הפכפכת

לחתונתה של אולגה איבנובנה הגיעו כל חבריה וידידיה הטובים.

"התבוננו בו, בבקשה, והגידו לי אמת: כלום אינכם רואים שיש בו משהו?" הייתה פונה אל ידידיה ואומרת, כשהיא מנידה ראשה לעבר בעלה ומנסה בכל דרך אפשרית להסביר כיצד אישה כמוה נישאת לגבר פשוט, רגיל ואפור, שאינו בולט משכמו ומעלה בשום תחום.

בעלה, אוסיפ סטפנץ דימוב, היה רופא. עבד בשני בתי-חולים. בבית חולים אחד היה מנהל מחלקה ובשני פתולוג. מדי יום ביומו, החל משעה תשע בבוקר ועד לצהרי היום, היה מקבל חולים במחלקה שבהנהלתו. לאחר מכן היה עולה על סוסו ומגיע ברכיבה לבית-חולים אחר, שם עסק בניתוחי מתים. פרקטיקה פרטית מעטה הייתה לו עם הכנסה מזערית נוספת של פחות מחמש מאות רובל בשנה. זהו זה. מה עוד אפשר לומר עליו?

אולגה איבנובנה, לעומת זאת, הייתה מעורה בחוג חברתי של אנשים לגמרי לא רגילים. כל אחד ואחד מהם הצטיין בתחום מסוים והיה מפורסם במידה זו או אחרת. גם אם מי מהם לא זכה עדיין למעמד של ידוען ששמו הולך לפניו, הרי שנחשב לפחות לכשרון מבטיח. אחד מחבריה היה שחקן תיאטרון וקריין יפה תואר וברוך כשרון, מפורסם ומוערך, חכם ושנון ויחד עם זאת צנוע, שלימד את אולגה איבנובנה קריינות; חבר אחר היה זמר אופרה שמן וטוב לב, שהיה נאנח בלי הרף למראה ההרס העצמי של אולגה איבנובנה, ומנסה לשכנע אותה, שאם רק תיקח את עצמה בידיים, תהיה בוודאי זמרת נהדרת; היו גם מספר ציירים, ובראשם צעיר יפה בלורית ותואר כבן עשרים וחמש בשם רייבובסקי, אמן ציורי בעלי החיים והנופים, אשר יצירותיו הוצגו כבר במספר תערוכות, והציור האחרון שלו נמכר בחמש מאות רובל. הוא היה מתקן את האטיודים של אולגה איבנובנה ואומר, שיתכן ויצא ממנה משהו; היה גם כנר גאון שהכינור ממש בכה תחת מגע ידו, ובגילוי לב אמר שמכל הנשים המוכרות לו אולגה איבנובנה היא האחת והיחידה המסוגלת ללוות אותו כהלכה; חבר נוסף הוא סופר ומחזאי צעיר ומוערך. מי עוד? נו, היה גם וסילי וסיליץ'. ברון בעל אחוזות, אמן האיור והרישום. ליצירותיו ניחוח רוסי עתיק. על נייר, על חרסינה ועל צלחות חרס הוא היה מחולל ממש נסים. חבורה כזאת של אמנים מעודנים ששפר עליהם גורלם נזכרת בקיומם של אי-אלו רופאים רק בשעת מחלה. עם כל הצניעות – השם "דימוב" היה עבורם צליל ריק, ממש כמו סידורוב או טאראסוב. הוא היה בעיניהם זר, מיותר ובלתי מורגש, אף שהיה גבה קומה ורחב כתפיים. נדמה היה שהוא לובש פראק לא-לו וזקנו נראה כמודבק לסנטרו. למעשה, אילו היה סופר או אמן, היו בוודאי אומרים שבזקנו הוא מזכיר את אמיל זולא.

רייבובסקי אמר לאולגה איבנובנה שבשערה הבהיר ובשמלת הכלולות שלה היא כעץ דובדבן תמיר בשיא פריחתו האביבית, מכוסה כולו בפרחים לבנבנים עדינים.
"לא, תשמע, בבקשה ממך," אמרה לו אולגה איבנובנה ואחזה בחוזקה בידו. "איך דבר כזה יכול היה פתאום לקרות? תשמע, תשמע בבקשה... אני חייבת לספר לך שאבי עבד עם דימוב באותו בית חולים. כאשר אבי המסכן נפל למשכב דימוב לא מש ממיטתו ימים כלילות. איזו הקרבה עצמית! הקשב לי, בבקשה ממך, רייבובסקי.... וגם אתה, אדוני הסופר. הקשיבו לי, זה מאוד מעניין. תעמדו בבקשה קרוב יותר אלי... איזו הקרבה עצמית! איזו תמיכה מכל הלב! גם אני ישבתי ליד מיטת אבי ולא ישנתי בלילות. עד שיום אחד נכנע אבי למחלתו והחזיר נשמתו לבוראו. דימוב קיבל קשה את האסון. הגורל מתעתע לפעמים. לאחר מות אבי דימוב היה סר אלי מדי פעם לביקור תנחומים. הייתי פוגשת בו ברחוב. עד שערב אחד... בום! הציע לי נישואין. כמו רעם ביום בהיר! כל הלילה בכיתי והתאהבתי בו בטירוף! והנה... עיניכם הרואות, הפכתי לרעייתו. נכון שהוא מיוחד? הוא משדר כח, עוצמה, נוכחות! עכשיו פניו אינן מופנות כלפינו והוא ניצב במקום לא מואר, אך כאשר יפנה את פניו אלינו התבוננו נא במצחו. רייבובסקי... מה אתה אומר על מצחו? דימוב, אנחנו מדברים עליך!" קראה לעבר בעלה, "גש הלום והושט יד אמיצה לרייבובסקי... הנה ככה. תהיו חברים." דימוב בתמימותו הושיט ידו לרייבובסקי, ובחיוך טוב לב אמר:
"נעים מאוד. למד אתי באותו מחזור איזשהו רייבובסקי. הוא לא קרוב משפחה שלך במקרה?"

