הנערה האירית

היה ערב חשוך. חשוך למדי היה גם בתוך הפאב, או כמו שהאירים קוראים לו פּוּבּ. על הבמה ניגנה להקה מקומית מוזיקה אירית שמחה וקופצנית. הערב זחל לתוך הלילה. הזמן זז ונמדד במספר כוסות הגינס, השחורה והמרה, שנערמו על השולחנות. ישבתי ליד שולחן, עם בת־זוגי מהארץ, שתיתי הרבה והתבוננתי סביבי.

הייתי נוח עם עצמי. הצלחתי להתמזג ואפילו להעלות על פניי חיוך אווילי של אין מחר. ואז נתפסו עיניי בפניה של נערה אירית בת עשרים בערך, אולי קצת יותר. היא ישבה במרחק שני שולחנות מאיתנו. מימינה ומשמאלה ישבו נערים ונערות, אירים גם הם — חבורה ססגונית, קולנית, צוהלת. אבל היא, הנערה האירית ההיא, לא השתתפה בחגיגה. לא שתתה, לא דיברה ולא צחקה.

אני לא זוכר את צבע השיער שלה — עולה במוחי, להרף עין, שהיא הייתה אדומת שיער, כמו רבים מהאירים. אבל האדום הזה לא מסתדר לי עם ההבעה שלה. אולי השיער היה בצבע נחושת. גם זה צבע שיש לו אחיזה בארץ הזו; הבעה שהסעירה אז את רוחי. היו לה פנים מאוכזבים. כאילו אמרה: לא, זה לא מה שישביע את רעבוני, או כאילו אמרה לא, זה לא מה שיניח את דעתי. צריך לדייק ולומר, האכזבה לא ניכרה בעיניים שלה. עובדה: איני זוכר אותן. חככתי בדעתי, שוב רק להרף עין, שמא היו לה, כמו לרבים מבני עמה, עיניים חומות בהירות, ירוקות או כחולות אפורות. אבל, עוד פעם, בשל המבע שלה,הכבד, השקוע, הנפול, נראה לי שעיניה היו חומות כהות. האכזבה המרה שלה, שהתקיימה בתואם עם טעם לענת הגינס, ניכרה בעיקר בזוויות הפה שלה. היה לה פה סמיילי הפוך. קצות השפתיים נטו מטה, כאילו נכנעו, לאחר מאמץ, לחוק הכובד.

Her eyes made Gabriel feel awkward. He Shrugged his shoulders and said:

“How do I know? To see him, perhaps.”

She looked away from him along the shaft of light towards the window in silence.

“He is dead,” she said at length. “He died when he was only seventeen. Isn't it a terrible thing to die so young as that?”

אני הסתכלתי בה מהופנט. הדבר היחיד שעלה וחזר ועלה בראשי באותם רגעים ארוכים, באותו מקום שהרגיש כמו סוף העולם, הוא שהייתי עושה כל דבר, ממש הכול, כדי להפוך את הכיוון של קצות השפתיים שלה. שתחייך קצת, שתראה גם קצת ורוד, שתרגיש שלא הכול חרא.

הרבה זמן חשבתי שאין לי מושג מאיפה העניין הזה של להפוך את כיוון השפתיים התחיל אצלי. וכבר נטשתי את המחשבה על זה ובעקבות כך גם את הרשימה הזאת. אבל פתאום נזכרתי. הוריי נהגו לשחק קלפים, בעיקר בערבי שבתות, עם עוד כמה זוגות מאזור רמת גן. זו הייתה חבורה מגוונת וססגונית למדי. כמעט כולם מהגרים. היה זוג, גבר ואישה יהודים, שנולדו בעיראק. הוא היה כבאי שסיפרו עליו כל מיני סיפורים, לא מהסוג ההרואי. היא הייתה אישה נאה, אצילית, אני זוכר את התסרוקת שלה, את שפתיה ואת חיתוך דיבורה הכובש, ולא פחות את הירקות הכבושים שלה המופלאים, ובהם גם קליפות אבטיח וענבים ירוקים. היה זוג מפולין. שמשון ושרה. הוא היה נהג משאית, לילנד אדומה, ואיתו נסעתי לכל מיני מקומות מרתקים בארץ. הוא היה איש דתי, איש "חרות", כמו כל בני החבורה הזאת, שרובם גם גרו ב"שיכון חרות" ברמת גן. היו שם גם שלושה גברים, אחים, ילידי הארץ. אחד מהם, מת צעיר. הוא היה איש מקסים. גובהו ורוחבו היו כמעט זהים. איש ענק, שסיפר לי על ילדותו ביישוב בעבר הירדן, ועל מסעותיו עם אביו לביירות ודמשק. הייתה לו אישה פיצפונת, יקית. מתוקה. והיו עוד שני יקים, בעל ואישה. שגם אותם חיבבתי מאוד. והייתה להם בת גדולה ממני בכמה שנים שקל היה להתאהב בה.

