הנקודה

נקודת התצפית שלו בדרום העיר היתה מרכז עולמו. היא גם חשפה אותו לסכנות בלתי משוערות
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

סיבות שונות עשויות לגרום לפסיכותרפיסט להעלות על הכתב את סיפורו של אחד ממטופליו. לעתים הוא מבקש להבין כך טיפול שבשעתו לא ירד לפשרו כראוי, לעתים הוא מבקש להגן כך על התנהגותו כמטפל, במקרים אחרים זו דרכו להתפאר ביכולתו, ועוד כהנה. בסיפורו של יהל, מכל מקום, היתה חבויה מלכתחילה תבנית מעוררת השתאות וזו עוררה אותי לכתוב אותו. שיניתי פרטים העלולים לאפשר את זיהויו של המטופל, אך את עיקר הסיפור אני מביא כאן, ברשותו האדיבה והמפורשת, כמעט בסגנון דיבורו. הוא הסכים כי אעלה אותו על הכתב, כי להערכתו הוא עצמו היה נכשל בכך בגלל עוצמת הטראומה הנפרשׂת בו כבגד מוכתם בדם.

יום אחד הוזמן יהל להרצות בפני פורום אוניברסיטאי נכבד על זיקת שיריו של המשורר החביב עליו, הלל בהיר, לתיאולוגיה של העידן החדש. מכיוון שהרבה משירי בהיר עסקו באלוהים הוא החליט לגבש מחשבות סדורות מתוך האינטואיציות היצירתיות המובלעות בהן. בשעה היעודה התייצב מול קהל רב שישב במעין זירה מקושתת וסיפר לנוכחים על התמורות בראיית האלוהים במקרא, בנביאים ובדברי ישוע הנצרתי. שירתו של בהיר, טען, אינה מתיימרת לדעת דבר על האלוהים, אך היא מצביעה על השתבשותם של דימוייו. התלמידים שרבטו את דבריו במחברותיהם, כהרגלם, בקדחתנות אוטומטית.

בימים בהם הגה והכין את הרצאתו ניעורו בו סערת נפש גדולה וגם פחד וחרדה. לפתע סיכם לעצמו בבהירות כי האל המקראי הוא נרקיסי וזעפן כסוּלטן הלוקה בהיבריס פרוע, וכי דימוי זה הוא בדיה מסוכנת לא רק לאדם, אלא בעיקר לאל עצמו. הצגתו של אלוהים בתבנית אנושית כה דלה באמפתיה ובחמלה ניגעה את דימויו בסוג של טומאה. הוא זכר איך הבדיה הזאת חדרה בילדותו לתודעתו הרכה והתמימה ויצרה בה אזור של אימה. הוא ירא יום יום, בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך, מפני מידת הדין של האל הזעפן והנקמן, שמידת החסד טרם התפתחה בו כיאות. הרעיון שבני עמו רדופים במשך דורות, למעשה במשך אלפי שנים, על ידי האל שהם עצמם יצרו, ושהוא עצמו עודנו נתון לפחדים עמומים, מודעים ולא מודעים, מפני האל הזה - המם אותו. הרי זאת טעות נוראה ומכרעת, שתוצאותיה מתגלגלות והולכות ככל שהזמן משתרע במרחביו. בריות הכפופות לאל הנתפס כמי שמעניש בחומרה נוראה את החוטאים לו הן בריות קשות וקנאיות כאל הזה עצמו והן מביאות על עצמן אסונות וחורבן. אנשים כאלה שונים לגמרי מבודהיסטים, למשל, המאמינים שכל מה שבא עליהם נובע מסיבתיות ושבכל העולמות מצויים אלי חמלה אדירים שלוחמים מהוללים מגוננים עליהם.