2
אולגה איבנובנה הייתה בת 22. דימוב בן 31. חיים נהדרים היו להם אחרי החתונה. אולגה איבנובנה תלתה אטיודים וציורים הן שלה והן של אמנים אחרים במסגרת ובלי מסגרת על פני כל קירות חדר האורחים. ליד פסנתר הכנף וליד הרהיטים סדרה חפצי אמנות סיניים, כנים לציירים, פסלונים, פגיונות ושאר דברים ססגוניים... את קירות חדר האוכל קישטה בתמונות של אנשים אהובים, תלתה גם את ומגל והניחה בצד גם חרמש ומגרפה, כך שהתקבל חדר אוכל בעל מראה רוסי טיפוסי. כדי לשוות לחדר השינה מראה של מערה ציפתה את הקירות והתקרה בבד גס וכהה, מעל למיטות תלתה מנורה וונציאנית, ובפתח הציבה פסל של לוחם אוחז בגרזן. וכולם היו תמימי דעים שלזוג הצעיר קן חם ומקסים.
לאולגה איבנובנה היה סדר יום קבוע. היא הייתה קמה ממיטתה בסביבות השעה אחת עשרה ומנגנת בפסנתר הכנף. אם היום היה בהיר ושטוף שמש הייתה מציירת בצבעי שמן. בשעה אחת אחר הצהריים הייתה נוסעת לתופרת שלה. הרבה כסף לא היה לבני הזוג. כדי שתוכל להופיע לעיתים קרובות בשמלות חדשות ולהרשים בלבושה ההדור נאלצו היא והתופרת שלה לגלות יצירתיות רבה. משמלה צבעונית ישנה ומחתיכות בד חסרות ערך היו אולגה איבנובנה והתופרת שלה מסוגלות לעשות נסים. דבר-מה מכושף. לא שמלה. חלום. לאחר מכן, מתוך מטרה להיות מעודכנת בחדשות התיאטרליות האחרונות, הייתה אולגה איבנובנה נוסעת לאחת ממכרותיה השחקניות. אגב כך גם הייתה גם פועלת להשגת כרטיס להצגת הבכורה של מחזה חדש או לאירוע נוצץ אחר. משם הייתה נוסעת לסטודיו של אמן, או לתערוכה כלשהי, או לאיזשהו מפורסם – להזמין אותו אליה, להחזיר ביקור, או סתם כדי לפטפט. בכל מקום היו מקבלים את פניה בשמחה ובחיבה והיו מרעיפים עליה מחמאות: כמה היא טובה, חביבה, מיוחדת ... אותם אלה, שנחשבו בעיניה למפורסמים וגדולים מהחיים, קבלו אותה כאחת משלהם, התבוננו בה בגובה העיניים והסכימו פה אחד, שהיא צריכה רק להתמקד ואז עם הכישרון שלה, הטעם שלה והתבונה שלה בוודאי תגיע רחוק. היא שרה, ניגנה בפסנתר, ציירה בצבע, פיסלה, השתתפה בתיאטרון חובבים, והכול לא סתם כך, אלא בכישרון רב. אם היה זה סדור פנסים לתאורה, אם הייתה זו הצורה שבה התלבשה, או הדרך שבה קשרה למישהו עניבה – בכל ניכר מגע ידה הקסום. כישרונות רבים היו לה. אבל כישרון אחד שלה בלט מעל ומעבר לכל היתר: היכולת להגיע בקלות לאנשים מפורסמים ולהתיידד עמם תוך זמן קצר. מישהו רק התחיל להתפרסם, רק התחילו להזכיר את שמו... והיא כבר נפגשה איתו, בו ביום התיידדה עמו והזמינה אותו לבקר בביתה. כל היכרות חדשה שכזאת הייתה בשבילה יום חג. היא סגדה לאנשים מפורסמים, התגאתה בהם, וראתה אותם בחלומותיה. היא ערגה אליהם ערגה שלא ידעה שובע. מפורסמים נשכחו ובאו אחרים במקומם והיא הייתה מהר מאוד מתרגלת אליהם או מתאכזבת מהם ומתחילה מחדש את החיפוש הקדחתני אחרי עוד ועוד אנשים מפורסמים וגדולים מהחיים. מוצאת, ושוב מחפשת. לשם מה?
בשעה חמש הייתה סועדת את ארוחת הערב בחברת בעלה. הפשטות שלו, השכל הישר שלו וטוב ליבו ריגשו אותה. מדי פעם הייתה קופצת בפרץ רגשותיה מחבקת את ראשו ומנשקת אותו שוב ושוב.
"דימוב, אתה אדם חכם וטוב לב," הייתה אומרת, "אבל יש לך חסרון גדול אחד. אתה בכלל לא מתעניין באמנות. אתה שולל הן את המוזיקה והן את אמנות הציור."
"אני לא מבין בזה," השיב בצורה יבשה. "כל חיי עסקתי במדעים מדויקים ובמדע הרפואה. לא היה לי זמן להתעניין באמנויות."
"זה איום ונורא, דימוב!"
"מדוע? המכרים שלך אינם מבינים דבר לא במדעים מדויקים ולא ברפואה, אבל את אינך מטיחה זאת בפניהם. כל אחד ותחומי העניין שלו. אינני מבין לא באמנות הציור ולא באופרה, אבל אני סבור שאם יש אנשים חכמים שמקדישים לכך את כל חייהם, וישנם אנשים חכמים אחרים שמשלמים להם על כך הון עתק, אז פרושו של דבר שצריכים את זה. אני אינני מבין, אבל לא להבין אין פרושו לשלול."
"נו, טוב, בוא ונלחץ ידיים!"
לאחר ארוחת הערב הייתה אולגה איבנובנה נוסעת למכרים, אחר כך הייתה הולכת להצגת תיאטרון או לקונצרט וחוזרת הביתה לאחר חצות. כך מדי יום ביומו.
בימי רביעי הייתה נערכת בביתה מסיבה. במסיבה הזאת בעלת הבית והאורחים לא שיחקו קלפים ולא רקדו. הם התענגו בשלל אמנויות. שחקן התיאטרון הדרמטי קרא, זמר שר, ציירים ציירו באלבומים. היו לאולגה איבנובנה הרבה אלבומים כאלה. הצ'לן ניגן ובעלת הבית עצמה ציירה, פיסלה, שרה וליוותה אמנים אחרים. בפרקי הזמן שבין קריאה, נגינה ושירה התנהלו דיונים וויכוחים בענייני ספרות, תיאטרון וציור. נשים לא הוזמנו למסיבה. אולגה איבנובנה הייתה סבורה שחוץ משחקניות התיאטרון והתופרת שלה, כל שאר הנשים משעממות ומגעילות. בכל פעם שנשמע צלצול בדלת הבית הייתה אולגה איבנובנה מזנקת ממקומה ומכריזה בקול תרועה: "זה הוא!", כאשר משמעות המילה "הוא" הייתה איזשהו ידוען חדש שהוזמן למסיבה. דימוב לא היה נוכח במסיבה ואיש גם לא נזכר בקיומו. אבל בדיוק בשעה אחת-עשרה ושלושים הייתה דלת חדר האוכל נפתחת לרווחה, דימוב היה מופיע בפתח וביד מושטת ובחיוך תמים ושובה לב מכריז: " אדונים נכבדים, בבקשה לבוא לאכול!"
כולם היו נוהרים לחדר האוכל ובכל פעם ראו על השולחן את אותו הכיבוד: מנה של צדפות, תבשיל בשר חזיר או טלה, סרדינים, גבינה צהובה, ביצי דגים, פטריות, בקבוק וודקה ושני קנקני יין.
"המלצר הראשי הנהדר שלי!" הייתה אולגה איבנובנה אומרת ופושטת זרועותיה בהתפעלות. "אתה פשוט מקסים! רבותיי! התבוננו במצחו! דימוב, תסתובב בבקשה. רבותיי, הסתכלו: תווי פניו כשל נמר בנגלי, אך הבעת פניו כולה טוב לב וחביבות כשל עופר איילים. הו... מתוק שלי!"
האורחים היו מפנים מבט חטוף לעבר דימוב, ממשיכים לאכול וחושבים לעצמם: "בסך הכול בחור נחמד". מהר מאוד היו חוזרים לדבר על תיאטרון, מוזיקה וציור ושוכחים את דימוב.
הזוג הצעיר היה מאושר. חייהם התנהלו על מי מנוחות. בעצם, השבוע השלישי של ירח הדבש שלהם לא היה מאושר במיוחד. דימוב נדבק בבית החולים במחלת עור, בילה שישה ימים במיטה ונאלץ לגלח את שיער ראשו השחור והיפה. אולגה איבנובנה ישבה ליד מיטתו ובכתה בכי מר. אבל כשחלה הטבה במצבו הצמידה אולגה איבנובנה מטפחת לבנה גדולה לראשו הקירח והתחילה לצייר אותו כבדואי. שניהם צחקקו באושר. דימוב החלים וחזר לעבודתו בבתי החולים. אבל שלושה ימים בלבד לאחר שחזר לעבודתו היה שוב ביש מזל.
"לא הולך לי, אמא!" אמר בזמן ארוחת הצהריים. "היום ביצעתי ארבעה ניתוחים שלאחר המוות במהלכם נחתכתי בשתיים מאצבעותיי ורק בבית הבחנתי בכך."
אולגה איבנובנה נבהלה. אבל דימוב חייך ואמר שלעיתים קרובות נגרמים חתכים בידיים בזמן נתוחי מתים וזה ממש לא כלום.
"אני שקוע בעבודה ולא שם לב..."
אולגה איבנובנה נחרדה. היא חששה מהדבקה זהומית מגופת המת. הייתה מתפללת לאלוהים בלילות. אבל הכול עבר בשלום. הם שבו לחיות חיים שקטים ומאושרים. ההווה היה נפלא והאביב כבר חיכה בפתח עם כל השמחות והבילויים הצפויים. אושר אין קץ! באפריל מאי ויוני – בילוי בבית הקיט הכפרי הרחק מהעיר. טיולים, ציור, דיג, צפורי שיר. ולאחר מכן – מיולי ועד תחילת הסתיו – טיול של אמנים לנהר הוולגה. ובטיול הזה תשתתף גם אולגה איבנובנה כחברה מן המנין בחבורה היוקרתית. היא כבר תפרה לעצמה שתי חליפות יוקרתיות והצטיידה במערכת כלי איפור חדשה. כמעט מדי יום ביומו היה מבקר אצלה רייבובסקי כדי לעקוב אחרי הישגיה בציור. כאשר הייתה מראה לו את עבודותיה, היה תוחב את ידיו עמוק לכיסים, מכווץ את גבותיו, מאנפף ואומר:
"אז ככה... הענן הזה צבוע אצלך בצבעים עזים מדי. בשעות הערב הוא אינו יכול להיות מואר כל כך. מסביב הכול נראה מכווץ, ומשהו פה נראה לא בסדר.... הבקתה אצלך נראית כצורחת, כאילו נחנקת ממשהו.... פה בפינה מתבקש צבע כהה יותר... אבל בסך הכול בכלל לא רע.... כל הכבוד!"
ככל שדבריו היה סתומים יותר כך הם היה מובנים יותר לאולגה איבנובנה.

