הראשונים

לא הרבה אתה חופר עד שאתה מגיע אל התשתית. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

בתחילה לא היה כלום. היה הגשם הדק הקר והקצוב, והאור האפור הקבוע של שחר מאוחר של נובמבר, וקולות הכלבים היו מתכנסים בו אֵי לשם וכלפיהם. באותה שעה נגע סֶם פאתֶרְס, שעמד סמוך מאחורי הנער כמו שעמד לפנים כשקלע הנער בארנבון הרץ הראשון שלו, ברובה הראשון שלו, וכמעט במטען הראשון שנטען בו, סֶם פאתֶרְס נגע בכתפו והוא התחיל לרעוד ולא מִקוֹר. באותה שעה היה שם האייל. לא שבא והופיע, אלא היה, ולא דמה לרוח רפאים, אלא דומה היה כאילו כל האור דחוּס בו והוא מקורו, ואין הוא עובר בו בלבד אלא אף זורע אותו, וכבר הוא רץ, ואתה רואה אותו תחילה כמו שאתה רואה את האייל תמיד, באותו הרף עין שלאחר שכבר ראה הוא אותך, וכבר הוא נטוי באלכסון באותה קפיצה ראשונה של המרָאה, והקרניים דומות אפילו באור העמום הזה לכסנוֹע קטן שהוא נושא על ראשו.
"עכשיו," אמר סֶם פאתֶרְס. "תירֶה מהר, ולאט."

הנער לא זכר כלל את הירייה הזאת. עתיד הוא להאריך ימים עד שמונים, כשנותיהם של אביו ואחיו תאומו של אביו ואביהם לפניהם, אבל לעולם לא ישמע את הירייה הזאת, ולא יזכור כלל את מכת הרֶתע של קת הרובה. אפילו מה עשה ברובה אחר־כך לא זכר. כבר רץ. ואחר־כך עמד על יד האייל במקום שהיה מוטל על האדמה הרטובה, ועדיין כולו קל ברגליו ואין הוא נראֶה מת כלל, על ידו עמד רועד ומיטלטל, וסֶם פאתֶרס עמד שוב בצדו והושיט לו את הסכין. "אל תגיש אליו מלפנים," אמר סֶם. "אם הוא לא מת, הוא ירטש אותך כולך ברגליים שלו. תיגש אליו מאחור ותתפוס אותו קודם בקרניים כדי שתוכל ללחוץ לו את הראש למטה כשאתה קופץ הצדה. אחר־כך תחליק את היד השנייה למטה ותנעץ לו את האצבעות בנחיריים."

הנער עשה כן — הוא משך את ראש האייל לאחור ומתח את צווארו והעביר בסכינו של סֶם פאתֶרס על הצוואר, וסֶם גחן וטבל את ידיו בדם העשֵן החם ומחה אותן לכאן ולכאן על־פניו של הנער. אחר־כך התהדהדה תקיעת קרן הציידים של סֶם ביער האפור הרטוב, פעם ושתיים ושלוש. נחשול מוּרתח של כלבים געש מסביב להם, וג'ים של טֶנִי וּבּוּן הוֹגַנבֶּק הצליפו בהם להרתיע אותם לאחר שטעם כל אחד מהם מן הדם, והנה הגברים, הציידים האמתיים, ווֹלְטֶר יוּאְל שרובהו אינו מחטיא, ומֵייג'וֹר דֶה סְפֵּיין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן הזקן, ודודנו של הנער, מֶקֶסְלִין אֶדְמוֹנְדְס, שהוא נכד אחות אביו וגדול שש עשרה שנים ממנו, ומאחר שהוא והנער לא היו אלא ילדים ואביו של הנער היה כבן שבעים כשנולד, לכן היה לו מֶקֶסְלין אח יותר משהיה דודן, ואב יותר מזה ומזה — הנה הציידים האמתיים האלה יושבים על סוסיהם ומביטים אליהם מלמעלה, אל הזקן בן השבעים שזה לו שני דורות שהוא כושי אבל פניו והליכותיו עודן של אותו מנהיג צִ'יקָסוֹ שהיה אביו, ואל הנער הלבן בן השתים עשרה שטביעות הידיים המכוסות דם על־פניו, שאין לו מעתה אלא לעמוד זקוף ולא להניח לרעדה להיראות.

"הוא פעל יפה, סֶם?" שאל דודנו מֶקֶסְלין.
"הוא פעל יפה," אמר סֶם.

השניים היו הנער הלבן, שניתן בו האות לעולמים, והזקן כהה העור שמולידיו מצד אביו ומצד אמו היו מלכים פראים, שנתן את האות בנער וידיו הטבולות בדם רק משחו וקידשו אותו כמצוות הטקס לְמה שכבר קיבל עליו בהדרכת האיש בענווה ובשמחה, מתוך מחילה על עצמו וגם בגאווה. הידיים, המגע, הדם הראוי הראשון שהוא נמצא סוף סוף ראוי להקיזו, מאחדים אותו ואת האיש בברית עולם, ולכן יוסיף האיש לחיות יותר משבעים שנותיו של הנער, ואחר־כך יותר משמונים שנותיו, ימים רבים לאחר שכבר שב האיש עצמו לעפר כדרך שמנהיגים ומלכים שבים לעפר; השניים היו הילד, שעדיין אינו גבר, שסבו חי בארץ הזאת וכמעט באותו אורח חיים שעתיד הנער לגדול ולחיות בו, ולהשאיר את צאצאיו בארץ בתורו כמו שעשה סבו, והזקן ששנותיו יותר משִבעים, שאבות אבותיו היו בעלי הארץ ימים רבים קודם שראה אותה האדם הלבן מימיו, ועכשיו פָסוּ ממנה הם וכל מינם, ובייחוד שהדם שהניחו אחריהם זורם בגזע אחר עכשיו, ופרק זמן אפילו בשעבוד, והוא מתקרב עכשיו אל סוף נתיבו הזר שאין להשיבו, והוא עקר, שהרי סֶם פאתֶרס אין לו ילדים.

