הסירוב

בשנת 1509 יצא החשמן פרנסיסקו חימֶנֶז סִיסְנֶרוֹס בן השבעים למסע מלחמה לחוף הברברים. איש לא ידע מה היו תכניותיו הסודיות של האיש הגדול שהיה יד ימינו של המלך פרדיננד והמוודה של המלכה איזבלה, כשהפליג בראש צי אניות-מלחמה מנמל קַרְטַחֶנָה, ביום ראשון, השישה עשר במאי - אולי ביקש לשחרר את ירושלים וקבר המושיע מידי הכופרים ואולי אף אמר לכבוש את המזרח כולו. משחר ילדותו חלם פרנסיסקו חימנז על מסע הצלב האחרון. מה שנבצר מפאר המלכים, הנסיכים והאבירים הגדולים ינתן לו בתרועת חצוצרה נוקבת וענוגה, תרועה שתהדהד בין ההרים והעמקים והמדבריות המסתוריים של ארץ הקודש. הוא ניצב שעות ארוכות על חרטום אוניית הדגל וצפה אל האופק. רוח עליזה נשבה במפרשים, הים היה קצוץ-גלים, זהרורי, מתנוצץ, מרוגש.

במצור על העיר אוֹראן עמד החשמן על כך שינתן בידיו הפיקוד המלא על כל הגייסות. הוא סייר במחנהו כל הלילה שלפני הקרב, ועם שחר עטה את מחלצותיו המפוארות ועלה על גבעה קטנה מוקף כמרים ונזירים ששרו את המנון "נִסֵי המלך" המופלא. ואלוהים אמנם נענה לתפילותיו של החשמן פרנסיסקו חימנז סיסנרוס ונתן את העיר ביד צבאו: ארבעת אלפי מוּרים הועברו לפי חרב וחמשת אלפים נלקחו בשבי. בשמונה עשרה בחודש נכנס צבא קסטיליה ואראגון לאוֹראן והמסגד הגדול של העיר טוהר וקודש בידי החשמן. תפילות הודיה עלו אל שמי אוראן וחגיגות הניצחון האירו את הלילות באלפי לפידים, אבל לחשמן סיסנרוס אצה הדרך. הוא כבר חילק פקודת יציאה מן העיר, שעה שהגיע אליו רץ מאת המלך פרדיננד, שציווה עליו לקטוע את מסע המלחמה ולשוב אל החצר לאלתר. לשווא חקר החשמן את השליח, אבל בלבו פנימה הוא חש שבכל התעלומה הזאת הייתה יד אויבו הגדול – הרוזן פֶּדרוֹ נאווארוֹ. אלוהים העניק לו ניצחון, נתן לו אות; פדרו נאווארו והמלך נטלו אותם ממנו.

כדי שיידעו ידידיו ובעלי בריתו בחצר את האמת על מצור אוראן ועל רוח הגבורה שאחזה בגייסותיו, שלח אליהם החשמן את איש אמונו דוֹמינגוֹ הוּרטאדוֹ דה אראנדָה, מפקד-גדוד צעיר ועז לב, ובידיו איגרות סודיות.

לעצור צבא כובש וצוהל, אמר החשמן סיסנרוס לדומינגו הורטאדו, להשיב לקסרקטין צבא שבדמו כבר מבעבע שיקוי הניצחון – הרי זה פשע שאין כדוגמתו! זהו מעשה בגידה! אה, דון דומינגו, דון דומינגו יקירי, לוּ רק היינו כאותה היוונים והרומאים מימים עברו, היו המלך והרוזן נווארו רואים את דגלי גדודי לא בקסרקטין הטיט ועץ שלהם, אלא תחת חלונות ארמונותיהם! אה, דומינגו, דומינגו! עכשיו כבעבר, תמיד הבגידה שווה בכול, לעולם יהיה יהודה איש קריות סופר את מטבעות התאווה, השררה והגאווה. הבגידה בכול!

עוד באותו יום שבו הגיע לאוראן שליחו של המלך, הפליג דון דומינגו בספינה מהירה של הצי ועשה את דרכו כשרוח טובה במפרשיו.