3
ביום השני של חג השבועות הנוצרי לאחר ארוחת הצהריים קנה דימוב סלטים וסוכריות ונסע לבקר את אשתו בבית הקיט. שבועיים הוא היה בלעדיה ומאוד התגעגע אליה. כשהוא יושב בעגלה כולו מותש רעב וצמא ותר בעיניו בין שיבולי הקמה אחר בית הקיט ציפה בכיליון עיניים להגיע למחוז חפצו, לסעוד את ארוחת הערב יחד עם אולגה, ולהתכרבל בשמיכה לשינה ערבה. הוא התבונן בעונג רב בסל אותו החזיק בידו, ובו היו ארוזים סלט ביצי דגים, גבינה צהובה ודג מעושן.
והנה סוף סוף הוא הגיע למחוז חפצו. עם שקיעת החמה נגלה בית הקיץ לנגד עיניו. החדרנית הזקנה אמרה שהגברת לא נמצאת כרגע בבית אך היא אמורה לשוב בקרוב. בית הקיץ עצמו היה עלוב למראה. תקרתו הייתה נמוכה. פה ושם היה מודבק עליה טלאי של נייר כתיבה. אריחי הרצפה סדוקים ומונחים בצורה רשלנית ועקומה. שלושה חדרים בלבד היו בבית. חדר אחד היה חדר שינה. בחדר השני היו מעילים, כובעים, מקלות, אקדחים ושאר חפצים גבריים זרוקים על הכיסאות ועל אדן החלון. בחדר השלישי הופתע דימוב למראה שלושה גברים לא מוכרים ישובים לשולחן ועליו מיחם. שניים מהם היו ברונטים מגודלי זקן. הגבר השלישי היה איש שמן ומגולח למשעי. כנראה שחקן.
"במה אני יכול לעזור לך?" שאל השחקן בקול בס כשהוא בוהה בדימוב. "אתה מחפש את אולגה איבנובנה? המתן מעט... היא תיכף מגיעה."
דימוב התיישב לצדם והמתין. אחד הברונטים הרים ראשו באיטיות והפנה מבט ישנוני לעבר דימוב. מזג לעצמו כוס תה ושאל:
"אולי תשתה כוס תה?"
דימוב היה רעב וצמא ורצה מאוד לאכול ולשתות. אך הוא סרב להצעה כדי לא לקלקל לעצמו את התיאבון. תוך זמן קצר נשמעו צעדים וקולות צחוק מוכרים. הדלת נפתחה ולחדר פרצה אולגה איבנובנה עם כובע רחב שוליים לראשה וסלסילה בידה. בעקבותיה נכנס רייבובסקי אדום לחיים ועליז מחזיק בידיו מטריה גדולה וכסא מתקפל.
"דימוב!" קראה אולגה איבנובנה בקול והיא כולה צוהלת ושמחה. "דימוב!" חזרה וקראה והניחה את ראשה ושתי ידיה על חזהו. "זה אתה! מדוע לא ראינו אותך כל כך הרבה זמן? מדוע? מה קרה?"
"איך יכולתי לבוא, אמא? אני כל הזמן עסוק ואם כבר יש לי מעט זמן פנוי, אז לוח הזמנים של הרכבת אינו מתאים."
"אבל אני כל כך שמחה לראות אותך! חלמתי עליך כל הלילה ופחדתי שמא חס וחלילה נדבקת באיזה מחלה. אח... אילו רק ידעת כמה אתה נחמד ואיך הגעת בדיוק בזמן! אתה המושיע שלי! אתה ורק אתה יכול להציל אותי! מחר יתקיים טקס בכנסיה הסמוכה," המשיכה, כשהיא מצחקקת ומסדרת לבעלה את העניבה. "טלגרפיסט צעיר, איזשהו ציקלדייב, מתחתן. בחור צעיר ויפה, לא טיפש בכלל, בעל הבעת פנים מרשימה שיכולה לשמש השראה ליצירה ספרותית. אנו כולנו, כל הנופשים, משתתפים בטקס. הבטחנו לו שנבוא לחתונה שלו. אדם עני, בודד וביישן. יהיה זה חטא מצדנו אם לא נכבד אותו בנוכחותנו ביום שמחתו. תאר לך, בשעות אחר הצהריים הטקס בכנסיה ואחר כך כל הדרך ברגל מן הכנסייה אל בית הכלה.... עצים, ציוץ ציפורים ברק השמש על עשב השדה... ואנו כולנו בשלל צבעים על רקע ירוק בוהק – ממש כמו בציור של אימפרסיוניסטים צרפתים. נו, דימוב, מה אני אלבש לטקס בכנסיה?" אמרה אולגה איבנובנה כשהיא מעמידה פני בוכייה, "אין לי פה כלום. ממש לא כלום. לא שמלה, לא פרחים, לא כפפות.... אתה חייב להציל אותי. עצם העובדה שהגעת היא עדות לכך שהגורל עצמו מצוה עליך להציל אותי. קח בבקשה, יקירי, את המפתחות, סע הביתה ותוציא שם מהארון את השמלה הוורודה שלי. אתה בוודאי זוכר אותה. היא תלויה ראשונה... אחר כך, בתחתית המגירה מצד ימין תמצא שתי קופסאות קרטון. תפתח את קופסת הקרטון העליונה, ושם, מתחת לכמה צעיפים תמצא פרחים. תוציא את הפרחים בזהירות. תשתדל, נשמה, לא לקמט אותם. אני אבחר מהם את המתאימים. ואל תשכח לקנות לי כפפות."
"טוב," אמר דימוב. "מחר אסע ואשלח הכול."
"מתי מחר?" שאלה אולגה איבנובנה והביטה בו בתימהון. "מתי תספיק מחר? הרכבת הראשונה יוצאת בשעה עשר בבוקר והטקס בכנסיה מתחיל בשעה אחת עשרה. לא, חביבי. צריך היום. אתה חייב לנסוע היום. אם לא תוכל לבוא מחר תשלח עם שליח. נו, קדימה....עכשיו צריכה להגיע רכבת הנוסעים. אל תאחר, נשמה."
"טוב."
"אוי, כמה שלא נעים לי לשלוח אותך," אמרה אולגה איבנובנה ועיניה זולגות דמעות. "ולמה אני, טיפשה שכמותי, הבטחתי לטלגרפיסט?"
דימוב סיים במהירות לשתות את כוס התה שלו, לקח לחמנייה, חייך חיוך קל ויצא לעבר התחנה. ואת סלט ביצי הדגים, הגבינה הצהובה והדג המעושן אכלו שני הברונטים והשחקן השמן.

4
בליל ירח שקט של חודש יולי יצאה אולגה איבנובנה לשיט על הוולגה. היא עמדה על ספון האנייה והתבוננה ארוכות במי נהר הוולגה ובחופיו הנפלאים. לידה עמד רייבובסקי ואמר שהצללים האפלים על מימי הוולגה לא צללים הם כי אם חלום. שלמראה מי הנהר הקסומים ומלאי הברק, השמים האינסופיים והחופים העצובים שנראים כשקועים בהרהורים על גורלנו ועל חיינו ועל קיומו של דבר מה נשגב, נצחי, אלוהי.... למראה כל אלה טוב לשכוח הכול, למות, להפוך לזיכרון. העבר עלוב ולא מעניין. העתיד ריק מתוכן. והערב הנפלא הזה, ערב של פעם בחיים, עומד להסתיים תוך פרק זמן קצר, להתמזג עם הנצח – בשביל מה לחיות בכלל?
ואולגה איבנובנה האזינה הן לדברי רייבובסקי והן לדומיית הלילה והאמינה שהיא בת אלמוות ולעולם לא תמות. מי הנהר, השמים, החופים, הצללים האפלים... נפשה ההומייה המלאה באושר עילאי.... כל אלה אמרו לה שצפוי לה עתיד מזהיר של אמנית דגולה ושאי שם מעבר לאופק, מעבר להרים במרחבי האינסוף כבר מצפים לה ההצלחה, התהילה, אהבת העם. קפואה במקומה עמדה ומבטה אל האופק. וחזיונות של אש נגלו לה, של המוני אנשים, של צלילים מוזיקליים רועמים, של קריאות התפעלות... והיא עומדת בשמלה לבנה ופרחים מושלכים עליה מכל עבר... מה עוד שעכשיו, ממש לידה, עומד נשען על המעקה אדם דגול, גאון בחסד עליון... כל מה שיצר עד עכשיו מדהים, חדשני, ומיוחד במינו. וכל מה שיעשה בעתיד עם כשרונו הנדיר, שבוודאי יתעצם במהלך השנים, יהיה מהמם ופורץ גבולות. כל זה ניכר בהבעת פניו, בצורת הביטוי שלו, בהתייחסות שלו לטבע. על צללים, על גוונים ליליים, על ברק הירח הוא מדבר בשפה מיוחדת האופיינית לו ורק לו, כך שאינך יכול שלא לחוש בקסם בקיאותו בטבע. הוא עצמו גבר יפה-תואר. חי חיים חופשיים ומשוחררים. הוא אינו חי כמו כל חי אחר על פני האדמה. חייו דומים יותר לחיי צפור.
"נעשה קריר," אמרה אולגה איבנובנה. רייבובסקי עטף אותה בשכמיה שלו ואמר בעצב:
"אני מרגיש נשלט על ידך. אני עבד. מדוע את כל כך מקסימה היום?"
הוא התבונן בה בלי הרף, לא גרע עיניו ממנה. מעיניו נשקף מבט מפחיד. היא פחדה להביט בו.
"אני אוהב אותך עד כלות..." לחש כשהוא מתנשף על לחיה. "תגידי רק מילה אחת, ואני כבר לא חי. אטוש את האמנות..." מלמל נסער. "תגידי שאת אוהבת אותי. תגידי..."
"אל תגיד דברים כאלה," אמרה אולגה איבנובנה כשהיא עוצמת עיניה. "זה איום ונורא. ומה עם דימוב?"
"מה דימוב? למה מי זה דימוב? את מי הוא מעניין בכלל? וולגה, ירח, יופי, האהבה שלי, ההתלהבות שלי, בכל אלה אין שום דימוב.... אחח.... אני לא יודע כלום... אין לי צורך בעבר, תנו לי רגע אחד... את הרגע הזה!"
ליבה של אולגה איבנובנה הלם בחוזקה. היא רצתה לחשוב על בעלה, אך כל עברה מאז יום נשואיה לדימוב נראה לה כמשהו רחוק, רחוק. משהו עלוב, משעמם, ומיותר... בעצם: מה דימוב? מדוע דימוב? איזה ענין יש לה עם דימוב? האם הוא קים בכלל או שהוא רק חלום?
"אדם פשוט ורגיל הוא. מספיק בשבילו האושר שכבר קבל," חשבה, וכסתה פניה בידיה. "שישפטו אותי, שיקללו אותי, אבל אני אעשה לכולם דווקא... שאני אמות, שאני אמות... אבל בחיים צריך להתנסות בכל החוויות. הו אלוהים... כמה נורא וכמה נפלא!"
"נו... מה? מה?" מלמל הצייר כשהוא מחבק אותה על אף נסיון התנגדות קל מצדה ומנשק את כפות ידיה בלהט. "את אוהבת אותי? כן? כן? או, איזה לילה! איזה לילה נפלא!"
"כן, איזה לילה!" לחשה כשהיא מביטה בעיניו הרטובות מדמעות. ואז חבקה אותו בחום ונשקה לו בלהט על שפתיו.
"נראה כמו בסרט קולנוע!" אמר פלוני מצדו השני של הספון.
נשמעו צעדים כבדים. אחד מעובדי המזנון עבר במקום.
"בבקשה ממך," פנתה אליו אולגה איבנובנה כשהיא בוכה וצוחקת מרוב אושר, "תביא לנו, בבקשה, בקבוק יין."
הצייר, חוור מרוב דאגות, התישב על הספסל והתבונן באולגה איבנובנה בעיניים מלאות אהבה וטוב לב. אחר כך עצם עיניו ואמר בחיוך ביישני:
"אני עייף."
והשעין את ראשו על מעקה הספון.

