הסינגולריות של שוורצשילד

ב-24 בדצמבר 1915, בעת ששתה תה בדירתו שבברלין, קיבל אלברט איינשטיין מעטפה שנשלחה מהשוחות של מלחמת העולם הראשונה.

המעטפה חצתה יבשת בוערת; היא היתה מקומטת, מטונפת ומכוסה בוץ, אחת מפינותיה היתה קרועה לחלוטין, וכתם דם הסתיר את שם השולח. איינשטיין נטל אותה בידיים עטויות כפפות ופתח אותה בסכין. בפנים מצא מכתב שהכיל ניצוץ אחרון של גאון אמיתי: קרל שוורצשילד (Schwarzschild), אסטרונום, פיזיקאי, מתמטיקאי ולוטננט בצבא גרמניה.

"כפי שאתה רואה, המלחמה נהגה בי בחביבות יחסית, למרות האש הכבדה, והצלחתי להימלט מהכול ולעשות טיול קצר בשדות רעיונותיך", היו המילים שחתמו את המכתב שאיינשטיין קרא בתדהמה מוחלטת - לא בשל העובדה שאחד המדענים המכובדים ביותר בגרמניה מוצב ביחידת שריון בחזית הרוסית, גם לא בגלל האזהרות החידתיות של ידידו על אודות אסון מתקרב, אלא ממה שנכתב בגב המכתב: בכתב יד זעיר שאיינשטיין הצליח לפענח רק בעזרת זכוכית מגדלת, שוורצשילד שלח לו את הפתרון המדויק הראשון למשוואות של תיאוריית היחסות הכללית.

איינשטיין חזר וקרא אותו כמה פעמים. כמה זמן חלף מאז פרסם את התיאוריה שלו? חודש? פחות מחודש? לא מתקבל על הדעת ששוורצשילד פתר משוואות מסובכות כאלה בפרק זמן כה קצר, אם אפילו הוא – שהמציא אותן! – הצליח למצוא רק פתרונות מקורבים. הפתרון של שוורצשילד היה מדויק: הוא תיאר באופן מושלם כיצד המסה של כוכב מעוותת את החלל והזמן סביבו.

הפתרון היה מונח בידיו של איינשטיין, אבל הוא התקשה להאמין בכך. הוא ידע שהתוצאות האלה חיוניות אם ברצונו לעורר עניין רב יותר בקרב הקהילה המדעית, שעד אז לא זיכתה את התיאוריה שלו בתגובות נלהבות במיוחד, במידה רבה בשל מורכבותה. הוא כבר השלים עם העובדה שאיש לא יצליח לפתור את המשוואות שלו באופן משביע רצון, לפחות לא בימי חייו. העובדה ששוורצשילד הצליח לעשות זאת בין פיצוצי מרגמות לענני גז רעיל היתה נס אמיתי: "מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שמישהו יוכל לנסח את הפתרון לבעיה בצורה פשוטה כל כך!" השיב לשוורצשילד ברגע שהתעשת, והבטיח לו שיציג את עבודתו לאקדמיה בהקדם האפשרי, בלי לדעת שהוא כותב לאדם מת.

התכסיס ששוורצשילד נקט בדרך לפתרון היה פשוט: הוא ניתח כוכב דמיוני שצורתו צורת כדור מושלם, ללא סיבוב או מטען חשמלי, ואז השתמש במשוואות של איינשטיין כדי לחשב איך המסה הזאת תשנה את צורת החלל, כמו שקליע תותח שיונח על מיטה יגרום למזרן להתקער.

המטריקות שלו היו מדויקות כל כך שמשתמשים בהן עד היום כדי לשרטט את תנועת הכוכבים, את מסלוליהם של כוכבי הלכת ואת התעקמות קרני האור כשהן עוברות בסמוך לגוף בעל השפעה כבידתית גדולה.

אבל היה משהו מוזר להפליא בתוצאות של שוורצשילד.