אין לדעת מה חוללו דבריו בנפש התלמידים. אפשר להניח כי רובם לא הניחו לדעותיו של בהיר להטריד את מנוחתם. החילוניים שבהם בוודאי מיהרו לשכוח את הדברים, ואילו הדתיים מצאו דרך כלשהי לנטרל אותם. אולי אמרו לעצמם כי משורר הוא מטבעו חתרן כפייתי ושלחתרנותו יש ערך אסתטי גרידא. אך סערת הנפש של יהל שככה רק כשבא הדיכאון ותפס את מקומה. השתררה בו אז אבלות מורכבת, שניתן להמשילה לאבל של אדם שמתו עליו הוריו הזקנים. הוא הרבה לשוטט בעיר, והיה לנווד בודד ברחובותיה. כדרכו הגיע אל 'הנקודה הדרומית' שבתחנה המרכזית הישנה והמפויחת, אשר משכה אותו כמגנט מסתורי. שם נעמד במה שהגדיר לעצמו כ"עמידת הכיסוף הקפוא", או הסתובב במקום כתן הכלוא בכלוב קטן. כך עשה גם בערב יום השואה, כשהחנויות והמסעדות נסגרו והתחנה החשוכה הוצפה בפועלים זרים שנהו אחר בירה וזונות. את הבירה ניתן היה לקנות בחנויות שהוגפו מבחוץ ואילו הזונות לא נחו לרגע. האחרים הסתובבו לפני בתיהם ופטפטו עד שהתכנסו בחדריהם הצפופים.

לפתע, בתוך זרם הבריות הזר והמעורב שהתנהל על המדרכה המזוהמת, לכד מבטו בחור יפה מראה, בעל חזות מזרחית, שצעדו גמיש ועיניו גדולות וכהות. פניו החיוורים בלטו מאוד על רקע שערו השחור, שירד עד כתפיו, למרות שהשעה כבר היתה חשוכה והערב כיסה את העיר והארץ ואת מחציתו של העולם. הבחור הציץ לתוך עיניו והבין מייד את מבוקשו ואת התשוקה הרובצת בקרקעיתן. הוא נעצר בקצה המדרכה, במרחק קטן מ'הנקודה' והמתין שם. יהל, שידע מדוע נעצר התקרב אליו באיטיות מהססת. ייתכן אפילו שהוא זונֶה, אמר בלבו. מעולם לא סמך יתר על המידה על האינטואיציה שלו – כל אינטואיציה, נהג להטיף לעצמו, צריכה הוכחה. הבחור נשאר עומד במקומו, כשמבטו נעוץ בעיניו של יהל. יהל הציג את עצמו כשמבטו גולש לעבר מפשעתו של הבחור, מסמן כך בבירור את כוונתו והבחור החזיר, במבטא רוסי משונה: "נעים לי מאוד, אני אלי". לא ייאמן, אמר לעצמו, באורח פלא, ממש לאחר ההרצאה על האלוהים, נקרה על דרכי שם האלוהים כקניינו הפרטי של המאמין. הרי 'אלי' פירושו האל שלי.

הם החלו לצעוד זה לצדו של זה. תחילה שתקו ואחרי שחשו אחד את השני מבעד לשתיקתם סיפר יהל לאלי בפשטות ובקיצור על ההרצאה על האלוהים שנשא קודם, ועל צירוף המקרים שבפגישתם. הסיפור לא עניין את אלי כלל ועיקר. גם העובדה שהאדם ההולך לצדו מרצה באוניברסיטה בפני סטודנטים לא עשתה עליו רושם. הוא הוליך את השיחה לענייני מין וטען שאינו מנוסה אך מתחשק לו להתנסות. הוא ביקש מיהל לא לצפות להרבה, כי הוא ביישן ועצור ואינו מסוגל עדיין לעשות "הכול". למשל, אינו מתנשק או מוצץ ואינו מזדיין. הסייגים הללו העיבו במקצת על תשוקתו של יהל. כבר לא נותרה בו סבלנות לסקס מגושם וחלקי, להנחיות ולהפצרות.

