הפלגתה של איטוֹאֶה דִיאָה

אָפּוֹקְרִיפָה הולנדית - מתוך "גברים לבנים מתים"
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

כשהיה רב־חובל אילן מאירסון נער בן שבע עשרה, בשנת 1953, קיבלה אגודת צופי ים חיפה מתנה מהקהילה היהודית בדרום אפריקה: יאכטה דו־תרנית נאה. היה לה שם מוזר: איטואה דיאה. לא בכל יום מקבלים יאכטה במתנה, ומאירסון ניסה להתחקות על תולדותיה, ללא הצלחה מרובה. המעט שידע עליה היה שאניית סוחר בפיקודו של אייק אהרונוביץ', קברניטה הנודע לתהילה של אניית המעפילים אקסודוס, מצאה אותה נטושה בלב ים, חילצה אותה וקיבלה את הבעלות עליה, על פי החוק הימי. כך הובאה לחיפה.
כעבור שנים אחדות הזדמן למאירסון להפליג הפלגה קצרה עם אהרונוביץ'. הוא הזכיר את איטואה דיאה, ואייק ניאות לספר לו את הסיפור כולו: איך נצפתה הספינה נסחפת בלב האוקיינוס האטלנטי, חבוטה וקרועת מפרשים; איך שלחו סירה לבדוק אותה, ומצאו בה גבר בודד, תשוש ושתוי, על סף מוות, שכנראה איבד את שפיותו; איך העלו אותו לאנייה וטיפלו בו, קשרו את היאכטה לאנייה והמשיכו ליעדם, נמל דקר בסנגל. בדרך הצליחו לדובב את הניצול, ושמעו ממנו סיפור מבעית.
האיש, ששמו כבר נשכח, היה הולנדי, בעל חנות ספרים ובעל חלומות, שהחליט למכור את כל רכושו, לקנות ספינה בהזדמנות (שעליה עוד נשמע) ולצאת להפליג בימים עם אשתו ושני ילדיו הצעירים. לא היה לו שום רקע או ניסיון ימי. הרבה בירה העמיסו על היאכטה, כנראה, ומעט מדי ציוד ניווט. הם יצאו הימה והפליגו דרומה, מונעים בכוחה של הרוח ובכוחם של סיפורי הים הדרומי מן הספרים שבחנות, מסטיבנסון וקונרד ועד מלוויל. המשפחה הצליחה לחצות מרחבי ים עצומים, אך בסופו של דבר הם נתקלו בסערה קשה סמוך לחופי אפריקה, ובמהלכה נשטפו אשתו וילדיו הימה בידי גל מפלצתי שכמעט הפך את הספינה. כך לפחות הבינו קציני האנייה מתוך דבריו המבולבלים של הניצול: הצוות הישראלי מצא אותו שיכור ומטורף מצער בספינתו השבורה. הם טיפלו בו כמיטב יכולתם, וכשהגיעו לנמל הראשון מסרו אותו לטיפול הקונסול ההולנדי. היאכטה שלו, שנגררה גם היא לנמל, עברה לידי המצילים.
סיפור אימים שכזה אולי אינו נדיר מאוד, ואסונות ימיים מתרחשים כל העת, ובכל זאת הסיפור הזה טעון היה יגון בלתי נתפס, טרגי. איך איבד האיש הזה, באשמת משוגותיו שלו, את כל משפחתו; איך שרד לספר על כך. בני כמה היו הילדים? איך בדיוק התרחש הדבר? הרבה נותר לא פתור, לא ידוע, ומעיק, למרות מרחק הזמן.
