העצים

פתאום המוזיקה נפסקת ויש מבזק חדשות. סיפור לחג
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

"מה הבאת היום?", שאל אותי עבדול כאשר התיישבנו להפסקת צהרים.
"הבאתי סלט חסה", אמרתי לו, "וביצה קשה וסנדביץ' עם טחינה". "טחינה?" אמר עבדול, "בחיים לא אכלתי טחינה, איך זה?" "אני אוהב את זה", אמרתי, "אתה יכול לטעום אם אתה רוצה". " לא תודה", אמר עבדול, "יש לי את האוכל שלי" .
"מה", שאלתי, "שוב צ'יפס ותפוזים?" עבדול הנהן. שתקנו, מעלינו רשרשו ברוח ענפי העץ שאנחנו עובדים עליו, כלומר, אותם ענפים שעוד נותרו. "שמע", אמר עבדול, "אתמול בערב אכלתי מלון, זה היה כל כך טעים, אני אומר לך, רציתי להתחתן עם המלון הזה, רציתי שהוא יישאר איתי לתמיד, כל כך מתוק, היום אני יקנה עוד אחד בסופר". בינתיים ירד ראובן מהעץ, ראובן עובד על העץ ואני ועבדול עוזרים לו מלמטה - קושרים לחבל כלים שהוא מבקש, מעמיסים על הטנדר את הענפים שראובן הוריד מהעץ, מנסרים את הענפים העבים ועורמים את בולי העץ בצד המדרכה. "יש הרבה עבודה על העץ הזה", אמר ראובן, "אני מקווה שנגמור
היום". " מה הבאת היום?" שאל עבדול. " הבאתי אורז מלא", ענה ראובן, "וזיתים, ופיתה מקמח מלא, וחומוס". עבדול הביט עליו בהשתאות. "אף פעם לא אכלתי אורז מלא, איך זה?" "זה מאוד בריא", אמר ראובן, "אתה רוצה קצת?"
"לא תודה", אמר עבדול והחל לקלף תפוז. "זה עץ יפה", אמר ראובן, "עץ גדול, מסוג העצים שאתה נכנס לעבוד עליהם ואתה שוקע בתוכם ושוכח שיש עולם
בחוץ". "ולא חבל לך להוריד עץ כזה יפה?" אני שואל. "זו העבודה שלי", אומר ראובן, "בעל הבית רוצה להוריד את העץ ואני מבצע את העבודה". עבדול סיים לקלף את התפוז והכניס פלח לפה, "אתה נשוי?" שאל אותי, "כן", עניתי. "יש לך ילדים?" שאל, "לא", עניתי. "לי יש שני ילדים", אמר עבדול, "אבל אני גרוש, גרוש שלוש פעמים". "בן כמה אתה?" שאלתי. " בן עשרים וארבע" ענה עבדול.

אחר כך, כשחזרנו לעבוד, אמר לי עבדול, "אני לא טיפש, אתה יודע, אם הייתי טיפש לא הייתי מגיע לגיל עשרים וארבע". ראובן מתלונן שעבדול עצלן, שהוא לא לוקח יוזמה, אבל אני יודע שהוא פשוט שומר על הכוחות, כמו שלמד ברחוב, כי אף פעם אתה לא יודע מתי תזדקק להם.
זו שיטת העבודה - ראובן קושר את החבל אל הענף ואני ועבדול מותחים את החבל, העובר דרך נקודת משען על העץ, מלמטה, ואז ראובן מנסר את הענף בעזרת מסור השרשרת ואנחנו משלשלים את הענף הכרות אט-אט אל הדשא. הדשא שמסביב לעץ מכוסה בענפים כרותים ובעלים ובנסורת, העץ איבד כבר מחצית מנופו הרחב והיפה ועכשיו ראובן עובד על הצד השני.
בכל פעם שראובן מכבה את מסור השרשרת עבדול מזכיר לי להוריד את האוזניות מהאוזניים. "קר לך?" הוא צוחק. "את זה למדתי מהחיות", הוא אומר לי, "ראיתי בטלוויזיה סרט שמראה איך חיות מסתדרות בחום ובקור, הראו שם שועל שחי בקוטב ויש לו אוזניים קטנות ומכוסות שיער ושועל שחי במדבר ויש לו אוזניים גדולות ודקות, אז למדתי שאסור לכסות את האוזניים כשחם".

