועוד, אולם מוחנו מאפשר לנו לתפוס טוב יותר מאשר בצעירותנו את העולם ואת הבעיות שעימן עלינו להתמודד. אנו בנויים טוב יותר לדעת כיצד לדלג על הטפל, על שלבים לא הכרחיים בחשיבה ובעשייה. מוחנו נשען בתהליכי החשיבה שלו פחות על ידע כללי ויותר על אינטואיציה המתבססת על הניסיון האישי והחווייתי שלנו.

בגילים המתקדמים מהירות עיבוד המידע שלנו נחלשת, ואנו מתקשים לעבד במהירות נתונים ולבצע כמה פעולות בו־בזמן. מסיבה זו אנו מועדים יותר מהצעירים לתאונה כשאנו מנסים לשלוח מסרונים בעת נהיגה.

כשנכדי מבקש ממני לשחק עימו במשחקי מחשב המחייבים קואורדינציה מהירה בין כמה פעולות, אני יודע מראש שאין לי שום סיכוי לנצח אותו, ודומני שזו אחת הסיבות לכך שהוא כל כך אוהב לשחק איתי. ההפסד, הצפוי כל כך, אינו מרתיע אותי, ואיני מוותר על שום הזדמנות לשחק איתו ולהפסיד, ובכך לשמור על קשר טוב איתו, ולנסות גם לשמור ככל האפשר על כישורים אלה.

תכונה אחרת שאנו מגלים אצל אנשים בגילים המאוחרים היא שהם נעשים איטיים בלימוד של פרטים ובעיקר בפרטים של חידושים טכנולוגיים. יש המייחסים זאת להתעייפותו או להתעצלותו של המוח בגילים המתקדמים, אולם בבדיקות fMRI נמצא כי המוח בגיל המתקדם אינו בהכרח מוח עצל או עייף יותר מאשר מוחם של צעירים, הוא פשוט מכוון יותר להתמודד עם בעיות לעומק מאשר ללמוד פרטים.

אישית נוכחתי בכך כשהחלפתי את הטלפון הנייד שלי, שמערכת ההפעלה בו הייתה אנדרואיד, לאייפון, שמופעל על ידי מערכת הפעלה אחרת. גיליתי כי מעבר כזה, שצעירים יכולים לבצע בקלות, היה לי קשה. לא יכולתי להסתדר איתו. אין זה אומר שמוחי עייף או עצל, אחרת לא הייתי מצליח להגות ולכתוב את הספר הזה, זה אומר שהוא מכוון אחרת.

בגילים המתקדמים מתחזקות בנו היכולות המאפשרות לנו לחשוב על הבעיות תוך כדי העלאת אסוציאציות לא טריוויאליות ושיקולים רחבים יותר

ממצאי המחקרים הנוירולוגיים על המוח בגילים המתקדמים מכוונים אותנו להתחיל לחשוב על מה שמתרחש במוחנו בגילים אלה לא כעל ירידה בסולם הכישורים, אלא יותר כעל טרנספורמציה שלהם.

במקביל לירידה בכישורים המוחיים מתחזקים בנו בגילים המתקדמים כישורים שיכולים לאפשר לנו התמודדות חדשה ויצירתית יותר עם עצמנו ועם בעיותינו נוכח מציאות החיים המשתנה.

בגילים אלה מתחזקות בנו היכולות המאפשרות לנו לחשוב על הבעיות תוך כדי העלאת אסוציאציות לא טריוויאליות ושיקולים רחבים יותר. את ההידרדרות בזיכרון יש לייחס גם לכך שבגילים המתקדמים, כשאנו מנסים להבין מצבים חדשים, אנו מחפשים הקשרים לרעיונות אחרים ואיננו עושים זאת על ידי זכירת המילים כישויות נפרדות. זהו עיסוק שמקטין את הקשב שלנו לזכירתם של מילים ושל פרטים.

