הפתעה קטנה

סיפור על זיכרון ושכחה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

כמה שניות אחרי שהאישה יצאה מהבית, התרומם מבין השיחים וצעד לעברה. הרזון שלו, ההליכה הגמלונית והעיניים הגדולות שיוו לו מראה נערי, ילדותי אפילו, אבל צלקת קטנה מתחת לעינו השמאלית וכמה קמטוטים שנוצרו סביבה העידו שהוא מבוגר יותר, בשנות העשרים המאוחרות. הוא ידע שלא תסתובב לחזור ולהביט בו. הוא ידע הרבה דברים בחושים שלו. ידע, אבל לא הרגיש. אף פעם לא בכה, מיעט לצחוק, לא קינא, לא כעס ולא פחד מכלום. הבעות פניו מעולם לא הסגירו את מחשבותיו. כשיצא לפעולה היה דרוך ומרוכז. לא רגל קופצת או עפעוף מהיר גם לא עווית של השפה התחתונה כמו שרואים בסרטי הגנגסטרים. הוא אהב מאוד קולנוע. בתקופות שהיה מחוץ לכלא הלך כמעט כל יום לסרט. הצגה יומית, כי בערב היה בפעולה, או סתם מסתובב, לרוב שיכור, עם החבר היחיד שלו מהפנימייה ומחורר בעזרת שבר זכוכית של בקבוק בירה גלגלים של ג'יפים ארבע על ארבע.

הם היו צוות, הוא והחבר שלו מהפנימייה. והייתה להם שיטה לא רעה. היו קונים שני זרי פרחים. דופקים בדלת, תמיד בשעות הבוקר, כשהבעל בעבודה וביחד ואומרים לבעלת הבית הנבוכה שיש כנראה בלבול בכתובת והחבר שלו היה מבקש להתקשר למשרד השליחים לברר. בזמן שהחבר שלו נכנס להתקשר ביחד עם בעלת הבית או הילד שפתחו את הדלת, היה הוא נותר ליד הדלת, אבל לא לזמן רב כי מיד היה מחפש בכניסה היכן שמונחים בדרך כלל התיקים וגונב ארנקים עם כסף, כרטיסי אשראי ופנקסי צ'קים. אחר כך היו השליחים נעלמים ובעלת הבית מגלה, באיחור, שאתם נעלמו התיק שלה או הארנק ולפעמים גם איזו שרשרת זהב או שעון שהיו מונחים על השידה בכניסה. דברים אחרים שגנב: מחשב נייד, פלאפונים, שעוני יד, מצלמות וידאו קטנות, תמיד חפצים קטנים ושווים בסביבת הכניסה לבית ומה שהתאפשר בזמן הקצר עד שהשותף שלו סיים את שיחת הבירור שכמובן התגלתה כטעות מצערת.

החלוקה ביניהם הייתה הגיונית. החבר שלו נראה טוב וידע לדבר יפה ואילו הוא הצטיין בזריזות ידיים יוצאת דופן. היו לו ידי זהב. את כלי הנשק הראשון שלו, בפנימייה, גילף בעצמו, מענף עבה שמצא - חרב ארוכה כמו חרב אבירים אמיתית. החברים עמדו בתור שיגלף גם להם כזה אבל כשהבינו שאי אפשר ממש לדקור עם זה עברו לסכינים אמיתיות. אם מכשיר היה מתקלקל או היה צריך לתקן משהו תמיד באו אליו. הידיים שלו היו ידיים של פסנתרן או צייר. אצבעות חזקות גמישות וארוכות ומאוד זריזות. החברים בפנימייה התעלמו משתקנותו האדישה בגלל שעשה להם קסמים ולהטוטים בקלפים.היתה זאת הפעם הראשונה שפעל לבד וגם הפעם הראשונה שהחליט לבצע עבודת רקע. כלומר, מעקב צמוד לפני שיפרוץ. הוא לא היה טיפש וידע שאם ייתפס עוד פעם אחת ישב כמה שנים.

