הפַשְלָה האבירית שלי

רגלי הרכילות ולשון הרע קלות ונחפזות במקומותינו. אוי איזה יום מחורבן
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

שוב היה "ליל לפידים".
בסביבות תשע יצאתי לעשות פיפי. מאחור ביער היה המיכל הגדול שממנו נבע הנהר המזויף שלנו, פּלוּס ערימת שריונות ישנים.
דון מארי חלף על פני במהירות. הוא נראה גמור. אז שמעתי יבבה. ליד ערימת השריונות, על הגב, מצאתי את מרתה מ"שטיפת כלים" עם חצאית האיכרים שלה מופשלת לה מעל המותניים.
מרתה: האיש הזה הוא הבוס שלי. אוי אלוהים אוי אלוהים.
ידעתי שדון מארי הוא הבוס שלה כי דון מארי היה גם הבוס שלי.
פתאום היא זיהתה אותי.
טד, אל תספר לאף אחד, היא אמרה. בבקשה. זה לא עניין גדול. אסור שנֵייט יֵדע. זה יהרוג אותו.
היא מיהרה החוצה אל "חניה", עם שחור מתחת לעיניים מהבכי.
"בישול" ערכו ארוחה יפה על שולחן גס במצודה ארבע: ראשי חזיר אותנטיים ועופות שלמים ופודינג דם.
דון מארי עמד שם עם פרצוף עגום ונשנש קצת סלט כרוב.
ונד אלי בראש בצורה ידידותית כזאת, שעד אז לא ראיתי ממנו.
נשים, הוא אמר.

תיכנס אלי, נכתב בפתק על הלוֹקֶר שלי בבוקר למחרת.
במשרד של דון מארי היתה מרתה.
אז ככה, טד, אמר דון מארי. אתמול בלילה היית עד למשהו שאם לא רואים אותו באור הנכון, עלול להיראות לא בסדר. בעיני מרתה ובעיני זה מצחיק. לא ככה, מַרת? הרגע נתתי למרתה אלף דולר. למקרה שהיתה איזושהי אי-הבנה. מה שמרתה מרגישה עכשיו זה שהיה בינינו קטע. ושנינו נשואים, ככה שאנחנו נורא מתחרטים עליו. עם כל השתייה, פּלוּס הרומנטיקה של "ליל לפידים", מה קרה שם, מרתה?
מרתה: נסחפנו. היה לנו קטע.
דון: קטע בהסכמה.
מרתה: קטע בהסכמה.
דון: ולא זו בלבד, טד. מרתה עוברת. מ"שטיפת כלים". ל"שחקנית נודדת". אבל רק שיהיה ברור: את לא עוברת, מרתה, בגלל הקטע בהסכמה שלנו. זה צירוף מקרים. למה את עוברת?
מרתה: צירוף מקרים.
דון: צירוף מקרים, פּלוּס זה שתמיד היה לה מוסר עבודה קטלני. טד, גם אתה עובר. יוצא מ"משק". עובר ל"מִשמר צועד".

מדהים. שש שנים הייתי ב"משק". אדם בקליבּר שלי. זאת היתה בדיחה קבועה כזאת של אֶם.קיוּ ושלי.
אֶרין היתה קוראת מלמעלה: אֶם.קיוּ, מישהו הקיא ב"חורשת הצער".
ואֶם.קיוּ היה עושה כזה: אדם בקליבּר שלי?
או שאֶרין היתה אומרת: טד, לאחת הגברות נפלה המחרוזת בַּדיר חזירים והיא צורחת כאילו אין מחר.
ואני הייתי אומר: אדם בקליבּר שלי?
ואֶרין היתה עושה כזה: תלך לשם. זה לא מצחיק. היא לגמרי משגעת אותי.
החזירים שלנו היו מזויפים והבוץ שלנו היה מזויף והקקה שלנו היה מזויף ולמרות הכול זה לא היה כיף גדול, לשים על עצמך סרבל גומי ולגרור את הקל-ניפוי-דה-לוקס אל תוך הדיר בשביל למצוא את המחרוזת של הגברת, לדוגמה. לתוצאות מיטביות עם קל-ניפוי-דה-לוקס היה צריך קודם להזיז הצדה את החזירים המזויפים. והם עובדים על אוטומט, ככה שהם ממשיכים לחרחר כשסוחבים אותם. וזה יכול להיראות מצחיק לפי איך שאתה מחזיק את החזיר.

