הרגש הוא המצפון המוסרי

בסוף דצמבר 2010 ניגשו כמה שוטרים טוניסאים ששירתו בעיירה סידי בּוּזיד אל רוכל צעיר בשם מחמד בועזיזי והחרימו את עגלת היד שלו. שוטרת אחת אף השפילה את הצעיר כאשר סטרה לו והעליבה את אביו המת. בועזיזי, שלא היתה לו דרך אחרת להתפרנס, הלך לבניין העירייה כדי להגיש תלונה על השוטרים. כאשר נאמר לו שהפקיד שהיה עליו לפנות אליו מסרב לראותו, יצא בועזיזי מהבניין, קנה פח דלק והצית את עצמו מול בניין העירייה. האירוע הצית גל של הפגנות ומחאות נגד השלטון בטוניסיה, וכאשר בועזיזי מת מפצעיו כעבור 18 יום, המחאות רק גברו, וב־14 בינואר 2011 ברח נשיא טוניסיה מהארץ. הזעם המוסרי, שהוציא המוני טוניסאים לרחובות, מציין את ראשיתו של "האביב הערבי", שאת תוצאותיו אנחנו רואים עד היום.

ומה איתכם? מתי קרה שזעם מוסרי הוציא אתכם לרחוב? ומאין בא הרגש המוסרי הזה שבכוחו להניע אנשים לעשות מעשים שיכולים לסכן את חייהם?

בפרקים הקודמים עסקתי בטענה שאינטואיציה מוסרית היא זו שמנחה את השיפוט המוסרי וההחלטות המוסריות שלנו, ושהיא עצמה מושפעת מ"רגש מוסרי". אם כן, מהו אותו רגש מוסרי? אילו רגשות מוסריים יש לנו, ומה הם גורמים לנו לעשות?

מתברר שיש הרבה רגשות מוסריים שמניעים אותנו. בין הרגשות המוסריים האלה ניתן למצוא רגשות שיצאו להם מוניטין שליליים (כמו זעם מוסרי ואשמה מוסרית) ולצידם רגשות שזכו במהלך השנים לדימוי חיובי יותר (כמו חמלה והתעלות מוסרית).

אבל למה בכלל יש לנו רגשות כאלה?

ואיך הם בדיוק עוזרים לנו?

מוזר ככל שהדבר נשמע, דווקא הרגשות המוסריים השליליים, כמו הזעם המוסרי והבוז המוסרי, הם אלה שעוזרים לנו לשמור על עצמנו כחברה:

אין כמעט קבוצה או קהילה אנושית שלא נמצא בה דפוס התנהגות שמתבסס על מה שמכונה בשפת הפסיכולוגיה האבולוציונית "אלטרואיזם הדדי". ובמילים פשוטות יותר — התנהגות שמתבססת על עיקרון של "עזור לי ואעזור לך". בהרבה מקרים אנחנו נוותר על האינטרס הישיר שלנו למען אחרים, בהנחה שגם הם יעזרו לנו כאשר נזדקק לכך. העיקרון הזה הוא מה שיגרום לנו לתרום להדסטארט של האלבום החדש והבינוני שחבר הוציא, או להימנע מלגנוב מקולגה את ארוחת הצהריים המפתה מהמקרר במשרד גם אם אין סיכוי שניתפס. אבל יש בעיה עם אותו אלטרואיזם הדדי: הוא מבוסס אך ורק על הרצון הטוב שלנו.

מה הבעיה עם זה? דמיינו רגע קהילה שבה כולם עוזרים זה לזה — כולם חוץ מאדם אחד שאינו עוזר לאיש מבני הקהילה. ולא זו בלבד, אלא שהאיש הזה גם מנצל את טוב ליבם של בני הקהילה כדי לקבל את עזרתם בלי שום כוונה להחזיר. בכך האיש הזה, שמכונה בלשון המדע (במידה רבה של צדק) "טרמפיסט", מרוויח בגדול מה"סידור" האגואיסטי ואילו שאר בני הקהילה מפסידים. אלא שלצערה של הקהילה, הדבר אינו מסתכם בכך שהאיש סוחט את משאביהם של בני הקהילה, והפרשה לא תסתיים בסחיטת המשאבים הזאת. כי כשחברי הקהילה האחרים יבינו שמי שאינו נותן יד ומסייע רק מרוויח מכך, כולם ירצו להפוך ל"טרמפיסטים", ואז הקהילה כולה תהפוך לטרמפיאדה. שיתוף הפעולה, האמון ההדדי והעזרה ההדדית שהחזיקו את הקבוצה ייפסקו, הקהילה המלוכדת תתפרק, וכל מה שבני הקהילה הפיקו מקיומה יירד לטמיון. כדי למנוע מקרים מעין אלה צריך שומר חזק שימנע את התרחשותם. מיהו השומר הזה?

