הנחותה שבמופקרות העולם

ביום אוגוסט נאה ב-1783, כשישבה עם בנה ועם בתה בסלון בית הקיץ שבנואזי-לה-גראן, נמסר לז'וזפין בת העשרים ושתיים שאורחת באה לראותה. לחדר נכנסה בסערה לוֹר דה לונפּרה, שחזרה ממרטיניק - מתוחכמת, זוהרת ומבוגרת ממנה בעשר שנים, ועכשיו גם קורנת מהנאת ניצחון. היא הושיטה לז'וזפין מכתב מאלכסנדר. שום דבר לא הכין את ז'וזפין לתוכנו.

היא קראה ולמדה לדעת שבעלה אוסף הוכחות נגדה, ושהוא בטוח לגמרי שהיא אישה מושחתת. "למרות הייאוש שממלא את לבי והזעם שמציף אותי, אשלוט ברוחי," כתב אלכסנדר. "אומר לך בקור רוח, שאת בעינַי הנתעבת שביצורים, ובזמן שאני עושה בארץ הזאת נחשפת בפני התנהגותך הבזויה." הוא קבע שהמורשת הקריאולית, שנחשבה לאטרקציה שכזאת, היא עתה הוכחה לנטייה למידות רעות שהיא אימצה לעצמה בהתלהבות. הוא בישר לה שהוא יודע הכול על פרשיות האהבים שלה עם גברים אחרים. "ואשר לחרטה, אינני מבקש זאת ממך - אינך מסוגלת לכך," זעק. "אישה שמסוגלת לקחת לזרועותיה מאהב, ערב צאתה לארץ אחרת, כשהיא יודעת שהיא מאורסת לאחר, אין לה מצפון. היא הנחותה שבמופקרות העולם." והוא היה בטוח שהיא ממשיכה בחיי הפריצות המזעזעים שלה גם בצרפת. מה, תהה אלכסנדר, "עלי לחשוב על הילדה שנולדה זה לא כבר, שמונה חודשים וכמה ימים אחרי שובי מאיטליה?" בלית ברירה, כתב בהתנשאות, עליו "לקבל אותה, אבל אני נשבע בפני אלוהים שבשמים, שהיא שייכת לאחר. דמו של זר זורם בעורקיה!" אלכסנדר היה חסר רחמים. "לעולם, לעולם לא אסתכן שוב בחשיפת עצמי לפגיעה. פַּני את עצמך למנזר ברגע שמכתב זה יגיע לידייך." והוא לא יזוז מעמדתו. "אראה אותך פעם אחת, ופעם אחת בלבד, בשובי לפריז, כדי לדון בפרטים המעשיים... אבל, אני חוזר ואומר, שום סצנות ושום מחאות."

Josephine-180x277

מדאם דה לונפּרה פרשה חרש בחיוך ניצחון. ז'וזפין נתקפה בחילה מרוב זעזוע. בעלה שונא אותה. היא עומדת לאבד הכול: את בעלה, את ביתה, וכיוון שהגברים קיבלו אז את המשמורת על הילדים, גם את אורטנס ואז'ן. אֶדמי והמרקיז היו מבועתים מהמכתב. בהיותם תלויים לחלוטין באלכסנדר, שהירושה שלו מימנה את ביתם, הם הבטיחו לה לנסות להתערב. אבל המכתבים מאביו ומאמו החורגת רק הכעיסו אותו. כשהגיע לצרפת בספטמבר, רתח מזעם משנוכח שז'וזפין עדיין לא עזבה את ביתם. במכתב שכתב מאחוזה שבבעלותה של לוֹר, הודיע לאשתו שאין שום אפשרות שהם יחיו יחד, כי הוא לעולם "יתייסר מהתמונות הבלתי-פוסקות של העוולות שאת יודעת שידועות לי." שתי אפשרויות עמדו בפני ז'וזפין - ללכת למנזר או לחזור לקריביים. ולאלכסנדר לא הייתה שום כוונה לשמוע בקול משפחתו - "אמרי לאבי ולדודתך שמאמציהם יהיו לשווא." הוא לא יכול להתגרש ממנה, אבל הוא יַגלה אותה, ואחר כך יתפנה לחיות כרצונו. בגיל עשרים נראה עתידה של ז'וזפין עגום.