לדוגמה, מישהו יכול לעבור ולהגיד: תראו, הבנאדם נותן לחזיר הזה לשתות לו מהציצי.
וכולם עלולים לצחוק.
ככה שקידום ל"משמר צועד" בהחלט היה קטע ששימח אותי.
נכון לעכשיו הייתי האדם העובד היחיד במשפחה שלנו. אמא היתה חולה, בֶּת היתה ביישנית, אבא סדק לאחרונה למרבה הצער את עמוד השדרה שלו כשנפלה עליו מכונית שתיקן. היו לנו גם חלונות שצריך להחליף. כל החורף בֶּת היתה מסתובבת בביישנות ושואבת שלג. אם מישהו נכנס בזמן שהיא שאבה, התברר שהיא ביישנית מכדי להמשיך.
בלילה ההוא, בבית, אבא חישב שבקרוב נוכל לקנות לאמא מיטה משופעת.

אבא: אם תמשיך להתקדם ככה בעבודה, אולי עם הזמן נוכל לקנות לי חגורת גב?
אני: מה השאלה. אני מתכוון להבטיח שככה בדיוק יקרה.
אחרי ארוחת הערב, כשנהגתי העירה בשביל להביא לאמא את התרופות שלה לכאב ובשביל להביא לבֶּת את התרופות שלה לביישנות ובשביל להביא לאבא את התרופות שלו לכאב, עברתי ליד הבית של מרתה ונֵייט.
צפרתי, רכנתי החוצה ונופפתי, עצרתי בצד, יצאתי.
היי טד, אמר נֵייט.
מה קורה? אמרתי.
טוב, הבית שלנו במצב על הפנים, אמר נֵייט. תסתכל. על הפנים, לא? נראה שאני פשוט לא מצליח לשמור על האנרגיה שלי גבוהה כמו שצריך.
הבית באמת היה די מכה. הגג היה עשוי טלאים-טלאים עם מין לוחות כחולים, הילדים שלהם קפצו קפיצות מהוססות מעל מריצה אל תוך שלולית בוץ, פוני כחוש עמד מתחת לנדנדה וליקק את עצמו ביסודיות כאילו הוא רוצה להיות נקי לקראת הרגע שבו יתחיל פתאום לדהור בכיוון של חיים בתנאים יותר סבירים.
כאילו, איפה כל המבוגרים פה? אמר נֵייט.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

אז הוא הרים מהארץ עטיפה של סְנוֹץ וחיפש משהו לשים אותה בתוכו. אז שמט אותה והיא נחתה לו על הנעל.
מושלם, הוא אמר. אלו הם חיי.
גִ'יז, מרתה אמרה והרימה את זה.
שלא תיעלמי לי גם את, אמר נֵייט. את כל מה שיש לי, בֵּייבּ.
לא אני לא, מרתה אמרה. גם הילדים.
אם עוד משהו לא ילך כמו שצריך, אני אירה בעצמי, אמר נֵייט.
הייתי קצת בספק אם היתה לו יכולת כזו לעשות מעשה. מצד שני, אף פעם אי-אפשר לדעת.
אז מה קורה אצלכם בעבודה? אמר נֵייט. זאתי כאן כבר סוּפּר-מצוברחת. אפילו שהיא רק עכשיו קיבלה קידום.
הרגשתי שמרתה מסתכלת עלי, כאילו: טד, הגורל שלי בידיים שלך עם העניין הזה.
חשבתי שהיא זאת שצריכה להחליט בנושא. על בסיס ניסיון החיים שלי, שלא בדיוק עשיתי בהם חיל, אני נוטה להסכים עם הדבר הזה שאומרים, אם זה לא שבוּר אז אל תתקן. והייתי הולך אפילו עוד צעד עם זה: אפילו אם זה שבור, עזוב את זה, כי יש סיכוי טוב שרק תקלקל את זה עוד.
אז אמרתי מין כזה, טוב, קידום זה לא תמיד קל, זה גורם הרבה לחץ.
הכרת הטובה פשוט קרנה ממרתה. היא ליוותה אותי בחזרה למכונית ונתנה לי שלוש עגבניות שהם גידלו בעצמם, ואם להגיד את האמת נראו קצת גריאטריות: קטנטנות, מהוססות, קמוטות.
תודה, היא לחשה. הצלת לי את החיים.