אביו היה אִיקֶמוֹטוּבֶּה עצמו, שקרא לעצמו דוּם. סֶם סיפר לנער את המעשה, איך ברח איקֶמוֹטוּבֶּה זה, בן אחותו של סבא אִיסֶטִיבֶּהָה, אל ניוּ אוֹרְלינְז בנעוריו, וחזר לאחר שבע שנים עם בן לוויה צרפתי שקרא לעצמו Chevalier Soeur־Blond de Vitry , ובוודאי היה גם הוא איקֶמוֹטוּבֶּה שבמשפחתו שלו, וכבר היה קורא לאיקֶמוֹטוּבֶּה Du Homme;1 איך חזר, שב אל ביתו, עם אָרָמיס הנכרי שלו ועם השפחה הכושית לִרְביע 2העתידה להיות אמו של סֶם, ובכובע ובמעיל מרוקמים בזהב, ובידיו סל נצרים של יין ובתוכו שֶגר של כלבלבים בני חודש ימים, וקופסת זהב של טבק הרחה מלאה אבקה לבנה דומה לסוכר דק. ואיך פגשו אותו במקום נחיתתו על חוף הנהר שלושה ארבעה בני לוויה מימי בחרותו ברווקותו, ובזמן שנפל אורו של לפיד עשֵן על המקלעות הנוצצות של הכובע והמעיל, קרס לו דוּם בבוץ והוציא אחד מן הגורים מן הסל ונתן קמצוץ מן האבקה הלבנה על לשונו, והגור מת קודם שהספיק האיש המחזיק בו להשליכו מידיו. ואיך חזרו אל המטע, למקום שירש מוֹקֶטוּבֶּה, דודנו השמן של דוּם, את כסאו של איסֶטיבֶּהָה, שמת בינתיים, ולמחרת מת בנו של מוֹקֶטוּבֶּה, ילד בן שמונה, מיתה חטופה, ובו ביום אחר הצהריים, במעמד מוֹקֶטוּבֶּה ורוב האחרים ("העם" קרא להם סֶם פאתֶרס), הוציא דוּם עוד גור אחד מסל הנצרים ונתן קמצוץ מן האבקה הלבנה על לשונו, ומוֹקֶטוּבֶּה ויתר על כסאו ודוּם נעשה "האיש" בפועל ממש, כמו שקרא לו ידידו הצרפתי. ואיך למחרת היום ההוא, בשעת טקס ההכתרה, השיא דוּם את השפחה ההרה, הכושית לרביע, לאחד העבדים שירש זה עתה (מכאן שמו של סֶם פאתֶרס Fathers, שבלשון צ'יקֶסוֹ היה "בן לשני אבות"), וכעבור שנתיים מכר את האיש ואת האשה ואת הילד שהיה בנו שלו לשכנו הלבן קָרוֹתֶרְס מֶקֶסְלִין, סבו של הנער.

כל זה היה לפני שבעים שנה. סֶם פאתֶרס שהתוודע אליו הנער כבר היה בן שישים, איש לא גבוה, גוץ בעצם, מרבה בישיבה, מדולדל למראה אף־על־פי שלא היה כך, שׂערו כרעמת הסוס ולא היו בו שום לבָנות אפילו כשהיה בן שבעים, ומפניו לא ניכרו שנותיו כלל עד שחייך, והסימן הגלוי היחיד לדם הכושים שבו היה כהוּת קלה של השׂער והציפורניים, ועוד משהו שהשגחת בו בעיניו, השגחת בו מפני שלא היה בהן אלא בשעת מנוחה וגם אז לא תמיד, משהו שלא בצורתן היה ולא בצבען אלא במבען, ומֶקֶסְלין דודנו של הנער סיפר לו מה הדבר: לא מורשת חם, לא סימן של עבדוּת, אלא של כבלי שעבּוּד: הידיעה שפרק זמן היה מקצת דמו דמם של עבדים. "כמו אריה זקן או דוב בכלוב," אמר מֶקֶסְלין. "הוא נולד בכלוב והיה בו כל ימיו. חיים אחרים לא ידע. ואז הוא מריח משהו. כל דבר, רוח קלה נושבת על משהו ומגיעה אל נחיריו. אבל ברגע הקל הזה הוא מריח את החול החם או את הפִּרצה שבסוּף שלא ראה אותם כלל בעיניו, ואולי לא היה יודע אפילו ראה אותם, ומן הסתם הוא אכן יודע שלא היה יכול להתקיים שם אילו חזר לשם. אבל לא זה הדבר שהוא מריח באותה שעה. את הכלוב הוא מריח. עד אותו הרגע לא הריח את הכלוב. ואז נישא הריח של החול החם והפִּרצה שבסוּף אל נחיריו ועובר הלאה, אבל רק את הכלוב הוא יכול להריח. לכן עיניו נראות כך."
"אז תן לו ללכת!" קרא הנער. "שַלח אותו ושילך!"

דודנו צחק צחוק קצר וחדל, כלומר חדל להשמיע את הקול, כי לא צחוק היה הקול. "הכלוב שלו אינו בני מֶקֶסְלין," אמר. "הוא היה פרא. כשנולד ידע כל דמו מצד אביו ומצד אמו, חוץ מן הלבן המעט, כל דמו ידע דברים שכבר אולפו והוצאו מדמנו שלנו לפני ימים רבים כל־כך, שלא רק ששכחנו אותם אלא שעלינו לחיות יחד בעדרים כדי להגן על עצמנו מפני מחצבתנו שלנו. הרי לא רק ללוחם הוא בן, אלא גם למנהיג. אחר־כך גדל ויצא והתחיל ללמוד ולדעת, וביום בהיר אחד נוכח שבגדו בו, בו, בזרע לוחמים ומנהיגים. לא שאביו בגד בו," מיהר לומר עוד. "מן הסתם לא נטר לאבא דוּם על שמכר אותו ואת אמו לעבדות, כי מן הסתם היה סבור שהנזק כבר נעשה לפני כן, ושדם הלוחמים והמנהיגים הזורם בו ובדוּם גם יחד הוא שבגדו בו על־ידי הדם השחור שנתנה לו אמו. לא שבגד בו הדם השחור ולא שבגדה בו אמו במזיד, ואף־על־פי כן בגדה בו, שלא רק את דמם של עבדים הורישה לו, אלא אפילו מעט מעצם דמם של משעבדי הדם הזה. וככה הוא עצמו שדה הקרב של עצמו, זירת מפּלתו שלו והמאוּזוֹלֵאוֹן של תבוסתו. לא אנחנו הכלוב שלו," אמר מֶקֶסלין. "וכי הכּרת מימיך מישהו, ויהיה אפילו אביך ודודך בַּדִי, שציווה עליו לעשות או לא לעשות משהו והוא שׂם לב אליהם בכלל?"

זה היה נכון. מתחילת זכרונו של הנער היה סֶם יושב בפתח המַפּחה של המטע, שבה היה משחיז להבי מחרשות ומתקן כלים ואף עושה מלאכת נגרות גסה בזמן שלא היה ביער. ולפעמים, גם בזמן שלא משך אותו היער, ואפילו כשהָמְתה המַפּחה מרוב העבודה שנצרכה לחווה, היה סֶם יושב לו שם ולא עושה כלום מחצית היום או יום תמים, ושום אדם, לא אביו של הנער ולא תאומו דודו של הנער בימיהם, ולא דודנו מֶקֶסְלין לאחר שנעשה בעל הבית בפועל אף כי עדיין לא להלכה, איש לא היה אומר לו "אני רוצה שתגמור את זה עד הערב" או "למה זה לא נעשה אתמול?" ופעם אחת בכל שנה, בשלהי הסתיו, בנובמבר, היה הנער רואה את העגלה המכוסה עכשיו אברזין מחוּשק, בשעה שהיו מטעינים עליה את המזון — ירכי חזיר ונקניקי חזיר מבית העישון, קפה וקמח ודְבָשות מחנוּת המטע, ראש בָקר שלם שנטבח אמש למזון לכלבים עד שיהיה בשר ציִד במחנה הציידים ביער — את המזון הזה ואת תיבת הנצרים הגדולה שהיו בה הכלבים עצמם, ואת המצעים ואת הרובים ואת קרנות הציידים ואת המנורות ואת הגרזנים, ודודנו מֶקֶסלין וסֶם פאתֶרס בבגדי הציידים שלהם היו עולים אל מושב הרכּב, וג'ים של טֶני היה יושב על תיבת הנצרים של הכלבים, והם היו נוסעים אל ג'פֶרְסוֹן וחוברים אל מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין ואל הגנרל קוֹמְפְּסוֹן ואל בּוּן הוֹגַנבֶּק ואל ווֹלְטֶר יוּאְל, וממשיכים את דרכם אל העמק הגדול של נהר טָלָהָצִ'י, שבו היו האיילים והדובים, כך היו הולכים להם ואינם שבועיים ימים. אבל עוד קודם שהושלמה הטענת העגלה היה הנער נוכח שאין בכוחו לחזות עוד במחזה, וכמעט בריצה היה מסתלק לו משם ועומד מאחורי הפינה במקום שלא יכול לראות את העגלה ואיש לא יכול לראות אותו, ולא היה בוכה אלא מתאפק ורועד ולוחש לעצמו "עוד מעט, עוד מעט, רק עוד שלוש שנים (או "עוד שנתיים" או "עוד שנה אחת") ואני אהיה בן עשר, וקֶס [מֶקֶסלין] אמר שאז אוּכל ללכת גם אני."