זה יכול להיות גם ההסבר לכך שאנחנו נתקלים ביותר מצבים שבהם אנחנו מגלים כי שכחנו את שמו של מכר שפגשנו ברחוב, אולם עתה, במהלך השיחה עימו, אנו כשירים יותר לגלות עליו דברים חשובים לא פחות, ואולי ואף יותר, משמו. למשל, אנו יכולים להבחין שהוא אינו דובר אמת. אנו יכולים לעשות זאת טוב יותר מבצעירותנו משום שמוחנו מסוגל עתה ליצור הקשרים רבים יותר.

בגילים המתקדמים מחשבותינו ומעשינו נשענים פחות על מהירות עיבוד המידע ועל תגובה מהירה ויותר על שיקול הדעת. ההאטה נועדה לאפשר לנו את הזמן הנדרש לכך. בצעירותנו, מציאות חיינו חייבה אותנו לעבד מידע רב במקביל ולהגיב במהירות. עם היציאה לגמלאות צורך זה נחוץ פחות. ברוב המקרים אנו יכולים להרשות לעצמנו להגיב לאט יותר. יכולתו של מוחנו לעבד מידע רב במקביל ולהגיב במהירות - נחלשת, אך אנו בשלים יותר להגיב תגובות המתבססות על שיקולים עתירי ניואנסים.

במחקרים שהשוו את מהירות הקליטה ואת עיבוד המידע אכן נמצא שצעירים מהירים יותר, אבל במחקרים אלה נמצא גם שהנבדקים בגילים המתקדמים שופטים דברים פחות על סמך מידע ויותר על סמך קישורים של 'אסוציאציות רחוקות' שהם מעלים מתוך ניסיון חייהם.

כך לדוגמה: כאשר ביקשו בניסוי מאנשים בגילים המתקדמים לקרוא פסקאות הנקטעות במילים או בביטויים בלתי צפויים, נמצא כי הם קוראים ומעבדים את חומר הקריאה לאט יותר, אך כאשר נשאלו שאלות על החומר שקראו, נמצא שהם היו טובים מהצעירים כיוון שהם עשו שימוש באותם תהליכים מוחיים שלכאורה מסיחים את הדעת מהמידע, כדי ליצור הבנה עשירה יותר של הבעיה שהוצגה להם.

בגילים המאוחרים של חיינו אנו זקוקים 'לגלגל' במחשבתנו וריאציות ואסוציאציות רבות על הנושא

בגילים המתקדמים, היכולת והרצון לבחון את הדברים דרך מספר רב של היבטים מסבירים גם את התופעה המוכרת של זקנים הידועים כמי שדעתם פזורה והם עוברים מנושא לנושא, ושוכחים את נושא השיחה. כשהם מתחילים לדבר, קשה להפסיק אותם. הם מדברים... ומדברים... ומדברים... כאילו מוחם 'מפוזר', והם מתקשים להתרכז ולדבר 'לעניין'. בגילים המאוחרים של חיינו אנו זקוקים 'לגלגל' במחשבתנו וריאציות ואסוציאציות רבות על הנושא. כאשר תכונה זו עוברת סף מסוים, היא יכולה להפוך לבלתי־נסבלת, אך עקרונית, כשהיא נעשית בצורה מודעת ומכוונת, יש לה תפקיד חשוב לבירור רב־ממדי של השאלות והבעיות החדשות שבפניהם אנו ניצבים.

בגילים המתקדמים אנו מסוגלים לזהות קטגוריות רחבות יותר, ולשם כך אנו תלויים פחות באיסוף פרטי מידע.

במחקרים שנערכו בנוגע לשיפוט של רופאים בגילים המתקדמים נמצא כי החלטותיהם התבססו פחות על תהליך מאומץ של איסוף מידע ויותר על הבנות מערכתיות ועל הבחנות בין עיקר לטפל.