בבוקר למחרת היו בארונית שלי מדי "משמר צועד" וכוס חד-פעמית ובתוכה גלולה צהובה.
יייישְשש, חשבתי, סוף-סוף "תפקיד תרופתי".
גברת ברידג'ס מ"בריאות וביטחון" נכנסה עם גיליון בטיחות חומרים על הגלולה.
גברת ברידג'ס: טוב, זה הולך להיות רק מאה מיליגרם של KnightLife®. כדי לעזור באימפרוביזציה. העניין עם KnightLife® זה שחשוב לשתות הרבה, שלא תתייבש.
לקחתי את הגלולה, הלכתי אל "חדר הכס". הייתי אמור לצעוד מול הדלת שמעבר לה ישב כביכול המלך. ובאמת היה שם מלך: אד פיליפס. הם שמו שם מלך כי אחד התסריטים הבסיסיים שלנו היה ששליח מגיע, עוקף את "משמר צועד", פותח את הדלת, המלך אומר שהשליח נמהר וש"משמר" אוויל דל-מוחין, השליח נרתע בבהלה, סוגר את הדלת ומקיים חילופי דברים קצרים עם "משמר צועד".

עד מהרה האורחים כמעט מילאו את ה"אטרקציה" שלנו. השליח (קייל סְפֶּרְלינג) נדחף, עבר אותי בדרך לדלת, פתח אותה לרווחה. אד אמר שקייל נמהר ושאני אוויל דל-מוחין. קייל נרתע בבהלה וסגר את הדלת.
קייל: מחל לי אם חטאתי לכללי החצר.
אני, נמחקה ממוחי השורה שלי, שהיתה: בהילותך עדות היא לטבעו הנמרץ של גבר.
במקום זה עשיתי מעין: אה, אין בעיות.
קייל, שהיה מקצוען אמיתי, לא השתהה.
קייל (מושיט לי מעטפה): דְאג נא שיקבל זאת בלא שיהוי. חשיבותו של הדבר גדולה.
אני: הוד מלכותו תחת הגיגיו.
קייל: כורע תחת נטל הגיגיו?
אני: כן. כורע תחת נטל הגיגיו.

בדיוק אז ה-KnightLife® התחיל לעבוד. הפה שלי התייבש. הרגשתי שיפה מצדו של קייל לא לעשות עניין מהפשלה שלי. חשבתי שבעצם אני ממש מחבב את קייל. אפילו אוהב אותו. כמו אח. רֵע. רֵע אצילי. הרגשתי שצלחנו יחד עתות משבר וסער. נראָה, למשל, שבשלב מסוים, בארץ רחוקה ונעלמה, הסתופפנו יחד למרגלותיה של חומת מצודה בעוד הזפת הרותחת ניגרת מטה, וצחקנו יחדיו צחוק מר לאמור: הו, מה קצרים ומעטים ימי אדם, לוואי ולא יכלו ימינו אנו במועד הזה. ואז: קדימה! הסתערו. במעלה סולמות גסים, מארות גבריות על לשוננו, אף שלא הצלחתי להיזכר אילו מארות בדיוק, אף לא באחריתה של ה"הסתערות" האמורה.