"חזרי לארצך," הפצירה בה אמה, "זרועותינו פתוחות תמיד לקבלך בברכה... ולנחם אותך על העוול שנגרם לך." אבל ז'וזפין ידעה שאם תעזוב ללה פאז'רי, היא תצטרך להשאיר את ילדיה אצל אֶדמי. ובמרטיניק היא לא תהיה אלא הבת שיושבת כרֵחיים על צווארו של מטע שנאבק על קיומו, בלי יכולת להינשא שוב, אפילו יגלה בה גבר כלשהו עניין. בסוף נובמבר 1783 היא עברה לגור במנזר פּאנתֶמוֹן, ברוּ דה גרֶנֶל בסן-ז'רמן. אז'ן ואפמי עברו איתה. אורטנס נשארה מאחור, כי בגילה הרך היא עדיין הייתה קשורה למינקת. במשך קרוב לארבע שנות נישואים, אלכסנדר עשה עשרה חודשים בלבד עם אשתו.

בעזרת דודתה אֶדמי בחרה ז'וזפין במנזר אופנתי במיוחד, שיועד לשיכון נשים מרקע אריסטוקרטי. שתי בנותיו של תומאס ג'פרסון למדו בבית הספר המסופח אליו, אחרי שהובטח שהנערות יהיו פטורות מלימודי דת. לצד הנזירות חיו גברות מיוחסות מאוד, שמקצתן התגוררו בין כותלי המקום באופן זמני, עקב היעדרותם של אבותיהן או של בעליהן מהבית. אחרות, כמו ז'וזפין, היו נשים נטושות. הדיירות הללו שילמו סכומים צנועים לשכירת קורת גג - החל מחדרון ועד לדירה מפוארת בת שישה חדרים עם מטבח משלה. הן יכלו לצאת מהמנזר, לקבל בו אורחים ולהתנהל כרצונן.

בדצמבר פגשה ז'וזפין את בורר החצר כדי לדון בנישואיה. היא הראתה לו את מכתבי הזעם שאלכסנדר שלח ממרטיניק, ודיברה על בגידותיו בה. לדבריה בשיחה איתו, אפילו חמיה האמין שהיא הצד שנעשה לו עוול. "לא ייתכן שהמתלונן יגיש רשימה של מעשים מחפירים שכאלה," פסק הבורר. ראש הכנסייה בפריז ציווה שהיא תישאר במנזר, בזמן שההליך המשפטי של הפרדה ייפתח, ושאלכסנדר יממן את כלכלת ילדיו והוצאות שונות. אלכסנדר לא עשה זאת. אדרבה, הוא דרש שחוזה השכירות של הבית בנוּאֶבֶה סן-שארל יימכר, סירב לסלק את חשבונותיה ודרש ממנה כסף - לרבות הסכום שקיבלה כשמכרה את תכשיטיה כדי לממן את טקס הטבילה של אורטנס.

הגברות בפאנתמון היו אצילות אופנתיות, רגילות לתופרת ולסלון יותר מאשר לקריאה בכתבי הקודש. הן שעשעו את עצמן במנזר כשם שעשו בעולם החיצון - בריקודים, בתפירה ובוויכוחים. ז'וזפין, שעד כה הייתה תלמידה עלובה, הייתה מוכנה סוף-סוף ללמוד. היא הבינה שאין לה אלא קסמיה למשענת שתוכל לסמוך עליה, ובהתבוננות בנשים שסביבה רכשה את אמנות התנועה החיננית ואת כוח הפיתוי שיש בשיחה. היא ריככה את קולה ונפטרה ממבטאה, התאמנה באמנות הרמיזה המלוחשת ופיתחה קול צרוד ונמוך שהיה לאחד מאמצעי המשיכה העיקריים שלה. היא למדה לכסות את פיה בממחטה כשצחקה, כדי להסתיר שיניים שנהרסו מיותר מדי סוכר בילדותה. היא ירדה במשקל ולמדה איך לשפר את גזרתה המגושמת משהו בעזרת שמלות צמודות, צעיפים ויציבה מושלמת.

שינויים באופנה עזרו. התופרת של מארי-אנטואנט, מדאם בֶּרטַן, מאסה בשמלות הנוקשות, ועודדה את המלכה לוותר על החישוקים והברוקד ששימשו באירועים הרשמיים, ולאמץ במקומם מראה פשוט יותר. המלכה התחילה לאבד את שערה אחרי לידת בנה הבכור ב-1781, ותסרוקת פשוטה יותר, שהפיצה אחר כך ציירת הנשים אליזבת ויזֶ'ה לֶה בּראן, הייתה לעיצוב השיער האופנתי. השמלות הזורמות החדשות ותסרוקת התלתלים הטבעית הרכה הלמו להפליא את פניה ואת גזרתה של ז'וזפין.