עבודת אדם לבן עבד סֶם כשעבד. שהרי לא עשה שום דבר אחר, לא עיבד לו אַקְרים של אדמה משלו, כמו שעשו שאר עבדיו של סבא קָרוֹתֶרְס מֶקֶסְלין לשעבר, לאחר שהוקצתה להם קרקע, ולא עבד שום עבודת שדה בשכר יומי כמו שעשו הכושים הצעירים החדשים יותר, והנער לא ידע כלל איך יוּשב הדבר הזה בין סֶם ובין סבא קָרוֹתֶרְס, או אולי עם שני בניו התאומים של סבא קָרוֹתֶרְס אחריו. כי אף־על־פי שסֶם גר בין הכושים, בבקתה אחת משאר הבקתות שבחלקת המגורים, והתרועע עם הכושים (והנער היה מתרועע גם הוא עם כל מי שסֶם התרועע עמו, לאחר שגדל דיוֹ ללכת לבדו מן הבית אל המַפּחה, ואחר־כך לשאת רובה), והתלבש כמוהם ודיבר כמוהם ואפילו הלך אתם אל כנסיית הכושים מפעם לפעם, אף־על־פי כן עדיין היה בנו של אותו מנהיג צ'יקָסוֹ, והכושים ידעו זאת, ולא הכושים בלבד, כך נראָה לו לנער.

סבתו של בּוּן הוֹגַנבֶּק היתה אינדיאנית בת צ'יקָסוֹ גם היא, ואף־על־פי שהדם כבר הלבין בינתיים, ובּוּן הוא אדם לבן, מכל מקום לא דם מנהיגים הוא. על כל פנים בעיני הנער היה ההבדל ניכר מיד כשראית את בּוּן ואת סֶם יחד, ואפילו בּוּן עצמו הכיר בו כמדומה, בּוּן זה, שלפי מה שהיה הוא מקובל לא העלה על דעתו כלל שיכול אדם להיות ממוצא נכבד יותר ממוצאו שלו. יכול אדם להיות פיקח יותר ממנו, בזה היה נענה לך, או עשיר יותר (בר מזל יותר, בלשונו), אבל לא ממוצא נכבד יותר. בּוּן היה כלב מַסְטיף, נאמן בלי שיוּר במידה שווה למֵייג'וֹר דֶה סְפֵּיין ולמֶקֶסלין דודנו של הנער, ותלוי בהם כולו לעצם לַחמוֹ, וגם את תלותו זו חילק בלי משוא פנים בין מֵייג'וֹר דֶה סְפֵּיין ובין מֶקֶסלין. נוקשה ומחושל היה, נדיב, אמיץ לב לא מעט, עֶבד לכל התיאבונות, וכמעט לא ידע ללמוד דבר מתוך דבר. על כל פנים סֶם פאתֶרס, הכושי, הוא שהיה מתנהג ומתהלך לא רק עם דודנו מֶקֶסלין ועם מֵייג'וֹר דֶה סְפֵּיין אלא אף עם כל הלבנים בכובד ראש ובהדרת עמידה ובלי התרפסות ובלי היזקקות לאותה חומה שאין לחדור בה, חומת העליצות המזומנת והנוחה שהכושים מקימים בינם ובין הלבנים, ועם דודנו מֶקֶסלין היה מתנהג ומתהלך לא כאדם עם חברו בלבד אלא אף כגדול עם קטן ממנו.

הוא לימד את הנער את היער, לימד אותו לצוד, מתי יורים ומתי אין יורים, מתי הורגים ומתי אין הורגים, ויותר מזה — מה עושים בחיה הניצודה אחרי כן. והוא היה מדבר אל הנער, בזמן שהיו שניהם יושבים תחת הכוכבים היוקדים הקרובים על ראש גבעה בליל קיץ וממתינים עד שיחזירו הכלבים את השועל לתחום שמיעה, או על יד מדורה ביער של נובמבר או דצמבר, כשהיו הכלבים מתחקים על נתיבו של דביבון לאורך הנחל, או בלי מדורה בחושך הגמור כשהיו קרוּסים תחת מושבו של תרנגול הודו. הנער לא היה שואל אותו שאלות — סֶם לא היה מגיב על שאלות. הנער היה ממתין בלבד, ואחר־כך היה מקשיב, וסֶם היה פותח ומספר על הימים הראשונים ההם ועל העם שלא היתה לו מעולם שהוּת להכירם וממילא לא זכר אותם (הוא לא זכר שראה את פני אביו מימיו), והגזע האחר שדמו הוזרם בו לא נתן לו כלום במקומם.

ועד שהוא מסיח על הימים הראשונים ההם ועל האנשים המתים ההם שפָּסוּ מן הארץ, שהיו בני גזע שונה משני הגזעים שהכיר הנער, היו הימים הראשונים ההם חדלים קמעה קמעה להיות ימים שעברו בעיניו של הנער, והיו נעשים מכּלל ההוֹוה של הנער, ולא רק כאילו קרו והיו אתמול, אלא כאילו הם עדיין קורים והוֹוים, והאנשים המהלכים ועוברים בהם מהלכים בפועל ממש ונושמים אוויר ומטילים צל ממש על האדמה שלא הסתלקו מעליה. ולא עוד אלא שמהם כאילו עדיין לא קרו ולא היו אלא עתידים הם לקרות ולהיות מחר, עד שלבסוף היה נדמה לו לנער שהוא עצמו עדיין לא בא לעולם, שאיש מבני גזעו ואף לא מבני הגזע המשועבד האחר שהביאוּ עַמוֹ שלו עמהם אל הארץ עדיין לא בא הֵנה, ואף־על־פי שהארץ שהוא וסֶם צדים עליה היתה של סבו ושל אביו ושל דודו, ועכשיו של דודנו היא, ועתידה היא יום אחד להיות שלו, אף־על־פי כן חזקתם עליה בטֵלה ואין בה ממש כאותו הכתב הארכאי הדהוי שבספר המקרקעים שבג'פֶרְסוֹן, המַקצה להם אותה, והוא, הנער, הוא האורח כאן, וקולו של סֶם פֶה הוא למארח.