התברר שאלי עלה מבוכרה ויופיו שייך לנוף שעל דרך המשי. הוא פיאר באוזניו את יפי מסגדיה של בוכרה, אבל מיהר לסטות מן הנושא כשהוא מבקש לברר איך יהל מסתדר בחיים – כלומר בענייני עבודה ופרנסה. יהל שקלט את עניינו של הבחור בכסף, הציג את עצמו במתכוון כבעל אמצעים, אך נרתע מלהזמין אותו לביתו וניסה לברר בדרכי עקיפין אם אלי מצפה לאתנן. "יש כאלה שעושים סקס כדי להשיג כסף", אמר אבל אלי ענה מייד כי הוא עובד כמלגזן בתנובה ומתפרנס יפה ואפילו עוזר לאמו האלמנה, עמה הוא חי. הם המשיכו בשיחת ההכרות שלהם כשהם נודדים ברחובות המפויחים והמזוהמים של אזור התחנה הישנה. לאט לאט גברה עייפותו הנפשית של יהל על חשדנותו והוא הזמין את הבחור לביתו. בתוך זרם הזרים שחלפו על פניהם כבר נרקמה ביניהם מעין ידידות, שהרי התשוקה יוצרת במהירות קרבה מדומה. ידידות מיידית זאת הקלה ביהל את המכאוב שיצר בו המון הזרים שסביבו, שהיו לדידו בריות החיות על פי תהום, שמתח של מאבקי שרידה דרך את גופם ונפשם.

במבט לאחור ברור כי הסכנה הכרוכה במפגש כזה פיתתה אותו. החשדות שניעורו בו מלכתחילה היו צריכים למנוע ממנו התקרבות כלשהי לאלי. התנסויותיו וסיפורים שקרא בעיתונים לימדו אותו מהן הסכנות האורבות לו והוא פיתח כנגדן שיטת סינון קפדנית: אם עלו בו חשדות כלשהם - עליו להימנע מהחשוד. חשד כמוהו כוודאות - כך נזהרים. בד בבד, לתהום הנפשית שרחשה בו היו דעות משלה. היא הסיטה אותו עד מהרה אל מחוזותיה של האלוהות היוונית, אחרי שזו המקראית, הקמאית-שורשית, הודחה בקלון ממעמדה, כשגיאה שבטית מרה בהבנת טבעו של האל. צלמה של האלוהות היוונית - אשר מעולם לא נוסחה במפורש על ידי היוונים עצמם, למרות עיסוקם הבלתי נלאה במיתולוגיה ומטאפיזיקה – היה נער אתלטי עירום שגופו חלק כשָיש הממורק שבו גולף, הסימטריות שלו מושלמות ויופי העצום מקנה לו זוהר מטאפיזי.

מטבע יחסיהם של ההפכים, נעריות זאת נושאת עמה את נוכחותו של הזמן המכלה, את המוות עצמו ואת משאלת המוות. האידיאליזציה של העלומים מדחיקה את החרדה מפני החלופיות הבלתי נמנעת, מפני הזמן המאכל. אפשר אפוא לומר כי עיניו הגלויות של יהל ראו את אלי כגוף עלומים נעלה, כמעט אלוהי, אותו שב וביקש למצוא בכל נער, עלם ובחור. אבל עיניו הסמויות הבינו כי בנער הזה נוכח קשיש עתיק, הנושא עמו באשר ילך מגל או חרמש. עם זאת, אפשר שהתהום הלא מודעת שבנפשו חיפשה את האל שאיבדה באחרונה ואלי היה לדידה האל העברי הנורא אשר הוכחש ובוטל בגלל הדופי שהוטל בו. בתהום הלא-מודעת הסתחררו מערבולת ובלבול.

