הנמרים ביום העשירי

היערות נסעו והתרחקו מהנמר הכלוא בכלוב, אולם הוא לא יכול היה לשכוח אותם. הוא נעץ מבטו בכעס באנשים שסבבו את כלובו כשעיניהם מתבוננות בו בנינוחות וללא פחד. אחד מהם דיבר בקול שקט, בנימה מצווה, ואמר: "אם אתם באמת רוצים ללמוד את המקצוע שלי, מקצוע האילוף, אסור לכם לשכוח אף לא לרגע שקיבתו של יריבכם היא מטרתכם הראשונה. אתם עוד תראו שזה מקצוע קשה וקל בעת ובעונה אחת. הביטו עתה בנמר הזה. זה נמר בעל מזג רע, שחצן ומלא גאווה על חירותו, כוחו ועוצמתו, אבל הוא ישתנה, ויהפוך עדין, רך וצייתן כמו ילד קטן. שימו לב מה יקרה בין מי ששולט באוכל לבין מי שאינו שולט בו, ולִמדו".

האנשים מיהרו לומר שהם יהיו תלמידים מסורים למקצוע האילוף. המאלף חייך בשביעות רצון, אחר כך פנה לנמר ושאל בטון מלגלג: "מה שלום אורחנו היקר?".

אמר הנמר: "הבא לי אוכל, הגיעה שעת הארוחה שלי".
השיב המאלף בפליאה מעושה: "אתה, האסיר שלי, מצווה עליי? איזה מין נמר מצחיק אתה! עליך להבין שאני היחיד כאן שיש לו זכות לחלק הוראות".
אמר הנמר: "איש אינו מצווה על הנמרים".
ענה המאלף: "אבל עכשיו אינך נמר. ביערות אתה נמר, אולם עכשיו בכלוב אתה בסך הכול עבד המציית לפקודות ועושה כרצוני".
התפרץ עליו הנמר: "לעולם לא אהיה עבד של אף אחד!".
אמר המאלף: "אתה חייב לציית לי, מפני שברשותי האוכל".
ענה הנמר: "אינני רוצה את האוכל שלך".
השיב המאלף: "אם כך, רְעב ככל שתרצה, אינני מכריח אותך לעשות דבר שאינך רוצה".
והוסיף ואמר לתלמידיו: "אתם עוד תראו איך הוא ישתנה – ראש מורם אינו משביע קיבה רעבה".

והנמר רָעַב, ונזכר בעצב בימים שבהם שעט כרוח, ללא כבלים, משחֵר לטרף.

למחרת הקיפו המאלף ותלמידיו את כלוב הנמר, והמאלף אמר: "אתה לא רעב? אתה בוודאי רעב, רעָב מכאיב ומייסר. אמור שאתה רעב, ותקבל כמה בשר שתרצה".
הנמר הוסיף לשתוק, והמאלף אמר לו: "עשה כדבריי, ואל תהיה טיפש. הודֶה שאתה רעב, ותשבע מיד".
אמר הנמר: "אני רעב".
המאלף צחק ואמר לתלמידיו: "הנה, הוא נפל למלכודת, שממנה כבר לא יינצל".
המאלף נתן את ההוראה, והנמר קיבל בשר בשפע.

ביום השלישי אמר המאלף לנמר: "אם היום אתה רוצה לקבל אוכל, עשה מה שאומר לך".
השיב הנמר: "לא אציית לך לעולם".
אמר המאלף: "אל תהיה פזיז, בקשתי פשוטה מאוד. הסתובב בכלוב, וכאשר אומר לך 'עמוד', עליך לעמוד".
אמר לעצמו הנמר: "זוהי באמת בקשה חסרת משמעות, ואין זה ראוי שאהיה עקשן וארעב".
המאלף צעק בנימה קשוחה ומצווה: "עמוד!".
בו ברגע הנמר קפא על מקומו, והמאלף אמר בשביעות רצון: "יפה".
הנמר שמח ואכל ברעבתנות, בשעה שהמאלף אמר לתלמידיו: "תוך ימים הוא יהפוך לנמר מנייר".