עבודה מוזרה, העבודה של ראובן, הוא הרי אוהב עצים והנה דוקא הוא, שאוהב עצים, כורת אותם. טוב, לא תמיד הוא כורת אותם, ברוב המקרים מזמינים אותו לדלל את העץ, ואז הוא עובד על העץ כמו סַפָּר מָסוּר ומוריד את כל הענפים היבשים והענפים המיותרים ואז העץ מתגלה פתאום במלוא יופיו כמו שבן אדם מתגלה פתאום אחרי תספורת מוצלחת. אבל במקרים כמו היום צריך להוריד את כל העץ, למה? כי ככה רוצה בעל הבית, ולמה רוצה ככה בעל הבית? אולי העץ מסתיר לו את השמש? אולי נמאס לו מעלי השלכת הנושרים על הדשא? אולי הענפים מְסכנים את חוטי החשמל? ואולי הוא פשוט רוצה להפגין את שליטתו ברכושו, הוא הרי יכול לעשות מה שהוא רוצה ברכושו, והעץ הוא רכושו כי העץ הוא חלק מהגינה והגינה היא חלק מהבית והוא בעל הבית. וראובן? ראובן בא ונתן הצעת מחיר אחרי שבחן היטבֹ-היטב את עובי הגזע ואת גובה העץ ואת רוחבו ואת הסביבה שבה הוא נמצא. "זה יעלה לך אלף דולר", אמר ראובן לבעל הבית. אז זה לא סתם עץ אלון, זה עץ של אלף דולר, ובבוקר ראובן טיפס עליו והתבשם מנופו הרחב וצִלּו הירוק, ואחר כך התחיל לחתוך בו, ועכשיו כבר צהריים ועוד הזרוע נטויה.

ראובן לא צריך יותר את עזרתנו עם החבל כי הוא חותך עכשיו ענפים קטנים יותר שהוא משליך על הקרקע. אני ועבדול מתחילים להעמיס את הענפים הכרותים על הטנדר, עבדול עומד על הטנדר ואני מוסר לו את הענפים והוא מניח אותם אחד-אחד בערימה מסודרת. מדי פעם הוא קופץ על הענפים כדי לדחוס אותם כמה שיותר ולחסוך מקום. אני שם לב לתנועותיו, אף תנועה אינה מיותרת, אף תנועה אינה נמהרת מדי, הוא משקיע בדיוק את האנרגיה הדרושה. עבדול מספר לי על סרט שראה בטלוויזיה - זה היה אוסף של קטעים אותנטיים המתארים בני אדם מותקפים או נטרפים על-ידי חיות. עבדול תיאר בפרוטרוט איך ראה בסרט גבר נטרף על ידי אריה באחת מהשמורות באפריקה, "והחבר שלו צילם הכול", אמר לי. הוא סיפר לי על האישה שהאכילה דוב בגן החיות והוא תפש אותה מבעד לסורגים ולא נתן לה לזוז, ועל האיש שהותקף על ידי דבורי-בר פראיות וכמעט מת. "אבל איך אנשים צילמו את כל זה", מחיתי, "איך הם יכלו לעמוד מהצד ולצלם, למה הם לא עזרו לאנשים המותקפים?" "אולי הם לא יכלו לעזור", אמר עבדול בשוויון נפש, "ואם ממילא הם לא יכלו לעזור אז למה שלא יצלמו?" עבדול מסמן לי לא להעביר אליו עוד ענפים, הוא מפעיל את מסור השרשרת וחותך דרך ערימת הענפים כדי שיוכל לדחוס אותה עוד יותר.

כשהוא מכבה את המסור הוא מסיר מיד את האוזניות מעל אוזניו אבל אני שוכח להסיר את האוזניות מעל אוזני ואולי אני זוכר אבל מסרב להוריד אותן כמחאה נגד דרכיו של הטבע ורק כשעבדול מסמן לי בחיוך אני מוריד אותן.

אני מביט על ערימת הענפים הדחוסה, יש בה מפלה, יש בה השלמה עם הגורל, יש בה כניעה ללא תנאי. איך הענפים האלה, שהיו נוף ירוק ומפואר עוד הבוקר, שוכבים עכשיו רצוצים ושבורי מפרקת, מתבוססים בנסורת ובעליהם שלהם, המרוטים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מהשמים אל האדמה, מציוץ הציפורים אל דממת התולעים, מהאוויר הצלול אל הרקב. אני מביט למעלה, לא נותר הרבה מנופו של העץ, רוב הענפים כבר נכרתו ונותרו רק הגזע וכמה ענפים מרכזיים עבים שראובן חותך מהם עכשיו בולי עץ קצרים המשמיעים קול עמום כשהם פוגעים בדשא.