קייל הלך לדרכו בלי שהיות. אני שעשעתי את אורחינו, כולי דיצה ועליצות, על לשוני פניני שנינה ולעג דק, כולי שמחה על שהגעתי, מקץ תלאות רבות כל כך, למעמד אשר זימן לי את האפשרות לגרום קורת רוח ושמחה לסובבי.
מנעמי היום, אשר שפעו ממילא, עלו על גדותיהם ממש עם בוא איש חסדי, דון מארי.

ויאמר דון מארי בקריצה עולצת: טד, אתה יודע מה אתה ואני צריכים לעשות איזושהי פעם? לצאת יחד לטיול או משהו. כמו טיול דיג? קמפּינג או משהו.
לבי גאה לשמע הדברים. לדוג, לצוד, לחנות עם איש המעלה הזה! לתעות בשדות רחבי ידיים, ביערות מוריקים! לנוח, עם רדת הערב, בסוכת ירק שקטה, לצד פלג מפכה, ושם, בין מצהלות רמכינו הרכות, לשוח בדברים רבים – כבוד; ואהבה; וסכנה; וחובה אשר בוצעה כהלכה!
אך אז אירע דבר הרה גורל.

קרי, בואה של מרתה, אשר לעיל דובר בה, בדמותה של רוח – רוח ג', אדקדק ואומר – במחיצת עלמות חן אחרות, עוטות לבן אף הן (היו אלה מֶגאן וטיפאני). ומה תכלית שילוש זה של עלמות? להתל באורחינו, לשמחת כולם: רוחות רפאים היו שלוש אלה, אשר את הטירה רדפו רדוף, בקול קרקוש שלשלאות ונהי, בעוד אלה מאורחינו אשר הגיעו עדי "אטרקציה" זו, נתונים בתחום החבלים האדומים כולם, פערו פיותיהם ופנו כה וכה וצווחו לנוכח החיזיון שלפניהם נגלל.

כשהצצתי בחזות פניה של מרתה – אשר חרף עליצותה ניכר בה עוד רושם זיכרון קודר כלשהו (אשר טיבו הלוא היה ידוע לי היטב) – נעשיתי, אף שלאחרונה האיר לי המזל פנים, נוּגה קמעה.
משראתה מרתה כיצד נפלו פני, דיברה עמי בלחש, לבל ישמע אף הקהל.
מרתה: הכול סבבה, טד. זה מאחורַי. בשיא הרצינות. מחקתי את זה מהראש לגמרי.
הו, שאישה רבת חן וחסד שכזו, למודת סבל כאשר היתה, תמחל על כבודה ותדבר עמי בכנות ובישירות כאלה, משנתנה את דברתה לא לגלות אוזנו של איש בחרפתה!
מרתה: טד, אתה בסדר?
ועל כך השבתי: אכן. אך עד כה לא נתתי דעתי על חובתי, ובה מעלְתי. הנה כי כן, כעת ניצב אני כאן לפנייך מלוא חושי, כולי אשם וחרטה על חטא שלכבודך חטאתי, עלמתי.
מרתה: טד, תרגיע.
ובה בעת פסע קדימה דון מארי עצמו, מיתח ידו ועל חזי שיטח אותה, כמו מבקש לשים לי רסן, ואמר:
באלוהים, טד, תסתום את הפה לפני שאני פותח לך את התחת.
לא אכחד, שכלי השיא לי עצה שקולה: שומה עלי להתכחש לעוצם רגשותי, לבל אשגה במעשה נמהר ואהפוך עלי את מזלי הטוב.
אך מי ידע צפונות לב האדם, ומי ירב כוחו רצון הלב כך להכניע.