לבו רחב כשראה את האי הקטן אֶסקוֹמבְּרֶרָה, המבשר את נמל-קרטחנה, את ההרים הגבוהים המתנשאים באופק ואת הגבעות הקטנות המקיפות אותו ואת המבוא הצר והמוגן אל המעגן. הוא נזכר בדברי החשמן סיסנרוס שכה זעזעו אותו: לו רק היינו כמו היוונים והרומאים... לו רק היינו כעובדי האלילים?! הוא הביט בחלחלה במי המעגן המאפילים: קרטחנה הקטנה היתה פעם עיר נמל מפוארת של הרומאים, נמל שממנו נהג לזנק הזאב הרומי – קַרְתַגוֹ נוֹבָה, קוֹלוֹניָה ויקְטריקְס יוּליָה נוֹבָה קַרְתַגוֹ. בלי להמתין עד שתעגון הספינה בנמל, יצא דון דומינגו עם שני חותרים אל המזח ושכר סוסים וכרכרה טובה.

לילה ירד על העיר קרטחנה. דון דומינגו כבר עמד לעלות למרכבה שהמתינה לו בקרן רחוב שחלונות בתיו הזהיבו באור המנורות והנרות, כבר התחיל להכין ברוחו את הדברים שישמיע בחצר המלך, והנה הבחין לפתע פתאום ברעייתו חומקת בצעדים מהירים ברחוב... דונה אינֶס בקרטחנה! בידה אחזה צרור קטן ופניה מוסתרים מעט בצעיף שחור. דמו של דון דומינגו אזל מפניו, איבריו קפאו. היתכן שזאת אשתו האהובה? לבסוף התפוגג השיתוק. דון דומינגו אימץ את עיניו והשכיל לעקוב אחריה עד שראה אותה נכנסת לשער אחד הבתים. כעבור רגע הופיע ראשה היפה בחלון מואר. לידה עמד גבר בחולצה פתוחה, צבעהּ מוזר. מה פשרו של מראה מפלצתי זה? היא הניחה את ידה על כתפו של הגבר והלה הרכין את ראשו, כמו עמד לבכות מאושר. בגידה בכול! לחש לעצמו דון דומינגו. האומנם חיבקה אותו דונה אינֶס? האומנם נצמדו ראשיהם בנשיקה? הוא היה בטוח שראה זאת במו עיניו, רק ספק קל נע כגל בחזהו. בגידה בכול! בכל מקום יהודה איש קריות! דון דומינגו הסתער בגרם המדרגות הצר של הבית, פרץ את הדלת בבעיטה, דקר את אשתו האהובה בחזה בכל כוחו ובאבחת חרב פגע בצווארו של הגבר הצעיר. להרף עין, עוד לפני שנגע בו בלהב החרב, ראה למרבה פליאתו שהצבע המוזר על חולצתו אינו אלא דם. הוא רץ אל המרכבה ויצא אל חצר המלך.

לא חלף זמן רב ואחד מכמרי המלך, האב זוֹרילָה, שרחש טובה לדון דומינגו התדפֵּק על דלתו באשמורת אחרונה להודיע לו שבבית אחד, קרוב לנמל קרטחנה נמצאה גופת אשתו החסודה, דונה אינֶס, ולידה גופת אחיה, דון רוֹזאס, שחרף איסורו המפורש של המלך שב בחשאי מגלותו וכפי הנראה הגיע לבית זה בקרטחנה פצוע וחסר כל. הכומר הבטיח לדון דומינגו שהמלך לא ינוח ולא ישקוט עד שיִלָכֵד הרוצח השפל, וכבר הוציא צו שבו מחל לדון רוזאס את כל עוונותיו.