בספרו 'פרדוקס החוכמה'13 חוקר המוח אלחנן גולדברג מתאר מניסיונו האישי את השינויים שחלו בו כשהוא התקרב לגיל 60: "בסך הכול תודעתי איננה חלשה יותר או חזקה יותר מכפי שהייתה לפני עשרות שנים. היא שונה. מה שהיה פעם עניין של פתרון בעיות כרוך היום במידה רבה יותר בזיהוי תבניות. אינני מצטיין כפי שהייתי בחישובים שכליים מייגעים, ממוקדים, עתירי עבודה; אך דברים אחרים נעשו דווקא קלים יותר. לא פעם, כשאני ניצב מול דבר שנראה כבעיה מאתגרת, אני עוקף איכשהו את החישוב השכלי המייגע, והוא נעשה למיותר. הפתרון בא ללא מאמץ, כמקשה אחת, כאילו מאליו. מה שהפסדתי ביכולת לעשות עבודה מנטלית קשה, הרווחתי ביכולת להגיע לתבונה מיידית, כמעט לא הוגנת בקלותה"14.

בניגוד לתאוריית התפתחות החשיבה של פיאז'ה, שהניחה כי התהליכים הקוגניטיביים שהאדם נזקק להם בחייו מתפתחים בילדות ומגיעים לשיאם בבגרות, כשהאדם משלים את תהליכי ההתפתחות של יכולות 'החשיבה הפורמלית' הרציונלית שלו,  מגלים המחקרים החדשים כי בגילים המתקדמים מתפתחת באדם צורת חשיבה נוספת – 'החשיבה הפוסט־פורמלית'15.

המעבר מ'חשיבה פורמלית' ל'חשיבה פוסט־פורמלית' אינו משקף רגרסיה, אלא שינוי מבני נחוץ. ניסיון החיים מלמד את האדם כי התשובות לשאלות שהחיים מציבים בפניו אינן יכולות להיות מסווגות ל'נכונות' או 'שגויות' כפי שאנו מניחים ב'חשיבה הפורמלית'. הוא לומד בהדרגה לפתח גישה רלטיבית לגבי שאלות החיים. הוא לומד מניסיונו שלא ניתן להתמודד עם בעיות החיים על ידי בידודם למשתנים והתייחסות לכל אחד מהם בנפרד, כפי שמניחה גישת 'החשיבה הפורמלית'.

בחשיבה הפוסט־פורמלית הרגישות להקשר מקבלת חשיבות גדולה יותר מההנחות ומהידע הכללי.

עם השנים גוברת גם היכולת להגיע להחלטות אינטואיטיביות טובות יותר. אינטואיציה נתפסת בטעות כדבר שהוא טרום־אנליטי, אך לאמיתו של דבר, כפי שדניאל כהנמן הציג זאת בהרחבה בספרו 'לחשוב מהר לחשוב לאט'[xvi], האינטואיציה של ניסיון החיים היא יכולת פוסט־פורמלית המתבססת על תהליכים אנליטיים וניסיון רב ש'נאגר' ב'מפות המוח' המפותחות והעשירות שלנו16.

האינטליגנציה הפוסט־פורמלית אינה מבטלת את חשיבות החשיבה הפורמלית, אך יודעת לשים אותה בפרופורציה המתאימה. בעלי האינטליגנציה הפוסט־פורמלית לא מוותרים על שיפור יכולותיהם להפעיל היסקים פורמליים, אך מייחסים ערך חשוב מהם למה שלמדו מניסיון החיים הרחב שלהם ולהיקשים שניתן להקיש מהם לגבי ההקשר הספציפי.

בגילים המתקדמים מבוגרים רבים משנים את חשיבתם מחשיבה לוגית טהורה לחשיבה פתוחה יותר ועמוקה יותר

בשונה מהצעירים, המשעינים את החשיבה שלהם על הלוגיקה הפורמלית והסכמות שלה לפתרון בעיות, בגילים המתקדמים מבוגרים רבים משנים את חשיבתם מחשיבה לוגית טהורה לחשיבה פתוחה יותר ועמוקה יותר.

אלגוריית הזמן, טיציאן

"אלגוריית הזמן והמתינות" (1565-1570), טיציאן. הציור מראה כנראה, משמאל לימין, את טיציאן, את בנו ואת אחיינו. טיציאן היה כבן 80 כשהוא השלים את הציור. תצלום: ויקיפדיה

התפתחות זו מתחילה להתרחש כנראה כבר בתקופת הבגרות, אך בתקופת חיים זו היא במידה רבה מודחקת ויכולות אלה אינן זוכות למקום מוכר ומוערך משל עצמו; זאת משום שבתקופת הבגרות האדם נמדד בעיקר על פי יכולות החשיבה הפורמלית שלו.