בבית לא התרחש ביניהם הרבה. אלי השתעשע בשלט הטלוויזיה וכך ראו שניהם כמה תמונות מסרט המתעד מחנה השמדה, ששודר לרגל יום השואה. יהל מיהר להחשיך את המרקע, כשבמוחו מבליחה להרף עין יצירתו המונומנטלית של ריכטר 'האטלס' בה הוצגו, בין השאר, תצלומי פורנו ליד תצלומים ממחנות ההשמדה. הם ניסו להתקרב אבל לא ממש הצליחו וכך לא התלקח ביניהם דבר. לבסוף יהל אונן לאלי והביאו לכלל פליטה כשאצבעו חודרת בנחישות אך גם ברגישות אל חורו הלח. הנאתו של יהל מהמגע ביניהם היתה מועטת. "אם אתה רוצה שהקשר בינינו יימשך", אמר לאלי, "תצטרך להיות יותר אינטימי ויותר מתייחס". אלי אמר שהוא לא יודע אם הוא מסוגל לכך, אבל לפני שהסתלק ביקש במפתיע מיהל שיראה לו את אחד הספרים שכתב. אחרי שדפדף בו קצת, ביקש לקבל את הספר עם הקדשה וחתימה, לזכר הפגישה ביניהם. יהל השיב - מתוך אינטואיציה שגאתה בו - בתקיפות רבה, כי לא ייתן לו שום ספר ולא יכתוב הקדשה, כי בעצם הם עדיין לא מכירים זה את זה. ממש ליד הדלת חיכתה ליהל הפתעה נוספת: אלי הוציא מכיסו את הארנק והציג לו תמונה שהייתה שמורה בו. "תראה את גרגורי, החבר שלי. בלונדיני. נכון יפה. יש לו מלא שרירים. אולי נבוא לבקר אותך יחד. תכיר אותו". יהל השיב בנחרצות כי הוא רוצה בקשר רק עם אלי, וההמשך תלוי בהתפתחות האינטימיות ביניהם.

אלי טלפן אליו אחרי כמה ימים. יהל הזמין אותו לביתו כי הניח שהחליט להתקרב אליו ולכן הוא מבקש לחזור ולהיפגש. גם הפעם לא הצליחו להתקרב ויהל הבין כי אלי לא יניח לו לחבקו ולנשקו ומרחק קריר ומיוסר וחסר תקנה נמתח ביניהם. למעשה רצה לבקש ממנו כי יסתלק מייד, אבל נזהר שלא לפגוע בו. הוא הציע אפוא שיֵרדו יחד לטייל בסביבה אחרי שיתקלח. היה לו צורך דחוף להיטהר ממפגשם בסבון ובזרמי מים והוא נכנס למקלחת כשהוא מקשיב בדריכות מבעד לצלילי המים למעשיו של אלי. הוא שמע אותו ניגש לארון הספרים שבמסדרון הסמוך למקלחת ונעצר שם. מעניין מה הבחור הנבער הזה, שבקושי קורא עברית של עיתוני ערב, מחפש בספרים. חשד ודאגה ניעורו בו אבל כשיצא לא מצא לכך סיבה. אלי ישב בכורסה ועיין בקטלוג של פסלים המוצגים במוזיאון של דלפי, שכלל גם את פסלו המנומש של אנטינאוס, אהובו הנודע של הקיסר אדריאנוס. יד הגורל שלפה דווקא את הספרון הזה מתוך הספרייה הגדולה. אלי שאל על הקטלוג, יהל הסביר משהו על אדריאנוס ואנטינוס והמשיך בחדר המדרגות על אדריאנוס ור' עקיבא ומייד יצאו לרחוב. הם טיילו קצת ונפרדו זה מזה בקרירות.

אבל פרידתם הסופית התרחשה רק בפגישתם הבאה ובמידה מסוימת לעולם לא תתרחש – כי כאשר פרידה נחקקת בזיכרון או דבֵקה בו אפשר לראותה כפרידה המושהית לתמיד. חלף שבוע ולמרבה הפלא אלי טלפן שוב. "אפשר לקפוץ?" שאל, "אני בסביבה". יהל התרגש קצת כי פירש את פנייתו של אלי כעדות ברורה לעניין אמתי בו ולהתקשרות מסוימת. כבר על סף הדלת הבחין יהל ביופי העז הקורן ממנו. כך, חשב, נראים אנשים שהורמוני התאהבות סוערים בהם או כאלה הנתונים להשפעתו של סם. הם פטפטו מעט ועוד בטרם נגעו זה בזה נשמע צלצול בפעמון הדלת. יהל אמר שאינו ממתין לאף אחד אבל אלי דחק בו לראות מי המצלצל.