שכן, עת פגש מבטי בקלסתרו של דון מארי, גדשוני הרהורים כחשרת ענני סער: מה בצע בחיים אם אין החי רודף צדקה וצדק, אשר בכוח לבקשם חנן אותו האל? כיצד ימצא אדם מנוח ושמחה בראותו נבל פטור מעונש? כלום עד עולם ימוך הדל באין מגן? בהתעורר בי כל המחשבות האלה, עלה מעומק ישותי קולו של כוח הישר, קול דֶּרֶך-גֶּבֶר, וביודעי כי האמת היא סימנו של איש המעלה, פסעתי אל מרכז החדר ומלוא גרון הכרזתי בהן צדק, ברמה, לנוכח הרבים אשר הסתופפו שם, זאת:
דון מארי ניצל בשפלותו את מרתה בליל-הלפידים, שאז הפקיד מטהו, שלא מרצונה, בערש נשיותה פנימה;
ועוד זאת: שהנבל רכש בשלמונים את שתיקתה של מרתה, מעשה חדל אישים, ובכללם משלח ידה הנוכחי;
ועוד זאת: שניסה לקנות אף שתיקתי אני; אלא שאני לא עוד אשתוק, ואתייצב, מעשה גבר, לימין המך והנדכא, אחת היא המחיר שאשלם.

פניתי אל מרתה וביקשתי, בהטיית הראש, כי את ידה תסמוך על כל דברי אלה ועל אמיתותם. אבוי! העלמה מיאנה לעשות כן. רק השפילה את עיניה, כמו בּוֹשה, ונשאה רגליה משם.

או אז זימן דון את "ביטחון", אשר הגיעו למקום ומצאו כי הזדמנות של פז היא זו לקטוף את פרי הכשרתם, ועל כן הפליאו חבטות קשות ומרובות בראשי ובגופי כולו. בזרוע איתנה משכוני הלאה משם, והדפוני אל הרחוב, וגלגלוני בעפר, ולנגד עיני קרעו לגזרים את כרטיס הנוכחות שלי ופיזרוהו לכל רוח, כל זאת לקול צחוק אכזרי על חשבוני, דהיינו, במיוחד על כובעי המנוצה, אשר את נוצתו עיקמו לבלי תקן.

ישבתי שם, זב דם וחבול, עד אשר אזרתי כל אשר נותר בי מן העוז והכבוד, ושמתי פני הביתה, אל הנחמות שאפשר כי אמצא שם. לא היו ברשותי אפילו דמי נסיעה באוטובוס (תרמילי נותר באותו אתר נתעב), וכך המשכתי רגלית מהלך שעה בעוד השמש משתפלת במסילתה, וכל אותה העת חשבתי בעצב כי שיקול דעתי הכזיבני, ובעטיו אף דנתי את משפחתי למצוקה קשה, שהרי עוניינו, אשר הכביד עלינו ממילא, יִכבד כעת פי כמה.
לא עוד חגורת גב לאבא, לא עוד מיטה משופעת לאמא, ואף האמצעים אשר בהם נוכל לרכוש למענם מיני מזור ורפואות נעלמו ממני כעת, דבר אשר היה בו כדי להעכיר כל רוח.

לא חלף זמן רב ורגלי נשאוני אל ונדי'ס בסֶנְטֶר בּוּלֶווארד, ליד האָאוּטבֶּק הסגור, והשפעת הסם אשר בעורקי דלה ומידלדלת. ידעתי כי לא רחוק הזמן והיא תפוג כליל, ואז יהיה עלי להתייצב לצד מכשיר הטלוויזיה בביתנו, שאיכותו אינה מן המפורסמות, ולהסביר בדי עמל, בלשוני שלי הירודה, כי אף ששלגי החורף כבר ניצבים בפתח (וייכנסו גם למעוננו פנימה, כאמור לעיל), תקצר ידי מלהושיע: פוטרתי; פוטרתי ובוזיתי חמורות!
שאז באה מין מכת המוות, אשר את איוולתי עשרות מונים הפליאה להדגיש, וניחתה מידי מרתה עצמה, שהתקשרה אלי בסלולרי ופנתה אלי בקול אשר כאב ממש ניכר בו, והוא פילחני עד העצם, ואמרה: מיליון תודות, טד, כי אם לא שמת לב, אנחנו חיים בעיירה קטנה מזורגגת, אוי אלוהים, אוי אלוהים!
בזאת החלה לבכות, ואף נשאה קולה בכך.