כשהאדם מגיע לגמלאות, עם ההתנתקות מהמסגרות שמדגישות את החשיבה הפורמלית, עולות הן הנחיצות והן היכולת להפעיל את כישורי החשיבה הפוסט־פורמלית שלו.

מנהל מחלקה באחד מבתי החולים ששמע על כך באחת מהרצאותיי סיפר כי בגלל המחסור הכרוני בכוח אדם ביקש מאחת האחיות שיצאה לגמלאות לחזור לעבודה, ולו גם במשרה חלקית, כדי להקל את העומס. היא הסכימה והשתלבה שוב בעבודה בצוות המחלקה. המנהל הבחין בשינויים האיכותיים שחלו בה מאז שיצאה לגמלאות. השינויים התבטאו ביכולת טובה יותר להתמודד עם היחסים הבין־אישיים המתוחים בין חברי הצוות הנתונים בלחצים גדולים וביכולת להרגיע אותם. הוא גם הבחין בשיפור הניכר שחל ביכולת האבחון שלה בנוגע למצבם של המאושפזים במחלקה. ביכולות אלה היא עלתה לא רק על כל האחיות האחרות במחלקה, אלא גם על היכולות שהיו לה עצמה לפני יציאתה לגמלאות.

כשהאדם מפעיל את כישורי החשיבה הפוסט־פורמליים שלו מתחדדות רגישותו ותבונתו לשנות את מה שניתן לו לשנות, להשלים עם מה שלא ניתן לשנות ולדעת להבחין בין שניהם. הוא לומד להשלים עם מה שמצפה לו מעתה והוא כשיר יותר קוגניטיבית ורגשית להתחיל תקופת חדשה שמתאפיינת בהתבוננות ובבינה חדשה על עצמו ועל עולמו.

הכושר היצירתי של אמנים, יוצרים והוגים אינו פוחת בגילים המתקדמים. הוא עולה, משתנה ומתעשר

היכולות האלה, המתפתחות בנו בגילים המתקדמים, הן גם היכולות הנחוצות לכל פעולה יצירתית. הדעה הרווחת בציבור שככל שאנו מזדקנים הולך וקטן כושר היצירתיות שלנו, אינה בהכרח נכונה.

יש עדויות רבות ומתועדות היטב על כך שהכושר היצירתי של אמנים, יוצרים והוגים אינו פוחת בגילים המתקדמים. הוא עולה, משתנה ומתעשר17. הצייר טיציאן צייר את אחת מיצירותיו המפורסמות בגיל 79; גתה סיים לכתוב את יצירת המופת 'פאוסט' בגיל 82; ארתור רובינשטיין ניגן בצורה מופלאה בגיל 89.

אך הכושר להמשיך ולפתח את היצירתיות שבנו אינו שמור רק לאומנים וליוצרים, הוא קיים בכל אחד מאיתנו. יש הגדרות שונות ליצירתיות, אך מה שמשותף לכולן הוא ההכרה שיצירתיות נשענת על גמישות מחשבתית שמאפשרת החשיבה הרב־ממדית והרב-כיוונית.18 וזו דווקא מתגברת ומשתכללת בנו בגילים המתקדמים.

רבים המקרים שאנשים 'פשוטים', שלא גילו בעצמם יצירתיות כשהיו צעירים, מגלים אותה בגילים המתקדמים. הם מתחילים לצייר או לפסל לאחר יציאתם לגמלאות ומגלים את היצירתיות שהייתה חבויה בהם19

בהקשר זה חשוב להעיר כי יצירתיות אינה מוצאת את ביטוייה רק בתחומים כמו אמנות, עיצוב, יצירה ספרותיות, מוזיקלית או הגותית. יצירתיות היא כל "פתרון חדש לבעיה שהוא בעל ערך בהקשר נתון"20. ההקשר הנתון יכול להיות כל הקשר שהאדם מתמודד עימו.