כשהציץ מבעד לעינית ראה את הבחור מהתמונה בארנק של אלי. בעודו מתלבט אם לפתוח אחז בו אלי מאחור ופתח את הדלת בידו השנייה. מייד לאחר שגרגורי נכנס וסגר אחריו את הדלת התחילו הוא ואלי לחבוט ביהל באגרופים ולבעוט בו בעיטות נמרצות. אלי מלמל שוב ושוב, "יה מניאק, יה הומו". בידיו של גרגורי היה סרט-דבק והוא ניסה להדביק אותו על פיו של יהל, אבל הדבר לא עלה בידו בגלל שיהל טלטל את ראשו לצדדים וצרח וזעק כדי להפחיד את מכיו. הוא הניח כי יחששו מהשכנים, שאולי ישמעו אותו ויזעיקו שוטרים. כאשר נואש גרגורי מסתימת פיו של יהל בסרט הדבק, החליט לגרום לו לאבד את הכרתו. הוא הפיל אותו, לחץ על אחת מעיניו לחיצה חזקה ובעט ברקתו בנעל כבדה. אבל יהל לא התעלף אלא דווקא התעשת. תחילה הגיב למכות בפאסיבית משונה, כמעט התאבדותית, אך בהדרגה התגבשה בו נכונות להיאבק על חייו ולא רק לזעוק. הוא קם וביקש להכות במכיו. כשאלה הבינו שהוא מתעשת מן המהלומות שספג החליטו לוותר ולהימלט. הם צעקו בחללו של חדר המדרגות "משטרה, הזמינו משטרה", כדי שאיש לא יעצור אותם.

אין מילים לתאר את הרגעים והשעות שאחרי תקיפה מעין זו. יהל לא בכה, כי לבכי יש לרוב נמען סמוי ובאותו רגע לא היה בנפשו נמען נאות שבפניו יכול היה להתייפח כדי לבטא את מצוקתו. הוא הרגיש כמי שהתעוור מסנוורים ומלמל לעצמו בלי קול "התאבדתי, התאבדתי", וניסה למזער מהר ככל האפשר את הנזקים הגופניים שנגרמו לו. הוא בחן את פניו החבולות במראה ותהה אם יעז לצאת למחרת לרחוב. אחר כך הניח קרח על מקומה של הבעיטה בראשו כדי להוריד את הנפיחות ולצמצם את כתמיו של שטף הדם הפנימי שנוצר שם. להפתעתו לא היה בו כעס על השודדים הרצחניים, וצפו בו מחשבות שהפכו אותו לאשם מכמה וכמה היבטים במה שאירע לו. תחושה מתוקה למדי של קורבנוּת הרגיעה אותו מעט. ההתקפה עליו נראתה לו בעיקרו של דבר גורלית ובעלת צביון מטאפיזי עמום. ברגש קהוי אמר לעצמו, "אני חי בזבל כי אני זבל ואלוהים זבל. העולם הוא מזללה במזבלה. לחרוזים היה צליל מנחם".

מה רצו ממנו בעצם? במבט ראשון נראתה המתקפה כגל שנאה הומופובי, אך אפשר שבנוסף גם רצו לשדוד אותו. סרט הדבק משמש לעבריינים לא רק לסתימת פיות אלא גם לכבילה. בדמיונו ראה כיצד הוא שוכב בביתו כבול וצמד הרוצחים הרוסים בועטים בו שוב ושוב. למעשה נחלץ בנס מהמשכו הנורא של התסריט שזממו.
כעבור שבוע טלפנו אליו מהבנק והודיעו לו כי הוגש לגבייה צ'ק שלו בסכום של אחד-עשר אלף שקלים, אך החתימה נראית מזויפת באופן תמים. אילו נתן לאלי ספר עם הקדשה הוא היה מיטיב לזייף אותה. מתברר כי בשעה שיהל התקלח גנב אלי את הצ'ק האחרון מפנקס צ'קים חדש שהיה מונח על אחד ממדפי הספרייה. הוא קיווה שיהל לא יגלה את הגניבה ויחסום את השימוש בצ'ק.