נשות פאנתמון שיתפו את חברותיהן בסודותיהן. ז'וזפין למדה למצות את המיטב שבה בעזרת קרמים, תחליבים מרקחות מלבינות לפנים ולידיים ושמנים לשיער. היא כנראה הוסיפה צבע כדי להבהיר את שערה ומרחה על לחייה צבע לבן על בסיס עופרת. נשים אחרות הדגישו את ורידיהן בעיפרון כחול כדי להבליט את שקיפות העור, אבל עורה של ז'וזפין היה מעט כהה מדי ליומרות שכאלה. היא הוסיפה צללית של מעט כחל וסמבוק, ואפילו משחה פיח על גבות עיניה וריסיה הארוכים. וכן למדה את אמנות הסומק.

בבריטניה ובאזורים אחרים באירופה היה הצבע האדום על הפנים מושא למבטים זועפים, כמכשיר בידי הקורטיזנות, אבל שום גברת צרפתייה הדורה לא ראתה את עצמה לבושה כראוי בלי סומק. ב-1781 צרכו נשות צרפת שני מיליון אריזות סומק בשנה. גברות החצר מרחו את הסומק ביד נדיבה, במשיכה שהחלה בצדי העיניים והגיעה עד לשפתיים, ואילו הגברות מאזור הכפר נתנו נקודות קטנות של סומק על אמצע הלחיים. ז'וזפין כיסתה את עצמה בחומרים רעילים, כי הסומק המשובח ביותר יוצר משָני - אבקה שנטחנת מצינובַּר (כספית גופריתית) ומופקת מהשריית לוחיות עופרת בחומץ. היו נשים שמתו ממריחת התכשירים שנרקחו על בסיס עופרת על פניהן - מריה גאנינג היפה, בבריטניה, מתה בגיל עשרים ושבע משימוש יתר באיפור.

לעיניו של משקיף מהמאה ה-21 היו נשות צרפת מהמאה ה-18 נראות מוזרות, עם עיניים חפות מצבע (פרט אולי לכתם של סומק, מה שוודאי לא היה מחמיא), ולעומתן לחיים בוערות באדום מלאכותי למראה. סומק היה צבע קרבי - הוא העלה על הדעת מיניות פורחת ושיווה לנשים מראה של בובה. הוצאותיה השנתיות של ז'וזפין על סומק בלבד היו עתידות להסתכם ביותר מ-3,000 פרנק.

בגיל עשרים ואחת היא לא הייתה יפהפייה גדולה, ואפילו "לא בדיוק יפה". גובהה היה כמטר וחצי - גובה מכובד לאישה – והיא הייתה דקת-גו, עם ירכיים צרות אבל גב רחב משהו. היו לה כפות רגליים קטנות ונאות, הודות לילדות בלי נעליים. כף הרגל הייתה איבר ארוטי ביותר בגוף האישה, כי היא נגלתה לעין לעתים רחוקות כל כך לאחר שהחצאית התארכה ברגע שלילדה מלאו כחמש-עשרה שנים - וקרסול עדין יכול לא פעם להטריף את דעתם של גברים יותר מחזה נדיב. האופנה החדשה של שמלות זורמות ביתר חופשיות חשפה את כפות הרגליים, וז'וזפין הקפידה לחשוף את אלה שלה בכל הזדמנות.

הרוזנת הקסימה את הבריות בקולה היפה והנמוך ובחִנה הנינוח והחושני, שאותו טיפחה בשקדנות רבה כל כך במנזר. היו לה שיער ערמוני ומתולתל, תווי פנים עדינים ופה קטן. משחה לבנה הסוותה את גון עורה הכהה. תוויה המצודדים ביותר היו הריסים, עבותים ומרפרפים סביב עיניה הבורקות המקרינות מעט ירוק, מעט ענבר ועוצרות גברים על עומדם. הם תהו לפשר כוח המשיכה שלה. גברים הבחינו בו מיד. היא עוררה בהם מחשבות על הבּוּדוּאַר, חדר השינה של אישה.