5
יום השני בספטמבר היה יום חמים ושקט אף שהשמים היו מעוננים. בשעות הבוקר המוקדמות נראה מעל הוולגה ערפל קל. אחרי השעה תשע בבוקר החל לטפטף גשם. לא היה שום סיכוי שהשמים יתבהרו. בזמן שתיית כוס התה של הבוקר אמר רייבובסקי לאולגה איבנובנה שמכל האמנויות אמנות הציור היא האמנות המשעממת ביותר וכפוית הטובה ביותר. והוא בכלל לא אמן ורק הטפשים חושבים שיש לו כשרון. ופתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, תפס סכין ושרט את האטיוד הטוב ביותר שלו. לאחר שתיית התה ישב עצוב ליד החלון והתבונן בנהר הוולגה. הוולגה כבר לא הייתה נעימה למראה, אלא חסרת ברק, קודרת ועכורה. כל הסימנים העידו על בואו של סתיו משעמם וקודר. נדמה היה שכל השטיחים הירוקים הנפלאים לאורך החופים, כל ההשתקפויות הנהדרות של קרני השמש בנהר, האופק הכחול, כל ההוד וההדר נעלמו ואינם. כאילו הסיר אותם הטבע מעל נהר הוולגה וארז בארגזים עד בוא האביב. עורבים קרקרו מעל הוולגה. רייבובסקי שמע את קרקור העורבים וחשב שכבר עבר זמנו ואבד כשרונו, שבעולם הזה ממילא הכול נקבע מראש, הכול יחסי ומטופש ושפשוט לא כדאי לו להסתבך עם האישה הזאת... הוא היה מדוכדך. מרה שחורה נפלה עליו.
מאחורי מחיצה ישבה אולגה איבנובנה על המיטה וסרקה באצבעות ידיה את שערה הגולש. היא חשבה על חדר האורחים בביתה, על חדר השינה ועל חדר העבודה של בעלה. כנפי הדמיון נשאו אותה אל התיאטרון, אל התופרת ואל חבריה המפורסמים. מה הם עושים עכשיו? האם הם נזכרים בה? הנה מגיע הסתיו וצריך כבר להתכונן לנשפים. ודימוב? דימוב החביב! באיזו ילדותיות מעוררת רחמים הוא מבקש ממנה לחזור הביתה כמה שיותר מהר! מדי חודש בחודשו הוא היה שולח לה 75 רובל וכאשר כתבה לו שהצטברו אצלה חובות של מאה רובל לחבריה האמנים שלח לה גם את מאה הרובלים האלה. איזה אדם טוב לב! איזו אצילות נפש! אולגה איבנובנה הייתה כבר מותשת מהמסע הזה. היא השתעממה, סבלה מטחב הנהר ומהרגשת הלכלוך שגרמו לה מגורים בבקתות איכרים ונדודים מכפר לכפר. היא רצתה כבר להסתלק משם מהר ככל האפשר. אלמלא הבטיח רייבובסקי לאמנים, שיהיה איתם שם עד ה-20 בספטמבר, אפשר היה להסתלק משם כבר היום. וכמה שזה היה יכול להיות טוב!
"ריבונו של עולם," נאנח רייבובסקי. "מתי סוף סוף נראה כבר את אור השמש? אינני יכול להמשיך לצייר נופים של יום שמש בלי שמש!...."
"אבל יש לך אטיוד של שמים מעוננים," אמרה אולגה איבנובנה, כשהיא מזיזה את המחיצה. "אתה זוכר? מימין יער ומשמאל עדר פרות ולהקת אווזים. עכשיו אתה יכול לגמור את האטיוד הזה."
"אה!" עיקם האמן את פניו. "לגמור! את באמת חושבת שאני כזה מטומטם, שאני לא יודע מה אני צריך לעשות?"
"איך השתנה היחס שלך אלי!" נאנחה אולגה איבנובנה.
"נו, יופי."
אולגה איבנובנה רעדה כולה. היא נעמדה ליד התנור ופרצה בבכי.
"נו, רק דמעות חסרות לנו עכשיו. תפסיקי כבר! אני לא בוכה אף שיש לי אלפי סיבות לבכות."
"אלפי סיבות!" התפרצה אולגה איבנובנה. "הסיבה העיקרית היא שכבר נמאסתי עליך. בדיוק כך!" אמרה ומיררה בבכי. "אם להגיד את האמת, אתה פשוט מתבייש באהבה שלנו. אתה כל הזמן משתדל שהאמנים לא יבחינו בכך, אף שלהסתיר זאת אי אפשר והם כבר מזמן יודעים הכול."
"אולגה, דבר אחד אני מבקש ממך," אמר האמן בקול מתחנן כשהוא מניח ידו על לבו. "רק דבר אחד: אל תעצבני אותי! יותר מזה אני לא צריך ממך!"
"אבל תשבע שאתה עדיין אוהב אותי!"
"זה כבר מעצבן!" סנן האמן מבין שיניו וקפץ ממקומו. "זה יגמר בזה שאני אשליך את עצמי לוולגה או שאני אצא מדעתי. תעזבי אותי!"
"נו, תהרוג, תהרוג אותי!" צעקה אולגה איבנובנה. "תהרוג אותי כבר!"
היא מיררה שוב בבכי והלכה אל מאחורי המחיצה. נשמע רחש טפטוף של גשם על גג הקש של הבקתה. רייבובסקי אחז ראשו בשתי ידיו והחל מהלך מפינה לפינה. אחר כך, בהבעת פנים נחושה של אדם שרוצה להוכיח דבר מה לזולתו, חבש כובע מצחיה לראשו, העמיס רובה על כתפו ועזב את הבקתה.
לאחר לכתו שכבה אולגה איבנובנה זמן רב במיטה ובכתה. היא חשבה שטוב היה אילו הייתה מרעילה את עצמה כדי שרייבובסקי ימצא את גופתה המתה כשיחזור לבקתה. אחר כך נדדו מחשבותיה אל חדר האורחים, אל חדר העבודה של בעלה והיא דמינה כיצד יושבת היא ללא נוע ליד דימוב ונהנית מהנקיון ומשלות הנפש וכיצד בערב היא יושבת בתיאטרון... הגעגועים לציביליזציה, לשאון הכרך ולאנשים המפורסמים הרטיטו את ליבה. לבקתה נכנסה אישה והחלה להסיק את התנור לקראת הכנת ארוחת הצהריים. הגחלים הפיצו ריח ועשן כחול עלה לאויר. הגיעו האמנים. מגפיים גבוהים ומלוכלכים לרגליהם ופניהם רטובים מגשם. התבוננו באטיודים והרגיעו איש את רעהו באמרם שגם במזג אויר גרוע לוולגה יש את העדנה שלה. והשעון הזול שעל הקיר תקתק. וזבובים רועדים מקור זמזמו סביב ואפשר היה לשמוע את תנועת החרקים מתחת לספסלים...
לעת ערב חזר רייבובסקי לבקתה. את כובע המצחייה השליך על השולחן. מותש וחיוור, במגפיו המלוכלכים השליך עצמו על הספסל ועצם את עיניו.
"אני עייף...." אמר, והניע את גבותיו במאמץ להרים את עפעפיו.
כדי להיות נחמדה אליו ולהראות לו שהיא לא כועסת עליו, נגשה אליו אולגה איבנובנה, נשקה לו בשקט, לקחה מסרק והחלה לסרק את שערו הבהיר.
"מה זה?" שאל, כשהוא קופץ ממקומו כאילו נגעו בו בקרח ופוקח את עיניו. "מה זה? תעזבי אותי בשקט, אני מבקש ממך."
הוא הרחיק אותה מעליו בידיו וזז הצידה ונדמה היה לה שעל פניו הייתה הבעת גועל ומאוס. באותו הרגע הביאה לו האישה בזהירות בשתי ידיה את צלחת חמיצת הכרוב ואולגה איבנובנה הבחינה שאצבעותיה הגדולות היו טבולות בחמיצת הכרוב. האישה המלוכלכת עם הכרס המשתפלת, חמיצת הכרוב אותה אכל רייבובסקי בתאווה רבה, הבקתה, אי הסדר של האמנים, וכל החיים האלה, שבתחילה היא כל כך אהבה את פשטותם, נראו לה עכשיו איומים. היא הרגישה שעולבים בה ואמרה בקור רוח:
"אנחנו צריכים להיפרד לזמן מה כדי שלא נתחיל לריב בגלל השעמום. לי זה כבר נמאס. היום אני נוסעת."
"איך? ברכיבה על מקל?"
"היום יום רביעי. זה אומר שבשעה תשע ושלושים מגיעה אנייה."
"אה? כן, כן... נו מה יש לדבר, סעי..." אמר רייבובסקי בקול רך ונעים, כשהוא מנגב פניו במגבת במקום במפית. "משעמם לך ואין לך מה לעשות כאן. זה מאוד אנוכי מצדי לעכב אותך פה. סעי, ונתראה אחרי העשרים בחודש."
אולגה איבנובנה ארזה את חפציה בשמחה רבה ואפילו לחייה הסמיקו מרוב הנאה. "האם זה באמת עומד להתגשם?" שאלה את עצמה. האם באמת בעוד זמן קצר היא תשב ותכתוב בחדר האורחים, תישן בחדר השינה ותאכל ארוחת צהריים שתוגש על שולחן עם מפה? הוקל לה והיא כבר לא כעסה על האמן.
"את הצבעים והמברשות אני משאירה לך, רייבושה," אמרה. "את מה שיישאר תביא אתך... שים לב, כשאתה כאן בלעדי אל תתבטל, אל תהיה מדוכדך. תעבוד! אני סומכת עליך, רייבושה."
בשעה תשע בבוקר נשק לה רייבובסקי נשיקת פרידה כדי – כך היא חשבה – לא לנשק אותה על האנייה לעיני חבריו האמנים ואחר כך ליווה אותה עד לרציף. תוך זמן קצר הגיעה האנייה והיא נסעה.
היא הגיעה הביתה לאחר יומיים וחצי. מודאגת ומתנשמת בכבדות, מבלי שהסירה את כובעה ואת מעיל הגשם, נכנסה לחדר האורחים ומשם לפינת האוכל. דימוב ישב ליד השולחן ללא מקטורן ובחולצה לא מכופתרת והשחיז סכין על מזלג. מולו היה מונח עופיון על צלחת. משנכנסה אולגה איבנובנה לבית, היא הייתה משוכנעת שהיא חייבת להסתיר הכול מבעלה ושהיא מספיק חזקה ויש לה את היכולת לעשות זאת. אבל עכשיו, כשראתה את חיוכו הרחב, התמים והמאושר של בעלה ואת עיניו הנוצצות משמחה, היא הרגישה שלהסתיר מהאיש הזה את האמת זו גסות רוח, נבזות וגועל נפש, והיא איננה יכולה לעשות זאת ממש כשם שאיננה יכולה להלעיז על אדם, לגנוב או להרוג. ובאותו הרגע היא החליטה לספר לו על כל מה שהיה. לאחר שהניחה לו לנשק ולחבק אותה כרעה על ברכיה בפניו וכסתה פניה בשתי ידיה.
"מה? מה, אמא?" שאל בקול רך. "התגעגעת?"
היא הרימה את ראשה, ובפנים אדומות מבושה הביטה בו במבט מלא אשמה ותחנונים, אבל האימה והבושה מנעו אותה מלספר את האמת.
"שום דבר..." אמרה. "אני רק..."
"בואי נשב," אמר כשהוא עוזר לה לקום ומושיב אותה ליד השולחן. "אז ככה... תאכלי את העופיון. את בוודאי מאוד רעבה, מסכנה שלי."
היא נשמה לרווחה ואכלה בתיאבון רב את העופיון. והוא התבונן בה בהנאה וחייך בשמחה.