גם מי שלא גילה בעצמו את היצירתיות הנדרשת לניהול נבון של חייו בתקופת הבגרות, יכול ללמוד את המיומנות הנדרשת לכך לאחר שהגיע לגמלאות.21

הממצאים הנוירולוגים מצביעים אפוא על הצורך להפסיק לחשוב על הגילים המאוחרים של חיינו כעל תקופה של דעיכה ולהתחיל להתייחס אליהם כהזדמנות לטרנספורמציה ולצמיחה אישית חדשה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "עת התבונה: הגיל החדש בחיים האדם" מאת צבי לניר, הוצאת ניב, 2017.

ד"ר צבי לניר הוא מייסד מכון "פרקסיס", המתמחה בחשיפת פערי הרלוונטיות במערכות התפיסתיות ובאורחות החיים שלנו, ובהתאמתם לשינויים המהירים המתרחשים במציאות חיינו במאה ה-21.

תמונה ראשית: "קרול מהרחוב", מילווקי, ארצות הברית. תצלום: לירוי סקלסטד, unsplash.com

Photo by Leroy Skalstad on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי צבי לניר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על המפתחות בפנים

01
דודי

"הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופה כי ב־2030 יאמיר מספרם ל־13,666,600 אנשים, עלייה בשיעור של כ־85%." צריך להוריד אפס אחד מהמספר. מאמר מאוד מעניין!

02
יגאל ארבל

המאמר מעניין אך יש בו בעיה ברצף הלוגי בין הצגת ההיבטים הכלכליים והמשמעויות הכלכליות חברתיות בתחילתו לבין הצגת הפרדיגמה הרצויה והמתוקנת על הזקנה בסופו. היכולות האינטואיטיביות והתובנות השונות שמגיעות עם הגיל, ברוב המקרים, אינן מאזנות את המגבלות הפיזיות והנוירולוגיות בהקשר של התרומה הכלכלית של אנשים בני 70-80. יתר על כן, אסור להתעלם מההיבטים הנפשיים המגיעים עם העליה בגיל. ברוב העיסוקים אחרי 30-40 שנות עבודה מתפתחים היבטים של שחיקה נפשית, דיכאון כרוני, חוסר סבלנות, התקפי זעם וכו'.
המסר העיקרי לטובת בני הגיל המתקדם הוא דווקא לנתק אותם מהעול והאיום הכלכלי בו היו נתונים רוב חייהם. תרומתם המיטבית לחברה ולעצמם יהיו עיסוקים מנותקים מההיבט של התרומה הכלכלית ותרום בעיקר בעולם ארגוני ה - NON PROFIT הפועלים בחברה. הפתרון להליכת האימים שמשדרת הפרדיגמה הקובעת שהאוכלוסייה המזדקנת תהיה עול כלכלי וחברתי איננו "במגרש" של האוכלוסייה הזדקנת. אפשר לעלות במעט את גיל הפרישה, אפשר להגמיש את חובת היציאה לגמלאות על ידי הגדרה מחדש של הסקטורים שיתרונות הגיל מאפשרים זאת. אבל, כל זמן שכל פלאי המדע והטכנולוגיה לא יפתרו משמעותית את הקודים של האבולוצייה האנושית, החברה היא זו שתצטרך להיות יצירתית במתן תשובות לסוגיות הכלכליות.