הן פעלו ללא דופי במקרה של כוכב פשוט: במקרה זה החלל סביבו התעקם בעדינות, כפי שחזה איינשטיין, והכוכב נשאר תלוי באמצע השקע הזה, כמו צמד ילדים שמנמנמים בערסל. הבעיה התעוררה כשיותר מדי מסה התרכזה באזור קטן, כפי שקורה כאשר כוכב ענק מכלה את חומר הבעירה שלו ומתחיל לקרוס אל תוך עצמו. לפי חישוביו של שוורצשילד, במקרה כזה החלל והזמן אינם מתעקמים; הם נקרעים. הכוכב נעשה דחוס יותר ויותר וצפיפותו גדלה ללא מעצור. לבסוף,  כוח הכבידה נעשה חזק כל כך שהחלל מתעקם באופן אינסופי ונסגר סביב עצמו. התוצאה היא תהום שאין ממנה מפלט, המופרדת לנצח משאר היקום.

קראו לזה הסינגולריות של שוורצשילד.

בתחילה, אפילו שוורצשילד עצמו דחה את התוצאה הזאת כיציר תעתועים מתמטי. אחרי הכול, הפיזיקה מלאה אינסופים שאינם יותר ממספרים על נייר, הפשטות שאינן מייצגות אובייקטים בעולם הממשי, או פשוט מצביעות על טעויות בחישוב. הסינגולריות של המטריקות שלו ודאי אינה אלא טעות, מוזרוּת, הזיה מטאפיזית.

כי האלטרנטיבה היתה בלתי מתקבלת על הדעת: במרחק מסוים מהכוכב הדמיוני של שוורצשילד, המשוואות של תורת היחסות הכללית השתגעו. הזמן קפא, המרחב התפתל סביב עצמו כנחש. במרכז הכוכב הגוסס הזה, התרכזה כל המסה בנקודה של אינסוף דחוס. בעיני שוורצשילד, האפשרות שדבר כזה יכול להתקיים ביקום היתה בלתי מתקבלת על הדעת. לא רק שהרעיון הזה היה מנוגד לשכל הישר והעמיד בספק את תקפותה של היחסות הכללית, הוא גם איים על יסודות הפיזיקה: בסינגולריות, מושגי הזמן והמרחב פשוט מאבדים משמעות. שוורצשילד חיפש מוצא לוגי מהתעלומה שגילה. אולי מקור הטעות בעצם ההמצאה? הרי בעולם האמיתי לא קיים כוכב כדורי באופן מושלם, חסר תנועה לחלוטין ונטול מטען חשמלי: האנומליה ודאי נובעת מהתנאים הדמיוניים שניסה לכפות על העולם ושאינם ניתנים לשחזור במציאות. הסינגולריות שלו, אמר לעצמו, אינה אלא מפלצת איומה אך דמיונית. נמר של נייר, דרקון סיני.

למרות זאת, הוא לא הצליח להוציא אותה מהראש. גם כשהיה שקוע בכאוס של המלחמה, הסינגולריות התפשטה בדעתו כמו כתם, ריחפה מעל תופת החפירות; הוא ראה אותה בפצעי הירי של חבריו לנשק, בעיני הסוסים המתים בבוץ, בהשתקפות בזכוכיות של מסכות הגז. כוח המשיכה של התגלית שלו לכד את דמיונו; הוא נוכח בבעתה שאם הסינגולריות שלו תתרחש, היא תימשך עד קץ היקום. התנאים האידאליים הפכו אותה לעצם נצחי שאינו גדל ואינו מתכווץ, אלא נשאר זהה לעצמו לנצח. בשונה מכל שאר הדברים, היא לא השתנתה עם הזמן ולא היתה כל דרך להימלט ממנה. בתוך הגאומטריה המרחבית המשונה שיצר, הסינגולריות התקיימה בשני קצוות הזמן: כל ניסיון לברוח אל העבר או אל העתיד המרוחקים ביותר נידון לשוב ולהיתקל בה. במכתב האחרון ששלח לאשתו מרוסיה – הוא כתב אותו ביום שבו החליט לחלוק את תגליתו עם איינשטיין – שוורצשילד מתלונן על משהו מוזר שהחל לצמוח בקרבו: "אני לא יודע לתת לו שם או להגדיר אותו, אבל יש לו כוח חסר מעצורים והוא מאפיל על כל מחשבותי. זהו ריק חסר צורה או ממדים, צל שאני לא יכול לראות, אבל אני חש בו בכל נימי נשמתי".

זמן קצר אחר כך פלשה החרדה לגופו.