מאירסון היה סקרן לגבי פרט אחד נוסף: הוא ביקש לדעת מה פירוש שמה של היאכטה. מכיוון שנלכדתי בעוצמתו הדרמטית של סיפורו של הניצול והטרגדיה האיומה שניחתה עליו, קיבלתי על עצמי את המשימה, ממרחק הזמן והמקום, להיכנס לעובי הקורה. כתבתי לאתר הולנדי־אינדונזי (בלי להבין מילה ממה שכתוב שם). ענו לי בהסבר מלומד. Itoe Dia הוא ביטוי נפוץ בשפת הפֶּטצ'וֹ (Petjoh), ניב שהיה שגור בפי אינדונזים ממוצא מעורב, הולנדי־אינדונזי, או לבנים ממעמד נמוך שנולדו באינדונזיה. בלשנים קוראים לה "שפה קריאולית"; להבדיל משפות "פידג'ין", שהן גרסה משובשת של שפה דומיננטית, המשמשת לתקשורת בין דוברי שפות שונות — למשל, עבדים ונוגשיהם — שפה קריאולית היא שפת תערובת שנולדים אליה: בבאלי ובאזורים אחרים באינדונזיה דיברו פעם בשפה הזאת, שכיום כמעט נכחדה. ופירוש הביטוי איטואה דיאה, בערך: "זהו זה!" או "אמרתי לך!"
רב־חובל מאירסון כתב לי שמבחינתו התעלומה נפתרה. אבל, כמובן, היא רק העמיקה.
חלק מהפתרון היה מונח לי מתחת לאף, בערימה של ספרים משומשים, שכמה מהם, כמו אלה שמשכו את ההולנדי ההוא הימה, עסקו בהרפתקאות על פני הימים. ישראל אוירבך, רב־חובל וסופר, פרסם בשנת 1991 ספר זיכרונות ובו פרק על איטואה דיאה. כמעט סטרתי לעצמי כשראיתי את השם המסתורי, חסר הפשר, מתנוסס באדישות בתוכן העניינים של הספר, אחרי שנים — לא פחות — של חיפוש עקר באינטרנט. אוירבך היה קצין על אנייה ישראלית ושמה צפונית, שהפליגה בשנת 1953 לאורך חופי אפריקה. רב־החובל, את זאת אנו כבר יודעים, היה אייק אהרונוביץ'. גרסת אוירבך לסיפור שונה בכמה פרטים, אבל אלה הם פרטים קריטיים. הזוועה הלופתת את הגרון הפכה בבת אחת לחצי קומדיה. עכשיו הסיפור נשמע מוזר וססגוני, ולא כל כך מבעית. ההתחלה דומה: אוירבך מספר שהיה קצין משמרת, וסמוך לאיים הקנריים הבחין בספינת מפרש פגועה שעל תורנה דגל מצוקה. על סיפונה היה ניצול תשוש וצמא, על סף מוות. העלו אותו לאנייה ואת ספינתו גררו, והוא סיפר את סיפורו. שמו וינסנט ון סטרום (סוף־סוף קיבל האלמוני שם), בעל חנות ספרים באמסטרדם, שהחליט לעת זקנה להגשים חלום ישן ולרדת הימה, בעקבות עלילות הים שעליהן קרא בספריו. הוא מכר את החנות והניח ידו על יאכטה שהועמדה למכירה פומבית — שני נאצים הולנדים ניסו להימלט בה לאחר המלחמה, ונתפסו — ויצא להפלגה.
הנה קטע מתוך ספרו של ישראל אוירבך:

"הספינה חזרה לאיטה להשפעת רוחות הפסטים, צברה מהירות והדרימה כלפי החוף האפריקאי, וכאן, מצאנו אותה, את ה'איטוה דיאה'. 'הצפונית' נעצרה לידה. הורדנו סירת הצלה ומצאנו את וינסנט צרוב השמש שרוי באפיסת כוחות. העלינו אותו לאנייה והשקינו אותו בזהירות מים [...] וינסנט התאושש מהר. הוא היה מודע לזה שתוך יומיים היה נגמר. הוא קרא מספיק סיפורים אודות ספינות נטושות מאנשיהן המשוטטות כרוחות רפאים במרחבי הים."

אבל כאן מתפצלות הגרסאות, כי לפי גרסתו המרגיעה של אוירבך, אשתו, בנו ובתו של וינסנט ההולנדי לא נסחפו מן הסיפון ולא טבעו בים. הילדים לא היו צעירים מאוד אלא בני יותר משמונה עשרה, הם שבעו מן ההרפתקה זמן רב קודם לכן וירדו לחוף. היחיד שאכן אבד בים היה קצין שכיר, שככל הנראה השתכר ונפל מן הסיפון בלילה. מדוע סיפר אהרונוביץ' את מה שסיפר? קשה לדעת. הוא היה טיפוס מיוחד; אולי זה מה שזכר, ואולי הפליג למחוזות דמיוניים, כמי שמספר צ'יזבט מפחיד סביב המדורה, כנהוג בקרב בני אותו דור. קשה לכנות תפנית כזאת "מאכזבת", אבל הסיפור איבד הרבה מעצמתו הדרמטית; ובכל זאת המשיך לרתק אותי. רציתי לדעת מה עלה בגורלו של ההולנדי מחנות הספרים וילדיו. אבל החיפוש העיקש לא העלה דבר.
עברו עוד שנתיים או שלוש. בוקר בהיר אחד הגיע אליי מייל מהולנדי אלמוני בשם קור דה קליין. הוא התנצל על
ה־Bat English שלו, אבל, כתב לי, הוא ערך חיפוש בגוגל וראה שכתבתי משהו על איטואה דיאה, וזה מעניין אותו כי — עד כמה שהצלחתי להבין — זו הייתה הספינה של סבא שלו. הוא צירף גזיר עיתון נשכח מעיתון מקומי של אחד מאיי התעלה האנגלית, גארנסי. שם, מתברר, עגנה האיטואה דיאה בתחילת מסעה. מן הקריאה בו ברור שההתחלה בישרה על הבאות: "חמישה הולנדים מחפשים הרפתקה. הם הגיעו לנמל סנט פיטר על סקונר של 40 טון בשם איטואה דיאה, והטילו עוגן. הם יצאו מהאג בתשעה באפריל ומתכננים להקיף את העולם. סערה בסמוך לאושאנט, גלגלת שבורה ומזל הביאו אותם לגארנסי." בעל היאכטה, כתוב שם, הוא מר ס"ס דה קליין. אין סימן לאשה או בת. המייל הבלתי צפוי החזיר בבת האחת את סומק ההרפתקה לסיפור. כדי להקל את התקשורת גייסתי חבר בעל קשרים הולנדיים. שלחתי מכתב עמוס שאלות, ומר דה קליין, שאינו נוטה להשתפך בכתב, שלח עוד כמה תמונות, והבהיר שכן, מדובר בסבא שלו — שמו לא היה וינסנט — שרכש את איטואה דיאה אחרי שבעליה, נאצי הולנדי, ניסה להימלט לדרום אמריקה בתום המלחמה ונלכד. והוסיף וסיפר שלא ידוע לו הרבה על כל העניין, וגם אין לו את מי לשאול, כי אביו נפטר לפני כמה שבועות — אביו, שהיה נער בן שבע עשרה כשיצא להפלגה, אבל ירד, למזלו, באמצע הדרך. הסוף פחות או יותר ידוע.
עדיין איני מבין איך קָרע סיפור ישן, שולי, נשכח וחסר חשיבות כל כך את מסך הזמן והשכחה, שינה צורה כמו יצור אגדה חמקני, החליף גוונים כמו שקיעה טרופית, ומוסיף להציק לי, אף שלא אדע לעולם את האמת כולה. חלקתי את התרגשות הגילוי עם מעטים; הייתי משוכנע שהתכתבות נוספת עם הנכד לא תניב דבר: הוא לא ידע הרבה, ואם ידע משהו, לא רצה לטרוח ולספר לזר תימהוני ורחוק. הוא הסתפק בכמה תמונות אופטימיות מראשית המסע, שנותרו כנראה כאשר פינה את בית אביו המת. מה עלה בגורלו של הסבא, הספן החובב מחנות הספרים, והאם חזר לים כפי שהבטיח למציליו, אינני יודע.
איטואה דיאה, בגלגולה הבא, הפליגה זמן־מה ליד חופי הארץ ועליה חניכים, עד אשר רכש אותה, על פי אחד המקורות, הרפתקן מוזר אחר, שעליו איננו יודעים דבר. הוא יצא להפלגה מחיפה, ועקבותיו נעלמו. התעלומה ממשיכה.

 

מתוך "גברים לבנים מתים" מאת אבנר ש"ץ, הוצאת "לוקוס".

תמונה ראשית: חבלים בספינה. תצלום: רוברט זוניקוף, unsplash.com

Photo by Robert Zunikoff on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אבנר ש"ץ.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הפלגתה של איטוֹאֶה דִיאָה

    02
    יהודית סולה אדר

    אינני מסכימה עם אופיר. הסיפור ריתק אותי מהתחלה עד הסוף הודות לכתיבה בהירה שהובילה אותי לחוש מבין הדיאלוגים את סודות הנשמה של הדמויות שחוות את הזיכרונות,לכן התחוללו גם בי רגשות {שלא אקרא בשמם} שזה מה שעושה וצריך לעשות סיפור טוב.