    יאיא אתה מעלה שאלה מאוד חשובה המחייבת התייחסות. השאלה היא אם היציאה לגמלאות היא הגורמת לירידה כללית בכישורים שלנו?.
    אחת התגליות המסעירות בחקר המוח היא עד כמה מוחנו יכול להמשיך ולהיות גמיש בכל גיל. הגמישות הזו אינה אובדת בגילים המתקדמים. עקרונית היא יכולה להמשך ואך לגבור עד למותנו.
    מה מאפשרת לנו אותה גמישות?. במוחנו יש כ־100 מיליארד תאי עצב הנקראים נוירונים, וכ־30 מיליארד סינפסות – מוליכים מקשרים המעבירים פקודות חשמליות וכימיות בין הנוירונים. לכל נוירון יש פוטנציאל של כשלושים אלף קישורים. על המוח יש לחשוב כעל רשת דינמית ענקית המאפשרת כמעט אין־סוף צירופים כאלה, שכן, פוטנציאלית, כל נוירון יכול להיות מקושר דרך סינפסות לכל נוירון אחר.
    המוח מסוגל ליצור צמתים של תודעות בגמישות רבה ולפרק אותם כדי ליצור צמתים חדשים. ככל שאנו מפעילים את מוחנו, כך נוצרים בו קשרים חדשים רבים יותר והם מתעבים ככל שאנו חוזרים על אותה הפעולה.
    ככל שאנו מתעמקים בבעיה או בפעולה ומתנסים בה, כך מוחנו גורם לכך ש'מפת המוח' המייצגת את אותן רשתות צפופות של תאי עצב וסינפסות המופעלים יחדיו לביצוע פונקציות חשיבתיות, רגשיות ופיסיות משותפות לאותה בעיה או פעולה הולכת ומתעשרת וההקשרים בה מתעבים ומעמיקים .
    הגמישות שבה מסוגל המוח ליצור הקשרים חדשים ומפות מוח חדשות, לעבות ולהעשיר אותן, קשורה בתכונה המכונה 'האלסטיות של המוח'. המוח הוא כמו כל שריר אחר בגופנו ויש צורך לאמן אותו כדי לשמור עליו. כשמאמנים ומאמצים אותו הקיבולת שלו 'גדלה', הגמישות שלו עולה והיכולת שלו משתפרת. מאידך, כאשר אנו מפסיקים לאמץ את מוחנו בהתמודדות עם בעיות חדשות או עם הקשרים חדשים, מפת המוח שלנו נחלשת ומתנוונת. זוהי חרב הפיפיות של האלסטיות: אתה מאבד את מה שאינך משתמש בו - What you don't use you lose.
    ככל שאנו מתמחים ומתעמקים בתחום מסוים נוצרת במוחנו מפת מוח של אותו תחום. כך ניתן לומר כי אם אתם מורים יש במוחכם מפת מוח של הוראה, אם אתם מהנדסי בניין יש במוחכם מפת מוח של הנדסת בניין, אם אתם מנהלי בנק יש במוחכם מפת מוח של ניהול בנק וכדומה .
    כשאנחנו יוצאים לגמלאות מפות המוח האלה חדלות להיות ישימות מבחינתנו, הן נחלשות ומתנוונות.ועלינו ליצור במוחנו 'מפות מוח' חדשות הרלוונטיות למציאות החדשה שבה אנחנו מוצאים את עצמנו.
    ככל שנהיה ערניים יותר לנסיבות המשתנות ונחפש דרכים חדשות לפתרון הבעיות שהן מעלות, כך תיווצרנה במוחנו מפות מוח חדשות שתתעשרנה וההקשרים שבהן יתעבו ויעמיקו. הבעיה היא לא רק שרובנו איננו ערניים לכך ואיננו יודעים כיצד לעשות זאת בצורה מודעת, אלא שאנחנו במידה רבה לא רק מוציאים את גופנו לגמלאות, אנחנו מוציאים לגמלאות גם את מוחנו. ולכך יש השפעה מכרעת על תהליכי ההזדקנות שלנו.
    מהבחינה הנוירולוגית ניתן לומר כי הזקנה מתרחשת כאשר מפות המוח שהפעלנו בתקופת הבגרות של חיינו מתנוונות בגלל חוסר שימוש בהם וכאשר איננו מתאמצים עוד כדי ליצור מפות מוח חדשות שיתאימו למציאות חיינו המשתנה לאחר היציאה לגמלאות.
    זקן הוא מי שכבר ויתר וחדל לפרש ולארגן את חייו מחדש לנוכח התנאים המשתנים, הבעיות והמגבלות של החיים בגילים המתקדמים ובכך חדל לייצר מפות מוח חדשות התואמות לנסיבות.
    בספר אני מקדיש מספר פרקים להבנה זו של מהות ההזדקנות והזקנה וכיצד להתמודד עמה.