בתחילת 1785 הוציא אלכסנדר את אז'ן מהמנזר. ז'וזפין פנתה לראש הכנסייה של פריז במכתב תלונה, והרוזן והרוזנת זומנו להתייצב בשאטלֶה. במארס הוסדר העניין. ז'וזפין זכתה. על פי תנאי הפרדה היא הייתה רשאית לגור בכל מקום שתבחר, ולעשות שימוש בכל כספי הנדוניה שלה. אלכסנדר הצטווה לתת לה 5,000 ליברות לשנה, וכן 1,000 ליברות לאורטנס עד גיל שבע, ו-1,500 אחרי כן. נקבע שהבת תגור עם אמהּ עד שתינשא, אז'ן יעבור לרשות אביו אחרי גיל חמש, אבל יבלה את עונות הקיץ עם אמו. אלכסנדר חמום המוח נאלץ לבלוע את הצפרדע. השלטונות לא מצאו שום הוכחה להאשמות בחוסר מוסריות שייחס לז'וזפין, ואילצו אותו לחתום על מסמך שבו הוא חוזר בו מהאשמותיו ומודה ש"טעה כשכתב לגברת שבנידון את המכתבים מ-12 ביולי ומ-20 באוקטובר, שהיא מתלוננת עליהם, ושהוא מודה שהם נכתבו בהשפעת סערת רגשות וזעם נעורים." ז'וזפין הוכרזה חפה מכל אשמה. ואולם, זה היה ניצחון על הנייר בלבד. היא הייתה במצב בלתי-אפשרי - אישה בלי תמיכה של גבר ובלי אפשרות להינשא שוב.

עד מהרה היא הצטרפה אל המרקיז ואל דודתה אֶדמי בביתם החדש בפוֹנטֶנבּלוּ, שהיה אז כפר במרחק של כחמישים קילומטרים מדרום-מזרח לפריז, מוקף יערות, ובשליטתו המוחלטת של מושב הציד של המלך, ארמון גדול ומעוטר שנשא את אותו שם, והורחב במידה ניכרת על ידי פרנסואה ה-1 ואנרי ה-2. בעונת הציד הוסב הכפר למתחם משכנם של המלך ופמלייתו ושל האצילים שהגיעו איתם. ז'וזפין, עם פנים מרוחות בלבן ולחיים מודגשות בסומק, זוהרת בשמלה זורמת ובתסרוקת רכה, יכלה סוף-סוף למלא את תפקידה של הקריאולית החושנית כמו מרטיניק עצמו. בתוך קצת יותר משנה, היא השתנתה והייתה מתלמידת בית ספר גמלונית למפתה מתוחכמת - וכעת הייתה זקוקה לגבר שאותו תוכל לפתות.

בפונטנבלו היה לז'וזפין חוג חברתי קטן אך חביב של אצילים זוטרים, סבבים של מסיבות קלפים, טיולים ברגל ולפעמים אפילו נשף. אז'ן נשלח לגור אצל אלכסנדר. ז'וזפין ידעה שהיא תאבד את בנה והתייחסה לכך בשלוות נפש, אבל אפמי התאבלה עליו. המחנך שלו שלח מכתב, כנראה מאז'ן אל האישה שהייתה קרוב לוודאי דודתו, וכתב בו, "לא נדרשים דפים רבים להביע לפנייך את רגשי תודתי הנצחיים על הדאגה וטוב הלב שגילית כלפי."

הנושים של ז'וזפין הניחו לה לאחר שנודע הסדר הנישואים שלה, אבל בפונטנבלו הם הופיעו שוב. אלכסנדר לא שילם את קצבתה. היא התחננה לאביה שישלח לה כסף, אבל הוא בקושי הצליח לעמוד בתשלום משהו מ-6,000 הליברות לשנה שהבטיח לה כשנישאה. "אתה מכיר אותי מספיק, אבא יקר," היא כתבה לו, "כדי להיות בטוח לגמרי שאילולא הצורך הדחוף שלי בכסף, לא הייתי מדברת אלא רק על רגשי החיבה העמוקים ביותר שאני רוחשת לך." המרקיז דה בוארנה מינה אותו למנהל נכסיו במרטיניק, וז'וזף נחל כישלון חרוץ בניסיון לעשות אותם רווחיים ואפילו רק לתחזק אותם. המרקיז שלח לו מכתבים עם הוראות ועצות, אבל היקף ההכנסות הלך וירד. והמרקיז עצמו לא היה עוד עשיר כשהיה, עקב קיצוץ בפנסיה שקיבל מהממשלה. בשביל ז'וזפין ובתה נותר רק מעט.