אמת: רגלי הרכילות ולשון הרע קלות ונחפזות במקומותינו, ועל בטוח יגיעו תוך שנייה אלי אוזניו של האידיוט המסכן הזה, נֵייט. וכשיימצא נייט הדפוק לָמֵד באכזריות כזאת על מעשה נתעב זה, חילול תומתה של מרתה שלו, הוא ייגנב על בטוח.
אוי.
איזה יום מחורבן.

עשיתי את מגרש הספורט של התיכון קפנדריה, ובובות אימון ניצבו שם כצללית לועגת, כאנשים אשר יודעים מה ערך יש לְפֶה סכור, וניסיתי לנחם עצמי במחשבה שמעשי היו טובים והגונים, שהתייצבתי לימין אמת וצדק, שאומץ לב הנחה אותי בכל דברי. אך לא היתה בזה כל נחמה. מוזר. מה בדיוק חשבתי, בעצם? הרגשתי כמו איזה חתיכת דפוק, שיותר טוב שלא היה מתערב בשום דבר מהתחלה, ומיטיב אף ברוחו למשול ולהורות לה מתינות ודרך ארץ. פשוט דפקתי הכול, זאת האמת. ואולם, כלום אין השטן עצמו, מעת לעת, עוטה את מלבושי המתינות אם יש בכך משום שירות לתכליתו? כלום לא היה זה מן הדין ומן הצדק כי בוא יבוא עונשו של דון מארי? ועם הכול, מי בדיוק חשבתי שאני שהתנהגתי כמו איזה תותח?
לעזאזל.
לעזאזל עם זה.
איזה זין.
יהיה קשה לחיות עם זה.

עכשיו כבר הייתי כמעט לגמרי עצמי, ותאמינו לי, זה לא היה פיקניק.
שבריר גלולה אחרון בא במעי, נדמה. והעלה נחשול אחרון, קצר אך עז, של חזרה. אל אותו עצמי אשר נדמה כי בא הקץ עליו. אשר, בהיותו רב שגב ובגורסו כי אין לו חלק בשגגה, הוביל אותי בדרך הרעה.

לקחתי את עצמי אל גדות הנהר והשתהיתי שם זמן מה בעוד השמש היורדת כורתת את בריתה עם פני המים, מעתירה את פארה ואת צבעיה עליהם כמניפה נאצלה שאחריתה דממה נאדרה מאין כמוה.

הסיפור "הפשלה האבירית שלי", מאת הסופר האמריקאי ג'ורג' סונדרס, נכלל באוסף הסיפורים "עשרה בדצמבר" שראה אור בעברית בהוצאת כתר ספרים. מאנגלית: אמיר צוקרמן; עורך תרגום: אסף שור.                                                  

ג׳ורג׳ סונדרס הוא מהבולטים בסופרים האמריקאיים בימינו. בשנת 2000 הכתיר אותו המגזין "ניו יורקר" כאחד הכותבים הצעירים הטובים ביותר בארצות הברית, וב-2013 נכלל שמו ברשימת "מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם" של המגזין "טיים". בהסבר לבחירה, נכתב, בין השאר: "סונדרס הוא מחבר הסיפורים הקצרים הטוב ביותר באנגלית״. הוא מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת סרקיוז. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ורג' סונדרס .


תגובות פייסבוק