6
לקראת אמצע החורף דימוב התחיל להבין שאשתו אכן בוגדת בו. והוא, כאילו אצלו היה המצפון הלא נקי, לא יכול היה יותר להביט ישר בעיניה של אשתו וגם לא לחייך בשמחה לקראת בואה. כדי להישאר מעט ככל האפשר לבדו בחברתה נהג לעתים קרובות להזמין לארוחת צהריים את חברו לעבודה קורוסטיליוב. אדם נמוך קומה עם פנים מקומטות. בשעת שיחה עם אולגה איבנובנה היה מבולבל מרוב מבוכה והיה פורם את כפתורי המקטורן שלו וחוזר ומכפתר אותם ואחר כך היה מתחיל לסובב בידו הימנית את שפמו השמאלי. בזמן ארוחת הצהריים שני הרופאים דברו על כך, שעקב סרעפת שאינה פעילה זמן רב מדי יכולות לפעמים להופיע הפרעות בקצב הלב ושבזמן האחרון נצפו לעתים קרובות מקרים של ריבוי דלקות עצביות, ושרק אתמול דימוב, בזמן שניתח גופה של אדם שאובחן כחולה סרטן דם, מצא אצלו סרטן לבלב. ונראה היה ששניהם נהלו שיחה בעניני רפואה רק כדי לתת לאולגה איבנובנה את האפשרות לשתוק. הווה אומר: לא לשקר. אחרי ארוחת הצהריים קורוסטיליוב התישב ליד פסנתר הכנף ודימוב נאנח ופנה אליו:
"אה, אחי! נו, קדימה! נגן בבקשה משהו עצוב." קורוסטיליוב משך בכתפיו הפעיל את אצבעותיו ניגן כמה אקורדים והחל לשיר בקול הטנור שלו: "הראו נא לי בבקשה בית בו גבר רוסי אינו נאנח." ודימוב נשם עמוקות תמך בכף ידו בראשו ושקע בהרהורים.
בזמן האחרון אולגה איבנובנה התנהגה בצורה מאוד לא זהירה. כל בוקר הייתה מתעוררת במצב רוח רע ומחליטה שאת רייבובסקי היא כבר לא אוהבת ושתודה לאל, כל מה שהיה ביניהם כבר נגמר. אבל לאחר שתיית הקפה של הבוקר היא חשבה שרייבובסקי הרחיק אותה מבעלה ועכשיו היא נותרה בלי בעל ובלי רייבובסקי. לאחר מכן נזכרה שכמה מחבריה דברו על כך שרייבובסקי מכין לתערוכה משהו מהמם, בליל של נופים בסגנון של פולינוב, וכל מי שהזדמן לסדנת האמן שלו יצא משם מלא התפעלות. אבל את זה – כך חשבה – הוא יצר תחת השפעתה. ולמעשה, הודות להשפעתה הוא השתפר בצורה מאוד משמעותית. ההשפעה שלה עליו כל כך מועילה וכל כך ניכרת, שאם היא תעזוב אותו, סביר להניח שהוא יכול למות. היא נזכרה גם כיצד בפעם האחרונה בא אליה באיזושהי גלימה אפורה עם ניצוצות ובעניבה חדשה ומתמוגג כולו שאל: "אני יפה?" והוא אכן גבר תכול עיניים עם שיער תלתלים ארוך ונאה מאוד למראה (או, אולי, כך היה נדמה לה). והוא גם היה נחמד אליה.
בהיזכרה בכל אלה התלבשה אולגה איבנובנה ונסערת כולה יצאה אל סדנת האמן של רייבובסקי. היא מצאה אותו עליז ונלהב מאוד מהתמונה הנהדרת שלו. ואכן מדהימה הייתה התמונה. הוא קיפץ, השתטה וענה בבדיחות על שאלות רציניות. אולגה איבנובנה קנאה בתמונה ושנאה את התמונה. אבל מתוך נימוס עמדה שותקת חמש דקות מול התמונה, כאילו נצבת היא בפני קדושה, נאנחה ואמרה בשקט:
"אכן כך. זו היצירה הנפלאה ביותר שלך. לומר את האמת, זה אפילו נורא."
אחר כך התחילה להתחנן בפניו שיאהב אותה, שלא ייטוש אותה, שירחם עליה, המסכנה והאומללה. היא בכתה, נשקה לידיו, דרשה ממנו שיישבע שהוא אוהב אותה, הסבירה לו שבלי ההשפעה הטובה שלה הוא יאבד את הדרך וילך לאבדון. ולאחר שקלקלה לו את מצב רוחו הטוב, וכשהיא עצמה מרגישה מושפלת, נסעה משם אל התופרת ולאחר מכן אל חברתה השחקנית שאמורה הייתה לעזור לה להשיג כרטיסים טובים.
כאשר לא הייתה מוצאת אותו בסדנת האמן שלו, הייתה משאירה לו מכתב בו הייתה נשבעת שאם הוא לא יבוא אליה באותו יום, היא תרעיל את עצמה. הוא היה נבהל, בא אליה ונשאר לאכול אצלה ארוחת צהריים. הם לא חשו כל בושה להטיח עלבונות איש ברעהו בנוכחות בעלה של אולגה איבנובנה. שניהם הרגישו שהם כובלים זה את זו, שהם עריצים זה לזו ואויבים, שהם מרושעים ומרוב רשעות לא הבחינו שהם לא הגונים ושאפילו קורוסטיליוב מבין ורואה הכול. לאחר ארוחת הצהריים מיהר רייבובסקי להתנצל ולהסתלק.
"לאן אתה הולך?" שאלה אותו אולגה איבנובנה ליד דלת הבית כשהיא מביטה בו במבט מלא שנאה.
הוא העווה את פניו וגלגל את עיניו ונקב בשמה של גברת פלונית, מכרה משותפת שלהם, ונראה היה בעליל, שהוא מלגלג על קנאתה אליו ומבקש להקניט אותה. היא פרשה לחדר השינה ונשכבה במיטה: מרוב קנאה, צער, הרגשת השפלה ובושה נשכה שוב ושוב את הכר ומררה בבכי. דימוב השאיר את קורוסטיליוב בחדר האורחים, ניגש לחדר השינה נבוך ומבולבל ואמר בשקט:
"אל תבכי בקול, אמא... לשם מה? צריך לשתוק על זה... צריך לא להעמיד פנים... את יודעת, את הנעשה אין להשיב."
היא לא יכלה לשלוט ברגשי הקנאה העזים שממש הלמו ברקותיה. בחשבה, שעדיין ניתן לסדר את העניינים, היא רחצה פניה, איפרה בפודרה את פניה הבוכיות וטסה אל המכרה המשותפת. משלא מצאה שם את רייבובסקי, נסעה אל אישה אחרת, ואחר כך לאישה שלישית... בהתחלה היא חשה בושה לנסוע כך, אבל במשך הזמן היא התרגלה. לעתים הייתה מבקרת בערב אחד את כל הנשים שהיא מכירה במטרה למצוא את רייבובסקי, וכולם הבינו זאת.
פעם שוחחה עם רייבובסקי אודות בעלה ואמרה:
"האיש הזה משפיל אותי עם הנפש האצילית שלו!"
הנוסח הזה כל כך מצא חן בעיניה, עד שבכל פעם שהייתה נפגשת עם האמנים, שידעו על הרומן שלה עם רייבובסקי, הייתה מתחילה לדבר על בעלה ופתאום עושה תנועת יד רחבה ואומרת:
"האיש הזה משפיל אותי עם הנפש האצילית שלו!"
חייהם נמשכו כרגיל. שגרת יומם לא השתנתה. בימי רביעי נערכו מסיבות. השחקן היה קורא, האמנים היו מציירים, הצ'לן היה מנגן, הזמר היה שר, ובדיוק בשעה אחת עשרה וחצי הייתה נפתחת הדלת המובילה לחדר האוכל ודימוב, בחיוך רחב, היה אומר:
"אדונים נכבדים, בבקשה לבוא לאכול."
אולגה איבנובנה המשיכה כמנהגה לחפש ידוענים. מוצאת, מתאכזבת, ושוב מחפשת. כמו בעבר, הייתה חוזרת כל יום הביתה בשעת לילה מאוחרת. אבל דימוב כבר לא היה ישן כמו פעם. הוא היה עסוק בחדר העבודה שלו. היה הולך לישון בשעה שלוש לפנות בוקר וקם בשעה שמונה בבוקר.
ערב אחד, כשהתכוננה ללכת להצגת תיאטרון, עמדה מול המראה בחדר השינה וסדרה את תסרוקתה. ואז נכנס דימוב לחדר, בחליפת פראק ובעניבה לבנה. הוא חייך אליה בנועם, וכמו פעם, הסתכל בשמחה ישר בעיניה של אשתו. פניו קרנו מאושר.
"זה עתה הגנתי על עבודת המחקר שלי," אמר, כשהוא מתישב ליד אשתו.
"הגנת?" שאלה אולגה איבנובנה.
"אוהו!" חייך ומתח את צוארו כדי להתבונן במראה בפניה של אשתו, שהמשיכה לעמוד בגבה אליו ולתקן את תסרוקתה. "אוהו!" המשיך, "את יודעת, יתכן מאוד שיציעו לי משרת מרצה שלא מן המנין בפתולוגיה כללית. כל הסימנים מראים זאת". אפשר היה להבחין על פי מראה פניו הקורנות והמחייכות שאילו אולגה איבנובנה הייתה רק חולקת אתו את שמחתו, הוא היה סולח לה ושוכח לה הכול, אבל היא לא הבינה מה זה "מרצה שלא מן המניין" ולא הבינה מה זה "פתולוגיה כללית" ורק חששה שתאחר להצגת התיאטרון ולא אמרה כלום.
והוא ישב שם עוד שתי דקות, חייך חיוך מבויש ויצא מהחדר.