באותו רגע היה דון דומינגו הורטאדו דה אראנדה מוכן ומזומן לקפד את פתיל חייו בלי ניד עפעף, היה מוכן להתחנן לגזר דין מוות על פשעו הנורא! ארור תהיה, חלון האשליות, חלון צלליות הרפאים! אמר בלבו. דונה אינֶס היתה האישה היחידה שאהב כל חייו. מה יכול היה לעשות לפני מותו למען זכרה? תוכניות רבות לאנדרטאות פאר בארד ושיש חלפו בדימיונו. האם להקים מנזר על שמה? כנסייה? שנתו של דון דומינגו נדדה מרוב מחשבות. הוא היה זקוק לארכָּה. ימים ספורים אחרי הלוויית אשתו האהובה מכר את כל רכושו, ופרש, לפי היתר מיוחד, אל המנזר הדומיניקני תוֹמָס הקדוש באווילָה, מנזר חדש, שכל קירותיו צויירו בפרי הרימון, לזכר מעשה הגבורה של המלך פרדיננד ששחרר את גרנדה מידי הכופרים. הוא גזר על עצמו נדר שתיקה של שבע שנים, לא שתיקה גמורה, ואף על פי כן שתיקה, נדר שהתיר לו להשמיע רק כמה מלים הנחוצות ביותר. פניה של אשתו היו מופיעים בחלומותיו; מכולם לא הוכיחוהו שפתיה על מעשהו הנורא, אלא להפך, ניחמוהו בשלווה ובמתיקות.

במנזר תומס הקדוש היתה מלאכתו העיקרית טיפוח הגן הגדול. בעזרתו של גנן פיסח, אוֹרטיז איש אווילה, הפריח את הגן הנאה. לפעמים, לעת ערב, אחרי התפילה, היה מאריך לשבת על ספסל עץ והיה מביט בערוגת הוורדים התמירים ומתענג לעת דמדומים על יופים של הברושים שנשתלו צמדים צמדים, ועכשיו ניצבו בזוגות, מרכינים את ראשיהם זה אל זה, אחד גבוה קצת יותר מן האחר.

עברו שבע שנים. הלוחם הקשוח השתנה מאוד. יום אחד גילה שהדבר שנעם לו מכול במנזר היה להתבונן בצייר, מַנוּאֶל קרוּז, ובשני שוליותיו, שהוזמנו לצייר פרגוד למזבח. אט-אט החלה איזו תוכנית להתרקם במוחו, עד שאמר בלבו, פשר החלומות הרבים שבהם הופיעה לפניו דמותה כשהיא מנחמת אותו בחיוכה הענוג, מנחמת את רוצחה הנאלח.

כן, ציור המלאך הוא משאלתה של דונה אינס, אמר לעצמו דון דומינגו. הוא ביקש מהצייר שיתחיל במלאכה משאך יסיים את חוזהו עם המנזר ואף הבטיח לו תשלום נאות.
ככל הנזירים ובאי המנזר ריחם גם הצייר על האיש השתקן והאומלל, שפרש מן העולם, לאחר שמטורף שלא נתפס מעולם רצח את אשתו לפני שנים רבות בעיר הנמל קרטחנה, שם המתינה לשובו אחר כיבוש אוראן. הוא השיב כי אותה תמונה פלאית שרואה דון דומינגו בעיני רוחו אינה בהישג ידו של כל צייר מן הציירים, אלא רק בידי המעולים ביותר. לשווא התחנן לפניו דון דומינגו, לשווא הבטיח לו במשפטים קצרים וקטועים זהב ואבני חן, לשווא אמר לו שתמונה זו חשובה לו מכול. דווקא תחנונים אלה של האיש השתקן הקדירו את פני מנואל קרוז, ורק כעבור ימים רבים יעץ לו לבקש את התמונה אצל גדול ציירי סֶביליה באותה העת, אלֶחוֹ פֶרנַנדֶז.

ואכן, משמלאו שבע השנים שבהן לא דרכה כף רגלו מחוץ למנזר תומס הקדוש, החליט דון דומינגו לבקש את הציור מהאדם המיומן ביותר בציור מלאכים, ובתחילת החורף של שנת 1516 יצא אל סֶביליה וביקש מבן דודו חוּאן באוּטיסטָה, אחד מאצילי העיר, להציגו לפני אלֶחוֹ פֶרנַנדֶז.