נכון, הזעם המוסרי.

כשאנחנו רואים עוול מוסרי, למשל אדם שמשמיע הערה גזענית כלפי אדם אחר או חלוקה לא הוגנת של תקציבים בידי הממשלה, אנחנו מתמלאים זעם מוסרי. כלומר, אנו זועמים על הפרת כללי המוסר והצדק

הזעם המוסרי הוא אחד הרגשות המוסריים החזקים ביותר. כשאנחנו רואים עוול מוסרי, למשל אדם שמשמיע הערה גזענית כלפי אדם אחר או חלוקה לא הוגנת של תקציבים בידי הממשלה, אנחנו מתמלאים זעם מוסרי. כלומר, אנו זועמים על הפרת כללי המוסר והצדק. במבט ראשון הזעם הזה נראה חסר היגיון. הוא גוזל מאיתנו אנרגיה ולעתים קרובות אינו מסייע לנו באופן ישיר (במקרים רבים הזעם הזה פשוט לא מאפשר לנו לחשוב על שום דבר אחר). אבל בקהילה שבה מתעורר זעם כלפי כל מי שמפר את חוקי המוסר, אנשים יחשבו פעמיים ויותר לפני שיפרו את החוקים האלה.

זאת ועוד. הזעם המוסרי יכול לגרום לנו לפעמים גם לצאת לפעולה. הפעולה הזאת יכולה ללבוש פנים רבות. מגינוי מילולי של הגורם הלא מוסרי, דרך הפצת מידע שלילי עליו (רכילות) ועד סנקציות ועונשים בפועל. לכן, קהילה שחבריה חשים זעם מוסרי, תעניש ואפילו תסלק את אותם "טרמפיסטים" שעליהם דיברנו (חוקרים בני זמננו טוענים, כפי שאראה בהמשך, שלענישה מוסרית יש גם מניע אגואיסטי לגמרי). במקרה של המהפכה בטוניסיה, שהביאה את בשורת האביב הערבי, אותם טרמפיסטים היו נשיא המדינה ופקידיו המושחתים. הזעם המוסרי הניע טוניסאים רבים לצאת לרחובות ולסכן את חייהם כדי להעיף את אותם טרמפיסטים לא מוסריים מכיסאותיהם. ההצלחה של הטוניסאים גרמה לכך שגם במדינות ערביות אחרות ניסו בני אדם רבים ללכת בדרך הטוניסאית, אם כי לא באותה מידה של הצלחה.

* * *

הרגשות המוסריים השליליים האלה, כמו הזעם המוסרי והגועל המוסרי והבוז המוסרי (בחלוקה הפסיכולוגית למשפחות של הרגשות המוסריים, כולם שייכים למשפחת הרגשות המכונה other-condemning emotions, הם שומרי הסף של המוסר בחברה. הם מי שמניעים אותנו לדאוג שאחרים לא יפרו את כללי המוסר המקובלים.

לחברה חשוב מאוד שחבריה יהיו גם שומרי הסף של עצמם והרגש המוסרי שעושה אותנו לשומרי המוסר של עצמנו הוא רגש האשמה המוסרית — רגש שגורם לנו להרגיש רע כאשר אנו עושים מעשים לא מוסריים

אבל פיקוח על בני אדם אחרים אינו מספיק. לחברה חשוב מאוד שחבריה יהיו גם שומרי הסף של עצמם והרגש המוסרי שעושה אותנו לשומרי המוסר של עצמנו הוא רגש האשמה המוסרית — רגש שגורם לנו להרגיש רע כאשר אנו עושים מעשים לא מוסריים. וכך, לא רק שהחברה מענישה אותנו על הפרת כללי המוסר שלה, אלא שגם המערכת הרגשית שלנו מצטרפת למערכת הענישה המוסרית ופועלת כדי שנתנהג כראוי. שלא כמו הכוחות החיצוניים שמפקחים עלינו, דבר בהתנהגות שלנו אינו חומק מעיניה של האשמה המוסרית, ש"מהדקת את הפיקוח" על ההתנהגות המוסרית שלנו ושומרת עלינו ברמה האישית הצמודה ביותר.

הפחד של האדם הן מהשיפוט והעונשים של החברה והן מתחושת האשמה שלו עצמו, שהיא אולי העונש הקשה מכולם, יוצר אצלנו חרדה מוסרית, שהיא תחושה של פחד כללי מהפרת כללי המוסר והיא האֵם הגדולה של ההתנהגות המוסרית. באמצעות חינוך והטמעה ארוכי שנים החברה הופכת אותנו, תוך שימוש באותה משפחת רגשות המכונה self-conscious emotions וכוללת את האשמה, הבושה והחרדה המוסרית, לאוכפי המוסר העיקריים של עצמנו.