המלך אהב לצאת לציד שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ואצילים מכל רחבי הארץ הגיעו לפונטנבלו כדי להצטרף לשיירה. היו אלה שבועות של הופעות, משחקים ונשפי ריקודים. ז'וזפין רצתה למצוא את כרטיס הכניסה שלה לארמון. היא דאגה להתיידד מיד עם פרנסואה אֶה, הפקיד הראשי של הציד המלכותי, ועד מהרה קיבלה את הזכות הנדירה להצטרף למסע הציד, מה שלא הותר לבעלה. היא לא הורשתה לגשת אל המלך, אבל ניתן לה להשתתף בסעודות המפוארות שערך וליהנות מהמשחקים. הרוזנת הייתה בדרכה להצלחה חברתית.

החצר שז'וזפין פגשה בעונת הציד הראשונה של 1786 הייתה מוטרדת. מארי- אנטואנט הייתה בת שלושים וילדה זה לא כבר את הנסיכה סופי-הלן-ביאטריס, הרביעית שבילדיה. התינוקת הייתה חלשה ולואי-ז'וזף, הדופַן, היה חולני. על המלכה נמתחה ביקורת שהיא מבזבזת מיליוני ליברות על הבלים, וגם על ארמון שבנתה לילדיה בסן-קלוּ ועל גרסה של חיי חווה מדומים שהקימה בארמון הטריאנוֹן הקטן שבוורסאי, עם דגם של כפר ובו שנים-עשר בתים, טחנות רוח, שובכי יונים ומחלבה עשויים כולם משיש, עם דליי חלב מכסף. שם יכלו היא ובנות לווייתה לשחק כאילו הן כפריות צעירות שמתפעלות מכבשים מטופחות להפליא.

בקריקטורות גסות נרמז שהאציל השוודי והאורח התכוף בוורסאי, הרוזן אקסל פון פֶרזֶן הוא אביה של סופי. הפריזאים חגגו על קריקטורות שתיארו את לואי ה-16 כקרנן שמן וטיפש, שעה שאשתו חסרת המוסר מתמרנת את צרפת בהתאם לרצונות אוסטריים. מארי-אנטואנט הוצגה כשהיא מוקפת בחביביה לשעשועי מין, ומפלרטטת עם המאהבת הלסבית שלה, הנסיכה דה למבּאל, בחצר מושחתת ופזרנית.

בקיץ שלפני כן קיבלה מארי-אנטואנט מכתב תודה מהתכשיטן שארל-אוגוסט בֶּמֶר, ובו הבטחה שסט היהלומים היפה ביותר יהיה בקרוב ברשותה. מארי-אנטואנט ביקשה ממדאם קַמפּאן, הגברת שעל חדר השינה, שתסביר לה את פשר המכתב הזה, אך זו לא ידעה את פשרו. המלכה החליטה שהמכתב חסר משמעות והשליכה אותו.

בֶּמֶר התכוון לענק מפואר בממדים בלתי-אפשריים, תכשיט עשוי מקרוב ל-650 יהלומים, שאותו ניסה זה זמן-מה למכור תמורת הסכום האסטרונומי של מיליון וחצי ליברות. הקרדינל דה רוּאָה, שקיווה לזכות בחסדיה של מארי- אנטואנט, נתן מקדמה על חשבון התשלום, לאחר שהיא פגשה אותו בחשאי לילה אחד ליד הארמון, ואמרה לו שהוא אמנם ייהנה מחסדיה אם יעשה זאת. הענק נשלח. כשבמר בא לדרוש את יתרת התשלום ממארי-אנטואנט, היא אמרה שהענק אינו בידה ושהיא מעולם לא ביקשה אותו.