עד לפני שלוש שנים היו מהם שניים, האחר היה בן צ'יקָסוֹ טהור גזע, ומבחינה מסוּימת היה אובד כולו עוד יותר מסֶם פאתֶרס. הוא קרא לעצמו ג'וֹבֵּייקֶר, כאילו [ג'וֹ בֵּייקֶר] מילה אחת היא. איש לא ידע את תולדותיו. פָרוּש ומתבודד היה, וגר לו בבקתה מלוכלכת קטנה על יד מִסעפי הנחל במרחק חמישה מילין מן המטע וכַמרחק הזה מכל מקום יישוב. הוא היה צייד ודייג של שווקים, ולא התרועע עם שום אדם, לא שחור ולא לבן; כושי לא היה חוצה כלל את נתיבו, ואיש לא העז להתקרב אל בקתתו חוץ מסֶם. ואולי פעם אחת בחודש היה הנער מוצא אותם במַפּחה של סֶם, שני זקנים קרוסים להם על סוּבכיהם על רצפת העפר ומשוחחים במין בליל של אנגלית כוּשִיִית וניב של הרי הדרום, ומפעם לפעם צירוף באותה לשון עתיקה שככל שעבר הזמן התחיל הנער הקשוּב, הקרוּס לו שם גם הוא, ללמוד אותה. ויום אחד מת ג'וֹבֵּייקֶר. כלומר איש לא ראה אותו פרק זמן. ובוקר אחד והנה סֶם איננו, ולא ידע איש, אף לא הנער, מתי ולאן הלך, עד שערב אחד ראו כושים שעסקו בציד בעמק הנחל התלקחות פתאומית, והתקרבו. הבקתה של ג'וֹבֵּייקֶר היא שנשרפה, אבל קודם שהספיקו להתקרב אליה עוד ירה מישהו לעברם מן הצללים שמאחוריה. סֶם הוא שירה, ואת קברו של ג'וֹבֵּייקֶר לא מצא איש מעולם.

למחרת בבוקר, כשישב הנער עם דודנו לארוחת הבוקר, ראה את סֶם עובר על־פני חלון חדר האכילה, ובאותה שעה זכר שמימיו עד כה לא ראה את סֶם קרוב אל הבית יותר ממרחק המַפּחה. אפילו לאכול חדל, וישב לו ככה, והוא ודודנו שמעו שניהם את הקולות מאחורי דלת המזווה, ואז נפתחה הדלת וסֶם נכנס וכובעו בידו ולא דפק על הדלת כמו שהיה עושה כל אדם אחר שם חוץ ממשָרת הבית, אלא נכנס כדי סגירת הדלת אחריו ועמד ולא הסתכל באיש מהם, פני האינדיאני מעל לבגדי הכושי, ועיניו תלויות במשהו מעל לראשיהם, או בדבר שאינו בחדר כלל.

"אני רוצה ללכת," אמר. "אני רוצה ללכת אל העמק הגדול לגור שם."
"לגור שם?" אמר דודנו של הנער.
"במחנה של מֵייג'וֹר דֶה סְפֵּיין ושלךָ, שאתם הולכים לצוד שם," אמר סֶם. "אני אטפל בו ואשגיח עליו בשבילכם כשאתם לא שם. אבנה לי בית קטן ביער, אם נוח לכם שלא אגור בבית הגדול."
"ומה יהיה על הנער, על אַייזק זה?" אמר דודנו. "איך זה אתה הולך לך ממנו? אתה לוקח אותו אתך?" ועדיין לא הסתכל סֶם באיש מהם, ועמד לו סמוך לפני הדלת בפנים החתומות האלה, שלא ניכר מהן שהוא זקן אלא כשהן מחייכות.
"אני רוצה ללכת," אמר. "תן לי ללכת."
"כן," אמר מֶקֶסלין בשקט. "כמובן. אסדיר את זה עם מֵייג'וֹר דֶה סְפֵּיין. בקרוב אתה רוצה ללכת?"

עטיפת נספר

עטיפת נספר

"אני הולך עכשיו," אמר סֶם, ויצא. וזה היה הכל. בן תשע היה הנער אז. היה מובן מאליו שאיש, אף לא דודנו מֶקֶסלין, אינו מתווכח עם סֶם. ועוד: מאחר שהוא בן תשע עכשיו, הוא מסוגל להבין שסֶם יכול להשאיר אותו ואת הימים והלילות שעשו יחד ביער בלי כל צער של פרידה. הלוא הוא וסֶם יודעים שניהם שלא זו בלבד שפרידה זמנית היא, אלא שהיא גם מחוּיבת הצרכים הדוחקים של התבגרותו, של הדבר שסֶם מתקין אותו כל חייו להתמסר לו כל כולו יום אחד. כבר החליטו בַדבר לילה אחד בקיץ שעבר, בזמן שהקשיבו לקולות הכלבים המחזירים שועל אל מעלֶה עמק הנחל. עכשיו הכיר הנער בשיחה ההיא תחת הכוכבים היוקדים הגבוהים של אוגוסט אות לבּאות, הודעה על השעה הזאת היום. "לימדתי אותך כל מה שיש לדעת על הארץ הנושבת הזאת," אמר סֶם. "מעכשיו אתה מסוגל לצוד בה לא פחות ממני. אתה מוכן עכשיו לעמק הגדול של הנהר, לדוּבים ואיילים, לבשר ציידים," אמר. "בשנה הבאה תהיה בן עשר. תכתוב את גילך בשתי ספרוֹת ותהיה מוכן להיות לגבר. אביך" (כך קרא סֶם תמיד לדודנו של הנער, ועוד קודם שעשתה זאת יתמותו של הנער כונן ביניהם אותה זיקה שאינה זיקת בן חסות לאפּוֹטרוֹפּסוֹ ולקרובו ולראש ולמנהיג של משפחתו, אלא היא זיקת הילד לאיש שגם הוליד את בשרו ואת מחשבתו) "אביך הבטיח שתוכל לבוא אתנו אז." לכן יכול הנער להבין את הליכתו של סֶם. אבל הוא לא הבין למה עכשיו דווקא, במַרס, שישה חודשים לפני חודש הציד.

"אם ג'וֹבֵּייקֶר מת כמו שאומרים," אמר, "וסֶם אין לו שום קרוב מלבדנו, למה הוא רוצה ללכת אל העמק הגדול עכשיו, שישה חודשים לפנינו?"
"אולי זה מה שהוא רוצה," אמר מֶקֶסלין. "אולי הוא רוצה להתרחק ממך מעט."
אין בכך כלום. מֶקֶסלין ומבוגרים אחרים אומרים מפעם לפעם דברים כאלה, ולא אכפּת לו, כמו שלא אכפּת לו שסֶם אומר שהוא רוצה ללכת אל העמק הגדול לגור שם. הלוא הוא צריך לגור שם שישה חודשים, הלוא אין כל טעם ללכת אם הוא אומר להפוך את פניו ולחזור מיד. והלוא סֶם עצמו אמר לו שהוא כבר יודע כל מה שיכול סֶם או כל אדם אחר ללמד אותו על הציד בארץ הנושבת הזאת. לכן אין בכך כלום. יִכלה הקיץ, יעברו הימים הצחים שלאחר הכפור הראשון, יבוא הקור, והוא עצמו יהיה על העגלה עם מֶקֶסלין הפעם, ותגיע השעה והוא יקיז את הדם, את דם החיה הגדולה העתיד לעשות אותו גבר, צייד, וסֶם ישוב הביתה אתם, וגם הוא עצמו כבר יהיה גדול מלעסוק ברדיפות ילדוּת אחרי ארנבונים ואוֹפּוֹסוּמים. אז יימָנה גם הוא עם חבורת היושבים לפני מדורת החורף, וישוחח על פרקי הציד שעברו ועל פרקי הציד העתידים לבוא כדרך שהציידים משוחחים.