ביום הרביעי אמר הנמר למאלף: "אני רעב, בקש ממני לעמוד".
אמר המאלף לתלמידיו: "הוא כבר החל לאהוב את פקודותיי".
אחר כך פנה לנמר ואמר: "לא תאכל היום אלא אם תחקה את יללת החתולים".
הנמר כבש את עלבונו, ואמר לעצמו: "אשתעשע ואחקה את יללת החתולים".
הנמר ניסה לחקות את יללת חתולים, אך המאלף הזעיף את פניו ואמר בתוכחה: "החיקוי שלך גרוע. האם אתה מחשיב שאגה ליללה?".
הנמר חיקה את יללת החתולים בשנית, אולם המאלף נותר זעוף-פנים ואמר בבוז: "שתוק. שתוק. החיקוי שלך עדיין גרוע. אותיר אותך היום להתאמן על יללת החתולים, ומחר אבחן אותך. אם תצליח תאכל, ואם לא תצליח, לא תאכל".
המאלף התרחק מכלוב הנמר בצעדים איטיים, ובעקבותיו תלמידיו, מתלחשים וצוחקים.
הנמר קרא ליערות בתחינה, אבל הם היו רחוקים.

ביום החמישי אמר המאלף לנמר: "אם תחקה את יללת החתולים בהצלחה, תקבל חתיכה גדולה של בשר טרי".
הנמר חיקה את יללת החתולים, והמאלף מחא כפיים ואמר בשביעות רצון מלאה: "גדול! אתה מיילל כמו חתול מיוחם".
והוא השליך אליו חתיכה גדולה של בשר.

ביום השישי, אך התקרב המאלף לכלוב הנמר, וזה מיהר וחיקה את יללת החתולים, אולם המאלף נותר זעוף-פנים. אמר הנמר: "הנה חיקיתי את יללת החתולים".
אמר המאלף: "חַקֵּה את נעירת החמור".
אמר הנמר בסלידה: "אני הנמר, שחיות היער חוששות מפניו, אחקה את החמור? אמות ולא אבצע את פקודתך!".
המאלף התרחק מכלוב הנמר מבלי לומר מילה.

ביום השביעי ניגש המאלף אל כלוב הנמר נינוח, בפנים מחייכות, ואמר לנמר: "האינך רוצה לאכול?".
אמר הנמר: "אני רוצה לאכול".
אמר המאלף: "הבשר שתאכל – יש לו מחיר. נְעַר כמו חמור, ותקבל אוכל".
הנמר ניסה להיזכר ביערות ולא הצליח, וניסה לנעור בעיניים עצומות. אמר המאלף: "נעירתך אינה מוצלחת, אבל אתן לך חתיכת בשר מתוך רחמים כלפיך".

ביום השמיני אמר המאלף לנמר: "אתחיל לשאת נאום, וכאשר אסיים מחא כפיים בהתפעלות".
אמר הנמר: "אמחא כפיים".
החל המאלף לשאת את נאומו ואמר: "אזרחים, בנסיבות רבות בעבר הבהרנו את עמדתנו ביחס לכל הסוגיות הגורליות. העמדה התקיפה המפורשת הזאת לא תשתנה, יהיו אשר יהיו מזימותיהם של הכוחות העוינים, ובאמונה ננצח!".
אמר הנמר: "לא הבנתי מה אמרת".
אמר המאלף: "עליך להתפעל מכל מה שאני אומר ולמחוא כפיים בהתפעלות".
אמר הנמר: "סלח לי. אני בור ועם הארץ, אנאלפבית, ודבריך נשגבים. אמחא כפיים ככל שתרצה".
הנמר מחא כפיים, והמאלף אמר: "אני מתעב צביעות ושונא את הצבועים, היום תיענש ולא תקבל אוכל".

ביום התשיעי בא המאלף, ובאמתחתו צרור עשבים. השליך אותו לנמר ואמר: "אכול".
אמר הנמר: "מה זה? אני מאוכלי הבשר".
השיב המאלף: "מהיום לא תאכל אלא עשב".
כאשר גבר רעבו של הנמר הוא ניסה לאכול את העשב, אך טעמו דחה אותו, והוא התרחק ממנו בסלידה, אולם לבסוף שב אליו והחל להתרגל אט אט לטעמו.

ביום העשירי נעלמו המאלף, תלמידיו, הנמר והכלוב. הנמר הפך לאזרח, הכלוב לעיר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "נמר מנייר," אוסף סיפורים מאת זַכַּרִיא תאמֵר, תרגם מערבית, ערך והוסיף מבוא: אלון פרגמן, סדרת ושתי לפרוזה בעריכת עדי שורק, הוצאת רסלינג

תמונה ראשית: נמר לבן. תצלום: ג'יימי טרנר, unsplash.com

Photo by jamie turner on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זַכַּרִיא תאמֵר.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הנמרים ביום העשירי