אותו צייר אֶלחוֹ איש נוכרי הוא, מארץ אלֶמַניָה, אמר בן דודו חוּאן באוּטיסְטָה, הוא לקח לו את שם גיסו פֶּדרוֹ פרננדז, צייר מן העיר קורדובה. ועתה, אלחו פרננדז עושה חיל רב בעיר. אין זו אותה סביליה שהכרת אתה, דון דומינגו, כשהיית בא אליה כנער, אלא עיר חדשה ועשירה. הזיכיון המלכותי שניתן לה בסחר עם העולם החדש מביא לה זהב רב, וצייר כמו אלחו פרננדז, הבקי בסודות האיטלקים ויודע לצייר בניינים בנוסח עתיק, בפרספקטיבה המרחיבה אפילו את התמונה הקטנה ביותר, ברור שהכול כרוכים אחריו, והוא מצדו, אין הזהב מאוס בעיניו.

חואן באוּטיסטה הביא את דון דומינגו אל הצייר, שהיה באותם ימים כבן שלושים שנה, נעים הליכות וזקוף קומה. בעיני דון דומינגו נשאו חן דמויות מהודרות בציוריו, שהיו שרויות בשיחות-ניחותא תחת קשתות ארמונות, ואף העצבות הקלה שנשקפה מעיני הנשים המקסימות והבישופים הקדושים משכו את לבו. אבל היה עליו להודות לפני עצמו שדווקא את פני המדונות שלו לא אהב, אף כי היו מתוקות למדי, כי היו נטולות מסתורין ולא גילו סימן של לב קרוע והבטחת הצרי שאליו השתוקק.

אך למרות דברי בן דודו על אהבת הזהב של אלחו, סמך עליו דון דומינגו בגלל מתינותו ואיפוקו, ולא בלי חיוך מבוייש, פנה אליו בבקשה שימליץ לו על צייר שיצייר את המלאך שאליו השתוקק כל-כך. אלחו היסס זמן רב, ולבסוף נקב בשמו של פֶרנַנדוֹ דֶה יאניז דֶה לָה אַלְמֶדינָה, שנודע באיטליה כפֶרננדו הספרדי, אחרי שסייע בידי ליאונרדו דה וינצ'י האלוהי לצייר את קרב אְנגיארי. אותו פרננדו התגורר עתה בוולנסיה.

מלאך אחד של ליאונרדו האלוהי, אמר אלֶחו, שהיתה לי הזכות לראותו, פניו נשגבות, שערו נפלא ורך. כשם שמלאך זה מביט במרחביה, ומבטו מלא אהבה, כן אנו מביטים בליאונרדו, גדול ציירי תבל, שלשווא מפצירים בו מלכים ונסיכים שיצייר למענם, כה עסוק הוא בעיסוקים מסתוריים, שמעטים יודעים את טבעם.

דון דומינגו הודה לו ויצא אל העיר ואלנסיה, ובלי קושי רב מצא את האיש שסייע בידי ליאונרדו. היה משהו ענוג בחיוכן של הנשים שצייר, משהו שהפתיע את דון דומינגו, אבל בתמונותיו שררה איזו כבדות, שעצרה את ריחוף החיוך המפתיע והסודי. לבקשתו של דון דומינגו הראה לו פרננדו תמונה קטנה מאוד שקיבל במתנה מליאונרדו. היא היתה מצויירת על לוח עץ, שנראה כאילו נוסר מלוח גדול יותר. שקנאי פרוש כנפיים היה מצוייר על הלוח ברוב קלילות וחן.

זה השקנאי, אמר פרננדו לדון דומינגו, המסמל את דמותו של המושיע, המקיז את דמו ומעניקו לבני אנוש, כפי שמניח השקנאי לצאצאיו להיזון על קרביו.

העוף נפלא, נפלא! אמר דון דומינגו, מביט בפליאה בשקנאי, שנראה כאילו לא צוייר כלל אלא הוטבע בדרך נס על לוח העץ הקטן.

מֶסֶר ליאונרדו אמר שהשקנאי עוף חזק מאין כמוהו, ומוטת כנפיו כארבע אמות וחצי, אמר פרננדו.