אני מביט למעלה ולא מבין פתאום איך זה היכן שהתנשאו ענפים ירוקים יש עכשיו רִיק כחול, לא מבין איך אבד העולם המופלא של צמרת העץ, איך היה ואיננו, לא מבין לאן נעלמו העלים המרשרשים ברוח והענפים הארוכים הנמתחים כמו ידיים שמבקשות לגעת, לאן נעלמה ההוויה העצית רחבת-הנוף שנפרשה בין הענפים. כלומר, אני יודע בדיוק מה קרה לעץ, אני יכול לחזור על השלבים השונים של העבודה, אני יכול לשחזר את דרכו של כל ענף מהעץ אל הטנדר, אבל זה לא מסביר את היעלמות היש, את הפיכתו לאין.

ראובן נע על העץ כאחוז תזזית, אולי כדי שלא לחשוב על היעלמותו של העץ כמו שרוצח משקיע את עצמו במלאכת ההרג כדי לא לחשוב על מותם של קורבנותיו. עבדול עומד במרומי ערימת הענפים שעל הטנדר ועוקב במבטו אחרי נערה שחורה שהולכת על המדרכה. ראובן סיפר לי שאת שתי הנשים האחרונות שלו שידכו לעבדול במסגד ועם אף אחת מהן הנישואין לא החזיקו יותר מכמה חודשים. עבדול התאסלם לפני חמש שנים, הוא לא אומר לי איך קראו לו קודם ואני לא שואל, הוא מספר לי שהוא רוצה לעלות לרגל למכה כדי לקיים את מצוות החאג', ובכלל הוא רוצה לחסוך כסף כדי לטייל בעולם, הוא רוצה לראות את כל המקומות, את אירופה, את סין, את הודו, את אפריקה.

אני ועבדול אוספים את בולי העץ המפוזרים על הדשא ועורמים אותם בצד המדרכה. מהעץ נותרו רק הגזע ושלושה ענפים מרכזיים, עוד מעט הוא יהיה מספיק נמוך וראובן יוכל לקחת את המסור הגדול ולנסר את הגזע הראשי.

הנסורת נושרת מעל ראשינו וחודרת מתחת לחולצותינו ומחניקה את נשימתינו. דומה שהנסורת היא התגשמותו הפיזית של אותו הלך רוח מלא מוות האופף אותנו בקפיצה מהיש אל האין. אותו הלך רוח האופף אותנו כאשר האהבה נמוגה וכאשר מסתיימת תקופה מלאה אנשים וחיים ואנו יודעים שהיא חלפה לבלי שוב וכאשר הורסים בית המוכר לנו מילדותנו. אותו הלך רוח הדבק בשערנו וחודר מתחת לחולצותינו ומחניק את נשימתינו. בחָצֵר השכנה עומדים ילדים ומסתכלים בעניין רב על ראובן. תמיד תוכל למצוא ילדים במקום שבו הורסים בניין, או חופרים בור או תעלה, או כורתים עץ, או מעמידים עמודי חשמל, ילדים נמשכים ליש ולאין, למתהווה ולמתכַּלֶּה, לנבנה ולנהרס.

"זהו", מחייך אלי עבדול במלוא שיניו הלבנות, "אנחנו הולכים להוריד את הגזע". אני מרים את ראשי ורואה את ראובן משתלשל למטה על גבי החבל, פניו הארוכות נוטפות זיעה ובעיניו מבט זר. עבדול הולך לתדלק את המסור הגדול, בתנועות מדוייקות הוא שופך את הדלק והשמן אל קרבי המסור ומהדק את המכסים בדיוק במידה הנכונה.

ראובן נוטל את המסור הגדול ובוחן את הגזע בעיון רב, הוא מסביר לי שהוא יכול לקבוע בדיוק לאן ייפול הגזע על פי זווית הניסור. אני ועבדול מתרחקים ומושכים בחבל הקשור אל חלקו העליון של מה שנותר מהעץ, ראובן מנסר חתך אלכסוני עמוק בעץ ואחר כך חתך נוסף בכיוון מאוזן לקרקע. שני החתכים נפגשים וראובן מוציא פרוסת גזע ומשליך אותה על הדשא, חתך מכוער נפער בגזע העץ כמו פה חסר שיניים. ראובן מכניס את להב המסור לתוך החתך ומנסר אל תוך ליבת הגזע,