המלך ביקש הסבר מהקרדינל דה רוּאָה, וזה המציא מכתב ממארי- אנטואנט ובו אישור שהיא קיבלה את התכשיט. התברר שהמכתב זויף בידי נוכלת, ששילמה לאישה מפוקפקת שחיקתה את המלכה בפגישה הלילית, ואחר כך לקחה לעצמה את הענק. הקרדינל נאסר ונשפט בפרלמנט של פריז, וזוכה לאחר שהוכח כי הולך שולל על ידי נוכלת. מארי-אנטואנט הכריזה שהיא חפה מפשע, ואולם אפילו אלה שהאמינו לה היו מוטרדים מאוד מהעובדה שכל גבר יכול להעלות על דעתו שהמלכה תקנה ענק בחשאי, ותיפגש איתו אחרי רדת החשכה כדי לדון בכך, כמו פרוצה שמשוטטת בצללים. העיתונים עבדו שעות נוספות בפרסום קריקטורות שהתקיפו את האישה שהורסת את המדינה בדרישותיה למוצרי מותרות. היא וארמונה העצום והמנקר עיניים בוורסאי היו לשעיר לעזאזל של המצוקה הכלכלית של צרפת ועוצמתן האדירה של אוסטריה והמדינות הגרמניות. כשז'וזפין הצטרפה למסע הציד, "פרשת ענק היהלומים" עדיין פילגה את אנשי החצר.

החצר הצרפתית הייתה שנואה בפריז, אבל בפונטנבלו הכול נשכח והחבורה התמסרה לחגיגות. היו שם זוהר, טקסיות ומסורת של חיזור ואבירות ביחס אל גברות. השיירה הענקית של אנשי החצר ביקשה לה נשים צעירות ויפהפיות, והרוזנת דה בוארנה הייתה מושלמת.
ז'וזפין הוזמנה למפגשי ערב, לנשפים, לקונצרטים ולמסיבות רעים שערכו אנשי חצר. היא נהנתה מהחברה הזוהרת, מארוחות הבוקר המפוארות שנערכו בצֵל העצים ומהמולת סוסים דוהרים. נסערת כולה מהיותה חלק ממסע הציד ונרגשת מהקרבה לחוגי המלכות, היא חזרה הביתה לא פעם ספוגת מי גשם, קורנת מהפעילות ולהוטה לחזור לשם. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלה מאז הגיעה לצרפת, להנאה נטולת דאגה. אבל לחירות כזאת היה מחיר. היא הייתה זקוקה לכסף למימון שמלות, תכשיטים ואירוח, וגם לביקורים בפריז. בלי בעל או משפחה, הייתה רק דרך אחת לאישה יפה להשיג כסף. ז'וזפין גמרה אומר לנצל את נעוריה. כיוון שהשתוקקה נואשות להשיג את "ההנאות היקרות של התקופה", כפי שכתבה ידידה אחת, היא מצאה ש"הופעתה המושכת מַקנה לה יתרונות מסוימים". חברה מנומסת לא עניינה אותה, והיא אמנם "התריסה בגלוי נגד המוסכמות החברתיות". הרוזנת שיחקה משחק מסוכן.

היא התחילה לפתח תלות בטוב לבם של ידידים ג'נטלמנים קשישים, כמו הבנקאי דֶני דה רוּז'מאן, שהזמין אותה להישאר איתו בפריז. היא טיפחה קשר עם שבלייה דה קוּאַני שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה ונשוי לרוזנת דה קרֶנֶה. גברים בגילה היו בעיניה קשים ותובעניים. ג'נטלמנים קשישים יותר פינקו אותה, העריכו את קסמיה, נתנו לה מתנות נאות של תכשיטים ושילמו בעד הזמן שבילו איתה.

ב-1786 הייתה ז'וזפין עסוקה בבזבוז כספיהם של גברים עשירים, אבל הארץ שהיא אימצה לה זה לא כבר עמדה על סף פשיטת רגל. הממשלה לא יכלה ללוות עוד. שר האוצר ביקש מהמלך לכנס את "אספת הנכבדים" - 144 אצילים, אנשי כנסייה וממשל - ולהודיע להם שיש להעלות את המסים. ה"אספה" דרשה שתוקם ועדה מפקחת על הכספים, גוף שיהיה חף מכל גורם מטעם הממשלה המלכותית. המלך הגיב בפיזור ה"אספה". הממשלות המחוזיות וזו של פריז הכריזו שרק אספת המעמדות (états généraux) שלא כונסה מאז 1614, תוכל לאשר דרישות כאלה.

האצולה המשיכה, שמחה וטובת לב, ללכת בדרך ההוללות. בתוך כל זאת קיבלה ז'וזפין החלטה חטופה לנסוע למרטיניק. דני דה רוז'מאן הלווה לה 6,000 ליברות, 1,000 נוספות היא לוותה מדודתה, מכרה כמה מנכסיה וקנתה לעצמה, לאורטנס ולאפמי כרטיסי נסיעה על סיפונה של ה"סולטאן".