במשפט האחרון שלו קצינת המבחן שטחה בפני כבוד השופטת את עברו העגום: כשהיה בן חמש אבא שלו התאבד בכלא ואימא שלו התמכרה לסמים, לא שקודם הייתה יציבה מי יודע מה. בגיל תשע נמסר למשפחת אומנה בקיבוץ, אבל לא השתלב רגשית לא במשפחה ולא במסגרת החינוכית ונשלח לפנימייה טיפולית ממנה נמלט פעמיים ואליה חזר רק כי היה רעב. גם בפנימייה לא השתלב וסבל מבעיות משמעת חמורות ומהפגנת אלימות כלפי הילדים האחרים. לצבא לא התקבל בשל אי התאמה ועל אף שחיפש עבודה לא מצא. לאחרונה גם נזרק מדירת החדר באור יהודה שחלק עם חברו היחיד מהפנימייה עד שזה נתפס ונשלח לכלא על מכירת סמים.
השופטת אמרה שזו ההזדמנות האחרונה שלו ורשמה מאסר על תנאי לחצי שנה. פניו נותרו חתומות והסניגורית הציבורית שאלה אותו למה הוא לא מחייך, הרי שוחרר.
הוא רק אמר "סבבה".

הוא בחר את השכונה ואז את המשפחה. גם שכונה זו הייתה באור יהודה אבל בחלק החדש המטופח, עם הבניינים הלבנים הגבוהים, המרפסות הקטנות והגינות המטופחות. ליד הבניין אפילו סללו מדרכה שבצידה חלקת דשא ומכשירי התעמלות. בשבתות, משפחות רבות היו עושות מנגל על פיסת הדשא הזו. הוא עצמו גר קודם בחלק הישן המוזנח של העיר, זה שבגללו יצא לעיר שם של סלאמס, ואחר כך עבר לגור עם החבר שלו מהפנימיה, שותפו לגניבות, בדירה באיזור המסחרי של העיר. רוב המבנים בסביבה היו חנויות רהיטים, טכסטיל, קצת בגדים, חנות אאוטלט לנעליים, חנות לציוד לימודי והיו גם שלוש חנויות צעצועים ענקיות. לאחת מהן קראו הפיראט האדום ובשלט היה ציור של איש עם מטפחת כרוכה על ראשו, מסיכה על פניו, מאיים על מישהו בסייף שהיה לו ביד. הוא אהב להסתכל בתמונה הזו. הדירה שלו ושל החבר שלו הייתה מעל מוסך. במקור לא נועדה למגורים, אבל בעל הבית אירגן שם בשיפוץ מהיר ולא מקצועי כלל מטבחון ומקלחת והשכיר את החדר בלי בושה.

היו בה שתי מיטות שולחן וכיסא. מהחלון ראו את החצר עם נגרייה. כששעמם לו היה מסתכל על הנגר בעבודתו וכששעמם לו עוד יותר היה מכין לעצמו מנה על ראי קטן ואחר כך נהיה רגוע, שוכב במיטה עם הידיים על העורף וחושב על הימים בכלא. בעיקר חשב על ניסו הג'ינגי', כך קראו לו כי היה שחור עוד יותר ממנו, ענק, שנכנס על רצח ושכולם כיבדו, וזה ששמר עליו מכולם ואף אחד לא העז להפריע לו. וזכר מה שאמר לו ניסו לפני שיצא: "אתה עוד תחזור מותק. באימ'שך אתה תחזור." הוא גיחך לעצמו ובא לו להגיד לניסו, בוא תראה אותי, עובד יותר טוב מתמיד ועוד בחוץ. לא כמוך. למדתי משהו בחיים המזוינים האלה. רק בחלום תראה אותי, ניסו, לא בחיים.
את המשפחה בחר לפי האימא. יום אחד כשעמד בתור במכולת השכונתית ראה אישה כבת ארבעים, עם שיער צבוע בכתום בוהק ותספורת קצרה שחושפת עורף יפה.
הוא עקב אחריה ושמח לגלות שהיא גרה בקומה שניה. הוא לא אהב לטפס גבוה וקומה שניה זה המקסימום מבחינתו. היו לדירה תריסים חשמליים אבל לא פעם הם שכחו לסגור אותם באחד החדרים וחוץ מזה, כשהתגנב בלילה לחדר המדרגות בחושך הוא בדק את המנעול לאור הפנס וראה שמדובר במנעול פלדלת רגיל מהסוג שאפשר לשכפל לו מפתחות ולא, תודה לאל, מנעול מסוג מולטילוק שאינו מאפשר שיכפול מפתח בלי כרטיס מיוחד.