אבל כפי שכולנו יודעים, לצד כל שוטר רע צריך להיות גם שוטר טוב. בנוסף לרגשות השליליים, שגורמים לנו "לסור מרע", יש כמה רגשות חיוביים שגורמים לנו "להתקרב לטוב", כלומר לרצות לעמוד בכללי המוסר ולעשות טוב.

כאשר אנחנו רואים אדם מוטל לצד הדרך ומתפתל בכאב, מתעוררת בנו חמלה, ובמקרים מסוימים הרגש הזה אפילו יגרום לנו להושיט יד ולסייע לו. בניגוד לרגשות השליליים שהוזכרו קודם, שבנוסף לתרומה שלהם לשימור המוסר בחברה גם מילאו תפקיד מרכזי במלחמות ובסכסוכים ואף בהשמדת עמים, בתרבות ובדת יש יחס חיובי מאוד כלפי החמלה. בנצרות וביהדות הרגש הזה זכה לשבת על כיסא הכבוד של הרגשות.

החמלה אינה הבת היחידה ב"משפחה הטובה" של הרגשות המוסריים. יש עוד רגשות מוסריים שגורמים לנו להרגיש טוב כשאנו עושים מעשים מוסריים וכך מעודדים אותנו להמשיך בדרכנו הטובה. מבחינה טקסוֹנוֹמית הרגשות האלה נמנים עם משפחת הרגשות שנקראת other-praising emotions — והם כוללים גם את הכרת התודה וההתעלות המוסרית. לא רבים מאיתנו זוכים לחוש את אותה התעלות מוסרית שאמורה להתעורר בקרבנו כאשר אנחנו עושים מעשים טובים במיוחד. אצל רוב בני האדם תחושת הסיפוק המוסרית הזאת היא מצרך נדיר. אבל מחקרים מראים כי בקרב אנשים שמקדישים את חייהם למטרות מוסריות כמו סיוע לאוכלוסיות במצוקה בעולם השלישי או הקמת ארגוני התנדבות חובקי עולם, תחושת ההתעלות המוסרית הזאת הרבה פחות נדירה מאשר אצלנו, האנשים הרגילים, ולעתים התחושה הזאת היא הדבר העיקרי שמנחה את אותם "אמהות תרזה" בני זמננו בחייהם האלטרואיסטיים.

אגב, צריך לזכור ש"הרגשות המוסריים" אינם מתעוררים אך ורק בהקשר המוסרי. זעם מתעורר כבר אצל תינוקות כאשר מישהו או משהו מפריע להם לספק את צרכיהם. גועל מתעורר בהקשר של חוסר היגיינה ושל ריחות בעייתיים. מה שמייחד את הרגשות המוסריים הוא בעיקר מה שמעורר אותם, וכמובן הדברים שהם גורמים לנו לעשות.

* * *

אם היו מוכיחים לכם סטטיסטית שהדבר שיפחית בצורה האפקטיבית ביותר את מספר מעשי האונס והרצח בעולם הוא שיכון כל רוצח ואנס במלון חמישה כוכבים למשך עשרים וחמש שנים — האם הייתם תומכים בכך?

יש לנו אפוא שלוש קבוצות של רגשות מוסריים, הנבדלות זו מזו לא רק בגורמים שמפעילים אותן, אלא גם (ולא פחות חשוב) במה שהן גורמות לנו לעשות.

הקבוצה הראשונה היא self condemning emotions. הרגשות השליליים האלה מופעלים (לטענת חלק מהחוקרים) כאשר מישהו מפר את כללי המוסר ופוגע ב"אלטרואיזם ההדדי" החיוני לקיומה של החברה, והם מעודדים אותנו להעניש (מילולית או פיזית) את מי שמפר את כללי המוסר והצדק.

הקבוצה השנייה של הרגשות המוסריים היא self conscious emotions. הרגשות הנכללים בקבוצה הזאת — כמו אשמה, בושה וחרדה מוסרית — נוצרים כתוצאה מהפנמה של "משטרת המוסר" ומעודדים אותנו לשמור על כללי המוסר ולהעניש את עצמנו (רגשית לפחות) כאשר אנחנו מפרים אותם.

הקבוצה השלישית של הרגשות המוסריים היא other praising emotions. בניגוד לשתי הקבוצות הראשונות, שמרחיקות אותנו מרע, הרגשות בקבוצה הזאת אמורים לקרב אותנו לטוב: החמלה המתעוררת בנו כתוצאה מחשיפה לסבלו של האחר תגרום לחלקנו לסייע לזולת, ולהקל את מצוקתו ואת סבלו, ואילו ההתעלות המוסרית והכרת הטובה המוסרית פשוט יגרמו לנו להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו פועלים על פי כללי המוסר.