סֶם יצא לו אפוא לדרכו. כל רכושו היה מועט כל־כך שיכול לשאת אותו עליו. ברגל הלך, ולא הניח למֶקֶסלין לשלוח אותו בעגלה, ולא הסכים לקחת לו פִרדה לרכוב עליה. איש לא ראה אותו הולך. בוקר אחד והנה הלך לו, והבקתה שלא היה בה הרבה ממילא היתה פנויה וריקה, והמַפּחה שלא נעשה בה הרבה ממילא עמדה בטֵלה מעבודה. אחר־כך בא נובמבר סוף סוף, ועכשיו נמנה הנער עם החבורה, הוא ודודנו מֶקֶסלין וג'ים של טֶני יצאו יחד, ומֵייג'ור דֶה סְפֵּיין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן וּווֹלטֶר יוּאְל ובּוּן והדוד אַש הזקן שהוא הטבּח המתינו להם בג'פֶרְסוֹן עם העגלה האחרת ועם המרכבה שייסעו בה הוא ומֶקֶסלין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן ומֵייג'ור דֶה סְפֵּיין.

סֶם המתין להם על יד המחנה להקביל את פניהם. אם שמח עליהם בבואם, לא הראה את שמחתו, ואם כשפירקו את המחנה כעבור שבועיים הצטער עליהם בצאתם, לא הראה גם את צערו. שכּן לא חזר אתם. הנער בלבד חזר, יחידי ובודד חזר לו אל הארץ הנושבת המוּכרת, ואחד עשר חודשים הוסיף לעשות את מעשי הילדוּת בארנבונים ודומיהם והמתין עד שישובו לשם, לאחר שהביא עמו משם, אפילו משהִייה ראשונה קצרה זו, רושם לא נשכח מן היער הגדול — לא מן היער המסוכן או העוין דווקא, אלא מן היער הענקי, החש והמרגיש, בעל ההגוּת ובעל העמקוּת, שהוא הורשה לצאת ולבוא בו כרצונו ויצא בלי פגע, אין הוא יודע למה, אבל מגוּמד, ועד שהקיז בכבוד דם שראוי להקיזו, גם זר.

ושוב בא נובמבר, והם היו חוזרים לשם. בוקר בוקר היה סֶם לוקח את הנער אל עמדת המארב שהוקצתה לו, אל אחת העמדות הדלות ביותר כמובן, שהרי בן עשר ואחת עשרה ושתים עשרה בלבד היה ועדיין לא ראה כלל אייל רץ. ואף־על־פי כן היו עומדים שם, סֶם סמוך מאחוריו ובלי רובה, כמו שעמד כשקלע הנער בארנבון הרץ כשהיה בן שמונה. עומדים היו שם בשחרי נובמבר, ולאחר זמן היו שומעים את הכלבים. לפעמים היתה הרדיפה שוצפת ועוברת סמוך מאוד אליהם, גוֹעה וסמויה מן העין. פעם אחת שמעו את שני קולות הנפץ הכבדים מן הרובה הישן של בּוּן הוֹגַנבֶּק, שבו לא הצליח מעולם להרוג חיה גדולה מסנאי, וגם זה בשעת ישיבתה בלבד, ופעמיים שמעו אותה ירייה נבוּבה ולא מתהדהדת מן הרובה של ווֹלטֶר יוּאְל, שאחריה אינך מספיק לחכות כלל עד שאתה שומע את תקיעת קרן הציידים שלו.
"אף פעם לא יזדמן לי לירות," אמר הנער. "אף פעם לא אהרוג אחד."
"אתה תעשה זאת," אמר סֶם. "חכה ותראה. אתה תהיה צייד. אתה תהיה גבר."

אבל סֶם לא אבה לצאת משם, והם היו משאירים אותו שם. הוא היה יוצא עד הדרך, למקום שהמתינה המרכבה, ומשם היה מחזיר את סוסי הרכיבה, וזה היה הכל. הגברים היו רוכבים על הסוסים, והדוד אַש וג'ים של טֶני והנער היו נוסעים אחריהם בעגלה עם סֶם, עם ציוד המחנה ועם מזכרות הציד, הבשר, הראשים, הקרניים, הטובות שבהן, והעגלה היתה נוסעת בנתיב מפותל בין עצי השרף והברושים והאלונים הענקיים, במקום שלא נשמעה מעולם הלמוּת גרזן חוץ מגרזנו של צייד, ובין חומות של סוּף וקוצים שאין לחדור בהן, אלה שתי החומות המשתנות אך הקבועות שסמוך מאחוריהן היתה ארץ היער הפראית, שאת רושמהּ וטביעתה הביא עמו ברוחו לעולמים אפילו מאותם שבועיים ראשונים, הארץ הזאת כמו היתה נשענת על החומות האלה, גחונה מעט ומסתכלת ומאזינה, לא עוינת דווקא, שהרי הם קטנים מדי, ואפילו אנשים כמו ווֹלְטֶר ומֵייג'ור דֶה סְפֵּיין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן הזקן, שכבר הרגו הרבה איילים ודובים, קטנים הם מדי ושהייתם קצרה מדי ופגיעתה לא ניכרת ואין בכל אלה כדי להסעיר את הארץ, והריהי עומדת משוקעת לה בשלהּ, רזית, כבירה, כמעט לא שועה.

והִנה הם מגיחים ויוצאים ממנה, הִנה הם מחוּצה לה, והגבול ברור כגבול שמעמידה חומה בעלת שער. ופתאום היו חולפים להם מזה ומזה שדות שדופים של כותנה ותירס, סכוּפים למראה ועומדים בלי נוע בגשם האפור. והִנה בית, רפתות, גדרות, במקום שנעצה יד אדם את ציפורניה לרגע קל ונאחזה שם, וחומת ארץ היער הפראית בגבם היא עכשיו, כבירה ושוקטת וכמו אין לחדור בה באור האפור הדוהה, והפתח הזעיר שיצאו בו כאילו נבלע כולו. המרכבה היתה ממתינה להם, ודודנו מֶקֶסלין ומֵייג'ור דֶה סְפֵּיין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן וּווֹלטֶר ובּוּן היו יורדים מעל סוסיהם בצדה. באותה שעה היה סֶם יורד מן העגלה ועולה על אחד הסוסים ומחזיק את האחרים באפסר אחריו, ופונה לשוב. הנער היה מסתכל בו על רקע אותה חומה רזית גבוהה שכנגדה הוא הולך וקטֵן ואינו מביט לאחור. עד שהיה נכנס בה וחוזר לו, כך סבר הנער ונראָה לו שגם מֶקֶסלין סבור כך, אל בדידותו ואל יחידוּתו הנידחת.

ב.