עדיין לא הצליח לגלות את הדפוס הקבוע של בני הזוג ובאילו שעות אף אחד לא בבית, אבל זה מה שאסף על המשפחה: הבעל עבד בהיי טק - שם החברה היה רשום על המכונית שלו - וחזר הביתה בשעות מאוד מאוחרות. את מקום עבודתה של האישה לא ידע, אבל לפי השעות שיער שהאישה עובדת במשמרות.
לזוג היו שני ילדים. ילדה שכבר ראה כמה פעמים, כבת שמונה או תשע, שמנמנה גם היא כאימה ותמיד עם קוקו גבוה ומתבגר מחוצ'קן שהלך כפוף מעט כאילו טרם הסתגל לצמיחה הפתאומית שלו. הוא זכר את זה מעצמו.
אחרי שבועיים של תצפית מהשיחים שמעבר לרחוב כשכמעט התייאש וחשב לבחור משפחה אחרת, התמזל מזלו ושמע במקרה, כשעברו ליד השיח שלו את האישה שואלת את בעלה אם לא שכח לסדר את הביטוח לחו"ל. למחרת, כשהאם לקחה את הבת לחוג היא אמרה לה שתגיד בונג'ור, ומרסי, ואת זה גם הוא ידע לומר למרות שמעולם לא למד צרפתית ובכלל לא סיים תיכון.
הם נסעו ביום רביעי, אבל הוא החליט לפרוץ רק בלילה שבין חמישי לשישי, כי קרא במודעה של אחד השכנים בבית הסמוך שהוא מארגן מסיבה ומתנצל מראש על הרעש, ואף אחד לא ישים לב אליו.

תמיד הצחיקה אותו הטיפשות של אנשים שמשאירים תריס אחד פתוח, או אור קטן במסדרון כדי לבלבל את הפורצים שיחשבו שהם בבית. על מי הם חושבים שהם עובדים? אבל אלה דווקא סגרו את כל התריסים וכל החלונות, אז הוא נאלץ להשתמש במפתח הגנבים המשוכלל שלו שידע לפרוץ גם מנעולי פלדת. הוא ידע לנטרל אזעקות של מוקד, אבל להפתעתו לא הייתה להם אזעקה בכלל.
פסע פנימה כאילו נכנס לחדר שלו, אבל קודם חלץ את הנעליים שלא ישאיר עקבות על הפרקט. אחר כך בדק בידיים בתוך כפפות ניילון איפה מתגי האורות הקטנים. המוסיקה מהבית הסמוך הרעידה את החלונות, אבל הוא לא ויתר על שום כלל זהירות. הוא היה מקצוען והיה גאה בכך. אולי מישהו יבחין שנדלק בבית של השכנים שבחו"ל אור חזק ויתחיל לחשוד. חוץ מזה הוא לא אהב אורות גדולים. העדיף את האור הצהוב של מסדרונות הכלא שתמיד היה דלוק, יום ולילה. הוא מצא מנורת צד קטנה בסלון והדליק אותה. בחן את חדר האורחים והתיישב לרגע על כורסת העור, הרים את הרגליים על השולחן הסלוני, לקח מתוך חפיסת הסיגריות שהייתה מונחת לצד הכורסה סיגריה אחת והצית אותה. בטח זה מה שעושה הבעל שחוזר הביתה מהעבודה ורואה טלוויזיה והיא, האישה עם השיער הכתום מביאה לו קפה ושואלת איך היה היום בעבודה. הוא נשף את העשן בטבעות סימטריות ובחן שוב את האביזרים שבסלון. חיפש את המשהו הקטן הזה ששווה איזה בוחטה. אולי שעון יקר שהבעל בית הניח על השידה בסלון, כסף מזומן באחד מתיקי היד שבכניסה, או משהו אחר. לא היה שם שום דבר כזה. עכשיו החדרים, אמר לעצמו, והמשיך בשקט לחדור לעומק הדירה. העיף מבט בחדרי הילדים, בחן ראשית את החדר של הילדה. על המיטה שלה היו מסודרות בשורות עשרות בובות קטנות וגדולות. כמו האסירים בחדר אוכל בכלא, הרהר לעצמו. מבטו סקר את בגדי ונעלי הבלט שהיו מונחים בסדר מופתי על ארונית בהירה.

כשהיה קטן היה להם בשכונה כדורגל שנתרם לפנימייה על-ידי נדבן אלמוני ושמהר מאוד אחד הנערים חורר והוציא מכלל שימוש. הוא היה יכול להרוג את הנער הזה אבל לא היה בטוח מי מהשניים שחשד בהם זה היה. אבל הנערים הגדולים לא עשו שום חשבון החטיפו מכות רצח לשנים.
בו לא נגעו. כבר מגיל צעיר רכש לעצמו גינונים של ראש מאפיה. הבעה אדישה ומתנשאת שאי אפשר לחדור בעדה. לא ראו עליו כלום. אולי בגלל זה הצליח להטיל אימה על אף מראהו הצנום.