7
היום הזה היה יום מלא דאגות..
דימוב חש כאב ראש עז. הוא לא שתה את תה הבוקר, לא הלך לעבודתו בבית החולים וכל הזמן שכב בחדר העבודה שלו על הספה הטורקית שלו. אולגה איבנובנה, כהרגלה, יצאה בשעה אחת אחר הצהריים אל רייבובסקי כדי להראות לו את האטיוד שלה "טבע דומם" ולשאול אותו מדוע לא בא אתמול. האטיוד נראה לה עלוב והיא ציירה אותו רק כדי שיהיה לה תרוץ לבוא אל האמן.
הוא נכנסה אליו בלי לצלצל בדלת וכאשר תלתה את המקטורן בחדר הכניסה קלטה אזנה צליל של רשרוש שמלת אישה מסתלקת מהר ובשקט מחדר העבודה. היא מהרה להעיף מבט, אך הספיקה לראות רק הבזק של פיסת בד חומה נעלמת בשבריר שניה מאחורי מסך שחור הנמתח מן התקרה אל הרצפה ומשמש רקע לתמונה גדולה שנמצאת עדיין על כן הציור. לא היה מקום לספק. זו אישה שמסתתרת. אולגה איבנובנה עצמה התחבאה פעמים רבות בעבר מאחורי אותה תמונה ואותו מסך! רייבובסקי, שנראה מאוד נבוך מהביקור הפתאומי שלה, הושיט לעברה את שתי ידיו ואמר בחיוך מאולץ:
"א-א-א-א! שמח מאוד לראות אותך. יש לך משהו טוב לומר לי?" אולגה איבנובנה חשה בושה. עיניה זלגו דמעות, רע ומר היה לה, וגם בעד מיליון לא הייתה מוכנה לדבר בנוכחות אישה אחרת, יריבה, שקרנית, שעומדת עכשיו מאחורי התמונה ובוודאי מצחקקת צחוק מרושע.
"הבאתי לך אטיוד..." אמרה בשפתיים רועדות, "טבע דומם."
"א-א-א... אטיוד?"
האמן נטל לידיו את האטיוד, התבונן בו, וכאילו באופן טבעי הלך לחדר אחר.
אולגה איבנובנה צעדה בצייתנות אחריו.
"טבע דומם... יפה מאוד," מלמל.
מכוון חדר העבודה נשמעו צעדים מהירים ורשרוש של שמלה. היא הסתלקה, מן הסתם. לאולגה איבנובנה התחשק לצרוח, להכות את האמן בראשו בחפץ כבד ולהסתלק, אבל כיוון שעיניה היו מלאות דמעות היא לא ראתה דבר, בגרונה מחנק מרוב בושה והיא מרגישה שהיא כבר איננה אולגה איבנובנה ואיננה אמנית, אלא איזשהו חרק קטן.
"אני עייף..." אמר האמן בשקט כשהוא מתבונן באטיוד ומנענע ראשו כדי לא להירדם. "זה נחמד, כמובן, אבל היום אטיוד, ובשנה שעברה אטיוד וגם בעוד חודש יהיה אטיוד... איך את לא משתעממת? אני במקומך הייתי נוטש את הציור ומתחיל להתעסק ברצינות במוזיקה או בכל תחום אחר. את הרי לא ציירת, את מוזיקאית. אילו רק ידעת עד כמה אני עייף! אני אבקש עכשיו, שיביאו תה... אה?"
הוא יצא מהחדר ואולגה איבנובנה שמעה אותו מבקש דבר מה מהמשרת שלו. כדי לא להיפרד, לא להתחנן, ובעיקר כדי לא לפרוץ בבכי, היא אצה רצה כל עוד לא חזר רייבובסקי אל חדר הכניסה, לבשה מהר את המקטורן ויצאה אל הרחוב. כאן היא נשמה לרווחה והרגישה סוף סוף חופשיה הן מרייבובסקי, הן מאמנות הציור והן מהמועקה הכבדה אותה חשה בסדנת האמן. הכול כבר מאחוריה!
היא נסעה אל התופרת, אחר כך אל איזה ברון שהגיע רק אתמול וממנו לחנות תווים וחשבה כל הזמן כיצד תכתוב לרייבובסקי מכתב קר ואכזר מלא בהערכה עצמית ואיך תיסע באביב או בקיץ יחד עם דימוב לקרים, שם תשתחרר סופית מן העבר ותתחיל בחיים חדשים.
היא חזרה הביתה בשעת ערב מאוחרת ומבלי שהורידה את המקטורן התיישבה מיד לכתוב את המכתב. רייבובסקי אמר לה שהיא לא אמנית והיא בתגובה תכתוב לו עכשיו שהוא כל שנה מצייר שוב ושוב את אותו הדבר וכל יום אומר את אותם הדברים, שהוא קפא על שמריו וכבר לא יצא ממנו כלום מעבר למה שכבר יצא ממנו. היא רצתה לכתוב לו גם, שהוא חייב הרבה להשפעה הטובה שלה עליו, ואם הוא עושה שטויות, זה רק בגלל שההשפעה הטובה שלה מתבטלת על ידי גורמים מפוקפקים, כגון זו, שהסתתרה היום מאחורי התמונה.
"אמא!" קרא לה דימוב מחדר העבודה שלו מאחורי הדלת הסגורה. "אמא!"
"מה קרה לך?"
"אמא, אל תכנסי אלי לחדר, רק תעמדי ליד הדלת. הנה מה קרה... ביום שלישי נדבקתי בבית החולים בדיפטריה; ועכשיו... לא טוב לי. תביאי אלי מהר את קורוסטיליוב. אולגה איבנובנה קראה תמיד לבעלה, כמו לכל גבר שהכירה, בשם המשפחה שלו ולא בשמו הפרטי. היא לא אהבה את שמו הפרטי "אוסיפ", כיון שהזכיר לה את אוסיפ של גוגול. אבל עכשיו היא צעקה בקול:
"אוסיפ! זה לא יכול להיות!"
"מהרי! לא טוב לי..." אמר מאחורי הדלת ואפשר היה לשמוע כיצד הוא ניגש ונשכב על הספה. "מהרי!" לחש בקול שבור.
"מה זה יכול להיות?" חשבה אולגה איבנובנה וכולה אחוזת אימה. "זה הרי מסוכן!"
היא לקחה נר ופרשה לחדר השינה, וכאן, בחשבה מה עליה לעשות, הסתכלה במקרה בראי וראתה את פניה החיוורים והמבוהלים, את המקטורן קצר השרוולים שלבשה עם הגלים הצהובים על החזה ואת הפס המדויק כל כך על החצאית. היא הרגישה איומה ונבזית. פתאום היא רחמה עליו עד כדי כאב. היא שקעה בהרהורים על האהבה האינסופית שלו אליה, על החיים הצעירים שלו, על החיוך הנעים והכובש שלו ואפילו על יצועו המיותם, עליו הוא כבר מזמן לא ישן. היא פרצה בבכי מר וכתבה לקורוסטיליוב מכתב מלא תחינה. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר.