והרגע בא. הוא לחץ על ההדק וסֶם פאתֶרס משח את פניו בדם החם ששפך, והוא חדל להיות ילד ונעשה צייד וגבר. היה היום האחרון לשהייתם ביער. אחרי הצהריים פירקו את המחנה ויצאו לדרך, דודנו ומֵייג'ור דֶה סְפֵּיין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן ובּוּן על הסוסים, וּווֹלְטֶר יוּאְל והכושים בעגלה ועמהם הוא וסֶם והעור והקרניים שלו. אולי היו (ואכן היו) עוד מזכרות ציד בעגלה, אבל בעיניו כאילו לא היו, ובעצם בעיניו עדיין היו הוא וסֶם פאתֶרְס שרויים יחד לבדם, כמו שהיו בבוקר ההוא. העגלה מקרטעת ומפתלת את דרכה בין החומות האטיות, המשתנות אך הקבועות, שמאחוריהן ומעליהן ארץ היער הפראית צופה בהם בעָברם, ומעתה אין היא עוינת כלל ולא תהיה עוינת עוד, שהרי האייל עדיין ולעולמים הוא שרוי באותה קפיצה, והקָנים של הרובה הרועד מתייצבים ומתקבעים לעולמים סוף סוף, ומשמיעים קול נפץ, ועדיין האייל קופץ מתוך רגע האלמוות שלו, בן אלמוות לעולמים — העגלה מקרטעת ומנתרת לה בדרכה, רגע האייל, הירייה, סֶם פאתֶרס והוא והדם שבו משח אותו סֶם ואיחד אותו לעולמים עם ארץ היער הפראית, והיא קיבלה אותו, שהרי סֶם אמר שהוא פעל יפה, והנה משך סֶם במושכות פתאום ועצר את העגלה, וכולם שמעו ברור את השאון הלא נשכח שאין לטעות בו, השאון שמשמיע אייל שמכסח ופורץ ממחסה.

באותה שעה צעק בוּן מאחורי עיקול הנתיב, ועד שהם יושבים בלי נוע בעגלה העומדת, וּווֹלְטֶר והנער כבר מושיטים את ידיהם אל רוביהם, חזר בוּן בדהרה כשהוא מצליף בפרדה בכובעו, פניו פרועות ונדהמות והוא צועק אליהם. עד מהרה חזרו שאר הרוכבים מן העיקול, בדהרה גם הם. "תוציאו את הכלבים!" צעק בוּן. "תוציאו את הכלבים! היתה לו בליטה על המצח, זה אייל של ארבעה עשר עוקצי קרניים! הוא רבץ שם על יד הדרך בסבך של הפָּפָּיוֹ. אילו ידעתי שהוא שם הייתי חותך לו את הגרון באולר שלי!"

"לכן ברח אולי," אמר ווֹלְטֶר. "הוא ראה שאתה בלי רובה תמיד." כבר ירד מן העגלה והרובה בידו, ואחריו ירד הנער עם רובהו שלו, ושאר הרוכבים ניגשו אליהם ובּוּן הצליח לרדת מעל הפִרדה וחיטט ושרט בצֵידה שבעגלה, ועדיין צעק: "תוציאו את הכלבים! תוציאו את הכלבים!" וגם לנער נדמָה שעד עולם יתמהמהו ולא יחליטו מה לעשות, הזקנים האלה שדמם זורם בהם קר ולאט, ובשנים שביניהם ובינו נעשה הדם הזה חומר שונה וקר מן הדם הזורם בו ואפילו בבּוּן ובווֹלְטֶר.
"מה דעתך, סֶם?" שאל מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין. "הכלבים יוכלו להחזיר אותו?"
"אין לנו צורך בכלבים," אמר סֶם. "אם לא ישמע את הכלבים אחריו, יקיף ויחזור הנה עם השקיעה אל המצע שלו."
"טוב," אמר מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין. "אתם, בחורים, עלו על הסוסים. אנחנו נצא אל הדרך בעגלה ונמתין לכם שם." והוא והגנרל קוֹמְפְּסוֹן ומֶקֶסלין נכנסו אל העגלה, ובּוּן וּווֹלְטֶר וסֶם והנער עלו על הסוסים והפכו את פניהם וירדו מן הנתיב. שעה אחת הוליך אותם סֶם בַיום המעריב האפור שאינו מתייחד בשום סימן, ואורו אינו שונה הרבה ממה שהיה עם שחר, ועתיד הוא להחשיך בלי כל הדרגה. ואז עצר אותם סֶם.

"עד כאן ברכיבה," אמר. "הוא יבוא נגד הרוח ואסור שיריח את הפרדות." הם קשרו את הבהמות בסבך, ועכשיו הוליך אותם סֶם ברגל, על קרקע לא כבושה למשעול, בַיום המעריב שאינו מתייחד בשום סימן, והנער החיש צעדים סמוך אחריו, ושני האחרים, כך נדמָה לו לנער, סמוך בעקבותיו שלו. אבל הם לא היו סמוכים אליו. פעמיים הפנה סֶם את ראשו מעט ודיבר אליו לאחורי כתפו אגב הליכה. "יש לך זמן, נגיע לשם לפניו."

הוא השתדל אפוא להאט את הליכתו. במתכוון השתדל להאט את האיצה המסחררת של הזמן שעובר בה האייל שהוא לא ראה אותו כלל, והיא, כך נדמָה לו, בוודאי נושאת ומרחיקה מהם את האייל עוד ועוד לבלי שוב, אף־על־פי שאין אחריו כלבים להריץ אותו עכשיו, ואף־על־פי שלדברי סֶם בוודאי כבר השלים את ההקפה שלו בינתיים והוא חוזר כלפיהם. הם הוסיפו ללכת, אולי עוד שעה, או שעתיים, או פחות ממחצית השעה, הנער לא ידע. והנה עמדו רגליהם על רכס. מעולם לא היה שם ולא ראה שרכס הוא, ולא ידע אלא שהקרקע התרוממה לאט לאט כי הסבך הנמוך נתדלל מעט, והקרקע השתפעה באין רואה הלאה כלפי חומה עבותה של סוּף. סֶם עמד מלֶכת. "זהו," אמר ופנה אל ווֹלְטֶר ואל בוּן. תמשיכו על הרכס הזה ותגיעו אל שני מעברים, תראו את שבילי העקבות. אם יחצה ויעבור, הוא יעבור באחד משלושת אלה."
ווֹלְטֶר פנה כה וכה רגע. "אני יודע," אמר. "אפילו ראיתי את האייל שלך, הייתי פה ביום שני שעבר, אייל בן שנתוֹ."

"בן שנתוֹ!" אמר בוּן. נשימתו היתה כבדה מן ההליכה ופניו עדיין נראו פרועות מעט. "אם האייל שראיתי היה בן שנתוֹ, אז אני עדיין בגן ילדים."
"אז כנראה ראיתי ארנבון," אמר ווֹלְטֶר. "שמעתי תמיד שעזבת את בית הספר שנתיים לפני כיתה אל"ף." בוּן הביט אל ווֹלְטֶר בכעס. "אם אתה לא רוצה לירות בו, תזוז ואל תפריע," אמר. "שב באיזה מקום, באלוהים, אני..."
"אף אחד לא יירה בו אם אנחנו נעמוד פה," אמר סֶם פאתֶרס בשקט.