מחלתו התחילה בשתי שלפוחיות בזווית הפה. בתוך חודש, הן כיסו את כפות ידיו, את כפות רגליו, את גרונו, את שפתיו, את צווארו ואת איבר המין שלו. כעבור חודשיים הוא מת.

הרופאים הצבאיים אבחנו אותו כחולה פמפיגוס, מחלה שבה הגוף אינו מזהה את תאיו שלו ומשום כך תוקף אותם באלימות; התופעה נפוצה בקרב יהודים אשכנזים. הרופאים שטיפלו בו אמרו שייתכן שלקה בה בשל מתקפת הגז שאליה נחשף כמה חודשים קודם לכן. קרל תיאר אותה כך ביומניו: "הירח חצה את השמים במהירות רבה כל כך, שנדמה היה שהזמן הואץ. חיילַי דרכו את נשקיהם וחיכו לפקודה לתקוף, אבל התופעה המוזרה נראתה להם כאות מבשר רעות, ויכולתי לראות את הפחד בפניהם". קרל ניסה להסביר לפקודיו שהירח לא שינה את טבעו; זו היתה אשליה אופטית, שנגרמה בשל שכבה דקה של עננים שחלפו על פניו וגרמו לו להיראות גדול ומהיר יותר. אף שדיבר אליהם ברוך כאילו היו ילדיו, הם לא השתכנעו. הוא עצמו לא הצליח להתנער מהתחושה שמאז תחילת המלחמה הכול קורה מהר יותר, כאילו הם גולשים במורד. כשהשמים התבהרו ראה שני פרשים דוהרים בשיא המהירות ובעקבותיהם ערפל סמיך שנע לעברם כמו גל. הערפל התפשט על פני האופק כולו, גבוה כקיר של מצוק, מרחוק הוא נראה חסר תנועה, אך עד מהרה עטף את רגליו של אחד הסוסים, והחיה ורוכבה נפלו ארצה כאילו פגע בהם ברק. אזעקה הדהדה בכל רחבי החפירות וקרל נאלץ לעזור לשני חיילים צעירים שהתאבנו מרוב אימה להדק את רצועות הגומי של מסכותיהם, ובקושי הספיק לחבוש את שלו כשענן הגז ירד עליהם.

בתחילת המלחמה, שוורצשילד היה בן יותר מארבעים וכיהן כראש מצפה הכוכבים היוקרתי ביותר בגרמניה. די היה בכל אחת מהעובדות האלה כדי לפטור אותו משירות פעיל. אלא שקרל היה איש של כבוד שאהב את ארצו, וכמו אלפי יהודים גרמנים אחרים, הוא היה להוט להוכיח את הפטריוטיות שלו. הוא התנדב לשירות ולא שעה לעצותיהם של ידידיו או לאזהרותיה של אשתו.

לפני שנוכח מקרוב במציאות האכזרית של הקרב וחווה על בשרו את זוועות המלחמה המודרנית, חש שוורצשילד שאחוות החיילים מחדשת את נעוריו. לאחר שהגדוד שלו התפרש לראשונה, פיתח מיוזמתו שיטה לשכלול כוונת הטנקים, והתקין אותה בשעות הפנאי שלו באותה להיטות שבה הרכיב את הטלסקופ הראשון שלו, כאילו המשחקים והסימולציות של חודשי האימונים השיבו לו את הסקרנות הבלתי נדלית של ילדותו.

כילד היה משוגע לאור. בגיל שבע פירק את משקפיו של אביו ונעץ את העדשות בתוך עיתון מגולגל כדי להראות לאחיו את טבעות שבתאי. הוא בילה לילות שלמים ער, אפילו כשהשמים היו מעוננים לחלוטין; אביו, שמראה הילד הסוקר את הרקיע השחור הדאיג אותו, שאל אותו מה הוא מחפש. קרל אמר לו שיש כוכב שמסתתר מאחורי העננים ורק הוא יכול לראותו.

מרגע שלמד לדבר, הוא לא דיבר על דבר מלבד הכוכבים. הוא היה המדען הראשון במשפחה של סוחרים ואמנים. בגיל שש-עשרה, פרסם בכתב העת היוקרתי אַסטרוֹנוֹמישֶה נַכריכטֵן מאמר על מסלולי כוכבים במערכות כוכבים בינאריות. לפני שמלאו לו עשרים כבר כתב על התפתחות הכוכבים, החל מהיווצרותם כענני גז ועד הפיצוץ הקטסטרופלי הסופי – והמציא שיטה משלו למדידת עוצמת אורם.