שאלה אחרת, הנובעת ממה שנאמר זה עתה, היא האם הרגשות המוסריים הללו עוזרים או מפריעים לנו? פרופ' ג'ונתן היידט טוען, שהמניע העיקרי שלנו לעשות מעשים מוסריים וגם לשפוט אחרים על מעשיהם הוא הרגש המוסרי. בלעדיו, על פי היידט, אין מוסר.

הדיון בשאלה אם רגשות מוסריים עוזרים שייך בכלל לפילוסופיה של המוסר ולא לפסיכולוגיה. אבל חשוב לזכור שכבר היום מערכות החוק והמשפט מבוססות גם על רגשות מוסריים. עקרונות ענישה כמו "עין תחת עין" שמיושמים במשפט ובחוק הם לא רק תוצאה של ניסיון לחשוב "מה יגרום לאנשים לבצע פחות עבירות פליליות", אלא גם של רצון לבסס את החוק והמשפט על התפיסה הציבורית של המוסר, והתפיסה הציבורית הזאת מבוססת גם על רגש (ואם נרצה לדייק — על זעם מוסרי על מי שמבצעים עבירות פליליות). חשבו על כך: אם היו מוכיחים לכם סטטיסטית שהדבר שיפחית בצורה האפקטיבית ביותר את מספר מעשי האונס והרצח בעולם הוא שיכון כל רוצח ואנס במלון חמישה כוכבים למשך עשרים וחמש שנים — האם הייתם תומכים בכך?

לא זו בלבד שאנו בני האדם בנויים לקבל החלטות המבוססות גם על רגש מוסרי, אלא שאנו מצפים גם מבני אדם אחרים שישתמשו ברגש, ולא רק בשכל, כדי לקבל החלטות מוסריות

רוב בני האדם מצפים לא רק משופטים, אלא גם מהאנשים סביבם, לבסס את החלטותיהם על רגש מוסרי ולא רק על היגיון קר וחותך. כפי שראינו קודם, הדבר בא לידי ביטוי גם במחקר הפסיכולוגי: בפרקים הקודמים דיברנו הרבה על דילמת הקרונית, שבה צריך להכריע אם להרוג אדם אחד כדי להציל את חייהם של כמה אנשים. כפי שראינו קודם, מחקר אחד מצא שכאשר בני אדם נשאלים את מי הם יעדיפו כפרטנרים חברתיים, כאנשים שאפשר לסמוך עליהם וככאלה שניתן לשתף איתם פעולה במשחקים כלכליים, הם מעדיפים בני אדם שמקבלים החלטות שאינן כוללות המתה של אדם אחד כדי להציל כמה. במילים אחרות: הם מעדיפים בני אדם שפועלים על פי הרגש ולא על פי השכל. גם כששאלו את המשתתפים במחקר איזה רופא הם מעדיפים שיטפל בהם, הם העדיפו רופאים שקיבלו החלטות המבוססות על רגש ולא על השכל (עם זאת, חשוב להזכיר שלמשרות ניהוליות העדיפו הנשאלים אנשים שמקבלים החלטות תועלתניות ושכלתניות).

הנה כי כן, נראה שלא זו בלבד שאנו בני האדם בנויים לקבל החלטות המבוססות גם על רגש מוסרי, אלא שאנו מצפים גם מבני אדם אחרים שישתמשו ברגש, ולא רק בשכל, כדי לקבל החלטות מוסריות. הרגש לסוגיו משמש אפוא "מצפן מוסרי" לגיטימי לאדם.

מתוך: "איך להיות טוב: מדריך קצר לפסיכולוגיה של המוסר", מאת יאיר בן דוד, הוצאת דביר 2020.

תמונה ראשית: זעם מוסרי ומחאה. תצלום: וורן וונג, unsplash.com

Photo by Warren Wong on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יאיר בן דוד.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הרגש הוא המצפון המוסרי

01
מיכאל

מעניין מאוד. אגב, הראשון שדיבר על רגש מוסרי כמניע להחלטות מוסריות הוא הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום. הבעיה בגישה הזו, ובגישה של המחבר, היא שרגש מוסרי הוא עניין סובייקטיבי, המוביל לרלטיביזם מוסרי. אם לאחד יש רגש כזה, לאחר יש רגש אחר. ואז יש אנרכיה, שבה החזק גובר. והרי ברור שהמציאות יותר מורכבת מזה...

03
מירה חלילי

מניעת סיכון|סבל מהזולת ,דאגה לאחר,לחברה ,היה הנימוק שהיה אמור להניע לפעולה בקורונה, המזדעקים להעניש בחומרה את מפירי ההנחיות מבטאים זעם מוסרי. האחרים ,שלכאורה לא מפגינים חמלה לזולת ,עוסקים בלערער את ההנחה הלוגית הבסיסית של הריחוק החברתי.המושג ריחוק חברתי הוא מושג טעון רגשית באנטי לזולת, שמירה חברתית היה משרת טוב יותר את ההסברה הלוגית...