ארבע אמות וחצי? מלמל דון דומינגו. משהו הפתיע אותו בשלוש המילים האלה. ארבע אמות? אות מבשר רעות ראה בכך שהצייר נקב באורך כנפי העוף. הוא שאל את פרננדו האם יאות ליאונרדו לצייר למענו תמונה, וכמה יבקש ממנו בעבורה. כל כך השיב לו פרננדו שאין לדעת כלל מה יעשה בעבורה. כל כך השיב לו פרננדו שאין לדעת כלל מה יעשה או לא יעשה אדון ליאונרדו, יתכן שירצה לצייר את המלאך, אם ימצא דון דומינגו חן בעיניו, ואף יעץ לו להביא לו שי, ויהוּאֶלָה משובחת, כי אדון ליאונרדו הוא נגן לאוּטָה מן המיומנים בעולם, ומפני שמיתרי הויהואלה כמיתרי הלאוטה ואין אדון ליאונרדו מכירהּ כלל, על-כן אפשר שיהיה אסיר תודה על השי. הצייר יעץ לדון דומינגו לבקש את הויהואלה מאלווארוֹ דֶל לאמפּוֹ, רב אמן מסביליה.

דון דומינגו שאל אם ליאונרדו נמצא בפירנצה, אך הצייר חייך ואמר כי מזה שנים רבות אין ליאונרדו מתגורר שם, אבל היכן הוא נמצא, אם במילאנו או במקום אחר, זאת אין הוא יודע, ואף אינו בטוח אם עודנו חי, כי לא פעם סיפרו שהלך לעולמו.

אך דון דומינגו היה נחוש בדעתו. הוא חיפש ומצא את סַרמיֶנטֶה השמן ששימש אותו כאיש אספקה כשעוד היה מפקד צבא, איש אספקה שיכול היה לערוך נשף במדבר, כפי שהיו אומרים עליו בגדודו. כן לקח עמו את דיֶגוֹ הרוקח, שהיה בא לפעמים למנזר תומס הקדוש לסייע באומנותו, ויצא בלווייתם לסביליה ומשם – עם ויהואלה יפהפייה צרורה בחפציו – יצא אל מילאנו.

היתה זו דרך ארוכה שלא חסרה סכנות: שודדי דרכים, גנבים, חיילים מופקרים ומגיפות, אך בחודש אוגוסט של שנת 1517 הגיע דון דומינגו עם שני אנשיו למילאנו ותלה עיניו בחומות הטירה האדירה. לאכזבתו הרבה נאמר לו כבר ביום בואו שֶמֶסֶר ליאונרדו אינו נמצא כלל במילאנו, כי אם בצרפת, סמוך על שולחנו של המלך פרנסוּאָה, ואם ברצונו לבקר את הצייר, עליו לשים פעמיו אל ארמון המלך באמבּוּאז. ועוד נאמר לדון דומינגו שמהלכות שמועות שליאונרדו חולה, משותק בידו, אם בשמאלו או בימינו אין יודעים, וכי הוא ממאן לקבל מבקרים.

אחרי כל תקוותיו וציפיותיו ותלאות הדרך, לא היה בדעת דון דומינגו לוותר. הוא חצה את ההרים הגבוהים, וביום סתיו נעים הגיע אל ארמון המלך ברוֹמוֹראנטֶן שם נאמר לו שאדון ליאונרדו מתגורר בבית כפרי בקְלוּ, מרחק הליכה מן הארמון, והוא הצייר, האדריכל והמהנדס הראשון של המלך. אין הוא נוהג לצייר עוד, נאמר לדון דומינגו, כל שכותיו נתונות לרשת תעלות המים של נהר הלוּאר ובשעות הפנאי הוא מתווה תוכניות להקמת ארמון המלך במזרח אמבואז.