"סֶם צודק," אמר ווֹלְטֶר ויצא לדרך והשפיל את הקנה הכסוּף של רובהו כדרכו בהליכה כזאת. "מעט יותר תנועה וגם מעט יותר שקט, חמישה מילין הם עדיין טווח של בוּן הוֹגַנבֶּק גם אם לא היתה הרוח בגבנו." הם הלכו, והנער עדיין שמע את בוּן מדבר, אבל עד מהרה נדם הקול. באותה שעה עמדו סֶם והוא שוב בלי נוע יחד על יד אלון ענקי בתוך סבך קטן. ושוב לא היה כלום. לא היתה אלא הנידָחוּת הגואה והקודרת באור העמום, והיה המלמול הרפה של הגשם הדק הקר שלא פסק כל היום. וכאילו המתינה להם ארץ היער הפראית עד שיתפסו עמדות ויעמדו בשקט, התחילה נושמת שוב באותה שעה. כאילו היתה גחונה כלפי פְנים מעליהם, מעליו ומעל לסֶם ולווֹלְטֶר ולבּוּן במארביהם הנפרדים, והיא כבירה, קשובה, אינה נושאת פנים, וכל יודעת, והאייל עובר אֵי בתוכה, ועדיין אין הוא רץ, הרי לא רדפו אחריו, עדיין הוא לא מבוהל ובשום פנים לא אחוז מורא, אלא הוא ער ודרוך גם הוא כמוהם, אולי הוא כבר מקיף וחוזר, אולי הוא קרוב מאוד, אולי מוּדעת גם לו עינו של שופט המירוצים הקדמון בן האלמוות. כי הוא היה רק בן שתים עשרה, ובבוקר ההוא קרה לו משהו: בן רגע חדל לעולמים להיות הילד שהיה אתמול. ואולי זה לא מעלה ולא מוריד, אולי אפילו אדם שגדל והתחנך בעיר, אין צריך לומר ילד, לא יבין את זאת; אולי רק מי שגדל בארץ הכפרית מסוגל להבין את האהבה שאדם אוהב את החיים שהגיר. שוב אחזה אותו הרעדה.
"אני שמח שהרעדה מתחילה עכשיו," לחש בלי נוע, רק שפתיו צרו את המילים הגוֹועות. "היא תיפּסק כשאכוון את הרובה."
"הס," אמר סֶם בלי נוע גם הוא.
"הוא כל־כך קרוב?" לחש הנער. "אתה חושב..."

"הס," אמר סֶם, והוא התהסה. אבל את הרעדה לא יכול לכבוש, ולא השתדל, הלוא הוא יודע שזו תחלוף כשיצטרך ליציבוּת — וכי לא קידש אותו סֶם פאתֶרס, וכי לא זיכה ופטר אותו גם מן החולשה והחרטה? לא מן האהבה והרחמים לכל מה שחי ורץ ואחר־כך חדֵל לחיות בן רגע בעיצומה של תפארת ומהירות, אלא מן החולשה והחרטה. והם עומדים אפוא בלי נוע ונשימתם עמוקה ושקטה ויציבה. אם עדיין היה שיוּר של שמש, היה קרוב לשקוע עכשיו. נדמה היה לו שהאור האפור הלא משתנה הוא שנעשֶה עכשיו דחוּס ומעוּבּה, עד שנוכח פתאום שנשימתו שלו היא, ולבו, ודמו, דָבר, כל הדברים, וסֶם פאתֶרס לא לצייד בלבד משח אותו באמת, אלא לְדבר שקיבל סֶם בתורו ובשעתו שלו מעַמו הראשונים הנשכחים שפָּסוּ מן הארץ. שוב חדל לנשום, לא נשמעו אלא לבו, דמו, ובדומייה שנפלה חדלה גם ארץ היער הפראית לנשום, ועמדה נשענת וגחונה ממעל ונשימתה עצורה, והיא כבירה ואינה נושאת פנים, וממתינה. באותה שעה פסקה גם הרעדה, כמו שידע בה שתיפּסק, והוא משך לאחור את שני המַקוֹרים הכבדים של הרובה.

ואז עבר הכל. תם ונשלם. הנידָחוּת עדיין לא חזרה לנשום, היא רק חדלה להסתכל בו והביטה אל מקום אחר, ואפילו הפכה לו את גבה והביטה אל מקום אחר במעלה הרכס, והנער ידע כאילו ראה בעיניו שהאייל הגיע אל פאת הסוּף, וכבר ראה או הריח אותם וחזר ונמוג בסוּף. אבל הנידָחוּת לא חזרה לנשום. הדעת נתנה שהנה תשוב עליה נשימתה העמוקה, אבל לא כן היה. עדיין היו פניה ועיניה אל הדבר שהיא צופה בו, והדבר הזה לא פה היה, לא במקום שהוא וסֶם עומדים. הוא עצמו עמידתו היתה נוקשה ונשימתו עצורה, ובלבו אמר, צעק לא! לא! וכבר ידע שאיחר מן המועד ואמר בלבו באותו ייאוּש ישן שמלפני שנתיים ומלפני שלוש שנים: אף פעם לא יזדמן לי לירות. באותה שעה שמע, שמע את הירייה הנבובה האחת מרובהו של ווֹלְטֶר יוּאְל שאינו מחטיא. אחר־כך נשמע קולה הרך של קרן הציידים במורד הרכס, ומשהו יצא מקרבּוֹ, ובאותה שעה ידע שלא ציפה כלל שיזדמן לו לירות.

"זהו זה כנראה," אמר. "ווֹלְטֶר פגע בו." כבר הגביה מעט את הרובה ולא ידע בכך, וחזר והשפילו, וכבר החזיר אחד מן המַקורים, וכבר היה עובר ויוצא מן הסבך, והנה אמר סֶם: "תמתין."
"להמתין?" קרא הנער. ועתיד הוא לזכור איך נפנה אל סֶם בכל המחאה הפרועה שבצערו של נער על שעת הכושר שהוחמצה, על המזל שהלך. "בשביל מה? אתה לא שומע את הקרן?"
ועתיד הוא לזכור את עמידתו של סֶם, סֶם לא נע ולא זע. לא גבוה היה, גוץ ורחב היה בעצם, והנער גדל מהר בשנה ההיא ולא היה ביניהם הבדל ניכר של קומה, אבל סֶם הביט מעל לראשו של הנער אל מעלה הרכס, כלפי קולה של הקרן, והנער ידע שסֶם אינו רואה אותו כלל; סֶם יודע שהנער עדיין עומד על ידו אבל אין הוא רואה אותו. באותה שעה ראה הנער את האייל. הנה הוא קרֵב ובא במורד הרכס, כאילו הוא מהלך ויוצא מתוך עצם קולה של הקרן המספרת על מותו. לא בריצה, בהליכה הוא בא, כביר כולו ואינו חופז, והוא מלכסן ומטה את ראשו להעביר את הקרניים בסבך, והנער עומד וסֶם בצדו עכשיו ולא מאחוריו כמו שעמד סֶם תמיד, והרובה עודנו מכוּון מעט ואחד המַקורים עודנו דרוך.
ואז האייל רואה אותם. ועדיין אין הוא מתחיל לרוץ.