05
מושיק

קראתי את ספרו של צבי לניר ואני חושב שיש בספר ובמאמר זה רעיונות מענינים וחשובים להתמודדות עם התארכות תקופת החיים. זה ברור שתקופת החיים מתארכת והתעלמות מתופעה זו אינה נכונה. יש כאן ניסיון לשים זרקור על תופעה זו ולהראות את הפוטנציאל האדיר שיש בתקופת חיים זו.

06
בני דאון

מעניין מאוד.

הכלכלנים כבולים בפרדיגמות הקיימות ובמשמעות הנוכחית של היציאה לגמלאות. אין ספק שמשמעות זו תשתנה כאשר מעל 20% מהאוכלסיה מצויה ב"גמלאות" והמקום להתחיל ולהגדיר מחדש את היציאה לגמלאות היא בהבנה והפנמה שהגיל לא רק "עושה בנו שמות" אלא נותן לנו יכולות חדשות.

    מאחורי התפיסה של היציאה לגמלאות קיימת ההנחה שכשהאדם מגיע לגיל זה הוא מסיים את תרומתו לכלכלה ולחברה ומעתה הוא עובר לתקופת הזקנה שבה יש להתייחס אליו, והוא אמור להתייחס אל עצמו, כמי שכבר "עשה את שלו" ותרם את תרומתו לחברה ומעתה החברה צריכה לתגמל אותו ומכאן השם 'גמלאות'. אך היום כשתוחלת החיים שלנו היא כ-82 ולאחר גיל הפנסיה נותרות לאדם יותר מעשרים שנה של אפשרות לחיים פעילים אין כל הצדקה שיוציאו אותנו ממגרש המשחקים של החיים הפעילים. גם המשק לא יוכל להמשיך ולאפשר זאת עוד זמן רב.
    נוכח המציאות הזו הוויכוחים המתנהלים בכנסת על העלאת גיל הפרישה הם מגוחכים. נדרשת מהפכה תפיסתית!!!. במקום הדיון בשאלת גובה גיל הפרישה, יש צורך בשיח חדש על מהות הפרישה כתחילתה של תקופת חיים חדשה וסבב חדש של חיים פעילים התורמים לאדם ולחברה.