זה לא היה זמן טוב לעזוב את צרפת. אז'ן היה אמור להגיע לביקור הקיץ שלו, אֶדמי לא הייתה בקו הבריאות ולהן ציפה מסע הפלגה בעונת ההוריקן ובים שורץ אוניות בריטיות עוינות. אורטנס הכריזה אחר כך שאמהּ חשבה על "אמהּ שלה המזדקנת, שהיא קיוותה לראותה עוד פעם אחת אחרונה." ז'וזפין רצתה גם לממש כספי הכנסה מנכסיה שם. אבל מסעה היה כרוך ביותר מכסף ורגשי משפחה. היא הייתה פילגשם של כמה גברים, וככל הנראה נמלטה, כי השערורייה התלהטה והיא החליטה שמוטב שתיעדר זמן-מה. היא ידעה שאם רמזים בלתי-רצויים יגיעו לאוזניו של אלכסנדר, הוא עלול להפיץ עליה שמועות פוגעניות ואולי אף לנסות לקחת את אורטנס. אחרי שנה של חיים בסביבת חצר המלכות הצרפתית היקרה עד כלות, שקעה ז'וזפין בחובות ובצרות והייתה צריכה להימלט.

ה"סולטאן" הגיעה ב-11 באוגוסט 1788. ז'וזפין שמחה לראות את משפחתה ואת העבדים שהמתינו לה בלה פאז'רי, ובהתחלה היא ישבה בשקט באחוזת המטע. אורטנס הקטנה הסתגלה בקלות לתפקיד של grand dame. יום אחד היא מצאה כמה מטבעות נחושת וחילקה אותם בין העבדים, וספגה נזיפה מסבתה על כך שהיא מתנשאת עליהם והיא עדיין רק ילדה. כעבור שנה החלה ז'וזפין לבלות יותר בנשפים ובקבלות הפנים בפור-רויאל, ורכבה בגאון על היוקרה שרכשה לעצמה בפונטנבלו. היא כתבה לדודה אֶדמי וביקשה שתשלח לה תריסר מניפות ושמלת נשף ממוסלין.

במרטיניק גברה התסיסה החברתית. העבדים ראו עיתונים, שמעו דיבורים על עבדים משוחררים וצותתו להסתודדויות של אדוניהם. הם גם שמעו שאמריקה נמצאת בתהליך של ביטול העבדות, שברחבי אירופה מתנהלים ויכוחים סוערים על אמנציפציה. עד מהרה נפוצה ספרות נגד העבדות ברחבי הקריביים. השחורים המשוחררים של מרטיניק הקימו ועדות שדרשו שוויון עם הלבנים.

ב-31 באוגוסט 1790 פרצה התקוממות עבדים בסן-פייר, והפכה למרידה לאחר שלבנים מקופחים וחיילים מנושלים הצטרפו לשורות תנועת המחאה. המהומות התפשטו, ועד מהרה הייתה פור-רויאל שרויה באנדרלמוסיה. דודהּ של ז'וזפין נלכד והעבדים השתלטו על המבצר. היא החליטה שהיא ואורטנס יעזבו מיד. יחד עם אפמי הן נחפזו לנמל ועלו על סיפונה של ה"לה סנסיבּל". אגב מרוצתן נחת פגז של תותח במרחק מטרים ספורים מהן.

ז'וזפין הפליגה למסעה הארוך בחזרה דרך האוקיינוס האטלנטי, ואת כולו עשתה בעל כורחה בבגדים מאולתרים מאריגים שמצאה בחנות האונייה. העבדים הובסו זמן לא רב אחרי כן. מנהיגי המרד הולקו למוות בפומבי, וראשיהם שופדו על עמודים שהוצבו סביב האי. אבל זרעי השינוי כבר נזרעו. מרטיניק לעולם לא היה עוד מה שהיה.

גם צרפת השתנתה לעד בתוך שנתיים בלבד. עולמה של ז'וזפין התהפך על פיו.

 

מתוך: "ז'וזפין", מאת קייט ויליאמס. מאנגלית: צילה אלעזר. "כתר", 2016

תמונה ראשית: מתוך "הכתרת נפוליאון", ז'אק לואי דויד (1805-1807), מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: ויקיפידה

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קייט ויליאמס.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הנחותה שבמופקרות העולם