"תמשכו", הוא צועק אלי ואל עבדול, שריריו של עבדול משתרגים מתחת לעור השחור, הגזע מתחיל להתנדנד, נסורת מתעופפת מהחתך ודבקה בפנינו המיוזעות ומחניקה את הנשימה. "תמשכו", ראובן צועק ומנסר בלא רחמים אל תוך ליבת הגזע, אנחנו מושכים בכל הכוח, הגזע רוכן לכיווּנֵנוּ כמקבל עליו את הדין, ראובן מעמיק עוד סנטימטר לתוך הליבה ואז מושך את המסור אחורה, הגזע עובר את נקודת שיווי המשקל ונופל לכיווננו, עבדול צועק צעקה פראית, והגזע נוחת בקול חבטה עמום על הדשא, האדמה רועדת, משב רוח נושא עלים ונסורת, ראובן ממהר אל הגזע המובס ומתחיל לחתוך אותו לבולי עץ קצרים כאילו הוא מפחד שהגזע עשוי לקום ולהתחבר מחדש לגדם שנותר מחובר לאדמה. עבדול עט גם הוא על הגזע המושפל ומתחיל לנסר אותו עם המסור השני, המראה מזכיר לי את התיאורים של הריגת פיל על-ידי ציידים אפריקנים - איך הם עטים עליו ומבתרים את כרסו בגרזנים ושולפים בידיהם את האיברים הפנימיים ואוכלים את הבשר החי הנוטף דם.

אני לוקח מגרפה ומתחיל לגרף את העלים ושברי הענפים הקטנים שבאיזור מפלתו של העץ. אינני יכול להסיר את עיני מהגֶדם - עמוד האוויר הריק המתנשא מעליו, היכן שהיו הבוקר גזע חסון וענפים רחבים ונוף, כמעט ויֶשנו, כל כך בוטה הוא ההיעדר, כל כך בולט הריק עד שכמעט והוא הווה כישות.

את הגדם, אמר לי ראובן, מסלקים בעזרת מסור מיוחד, יש אנשים שזו העבודה שלהם, לסלק גדמים, ואחד מהאנשים האלה יבוא לכאן, כנראה, בימים הקרובים. למה, בעצם, מסלקים את הגדם? בשביל מה כל הטִרחה? למי הוא מפריע? הרי אפשר להניח עליו עציצים, אפשר לשבת עליו, אפשר להפוך אותו לשולחן פיקניקים מאולתר. אבל אם ישאירו את הגדם הוא יהיה תזכורת מתמדת לעץ שהתנשא מעליו, לנוף הרחב, לצל, לרשרוש העלים, לשלכת, לשירת הציפורים, לעץ שהיה, שאיננו, העץ שכרתו, בשביל מה צריך להיזכר בעץ הזה? זה עושה תחושה לא נעימה בבטן, כאילו נפערת שם תהום, וחוץ מזה עבודה צריך לעשות עד הסוף, צריך לגמור, אם החליטו להוריד את העץ אז מורידים אותו כמו שצריך, מהצמרת ועד לשורשים.

ראובן מקפל את החבלים ואני ועבדול מגלגלים את בולי העץ אל הערימה שליד שפת המדרכה. הנה העץ, הערימה של בולי העץ היא העץ, ערימת הענפים השבורים שעל הטנדר היא העץ. בולי העץ יישרפו באח והאפר יפוזר על האדמה כדשן והענפים השבורים ייטחנו עד דק במזבלה העירונית ויירקבו ויהפכו לדשן. הנה כך יחזור העץ אל האדמה, הנה כך הוא מעגל החיים והמוות של העצים - עץ צומח מהאדמה הדשנה, עץ מת ונופל על האדמה, עץ נרקב ומתפרק אל תוך האדמה, עץ חדש צומח וניזון מהרקב.

הלוא העץ הזה לא היה חי לעד, אם לא היו כורתים אותו עכשיו היה מת בעוד כמה עשרות שנים, היה מת זקוף או שהיה מאוכל לפני כן בשריפה, או שהיה כורע תחת עומס השלג, או שרוח סערה היתה מפילה אותו. לא שליחיו של בעל הבית אנחנו אלא שליחיו של מחזור החיים והמוות של העצים, כמו שלג כבד, כמו רוח סערה, כמו אש, כמו הזמן.
"כשאני יגיע הביתה", אומר לי עבדול, "דבר ראשון אני יתקלח ואחר-כך אני ילבש בגדים נקיים ויישב על המרפסת עם מלון קר, כמו מלך אני יישב, ויאכל את המלון לאט-לאט, חתיכה אחרי חתיכה".