בהמשך נפגש עם חוקרי המשטרה ובהמלצתם החליט לא להגיש תלונה, אלא אם כן יוטרד שוב. הוא לא שש להופיע בבית משפט או לפרסם את העניין בעיתונות, וגם היתה בו חמלה מסוימת כלפי העבריינים הצעירים שתלונתו עשויה היתה לנעול אותם בכלא לשנים. מה שהטריד אותו יותר מכל היה הייאוש הרב שהתהווה בסתרי נפשו ומנע ממנו להיזהר כראוי. הוא נעשה פרנואידי מאוד למשך תקופה ארוכה, גם אחרי שהגלידו הפצעים על מצחו ושטפי הדם שתחת עיניו נספגו. לחיצתו של גרגורי על עינו יצרה בה קריש דם קטן. תחילה הוא נראה כיתוש או זבוב, אך בהמשך הצטמצם בהדרגה עד שנעלם כמעט לגמרי והיה לנקודה שחורה קטנה בשדה הראיה – נקודה עיוורת. אבל התוצאה העיקרית של האירוע היתה הסתלקותו הסופית והמוחלטת מ'הנקודה' בתחנה הישנה שהיתה לו במשך שנים לציר קיומי, ואשר בסמוך אליה פגש לראשונה את אלי. הוא לא נמנע מלבוא אליה מתוך פחד, אלא מפני שכל מה שחיכה לו שם במשך שנים כבר נחשף לפניו באורח ברור מאוד. במוחו שנחבט בידי צמד העבריינים הרוסים הוטלה אלומת האור של המודעות על 'הנקודה הדרומית'.

'הנקודה' היתה ממוקמת במעין צומת. לפאת מזרח, מעבר לכביש רחב, נשקפו ממנה בית כנסת קטן ומעין גן אשר שימש כמשתנה לעוברי אורח רבים ומקום מפגש להומוסקסואלים. בצדה המערבי ניצבו שתי חנויות: אחת מכרה ככרות לחם נפוחות ועוגות קינמון שבלוליות והשנייה היתה מכולת ששירתה בעיקר את האפריקנים תושבי האזור. בצדה הדרומי, מעבר לכביש, ניצבה חנות שמכרה מקררים משופצים, שממרחק נראו כחדשים ובצדה הדרומי הוליכו המדרכות המפויחות והרמוסות אל שוק קטן שדוכניו עמוסים בפירות וירקות. מול השוק, מעבר לכביש הרחב, הבהב בלילה לב שנחדר בחץ. גם הלב וגם החץ היו עשויים נורות זעירות, שהבהובן סימן את פעילותו של 'מכון בריאות' בו פלטו עובדים זרים את זרעם בין רגליהן של זונות בלונדיניות מחבר העמים.

טבעה של 'הנקודה' היה מעורפל במשך שנים רבות. כלום היתה זאת נקודת תצפית ממנה נחשף מרחב גדול די צורכם של המבט ושל המתבונן? או היתה זאת עמדה ממנה נראה בעצם קיר: אזור של גבולות ומגבלות?
לכאורה הייתה זאת עמדתו של הצייד: זירת מארב, ממנה יכול היה להבחין בין העוברים והשבים באחד שאחרי הכרות קצרה יבוא אתו לביתו למשכב מיני. משהבחין בַּצַּיִד היה נע לעברו במהירות בתוך ההמון הצפוף ואחרי שהשיג את תשומת לבו אותת לו את מבוקשו. לעתים קרובות התקיימה בינו לצייד שיחה בתנועות ידיים וכמה מילים: סקס, הומו, נו פרובלם. הניצודים היו לא פעם עובדים זרים, טורקים או רומנים שאוצר המילים העברי שבפיהם הצטמצם לארבע מילים: בעל בית, עבודה, כסף, שלום.