8
בשעה שמונה בבוקר יצאה אולגה איבנובנה מחדר השינה, ראשה כבד מחוסר שינה, שערה פרוע והיא כולה לא יפה ופניה מביעות אשמה. במסדרון חלף על פניה איזשהו גבר עם זקן שחור, כנראה רופא. האוויר היה מלא בריח של תרופות. ליד דלת חדר העבודה עמד קורוסטיליוב וסובב בידו הימנית את החלק השמאלי של שפמו.
"אליו, לצערי, לא אוכל לתת לך להיכנס," אמר לאולגה איבנובנה בקול כבד. "אפשר להידבק. למעשה, גם אין לך בשביל מה להיכנס. הוא ממלמל הזיות."
"יש לו ממש דיפטריה?" שאלה אולגה איבנובנה בלחש.
"אח, מי שמשחק באש צריך לעמוד על כך למשפט," מלמל קורוסטיליוב מבלי לענות לשאלתה של אולגה איבנובנה. "את יודעת איך הוא נדבק? ביום שלישי הוא שאף באמצעות שפופרת ליחה של דיפטריה מילד חולה. בשביל מה? מטופש... כל כך מטומ..."
"מסוכן? מאוד מסוכן?" שאלה אולגה איבנובנה.
"כן. אומרים שהמחלה אלימה. המצב כזה, שצריך לשלוח להביא את שריק."
הגיע אדם נמוך קומה, אדמוני, בעל אף ארוך ומבטא יהודי, ואחר כך אדם גבה קומה, גיבן, לבוש ברשול, בעל מראה של איש דת; אחר כך הגיע אדם צעיר, בעל מבנה גוף מלא, ממושקף עם פנים אדומות. אלה רופאים שהגיעו לתורנות ליד מיטת חברם החולה. קורוסטיליוב נשאר במקום ולא הלך לביתו אף שסיים את התורנות שלו והיה מתהלך מחדר לחדר חוור כצל. החדרנית הייתה מגישה לרופאים התורנים תה ולעתים קרובות הייתה ממהרת לבית המרקחת ולא היה מי שיסדר את החדרים. היה שקט וקודר.
אולגה איבנובנה ישבה בחדר השינה שלה וחשבה על כך שאלוהים הוא המעניש אותה על שבגדה בבעלה. אדם שתקן, בלתי מובן, שמעולם לא בא בטענות לאף אחד, חביב ללא תקנה, חלש אופי בשל עודף טוב לב, סבל חרש אי שם אצלו על הספה ולא התלונן. ואילו רק היה מתחיל להתלונן, אפילו עכשיו במצבו הנוכחי כשהוא נתון בהזיות, היו הרופאים התורנים מבינים מיד שלא רק הדיפטריה לבדה אשמה. לו רק היו שואלים את קורוסטיליוב: הוא יודע הכול ולא לחינם הוא מביט באשת חברו במבט כזה, כאילו היא-היא האשמה העיקרית והמרשעת האמיתית, והדיפטריה היא רק השותפה שלה. היא כבר לא זכרה לא את ליל הירח על הוולגה, לא את דברי האהבה, לא את החיים הפיוטיים בבקתה, היא זכרה רק שמתוך ריקנות ופינוק יתר נמרחה כל כולה, מכף רגל ועד ראש, במשהו מלוכלך, דביק, ממנו לא תוכל להתנקות לעולם...
"אח, באיזו נבזות שקרתי!" חשבה, בהזכרה באהבה הסוערת שהייתה לה עם רייבובסקי. "שילך הכול לעזאזל!..."
בשעה ארבע היא סעדה ארוחת צהריים בחברת קורוסטיליוב. הוא לא אכל דבר, שתה רק יין אדום וישב בפנים חמורי סבר. גם היא לא אכלה דבר. רגע אחד הייתה מתפללת בכוונה רבה ונודרת נדר בפני האלוהים, שאם רק דימוב יבריא, היא תאהב אותו מחדש ותהיה נאמנה לו לנצח. ואז, שוכחת עצמה לרגע, הייתה מסתכלת על קורוסטיליוב וחושבת לעצמה: "האין זה משעמם להיות אדם פשוט כזה, שאינו מצטיין בשום תחום, אלמוני, ואם לא די בכך, עוד עם פנים מקומטות כאלה והרגלים חסרי טעם כאלה?" ופתאום נדמה היה לה שאלוהים יהרוג אותה בזה הרגע על כך שמפחד להדבק, עדיין לא הייתה בחדר העבודה אצל בעלה. ההרגשה הכללית הייתה עגומה וקודרת והייתה כבר השלמה עם העובדה שהחיים כבר הרוסים ללא תקנה.
לעת ערב יצאה אולגה איבנובנה אל חדר האורחים ומצאה שם את קורוסטיליוב ישן על הספה וכרית המשי הרקומה בחוט זהב למראשותיו והוא נוחר "קחי-פוא... קחי-פוא..."
והרופאים הבאים אל התורנות או ההולכים מן התורנות התעלמו מכל אי הסדר הזה. איש לא נתן את דעתו לזר שישן בחדר האורחים ונחר על רקע האטיודים שעל הקיר והרהיטים המעוצבים שמסביב, לשערה הפרוע של בעלת הבית או ללבושה המרושל. דבר מה עורר צחוק קל אצל אחד הרופאים וכל כך מוזר ומשונה נשמע הצחוק הזה, כל כך מצמרר.
בפעם הבאה שאולגה איבנובנה נכנסה לחדר האורחים, קורוסטיליוב כבר לא ישן. הוא ישב ועישן.
"יש לו דיפטריה של חלל האף." אמר בקול רפה. "הלב כבר לא מתפקד כמו שצריך. המצב רע מאוד."
"תשלח להביא את שריק" אמרה אולגה איבנובנה.
"הוא כבר היה. גם הוא הבחין בכך שהדיפטריה עברה אל האף. אה, מה שריק? בעצם, שום דבר שריק. הוא שריק, אני קורוסטיליוב – ושום דבר יותר מזה."
הזמן זחל לאט-לאט. אולגה איבנובנה שכבה לבושה על מיטה לא מסודרת מהבוקר ונמנמה. נדמה היה לה שחלל הבית התמלא כולו מהרצפה ועד לתקרה בגוש ברזל ענק וצריך רק לסלק את גוש הברזל כדי שהמצב יחזור לקדמותו וכולם יחושו הקלה ויתחילו לשמוח. כשהתנערה מן הנמנום, הבינה שזה לא גוש ברזל, אלא המחלה של דימוב.
"טבע דומם, יפה מאוד..." הרהרה כשהיא שוב מתנתקת, "ואיך שריק? שריק, גריק, בריק... קריק. ואיפה הם עכשיו, החברים שלי? האם יודעים הם שאנחנו בצרה? אלוהים, תושיע... תציל אותנו! שריק, גריק..."
ושוב הברזל הזה... הזמן שזוחל לאט והשעון בקומה התחתונה שמצלצל לעתים קרובות. ומדי פעם נשמע צלצול בדלת; באו רופאים... נכנסה החדרנית עם מגש ועליו כוס ריקה ושאלה:
"כבודה, האם עלי לסדר את המיטה?"
ומבלי שנענתה עזבה החדרנית את החדר. השעון למטה צלצל, אולגה איבנובנה ראתה בחלומה גשם על הוולגה, ושוב נכנס מישהו לחדר השינה, מישהו זר. אולגה איבנובנה קפצה ממקומה וזיהתה את קורוסטיליוב.
"מה השעה?" שאלה.
"עוד מעט שלוש."
"נו, מה?"
"הנה מה! באתי לומר: הכול כבר עומד להסתיים..."
הוא פרץ בבכי חרישי, התיישב על המיטה לידה וניגב את דמעותיו בשרוול. לקח לה זמן להבין, היא החווירה כולה והחלה להצטלב באיטיות.
"הכול כבר עומד להסתיים..." חזר על דבריו בקול שבור ופרץ שוב בבכי חרישי. "הוא עומד למות כיוון שהקריב את עצמו... איזו אבדה למדע!" אמר בקול מריר. "כולנו ביחד לא השתווינו אליו. היה אדם דגול ויוצא דופן. איזו מתת אל! כמה תקוות תלינו בו כולנו!" המשיך קורוסטיליוב כשהוא מנפנף בידיו. "אלוהים שלי, איש מדע כזה לא תמצא היום גם אם תחפש בנרות. אוסקה דימוב, אוסקה דימוב, מה אתה עשית! אי-אי, אלוהים שלי!"
ביאושו כיסה קורוסטיליוב פניו בשתי ידיו ונענע ראשו.
"ואיזו מוסריות צרופה!" המשיך בזעם גובר והולך. "נשמה טהורה, טובת לב ואוהבת – לא בן אדם, בדולח צח! שרת את המדע ומת למענו. עבד כמו שור ימים כלילות, איש לא חמל עליו, והמדען הצעיר, הפרופסור לעתיד, נאלץ למצוא לעצמו פרקטיקה פרטית ובלילות עוד לתרגם וכל זה בשביל לשלם על... הסמרטוטים הארורים האלה!"
קורוסטיליוב הסתכל בשנאה על אולגה איבנובנה, תפס את הסדין בשתי ידיו וקרע אותו בזעם.
"לא ריחם על עצמו וגם אחרים לא ריחמו עליו. אה, זה מה שהיה, בעצם!"
"כן, איש נדיר היה!" אמר מישהו בחדר האורחים בקול בס.
אולגה איבנובנה החלה להיזכר בכל שנות חייה עם דימוב, מתחילתן ועד סופן, על כל פרטיהם הקטנים ופתאום הבינה, שהוא אכן היה אדם מיוחד ונדיר, גדול לאין שעור מכל האנשים שהכירה. בהזכרה כיצד התייחסו אליו אביה המנוח וכל חבריו הרופאים, הבינה שהם כולם ראו בו עילוי שיתפרסם בעתיד. הקירות, התקרה, המנורה, והשטיח שעל הרצפה קרצו אליה בלעג, כרוצים לומר: "איזו החמצה! איזו החמצה!" כשהיא ממררת בבכי יצאה בריצה מחדר השינה, חלפה בחדר האורחים על פניו של אדם לא מוכר ופרצה לחדר העבודה של בעלה. הוא שכב ללא נוע על הספה הטורקית, מכוסה עד מותניו בשמיכה. פניו היו נפולות, רזות מאוד, וצבען אפור צהבהב כמוהו לא תראה על פניהם של אנשים חיים; ורק על פי המצח, הגבות השחורות, וכמובן, על פי החיוך המוכר, אפשר היה לזהות שזהו דימוב. אולגה איבנובנה מהרה למשש את חזהו, את מצחו ואת ידיו. חזהו עוד היה חם, אבל מצחו וידיו היו קרים באורח מחריד. ועיניו הפקוחות למחצה לא הסתכלו על אולגה איבנובנה, אלא על השמיכה.
"דימוב!" קראה בקול. "דימוב!"
היא רצתה להסביר לו, שזו הייתה טעות, שלא הכול אבוד, שהחיים יכולים עוד להיות נהדרים ומאושרים, שהוא אדם נדיר, נפלא ודגול, ושהיא כל חייה תתיחס אליו ביראת כבוד, תתפלל בחרדת קודש...
"דימוב!" קראה אליו כשהיא מנערת את כתפיו ולא מאמינה שהוא כבר לא יתעורר לעולם. "דימוב, דימוב, נו!"
ובחדר האורחים אמר קורוסטיליוב לחדרנית:
"מה כבר יש לשאול? את הולכת אל בית הכנסייה, ושואלת היכן גרים אנשי החסד. הם כבר ירחצו את המת וגם יפנו את הגופה – יעשו כל מה שצריך."