הוא היה משוכנע שהמתמטיקה, הפיזיקה והאסטרונומיה מהוות גוף ידע אחד, ויש להבינן כמכלול. הוא האמין שגרמניה מסוגלת להפוך לכוח מתרבת שווה-ערך ליוון העתיקה, אך לשם כך יש לרומם את המדע לרמתן של הפילוסופיה והאמנות שלה, כיוון ש"רק חזון כוללני, כמו זה של קדוש, משוגע או מיסטיקן, יאפשר לנו לפענח את העקרונות המארגנים של היקום".

כילד, היו לו עיניים קרובות זו לזו ואוזניים גדולות, אף כפתור, שפתיים דקיקות וסנטר מחודד; כמבוגר, מצח רחב וחלק, שיער דליל שבישר על קרחת שלא הספיקה להתפתח, מבט נבון וחיוך דקיק שהסתתר מאחורי שפם אימפריאלי עבה כשפמו של ניטשה.

הוא למד בבית ספר יסודי יהודי, והעמיד במבחן את סבלנותם של הרבנים בשאלות שלא ידעו לענות עליהן: מהי המשמעות האמיתית של הפסוק בספר איוב האומר שאלוהים "נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ; תֹּלֶה אֶרֶץ, עַל-בְּלִי-מָה"? בשולי מחברותיו, לצד תרגילי האריתמטיקה שתסכלו כל כך את חבריו לכיתה, חישב קרל את שיווי המשקל של גופים נוזליים בתנועה סיבובית, בניסיון נואש להוכיח את יציבותן של טבעות שבתאי, שהתפרקו שוב ושוב בדמיונו, כמו בסיוט חוזר. כדי למתן את האובססיות האלה, הכריח אותו אביו לקחת שיעורי פסנתר. בסוף השיעור השני, שוורצשילד הצעיר פתח את המכסה של כלי הנגינה ופירק את כל המיתרים כדי להבין את ההיגיון שמאחורי הצלילים; הוא קרא את Harmonice Mundi של יוהנס קפלר, שהאמין שכל כוכב לכת מנגן מלודיה במסלולו סביב השמש, מוזיקה שמימית שאוזנינו אינן יכולות לקלוט, אבל התבונה האנושית תוכל לפענח.

הוא מעולם לא איבד את יכולת ההשתאות שלו: כשהיה סטודנט באוניברסיטה צפה בליקוי חמה מלא מפסגת מעבר ההרים יונגפראויוך, ואף שהבין את המנגנון האחראי לתופעה, התקשה להאמין שגוף זעיר כמו הירח יכול להטיל אפלה עמוקה על כל אירופה. "כמה מוזר הוא החלל, וכמה קפריזיים חוקי האופטיקה והפרספקטיבה, שמאפשרים אפילו לילד הקטן ביותר לכסות את השמש באצבע אחת", כתב לאחיו אלפרד, צייר שחי בהמבורג.

בתזת הדוקטורט שלו הוא חישב את האופן שבו כוח הכבידה של כוכבי הלכת מעוות את הירחים החגים סביבם. כפי שהירח אחראי למחזור הגאות והשפל בים, כך המסה של כדור הארץ מייצרת גאות ושפל על פני השטח של הירח: במקרה זה, מדובר בגל סלע מוצק שגובהו ארבעה מטרים, המתפשט על קרום הירח. המשיכה בין שני הגופים מסנכרנת את משכי הסיבובים שלהם: כיוון שמשך הזמן שבו הירח משלים סיבוב סביב צירו זהה למשך הזמן שבו הוא מקיף את כדור הארץ, אחד מצדדיו נסתר תמיד מעינינו. הצד האפל הזה נשאר מחוץ להישג ידנו מאז הולדת האנושות ועד 1959, אז צילמה אותו לראשונה הגשושית הסובייטית לונה 3.