אבל ה'נקודה' היתה גם הקצה הרחוק ביותר של בדידותו או התבודדותו של יהל. שכן רוב האנשים עמם היה מתקשר מדי יום ביומו – היו מסתייגים מריתוקו אל 'הנקודה' ורואים במנהגו לצוד זרים לסקס סוג של התאבדות כפייתית ואפילו מעין ירידה לשאול. הוא התגורר בצפונה העשיר והנכבד של העיר, ועיקר פעילותו כיוצר בכמה תחומים התכוון לעולמה של העלית האינטלקטואלית, אבל נקודת התצפית ושדה הצייד שלו בדרום העיר היו הקוטב ההכרחי של חייו – 'הקוטב הדרומי'. בשולי השוליים של העיר, שכן מרכזו הסמוי של עולמו בו יכול היה לחוש עצמו משוחרר לחלוטין מציווייו השרירותיים של הסדר החברתי המגדיר אותו. מרכז עולמו היה אזור של חופש שאין לו שיעור.

כאן התפשט מזהותו החברתית והיה ל'כל אדם'. שכן, מבלי משים כמו הפך להיות אחד מכל אלה שעברו על פניו: עובדים זרים מכל קצווי העולם, עוברי אורח מיוזעים הממהרים לבתיהם באזורים אחרים, מקומיים נדכאים הנושמים מדי יום את אווירה המזוהם של העיר, הזונות המאופרות בהגזמה שעובדות ב'מכוני הבריאות' וזונות רחוב מוזנחות שנראו כמאפֵרות ישנות וסדוקות. לרגעים אפילו חווה עצמו כזונה הממתינה ללקוח. החוויה הזאת התגברה בו כאשר ממש בסמוך לנקודת התצפית שלו התמקמה זונה קשישה ומסוממת שסימנה לו כי לדידה הוא מתחרה אתה על לקוחות פוטנציאליים. זאת היתה חוויה מביכה למדי, אבל כך יכול היה לראות את עצמו באותה 'נקודה' כישוע על צלבו. כאותו איש אשר ביקש ללדת מנפשו את החמלה המוחלטת, חסד שאינו מבדיל בין צדיק לחוטא. כאיש שביקש להתנסות בכל סבלות האדם - אפילו בנפשם העיוורת והמוכה של החוטאים והנידונים – ישוע הרי נצלב עם גנבים. הזדהותו עם ישוע, אף שלא היתה נטיית לב מקורית במיוחד, הקנתה תבנית מסוימת לעולמו הרגשי המיוסר שראה בחמלה כלפי עשוקים ונדכאים ערך עליון. דומה שדוסטויבסקי וטולסטוי כאחד כתבו את נשמתו.

אלא שנקודת התצפית גם נחשפה לסכנות בלתי משוערות. במובן מסוים היתה זאת לעתים עמדתו של הַצַּיִד יותר מאשר עמדתו של הַצַּיָּד. שולי העיר היו שוליו של הסדר והחוק. תמיד אפשר היה כי אחד מאותם זרים שהוזמן לביתו אחרי הכרות קצרה בלבד ישדוד אותו, יגנוב חפץ יקר ערך, או אפילו יכה אותו מסיבה מטורפת כלשהי, כצמד הרוסים האכזר. במשך עשרות השנים בהן סיפקה לו הנקודה את חיי המין שלו אירעו לא פעם אירועים קשים, אפילו מצמררים. לעתים נתבע בתוקף לשלם בעד המגע המיני למרות שמראש סוכם אחרת ולעתים נעלמו מביתו חפצים יקרים למדי. בעיתונים דווח מדי פעם אפילו על מקרי רצח בנסיבות דומות.