תרגם מרוסית: חיים ניצני

תמונה ראשית: מתוך "אגם", יצחק לויתן, 1900. זהו הציור האחרון של יצחק לויתן, משנת מותו. לויתן לא הספיק להשלים אותו. תצלום: ויקיפדיה

הערת המתרגם: שם הסיפור לקוח מהפולקלור הרוסי והוא כשמו של החרק מהמשל הידוע המופיע אצל קרילוב, על החרק המקפץ והנמלה. בתרגומו של חנניה רייכמן נקרא המשל "הילק והנמלה". המשל המוכר  מדבר על הנמלה החרוצה והחרק (חרגול, ילק, grasshoper) המקפץ, מדלג, מרקד. ברוסית צמד המלים "החרגולה המקפצת" הפך כבר למילה אחת. הספור של צ'כוב נקרא "המקפצת", או "המדלגת". ברוסית שם החרק "סְטְרִיקוֹזָה" הוא ממין נקבה. כתב היד של הסיפור שמור במוזיאון. בכתב היד מופיע השם "איש דגול". וצ'כוב עצמו מציין שהוא מתלבט לגבי השם (שבסופו של דבר שונה).

הערת העורך: סיפורו של צ'כוב זכה להדים במעגלים רחבים. הרקע הוא חברותו האמיצה של הסופר עם הצייר יצחק לויתן (1860-1900), שנחשב עד היום לגדול ציירי הנוף הרוסים. צ'כוב היה חברו הטוב ביותר של לויתן ובמשך שנים דאג לשלומו על רקע נטייתו האובדנית של לויתן, שנטה לשקוע בדיכאון. דרך אחיו של צ'כוב, לויתן, גבר נאה מאוד ואהוב על נשים, הכיר את סופיה פטרובנה קובשינקובה. בעלה היה רופא והיה נהגה לארח בביתה אמנים, שחקנים, מוזיקאים וציירים, כמו בסיפור שלפנינו. הגברת קובשינקובה עצמה הייתה ציירת, למדה ציור אצל לויתן, ובין השניים התפתח רומן קצר. יצחק לויתן זיהה את עצמו בדמותו של הצייר יפה התואר בסיפור, וחמור מכך: כל מוסקבה הבינה מי עומדים מאחורי הדמויות בסיפור.
פרסום הסיפור הביא לנתק בין לויתן ובין צ'כוב, אם כי השניים השלימו לאחר שנים, ולויתן, שחלה במחלה סופנית, בילה את שנת חייו האחרונה בביתו של צ'כוב בחצי האי קרים. אז גם צייר את הציור ששימש אותנו כתמונה הראשית כאן.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנטון צ'כוב.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הפכפכת