בתקופת הסטאז' שלו במצפה הכוכבים קופנר, כוכב בינארי בקבוצת הכוכבים עגלון, מעל כתפו של אוריון, הפך לנובה. במשך כמה ימים הוא היה העצם הזוהר ביותר ברקיע. הננס הלבן במערכת הבינארית הזאת, שהיה רדום במשך עידנים אחרי שכילה את חומר הבעירה שלו, החל לצרוך את הגזים של בן הזוג שלו, ענק אדום, וחזר לחיים בפיצוץ אדיר. שוורצשילד צפה בו שלושה ימים ושלושה לילות בלי לעצום עין; הבנת מיתתם הקטסטרופלית של הכוכבים נראתה לו חיונית להישרדותו העתידית של המין האנושי: אם אחד מהם יתפוצץ קרוב לכדור הארץ, הוא עלול להרוס את האטמוספירה שלנו ולהכחיד את כל צורות החיים.

יום אחרי שמלאו לו עשרים ושמונה שנה, נהיה לפרופסור הצעיר ביותר בגרמניה. הוא מונה להיות מנהל מצפה הכוכבים של אוניברסיטת גטינגן, למרות סירובו להיטבל לנצרות כדי למלא את התפקיד, כנדרש.

ב-1905 נסע לאלג'יריה כדי לצפות בליקוי חמה מלא, אבל לא הקפיד על זמן החשיפה המרבי, והקרנית בעינו השמאלית נפגעה. כשהסירו מעינו את הרטייה שנאלץ לחבוש במשך כמה שבועות, הבחין בצל שגודלו כמטבע של שני מארקים בשדה הראייה שלו; הוא ראה אותו גם כשעצם את עיניו. הרופאים אמרו לו שהנזק בלתי הפיך. לחבריו, שדאגו מההשלכות שעשויות להיות לעיוורון הזה על קריירה של אסטרונום, אמר – חצי בצחוק – שכמו אודין, הוא הקריב עין אחת כדי להרחיק לראות באחרת.

באותה שנה עבד שוורצשילד כאחוז דיבוק, ופרסם מאמר אחר מאמר, כאילו רצה להוכיח שהתאונה לא פגמה בשום אופן ביכולותיו. הוא ניתח את האופן שבו אנרגיית קרינה עוברת דרך כוכב, ערך מחקרים על שיווי המשקל באטמוספירה של השמש, תיאר את התפלגות המהירויות הכוכביות והציע מנגנון להדמיית העברה רדיואקטיבית. מחשבותיו דילגו מנושא לנושא, ללא יכולת ריסון. ארתור אדינגטון השווה אותו למנהיג גרילה, כיוון ש"תקף במקום הכי פחות צפוי, ורעבונו האינטלקטואלי לא ידע גבול, אלא הקיף את כל תחומי הידע". עמיתיו, שהוטרדו מהקדחת המאנית שאחזה בתפוקתו האקדמית, יעצו לו להוריד קצב, מחשש שהאש שהניעה אותה תהיה גם זו שתכלה אותו. שוורצשילד לא הקשיב להם. לא היה לו די בפיזיקה. הוא שאף לסוג הידע שחיפשו האלכימאים, ועבד מתוך תחושת בהילות משונה שגם הוא לא ידע להסביר: "לעתים קרובות לא שמרתי אמונים לשמים. העניין שלי מעולם לא היה מוגבל לדברים שמצויים בחלל, מעבר לירח, אלא עקבתי אחר החוטים שנטווים ביניהם לבין האזורים האפלים ביותר בנפש האדם, כי שם צריך לזרוח אורו החדש של המדע".

בכל מה שעשה, הוא מתח את הגבולות: כשהצטרף למשלחת להרי האלפים בהזמנת אחיו אלפרד, ציווה על המדריכים לשחרר את החבלים בחלק התלול ביותר בחציית קרחון, תוך סיכון המשלחת כולה, רק כדי שיוכל להתקרב לשניים מעמיתיו ולפתור משוואה שעליה עמלו יחד; הם נעצרו מטרים ספורים משפת הצוק וחרתו סימנים בשדה הקרח הנצחי בלהב גרזניהם. הפזיזות הקיצונית שלו הכעיסה כל כך את אחיו, שלעולם לא טיפסו עוד יחד, אף שטיילו יחד כמעט בכל סוף שבוע ביער השחור. אלפרד הכיר היטב את השיגעון-לדבר של אחיו הבכור; בשנה שבה סיים את לימודיו, סופת שלג בודדה אותם על פסגת הר ברוקן שבהרי הרץ. כדי לא למות מקור היה עליהם לבנות מחסה ולישון מחובקים כפי שנהגו לעשות בילדותם. הם חלקו ביניהם שקית אגוזים כדי לשרוד, אבל כשלא נותרו להם מים או גפרורים כדי להמס שלג, נאלצו להתחיל בירידה באמצע הלילה, לאור הכוכבים בלבד. אלפרד ירד בבעתה מוחלטת ומעד ללא הרף, אך הגיע למטה ללא פגע. קרל לא עשה אף לא צעד שגוי אחד, כאילו היה יכול לראות את הדרך בלב האפלה, אבל העצבים בידו הימנית ניזוקו מהקור; לאורך כל הירידה לא הפסיק להסיר את הכפפות כדי לבדוק שוב ושוב את החישובים של סדרת עקומות אליפטיות.