מדוע נזקקה נפשו לסכנות הללו? ספק אם היה בכוחו לדעת את התשובה המלאה. אפשר כי חיים המעוגנים בסדר שלו נראו לו כתעתוע מסוכן, שסופו אסון בלתי צפוי. אפשר כי ראיית החיים כאזור הרה סכנות שתמיד עליך להתכונן אליהן בלא להירדם אפילו לחלקיק שנייה – היתה בעיניו דרך ההתקיימות הנאותה, שבחלה בכל אשליה מתקתקה. בעמקי זיכרונו היו הוריו מוּצאים להורג שוב ושוב במחנות רצח עשנים. רוצחיהם היו קלגסים שגולגולות נחקקו על קסדותיהם ואשר הבינו אך במטושטש מדוע שומה עליהם להרוג רבים כל כך. אבל נקודה זאת, המחוברת אל האין ואל ההיעדר, אל הסכנה ואפילו אל המוות, גם היתה מקור יצירתו. הוא נמנה אל אותם יוצרים שהשראתם נובעת מעומקי הרִיק. הוא כתב סיפורים מקוריים ומוזרים ושירה אוונגארדית שדיברו אל לבם של קוראים אנינים במיוחד, וייתכן שכל יצירתו נשלתה במידה כזאת או אחרת מהאין, אותו סימנה 'הנקודה'. גם כמה ממאמריו האקדמיים ניצודו ברשת שפרש שם בתוך האין.

לאחר ש'הנקודה' הסגירה ליהל את סודה יכול היה להשתמש בה כנקודה פנימית, ושוב לא היה לו צורך בנקודה החיצונית, הקונקרטית. הדרום ונקודתו היו לטריטוריה נפשית – לתהום שזוהתה בתוך ישותו, לתהום של ישותו, אותה תהום שעליה נברא העולם ואליה ישוב וייבלע.
קראתי את הטקסט הזה באוזני יהל ואחזה בו פליאה. "יותר ספרותי מפסיכולוגי", טען, "בכל אופן זאת דעתי: הנקודה היא חור - חור קוסמי. ואלי – כלומר גרסתו הפרטית של המאמין על אלוהים, או האופן הפרטי בו נגלה האל לאדם מסוים – עלול תמיד להתגלות כאסון קוסמי, כאסון אשר לא שוער מראש, ולא רק כמקור היחידי והנעלה לתנחומים ממשיים. אלוהיו של אברהם תובע ממנו להקריב את יצחק. אלוהיו של ישוע צולב אותו בין גנבים. ואלוהיו של ר' עקיבא, שהעמיד את התורה כולה על 'ואהבת לרעך כמוך', סורק את בשרו במסרקות ברזל."

הסיפור פורסם באסופה "שכנים וסוטים אחרים" מאת הפסיכואנליטיקאי מרדכי גלדמן, שראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרדכי גלדמן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"ללא כותרת" מאת יורי כץ, באדיבות גלריה גורדון לאמנות. צילום מאת אברהם היי


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הנקודה

01
דני

מצוין. ההרהור שסיפור זה העלה (שוב) אצלי - אם נצא מנקודת ההנחה האתאיסטית, שהאדם ברא את האל (מסיבות פסיכולוגיות ורציונליות רבות) ולא להיפך, העובדה שבראנו אל כזה, קנא ונוקם, כל יכול וגם אדיש לסבל, חובב קורבנות ומאיים בעונשים תמיד - מה היא אומרת עלינו, היהודים? כיצד השוני בתפיסת האל בין הדתות המונותאיסטיות מבטאת את השוני בין התרבויות שיצרו אותו? אשמח לתשובות.

02
מרדכי גלדמן

אינני פסיכואליטיקאי אלא פסיכותרפיסט בגישות פסיכואנליטיות. זהו ספר הסיפורים הראשון שלי אבל פרסמתי עד כה 14 ספרי שירה. האחרון שבהם ׳תורת הייחוד׳ יצא ב-2014 בהוצאת קשב לשירה.