הוא רק עומד מלֶכת רגע, גבוה מכל אדם, ומסתכל בהם. מיד שריריו מגמישים ומתאזרים. הוא לא משנה מסלול והוא לא בורח ואפילו לא רץ, אלא הוא עובר לו באותה קלות מכוּנפת נטוּלת מאמץ כדרך האיילים, עובר לו בריחוק שבעה צעדים מהם, ראשו זקוף ועינו לא גאה ולא שחצנית, אלא מלאה ופרועה ואין בה מורא, וסֶם עומד בצדו של הנער עכשיו וימינו מוּרמת מלוא אורכה, כפּה כלפי חוץ, והוא דובר באותה לשון שלמד הנער מן ההאזנה לו ולג'וֹ בֵּייקֶר במַפּחה, ובמעלה הרכס הקרן של ווֹלְטֶר יואְל תוקעת וקוראת להם אל אייל מת.
"אוֹלֶה, מנהיג," אמר סֶם. "סבא."
כשהגיעו אל ווֹלְטֶר מצאו אותו עומד וגבו אליהם, דמום כולו, כמעט נדהם, ומביט לרגליו. הוא לא זקף את עיניו כלל.
"בוא הנה, סֶם," אמר בשקט. כשניגשו אליו עדיין לא זקף את עיניו. לרגליו היה אייל קטן שקרניו עודן ישרות, שעדיין היה עופר באביב שעבר. "הוא היה קטן כל־כך שכמעט נתתי לו ללכת," אמר ווֹלְטֶר. "אבל תראה את השביל שפילס, רחב כמו של פרה. אילו היו פה עוד שבילים חוץ מזה שהוא מוטל בו, הייתי נשבע שהיה פה עוד אייל שלא ראיתי אותו כלל."

ג.

היתה חשכה כשהגיעו אל המרכבה הממתינה על הדרך. נעשה קר, הגשם פסק, והשמַים התחילו להתבהר. דודנו ומֵייג'ור דֶה סְפֵּיין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן ישבו על יד מדורה. "תפסתם אותו?" שאל מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין.
"תפסתי ארנבון ביצות די גדול בעל קרניים ישרות," אמר ווֹלְטֶר ושמט את האייל הקטן ארצה מעל פרדתו. מֶקֶסלין, דודנו של הנער, הסתכל באייל ואמר: "איש לא ראה את הגדול?"
"אני לא מאמין כלל שבּוּן ראה אותו," אמר ווֹלְטֶר.
"בוודאי עלה על פרה תועה של מישהו בסבך הזה."
אז פתח בוּן את פיו וקילל את ווֹלְטֶר ואת סֶם על שלא הוציאו את הכלבים מלכתחילה, וקילל את האייל ואת הכל.
"אין דבר," אמר מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין. "הוא יהיה לנו פה גם בסתיו הבא. בואו נלך הביתה."

כבר עברה שעת חצות כשהורידו את ווֹלְטֶר בשער ביתו, שני מילין מג'פֶרְסוֹן, והיתה שעה מאוחרת מזו כשהביאו את הגנרל קוֹמְפְּסוֹן לביתו שלו, וחזרו אל ביתו של מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין, כדי שיעשו הוא ומֶקֶסלין שם את שארית הלילה, כי עדיין היו שבעה עשר מילין עד ביתם שלהם. היה קר, השמַים היו בהירים עכשיו. יהיה כפור כבד עד שתזרח השמש, והקרקע כבר היתה קפואה תחת רגלי הסוסים ותחת הגלגלים ותחת רגליהם שלהם כשעברו בחצר של מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין ונכנסו אל הבית, אל הבית החשוך החמים, וגיששו ועלו במדרגות האפלות עד שמצא מֵייג'ור דֶה סְפֵּיין נר והדליקו, והם נכנסו אל החדר הזר ועלו על המיטה העמוקה הגדולה, והסדינים עדיין היו קרים עד שהתחילו להתחמם בחום גופיהם, ולבסוף פסקה הרעדה, ופתאום פתח וסיפר למֶקֶסלין את המעשה, ומֶקֶסלין הקשיב בשקט עד שכילה לספר. "אתה לא מאמין," אמר הנער. "אני יודע שאתה לא מאמין."

"למה לא?" אמר מֶקֶסלין. "תן דעתך על כל מה שקרה פה, על האדמה הזאת. על כל הדם החם והחזק שנועד לחיים ולתענוגות שחזר ונספג בתוכה. גם לצער ולסֵבל נועד, כמובן, ובכל זאת מפיקים מזה משהו, מפיקים הרבה, כי אחרי ככלות הכל אתה לא מחוּיב להוסיף ולסבול את מה שנראֶה לך סבל; אתה יכול לבחור להפסיק אותו מיד, לשים לו קץ. ואפילו הסבל והצער טובים מלא כלום. אין לךָ גרוע מלא לחיות אלא החרפּה בלבד. אבל לא לעולם אתה חי, ואתה מבלה את החיים תמיד ימים רבים קודם שמיצית את האפשרויות שבהם. וכל העודף הזה בוודאי נמצא במקום כלשהו; כל מה שלא היה אפשר להמציא וליצור, והושלך. והארץ רדודה.

לא הרבה אתה חופר עד שאתה מגיע אל תשתית הסלע. והארץ אינה רוצה לשמור את הדברים סתם, לצבור אותם; היא רוצה להשתמש בהם שוב. תראה את הזרע, את הבלוּטים, את מה שקורה אפילו לנבלה כשאתה מנסה לקבור אותה: גם היא ממאנת, גם היא מבעבעת ומתחבטת ונאבקת עד שהיא חוזרת ועולה אל האור ואל האוויר, עדיין היא שוחרת את השמש. והם..." רגע ראה הנער את צללית ידו כנגד החלון, ועכשיו שהורגלה עינו לחושך ראה את השמַים שזוהרים בהם הכוכבים הממורטים הצוננים. "והם לא רוצים בזה. אין להם צורך בזה. ומלבד זה, וכי למה זה ירצה בזה, הוא עצמו, התועה ונודד לו שם, בזמן שלא היתה לו ממילא שהוּת מספקת על האדמה, בזמן שיש עוד הרבה מקום על האדמה, הרבה מקומות שעדיין לא השתנו ממה שהיו כשהדם השתמש בהם והתענג עליהם כשעדיין היה דם?"
"אבל אנחנו רוצים בהם," אמר הנער. "גם אנחנו רוצים בהם. יש הרבה מקום גם לנו וגם להם."
"נכון," אמר מֶקֶסלין. "אבל אם אין להם גשמיות, אם הם לא מטילים צל..."
"אבל אני ראיתי אותו!" קרא הנער. "ראיתי אותו!"
"תירגע," אמר מֶקֶסלין. רגע קל נגעה ידו בצדו של הנער תחת השמיכות. "תירגע. אני יודע שראית. גם אני ראיתי. סֶם לקח אותי לשם פעם אחת אחרי שהרגתי את האייל הראשון שלי."

הסיפור ראה אור באסופת ״מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים״ בהוצאת עם עובד. תירגם מאנגלית אמציה פורת.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ויליאם פוֹקנֶר.


תגובות פייסבוק