הוא היה לא פחות אימפולסיבי בניסויים שערך; הוא נהג להסיר חלקים ממכשיר אחד כדי להשתמש בהם באחר, ללא שום תיעוד של מעשיו; אם נזקק בדחיפות לצָמצָם, הוא פשוט ניקב חור במכסה העדשה. כשעזב את גטינגן לטובת ניהול מצפה הכוכבים בפוסטדם, מחליפו כמעט התפטר עוד לפני שנכנס לתפקיד: כשערך בדיקת מלאי מקיפה במטרה לאמוד את הידרדרותו של המקום בתקופתו של שוורצשילד, מצא שקף של ונוס ממילו בתוך מישור המוקד של הטלסקופ הגדול ביותר, מסודר כך שכוכבי קבוצת הכוכבים קסיופאה שרטטו את זרועותיה של האלה.

בחברת נשים היה מגושם להחריד. אף שתלמידותיו רדפו אחריו, וכינו אותו "הפרופסור עם העיניים הבורקות", הוא העז לנשק את אשתו לעתיד, אלזה רוזנבך, רק בפעם השנייה שהציע לה נישואים. אלזה דחתה את הצעתו הראשונה, כי חששה שהעניין שלו בה אינטלקטואלי בלבד; קרל היה כה ביישן שהוא נגע בה רק פעם אחת במהלך חיזורו הארוך, וגם אז, זה קרה בטעות: הוא הניח יד על חזהּ כשעזר לה למצוא את כוכב הצפון מבעד לעדשות של טלסקופ ביתי קטן. הם נישאו ב-1909, והביאו לעולם בת, אגתה, ושני בנים, מרטין ואלפרד. בתו למדה לימודים קלאסיים ונעשתה מומחית לפילולוגיה יוונית; הבן הבכור נעשה פרופסור לאסטרופיזיקה בפרינסטון, ואילו הצעיר יותר נולד עם דפיקות לב לא סדירות ואישונים מורחבים דרך קבע, עבר התמוטטויות עצבים רבות לאורך חייו, והתאבד כשלא הצליח לברוח מגרמניה לאחר שהחלה רדיפת היהודים.