לא היה זה דבר של מה בכך להתקבל אצל ליאונרדו, מהנדס המלך, אבל מראה הספרדי המוזר, בעל גוף אמַדיס דֵי גאוּלָה ופני פרנציסקוס הקדוש, עם בני-לוויתו שנראו מוזרים עוד יותר, ריכך את לב תלמידיו של הצייר הגדול, ודון דומינגו הוכנס אל חדר רחב-ידיים, שבו ישב איש זקן, גבוה מאוד ובנוי כהלכה, שקוע במחשבות. שתי תמונות עמדו על כנים: באחת הייתה מצויירת הבתולה, התינוק ואנה הקדושה, אם הבתולה, ומן השנייה נשקפה גבירה בעלת חיוך ענוג, על רקע נוף סלעי מופלא. דון דומינגו כמעט התעלף למראה האור הרך שבתמונות והיופי הנדיר שבכל פרט ופרט, אך יותר מכל נגע ללבו מראה הנפשות האצילות של הנשים שנגלו בתמונות, נפשות שנתחנכו בעולם של מעלה. ובאותו רגע, בעוד שכרון היופי גואה בנפשו, ידע דון דומינגו בלבו שהאדון ליאונרדו לעולם לא יצייר בשבילו את המלאך, אלא אם כן יספר לו את הסיפור כולו, על כיבוש קרטחנה, על דברי החשמן פרנסיסקו חימנז סיסנרוס, על רעייתו שראה חומקת ברחוב, על הבעיטה שעקרה את דלת החדר מצירה, על הרצח הנתעב ועל שנות האלם והחרטה. וכך עשה, וגולל את כל הסיפור כולו באוזני מסר ליאונרדו. הצייר הקשיב לו בלי להוציא הגה מפיו. כשסיים דון דומינגו את דבריו, פרש את כפו על ידו של דון דומינגו ואמר לו שהוא נרגש עד עומק לבו לשמע הסיפור האיום, וכי אין בלבו אלא רחמים ואהבה לדון דומינגו, ולו היה ביכולתו, היה מצייר למענו את המלאך שהוא כה משתוקק לו, אך אין הוא יכול לרצותו.

דון דומינגו הביט בתוגה בידי הצייר ושאלו אם נכון הדבר שאחת מידיו משותקת. ליאונרדו אישר זאת במנוד ראש, אך מראה האיש האומלל עורר בו היסוס והוא אמר, שידו האחת אמנם משותקת, אך לא זאת סיבת סירובו. האם התמסרותו לשירות המלך מונעת את הדבר ממסר ליאונרדו? שאל דון דומינגו.
לא, דון דומינגו, השיב לו הצייר. בכל לבי אני מבקש ממך שלא תחקור את סיבת סירובי.

הצייר נפרד ממנו בחביבות, ואך באי-רצון הסכים שדון דומינגו ישוב לבקרו למחרת בבוקר. דון דומינגו סר לאכסנית דרכים סמוכה, ואף כי לבו אמר לו כי מוטב שלא ישאל לסיבת הסירוב, לא עמד בפיתוי.

משנכנס למחרת לחדר הגדול, ראה את ליאונרדו עומד בחלון, לבוש גלימה ארוכה, גבו מופנה אליו. הצייר לא השיב לברכתו והמשיך להשקיף החוצה בשתיקה. תלמידו ועוזרו הצעיר, מֶלְצי, הגיש כיסא לדון דומינגו.

אדוני, אמר דון דומינגו במבוכה, הרי אתה זוכר את שאלתי מיום אתמול.

הצייר המשיך לעמוד ליד החלון בדממה. בלי כל תנועה, שעה ארוכה, עד שמֶלצי הצעיר קרב אל דון דומינגו והביט בו במבט מוזר, כאילו חוכך בדעתו.

דון דומינגו, אמר לבסוף מֶלצי, ודאי זוכר אתה את דברי הוֹנוֹריוּס הקדוש על טבע המלאכים. מתי נבראו המלאכים? בשעה שנאמר: יהיה אור. הֶהָגָה אלוהים מלים אלה?

לא, אבל במלים אלה נרמז טבעם האלוהי, שעה שהם נקראים אור. ומה טבע המלאכים? אש רוחנית; שנאמר: אשר ברא את מלאכיו אש להבה. ומה צורתם של המלאכים? כצורת אלוהים, שכן כשם שנטבע חותם בשעווה, כן טבוע בהם צלם אלוהים. ומהו אותו צלם? בזה שֶאור המה, נעדרי-גוף וכלולים בכל יפעה.