בתגובה להערותיו של יגאל ארבל:-
אין זה מאמר אלא 3 פרקים מתוך הספר 'עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם' המכיל 17 פרקים ובהם יש התייחסות רחבה לשאלות ולספקות שאתה מעלה.
יש להבחין בין הזדקנות הגוף ובין זקנה. הזדקנות היא תהליך ביולוגי בלתי נמנע שאנחנו עוברים כל חיינו והוא מואץ בגילים המתקדמים. לעומת זאת, זקנה היא תפיסה מנטלית וכך יש להתייחס אליה. זקנה היא תפיסה שהחברה מטילה עלינו ואנחנו מקבלים אותה על עצמנו.
תפיסה מנטלית יכולה להיות נכונה ויכולה להיות לא נכונה. אנחנו יכולים לקבל אותה כאמת, אך גם לבחון מחדש את תקפותה.
אכן איננו יכולים להתעלם מהבליה של גופנו כשאנו מזדקנים, אך כיוון שאנחנו מתייחסים לתקופת החיים שלאחר גיל היציאה לגמלאות כתקופת הזקנה וזו מסמנת התמעטות ודעיכה אנחנו מחפשים אותם בכל היבטי האישיות שלנו – כיצד אנחנו מתפקדים גופנית, כיצד אנחנו מתפקדים שכלית, כיצד אנחנו מתפקדים פסיכולוגית וכיצד אנחנו מתפקדים חברתית.
התפיסה המנטלית שלנו היא הקובעת גם איזה מידע נאסוף ואיזה חשיבות נייחס לו ומאיזה מידע נתעלם. הסטיגמה של הזקנה כהתמעטות מסתירה מאתנו את התמונה הנחשפת עתה בעיקר על ידי המחקר הנירולוגי, אך לא רק, ושאת חלקה הבאתי בפרקים שפורסמו כאן, המצביעה על הפוטנציאל לחיות את כעשרים שנות החיים שהעלייה הדרמטית בתוחלת החיים נותנת לנו לאחר גיל היציאה לגמלאות ,כתקופת חיים חדשה שאינה זקנה, אותה אני מכנה 'תקופת התבונה'.
זו תקופת חיים שהיא שונה מתקופת הבגרות שלפניה ושונה מתקופת הזקנה שאחריה ויכולה לדחוק אותה עד לסוף החיים ממש.
על מה כל זה מתבסס?. על ממצאים מחקריים שמראים תמונה מורכבת הרבה יותר מזו שחוקרי הזקנה הציגו בפנינו. הם מראים כי הגוף אמנם מתבלה אך לא כך הכישורים הקוגנטיביים, המנטליים והחברתיים. אלה דווקא יכולים לעלות ולאפשר לנו גם התמודדות חדשה עם הבלאי הביולוגי.
אתה כותב כי " אסור להתעלם מההיבטים הנפשיים המגיעים עם העליה בגיל. ברוב העיסוקים אחרי 30-40 שנות עבודה מתפתחים היבטים של שחיקה נפשית, דיכאון כרוני, חוסר סבלנות, התקפי זעם וכו' ". אינני מתעלם מכך. אכן יש גם כאלה. בראיונות הרבים שקיימתי עם בני גילים אלה נתקלתי גם בכאלה. ובכלל ככל שאנחנו מזדקנים יותר כן השונות ביננו הולכת וגדלה. הכלל הראשון שלימדתי את עצמי הוא להזהר מהכללות גורפות המתייחסות לכל אדם שמגיע לגיל שבו על פי הקביעה בחוק הוא מתחיל להיות זקן, כאל זקן. השונות היא עצומה וצריך להימנע מהכללות כאלה. כך גם לגבי התכונות שמזוהות בתפיסתנו עם הזדקנות דוגמת אלה שאתה מציין "שחיקה נפשית, דיכאון כרוני, חוסר סבלנות, התקפי זעם וכו' ".
מחקרים שבחנו את היכולת להרגיש אושר, נינוחות וחוסר התמרמרות בגילים המתקדמים מצאו כי היא גבוהה יותר בגילים המתקדמים של חיינו מהיכולת לחוש אושר בגילים הצעירים יותר. בספר אני מביא בין השאר את תיאור המחקר שערכה פרופ' לורה קרסטנסן, מאוניברסיטת סטנפורד. היא ביקשה ממתנדבים בני 18 עד אמצע שנות ה־90 לחייהם לכתוב יומנים, שבהם יפרטו את תחושותיהם ואת מצבם הרגשי במצבים שונים. קרסטנסן גילתה כי בני הגילים המאוחרים הביעו פחות רגשות שליליים מהצעירים והצליחו למצוא טוב יותר את האיזון בין התלהבות לדיכאון.
נמצא כי בעוד שלצעירים נדרשים בממוצע כחמישה דברים חיוביים על כל דבר אחד שלילי כדי לעבור מרגש שלילי לרגש חיובי, אנשים בגילים המאוחרים נזקקים בממוצע רק לכשני דברים חיוביים כדי לעבור מרגש שלילי לחיובי. הנטייה שלהם להתמקד בהיבטים החיוביים אינה קשורה בכך שהם כבר השלימו עם זה שיבלו את שארית ימיהם באיזו ערפיליות מאושרת של חשיבה פאסיבית. נהפוך הוא, נמצא כי דווקא המוחות הפעילים ביותר, הם בעלי הנטייה הרבה ביותר לעבר החיובי. סריקות ה־fMRI של מוחותיהם מגלה כי בני הגיל המתקדם המצליחים לראות את ההיבטים החיוביים בחיים, הם אלה שמשתמשים יותר באונות הקדמיות של מוחם לקיומה של חשיבה פעילה . החשיבה הפעילה היא המאפשרת להם להתמודד טוב יותר עם רגשות שליליים, להכיל טוב יותר את העצב, להתייחס לאי־צדק בחמלה ולא בייאוש ולהתמודד טוב יותר עם סכסוכים וויכוחים טעוני רגשות.