כמו אנשים רגישים רבים, שוורצשילד נתקף תחושה של אסון מתקרב לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במקרה שלו, היא לבשה צורה ייחודית של פחד מכך שהפיזיקה אינה יכולה להסביר את תנועות הכוכבים ולמצוא סדר ביקום. "האם קיים משהו שמצוי במנוחה אמיתית, משהו קבוע שהיקום ערוך סביבו, או שאין דבר לאחוז בו בשרשרת התנועות האינסופית הזאת שנדמה שכל דבר ודבר לכוד בה? תנו דעתכם לאיזו רמה של חוסר ביטחון הידרדרנו אם הדמיון האנושי אינו יכול למצוא מקום אחד ויחיד להטיל בו עוגן, אם אפילו לאבן אחת בעולם אין זכות להחשיב עצמה דוממת!" שוורצשילד חלם על קופרניקוס חדש, מישהו שיוכל לשרטט את המכניקה המסלולית הסבוכה ולגלות את הדפוס שמאחורי המסלולים המורכבים שמתווים הכוכבים ברקיע. האלטרנטיבה היתה בלתי נסבלת: שאין דבר מלבד כדורים דוממים הנתונים לחסדי המקרה, "כמו מולקולות גז שמרחפות ממקום למקום ללא כל סדירות, עד שהכאוס הזה מועלה לדרגת עיקרון". בפוסטדם הוא יצר רשת עצומה של שותפים כדי להמשיך לעקוב אחר תנועותיהם של יותר משני מיליון כוכבים ולתעד אותן, במרב הדיוק האפשרי. הוא קיווה לא רק להבין את ההיגיון של מסלוליהם, אלא גם לפענח לאן הם יובילו אותנו. כי את התנועה של שני גופים שמקיימים ביניהם קשר כבידתי אפשר לחזות בוודאות לפי חוקי ניוטון, אבל התוספת של גוף שלישי הופכת אותה לבלתי צפויה. שוורצשילד האמין שהמערכת הפלנטרית שלנו מתאפיינת באי-יציבות גמורה בטווח הארוך. גם אם הסדר שלה מובטח למיליון, ואפילו לאלף מיליון שנה, בסופו של דבר כוכבי הלכת יחרגו ממסלוליהם, ענקי הגז יבלעו את שכניהם וכדור הארץ ייפלט ממערכת השמש וינדוד ככוכב בודד עד קץ הזמן, בהנחה שצורת החלל אינה שטוחה. הוא הקדים את איינשטיין כשהניח שהגאומטריה של היקום איננה קופסה תלת-ממדית פשוטה אלא משהו שיכול להשתנות ולהתעוות. במאמרו "על הפיתול הקביל של החלל" ניתח את האפשרות שאנו חיים ביקום כדורי למחצה, כך שמתקבל עולם מוזר הסגור סביב עצמו כמו אורובורוס: "אם אכן כך, נמצא את עצמנו מול גאומטריה של ארץ אגדית, אכסדרה של מראות שהפרספקטיבות המבעיתות שלהן יהיו יותר ממה שהמחשבה המתורבתת תוכל לשאת, כיוון שהיא מתעבת כל מה שאינה מסוגלת להבין ונמלטת מפניו". ב-1910 גילה שלכוכבים יש צבעים שונים, והיה הראשון לחקור אותם, בעזרת מצלמה מיוחדת שבנה בסיועו של אב הבית של מצפה הכוכבים פוסטדם - היהודי היחיד מלבדו שעבד שם -  שאיתו נהג להשתכר עד עלות השחר. את המצלמה השעין על מקל המטאטא של השוער, והתהלך בחדר במעגלים כדי לצלם מזוויות שונות תמונות שיאששו את קיומם של ענקים אדומים, כוכבים מפלצתיים הגדולים פי מאות מהשמש שלנו. הענק האדום החביב עליו – אנטרס – היה בצבע ארגמן. הערבים כינוי אותו "אַלבּ אל-עַקרַבּ", לב העקרב; היוונים ראו בו את יריבו היחיד של מאדים. באפריל ארגן שוורצשילד משלחת לטנריף כדי לצלם את חזרתו של כוכב השביט האלי, שנחשב מאז ומעולם לאות מבשר רעות; בשנת 66 תיאר אותו ההיסטוריון יוספוס פלביוס כ"כוכב דמוי חרב", שבא להתריע על חורבן ירושלים בידי הרומאים, ואילו הופעתו בשמים בשנת 1222 הניעה את ג'ינגיס חאן לפלוש לאירופה. שוורצשילד היה מרותק לעובדה שזנבו העצום – שכדור הארץ חלף דרכו אז במשך שש שעות – נמתח תמיד בניגוד לכיוון השמש. "איזו רוח גוררת אותו בזעם של מלאך שהושלך משמים, והוא נופל ונופל ונופל?"

כשהמלחמה פרצה ארבע שנים אחר כך, שוורצשילד היה בין הראשונים להתנדב.

מתוך ״כשאנחנו חדלים להבין את העולם״, מאת בנחמין לבטוט. תרגמה מספרדית: מיכל שליו. ראה אור בהוצאת ״בבל״, 2024.

תמונה ראשית: מתוך ״דרך מנין״ (1919), ג׳ון נאש. תצלום: Google Art Project, מוזיאון The Imperial War Museum, לונדון

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בנחמין לבטוט.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערמתוך ״דרך מנין״ (1919), ג׳ון נאש. תצלום: Google Art Project, מוזיאון The Imperial War Museum, לונדון

תגובות פייסבוק