בחדר של הנער מצא שעון יד שמצא חן בעיניו ואולר שוויצרי. הוא ענד את השעון והניח את האולר בכיס מכנסיו. הוא עבר בכל החדרים מחפש, הופך, במיומנות וללא רעש. אבל לא מצא שום דבר באמת שווה. חזר למטבח ופתח את המקרר. הייתה שם עגבנייה אחת בשלה ועוד ירקות, קופסת חומוס כמעט ריקה, גבינה צהובה, יוגורטים וריבות. שלף את הכפפות מידיו, הוציא מהפריזר פיתה קפואה, חימם אותה במיקרוגל וניגב עם החומוס ועדיין היה רעב, אז הוא הוציא עוד פיתה וגבינה צהובה וחיפש סכין לחתוך את העגבנייה. הוא פרס אותה לפרוסות דקות וראה שהאצבע השמאלית שלו מדממת. הוא הביט בחתך העמוק כאילו לא ביד שלו מדובר. הלך לאמבטיה ומצא שם פלסטר ואיזה תחבושת שתעצור את הדם שבינתיים טפטף על הרצפה. לקח נייר טואלט וניגב את הדם מהרצפה ואז השליך אותו לשירותים והוריד את המים.
בחדר ההורים עצר מול מראת גוף ארוכה והתבונן בבבואתו כאילו ראה זר. אחר שלח את ידיו הגדולות לקרבי הארון, הוציא את הבגדים שהיו מקופלים בסדר מופתי ולפי צבעים וזרק אותם על השטיח. שלף באיבחה אחת את המגרות עם הלבנים והצעיפים והפך אותן כשגבם למעלה. כלום. כבר התחיל להתעצבן. לא יכול להיות שאין כאן כלום, מה, לקחו הכול אתם לחו"ל? כמה עגילים זולים, חיקוי רע של אבני חן, היו תלויים על רשת שחורה דקה על הקיר הלבן. אפילו לא טרח לתלוש ולהטיל על הרצפה. עכשיו היה כולו דרוך. כל האנרגיה שבו הייתה מכוונת לדבר אחד. והדבר הזה לא נמצא. כבר עמד לעזוב את החדר כשלפתע ראה קופסת תכשיטים שלא שם לב אליה קודם, אולי בשל צבעיה הפסטליים העדינים, ואולי כי נראתה ממבט ראשון כמו צעצוע. רכן קדימה ופתח אותה. זה מה שחיפש. שרשרת פנינים מהסוג המובחר ביותר עם תליון יהלום בצורת מעוין, לא קטן בכלל, הייתה מונחת שם כלאחר יד. הוא נטל את השרשרת בזהירות בידו האחת אבל עיניו נדדו שוב אל הקופסה. בידו השמאלית, החבושה, סגר את הקופסה וקפא על מקומו. נעץ עיניים בתיבת העץ העלובה שרק אז הבחין הייתה צבועה בוורוד ובתכלת, צביעה ילדותית. שתי מדבקות של כוכבים נוצצים קישטו את אחת הדפנות. צילה של תיבת עץ אחרת הבזיק באפילת מוחו.

בן כמה היה כשצבע במסירות מלאת להט קופסת עץ כזו בדיוק? באותם הצבעים אפילו, נחרד. בן כמה היה אז כשיותר משבוע טרח על תיבת התכשיטים שהכין לה והושיט ברעד ביום ההולדת שלה והיא, בעיניים מעורפלות מהסם בקושי זרקה מבט, מבט אדיש, נזכר פתאום. הפנתה ממנו את ראשה עם השיער הכתום הבוהק, עם התספורת הקצרה שחשפה את עורפה היפה, והיטב שמע איך הפטירה בשקט, כאילו לעצמה: "מה זה הצבעים האלה? זה צבעים של הומואים ..". זרקה אותה למרפסת של המטבח ומעולם לא השתמשה בה. שרשרת הפנינים עם היהלום נשמטה מבין אצבעותיו. משהו התכווץ בבטנו כאילו חטף אגרוף והוא צנח לאיטו על השטיח מקופל בין כל הבגדים והבלגן. ובכה.

אלה מושקוביץ-וייס היא סופרת ומחזאית, בוגרת החוג לספרות עברית אונ ירושלים. בין ספריה: "כתוב בים", "לחווה לא הייתה אמא", "דברי הלילות" והמחזה "קפיצה". הרומן שלה "רגשות" עומד להופיע באביב בהוצאת ידיעות ספרים בסדרה "קראתי" של חיים פסח.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערלארי אברמסון, "Invention of Memory IV". באדיבות גלריה גורדון לאמנות


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הפתעה קטנה