והיה עוד זוג. הוא היה איש נאה. אתלטי. כחול עיניים. היא הייתה אישה עם עיניים שחורות ומבט חודר. אין לי מושג במה היא עבדה. היא דיברה עברית, משובחת יותר משל כל היתר, והייתה משכילה מאוד. איכשהו, אני לא יודע בדיוק איפה הזדמן לי להיווכח בזאת — היא נקלטה במוחי כמי שפותרת כל הזמן תשבצים. מחפשת ומוצאת פתרונות לאין־סוף שאלות טריוויה.

לזוג הזה היו בן ובת. את הבן אני לא ממש זוכר. הוא מת בתאונת אימונים בצבא, וכל פעם ששמו נזכר, חיוך של חמימות היה פושט באוויר. הבת הייתה דמות מסיפור אחר. קראו לה בת־שבע. היא הייתה "גדולה", בטח במושגים שלי אז. הייתי בן אחת־עשרה או שתים־עשרה והיא הייתה בת עשרים וחמש או קצת יותר. אני זוכר אותה בעיקר מהפעמים שבהן החבורה הזאת התכנסה אצלנו בבית. בפרדס. הם ישבו ב"הול" ולפעמים גם בחדר שלי — אחותי כבר לא גרה בבית. ובקיץ ישבו במרפסת וגם מחוצה לה, על מגרש החול שבין המרפסת לבין חלקת השושנים שאבי גידל וטיפח.

לבת־שבע היה חיוך סמיילי הפוך. היא הייתה יושבת ליד אמה. לא מוציאה מילה. מעשנת סיגריות בשרשרת. עיניה פעורות. פעורות ממש, אבל נדמה היה לי שלא ראתה כלום. פעם אחת, לא אשכח, היא ישבה ליד אמה ב"הול" בבית שלנו בפרדס. כולם שיחקו קלפים, שרו, זמזמו שירים, סיפרו סיפורים, צחקו בקול, אכלו ושתו ולפעמים גם נשמעו גערות. אבל היא, שתקה. ישבה ושתקה, והסתכלה ולא ראתה דבר. עישנה סיגריה אחרי סיגריה, משך שעות. ואני הסתכלתי בה אז, בפעם ההיא, מהופנט. ישבתי בחדרי, רק היא יכלה לראות אותי כל הזמן והבטתי בה. מדי כמה רגעים, אני בוש לספר, עשיתי כל מיני תנועות, גם כמה מגונות, כדי להעיר את תשומת לִבה. ולא כלום. היא הסתכלה עליי וכמו לא ראתה דבר. ניסיתי להצחיק אותה, להעליב אותה, לגרום לה לצאת מגדרה, ושום דבר. מאומה. המבט שלה, אני חייב להבהיר, לא היה מבט מאיין. אני מכיר את המבט מהסוג הזה. מבט שמסתכל עליך כאילו היית חרק או חפץ שאין בו שימוש, מבט מדוזה כזה. לה לא היה מבט כזה. היה לה מבט של ייאוש מוחלט, טוטלי, כזה שכל החיוּת נסחטה ממנו.

אחרי כמה שנים נודע לי שהיא לא תמיד הייתה כזו. להפך. היא הייתה נערה רגילה לגמרי. מה שקרה, כנראה, לפי מה שגונב לאוזני — לפעמים השפה מדויקת — היא התאהבה במישהו שלדעת הוריה לא היה מספיק ראוי לה; נדמה לי, אבל אני לא בטוח לגמרי, או שאיני רוצה להיות בטוח לגמרי, שהאי־ראוּיוּת הזו הייתה קשורה לעניין של זיווג בן־עדתי — והם, הוריה, אסרו עליה, בשל הסיבה הזאת, להתראות עמו. לא ביררתי יותר פרטים. לא ממש רציתי לדעת. הרגשתי אז שהעניין גדול על יכולת ההכלה המוגבלת שלי. גם לא ראיתי אותה יותר. אבל, היא נשארה חקוקה עמוק בזיכרוני.

שנים אחר כך, נסעתי שוב לאירלנד. לא ציפיתי לראות שוב את הנערה האירית ההיא, שאני מקווה שהחיים בכל זאת האירו לה פנים. אבל הייתי באותו אזור שבו ראיתי אותה. אותו אזור טרשי, מצולק וסחוף רוחות, עטור ביצות ואדמת כבול; מרחב "היתקליפי" שהסעיר אי־אז כל כך את רוחי. גם ביום ההוא הסתובבו שם נערות אדומות שיער וכאלה שלשערן היה גוון של נחושת. אירלנד הייתה עדיין יפה, ובכל מקום אפשר היה ללגום גינס, שחורה ומרה. אבל הקסם פג. כל כך פג שאפילו לא חשבתי שכדאי להיכנס לפאב בלילה, לשמוע מוזיקה אירית ולהתבונן. אני גם די בטוח שאפילו אם הייתי רואה את אותה הנערה באותו המקום ועם אותו החיוך, כבר לא הייתי חש שהייתי עושה כל דבר כדי להפוך את כיוון השפתיים שלה.

מתוך ״נתונים בנדידה״, מאת יגאל שוורץ. ראה אור בהוצאת ״פרדס״, 2024.

תמונה ראשית: נערה אירית בדבלין, על מה היא חושבת? תצלום: ג׳וזפה מילו