ראובן מטאטא את הנסורת ואת שברי הענפים והעלים שעל המדרכה, הוא עורם אותם לערימה גדולה ואת הערימה הוא מעמיס על יריעת פלסטיק כחולה ואחר כך אני ועבדול עוזרים לו להעמיס את יריעת הפלסטיק על הטנדר. ראובן מביט על גדם העץ ועל הדשא ואחר כך הוא סוקר במבטו את המדרכה ואת הכביש, "אני חושב שגמרנו להיום", הוא אומר, "בואו ניסע".
אנחנו נכנסים לטנדר ונוסעים. עבדול מספר לראובן שהוא התקבל לקורס הכנה לבחינות הבגרות ושהוא רוצה לעבור את הבחינות וללמוד איזה מקצוע כדי להתקדם בחיים. "אני רוצה בית משלי", אומר עבדול, "ומכונית חדשה, יש הרבה שחורים שהגיעו לזה וגם אני יכול". וראובן? ראובן נוהג ומבטו נעוץ בכביש, פניו הארוכות, המפיסטופליות, אינן זעות. על מה הוא חושב עכשיו? אולי הוא נזכר איך צלל שם, בצמרת העץ, בתוך עולם מופלא של צל, ואולי הוא מחשב בראשו את חישובי הרווח וההפסד של יום העבודה.

אחרי שאנחנו מורידים את עבדול בביתו אנחנו שותקים זמן ארוך, ראובן מדליק את הרדיו ומחליף בעצבנות תחנות כאילו הוא מחפש משהו מסוים, כאילו הוא מחכה לאיזה אות שיגיע אלינו דרך הרדיו.

בסוף הוא מצא איזו תחנת ג'אז, צלילי זהב של חצוצרה וסקסופון נשפכו מהרמקול אל חלל המכונית וצבעו הכול בזהב. זהוב ההגה, זהוב לוח השעונים, זהוב זקנו של ראובן, זהובים המושבים, זהובים החלונות, זהובים הענפים השבורים שמאחור, זהוב גדם העץ שנותר בגינה, זהוב-שחור גוו העירום של עבדול המתקלח. וגם הזמן הוא זמן זהב ובזמן זהב אין מוקדם ומאוחר וכך אנחנו נוסעים עם העץ החי ועם העץ המת ועם הזרע ממנו צמח העץ ועם רקב העץ ועם ראובן הילד וראובן הזקן ועם אבותיו של עבדול, בני שבט אפריקני, ועם היערות שהיו כאן לפני היות העיר ועם היערות שיהיו כאן ועם הצליל ועם הדממה שלפני ואחרי הצליל. ופתאום הכול מתבהר והמעגל כולו מתגלה לנגד עינינו ופתאום ברור איך המנגינה באה מהדממה וחוזרת אל הדממה ואיך הג'אז צמח מאבותיו השחורים של עבדול ואיך הוא תוסס בעורקי הערים ואיך הוא עורג אל לשד העצים, ואיך העיר נולדה מהיער ואל היער תשוב ואיך הכול בא והכול הולך והכל סובב וחוזר, איך המנגינה נוצרת מתוך גילוי העולם ואיך במנגינה מתגלה העולם, איך הזהב נולד מהשחור והשחור נוכח בזהב, איך הכול זורם אל הכול והכול משתקף בכול, איך ראובן הילד משתקף בפני ראובן המבוגר ואיך זהב הצליל משתקף בזהב החצוצרה ואיך אפריקה משתקפת בעבדול ואיך גדם העץ משתקף בצמרת העץ והזמן משתקף בגדם העץ.

פתאום המוזיקה נפסקת ויש מבזק חדשות, בסוף המבזק מודיע הקריין שבשריפת יער באורגון נשרפו למעלה ממיליון עצים. אני מסתכל בפניו של ראובן והנה הן קורנות ועיניו מביטות הרחק הרחק, מעבר לכביש, מעבר לרחוב, מעבר לעיר, מקצה העולם ועד קצהו.

הסיפור פורסם באסופה ״סיפורים אמריקאים״ שראתה אור בהוצאת כהל.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יובל יבנה .
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערטרסילה דו אמארו, באדיבות באנקו סנטרל דו ברזיל.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על העצים