דון דומינגו תלה במלצי עיניים תמהות בבהלה רבה, אחר כך הביט בליאונרדו. קרני השמש עטרו את ראשון הגדול והשֹב בהילה מסתורית.

ובכן, המשיך מלצי, כלום אינך רואה בעצמך שבקשתך מן האדון הצייר אינה יכולה להיעשות? גם הפלאי בבני התמותה לא יוכל לקבוע על הבד אש אלוהים ולהבת רוח. אם לבך עם עיקרי האמונה, כְּלֵב מורי, הלוא בעצמך תסיר ממנו את עול בקשתך.

די לך, מֶלצי, אמר לפתע הצייר בקול קשה. הוא נסב, ידיו שלובות מאחורי גבו ונתן בדון דומינגו ובתלמידו מבט כבד.

דון דומינגו, אמר הצייר, אם ביקשתיך שלא תשאל לסיבת סירובי, הרי עשיתי זאת רק כדי לגונן עליך עצמך ואני מבקש ממך שוב בכל לבי שתוותר על רצונך לדעת ותשוב לגן מנזרך, אל שיחי הוורדים התמירים ואל צמדי הברושים היקרים ללבך.

אדוני, אמר דון דומינגו, לאן נעלם ממני איך נכמרו רחמיך עלי כשסיפרתי לך את סיפורי; ראיתי דמעה בעיניך. צר לי, אך עלי לדעת את סיבת סירובך.
הצייר הפסיע בחדר שעה ארוכה. אור הבוקר האיר את פניו ואת עיניו. מחשבה מוזרה עברה בראשו של דון דומינגו, שלפניו איש גדול יותר מהחשמן סיסנרוס ואולי גדול אף מן המלך פרדיננד בכבודו ובעצמו.

כמוך, דון דומינגו, נדרתי גם אני נדר: לעולם לא אצייר עוד מלאכים. הקדשתי שנים רבות מאוד לחקר מלאכים, ציפורים ומכונות המסוגלות לעוף, והסקתי מזה את המסקנות שלי, אמר ליאונרדו. הוא השתתק, עצם את עיניו ולא פקח אותן זמן רב.

אדוני? מלמל דון דומינגו.

דון דומינגו, פתח הצייר, ומשהו לא נעים, מפתיע בקשיחותו, הופיע בפניו, אתה מבקש ממני ציור של מלאך גדול מקומת אדם. אבל דע לך שמחקירותי הסתבר לי בלי ספק, שמלאך בעל גוף אדם ממוצע צריך, כדי שיהיה לו הכוח להניע את כנפיו, שרירי חזה כה אדירים, שהיו מתבלטים כאמה וחצי אמה מעצם החזה.

כלומר? מלמל דון דומינגו, וחיוורון נורא עלה על פניו. כלומר מפלצת, דון דומינגו! השיב לו הצייר הגדול, סב על עקביו והשקיף מבעד לחלון.

מפלצת? לחש דון דומינגו.

הצייר קרא למלצי, ומשקרב אליו תלמידו לחש משהו על אוזנו. התלמיד אחז בידו של דון דומינגו וליווה אותו לאכסניה.

דון דומינגו, מורי ביקש לומר לך שכל כומר הבקי בטבע המלאכים יוכל להרגיעך. אנא, נסה לשכוח את דבריו, אנא, אדוני.

דמעות גדולות זלגו על פניו של דון דומינגו. השמש השחירה, דגלי המלך כמשו כעלים בסתיו, חורף קשה הקפיא את הכול. דון דומינגו הביט בתלמידו של ליאונרדו: אמור לו שאני שב עתה לארצי להשתטח על קבר דונה אינס, ובכך תסתיים הארכָּה שנתתי לעצמי כדי לכפר על עווני. התזכור לומר לו זאת?

תלמידו של ליאונרדו נד בראשו.

היה שלום, אדון מֶלצי.

דרך צלחה, דרך צלחה לך, הידלְגוֹ, אמר תלמידו של ליאונרדו.

מתוך "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית", עמודים לספרות עברית, זמורה ביתן, 1997

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דן צלקה.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הסירוב