הרעיה

"ביקשתי, וחזרתי וביקשתי לא לגעת בשולחן שלי!" רעם ניקולאי יבגרפיץ' בקולו. "אחרי שאת מסדרת לי את השולחן, אני כבר לא יכול למצוא שום דבר! היכן המברק? לאן דחפת אותו? תעזרי לי, בבקשה, למצוא אותו! רק אתמול הוא הגיע מקאזאן."

המשרתת – אישה רזה וחיוורת – חיטטה מעט בסל הניירות שמתחת לשולחן, שלפה משם מספר מברקים, ובארשת פנים קפואה הגישה אותם לרופא. המברקים היו כולם ממטופלים מקומיים, והמברק מקאזאן לא נמצא ביניהם. לאחר מכן נמשך החיפוש בחדר האורחים ובחדרה של אולגה דמיטרייבנה.

השעה הייתה כבר אחת אחר חצות. ניקולאי יבגרפיץ' ידע היטב שאישתו לא תחזור הביתה בשעות הקרובות. בודאי לא לפני השעה חמש לפנות בוקר. הוא לא האמין אף לא למילה אחת שלה. וכאשר הייתה מאחרת לשוב, היה חורק שיניים ומדיר שינה מעיניו. לבו היה מתמלא רגשי זעם. בלילות כאלה היה שונא אותה. אותה, וכל דבר שהזכיר לו אותה. היה מתבונן סביבו, ונגעל מכל דבר אשר ראו עיניו: מהסדינים שלה, מהמראה שלה, מהבונבוניירות שלה, ובעיקר, מזרי הפרחים האינסופיים הפזורים בכל פינה מפינות הבית. אותם זרים, אשר הקפיד לשלוח לה מדי יום ביומו אחד ממאהביה, ואשר הפיצו ניחוח קיטשי מתקתק של חנות פרחים על פני כל הבית. בלילות כאלה הפך ניקולאי יבגרפיץ' לאדם עצבני, קטנוני, וקפריזי. באותו הרגע נדמה היה לו שאותו מברק מקאזאן חשוב לו מאוד, אף שהמברק היה בסך הכל מברק של ברכת "חג שמח" ששלח לו אחיו לקראת החג הקרוב.

על השולחן בחדרה של אולגה דמיטרייבנה, מתחת לבלוק נייר המכתבים, הבחין במברק, והביט בו בחטף. הוא נשלח לחמותו ממונטה קרלו, כדי שיימסר לאולגה דמיטרייבנה. על החתום: מישל... הוא לא הבין בו אף לא מילה אחת. המברק נכתב בשפה זרה. כנראה אנגלית.

מיהו אותו מישל? מדוע ממונטה קרלו? מדוע נשלח המברק לחמותו?

במהלך שבע שנות חייו במחיצתה של אולגה דמיטרייבנה הוא למד לחשוד, לנחש, להצליב ראיות... לא אחת חלפה במוחו המחשבה שבזכות ניסיון זה עוד יצא ממנו בלש מעולה. הוא חזר לחדר העבודה שלו, והחל דולה זיכרונות מנבכי מוחו. הוא נזכר כיצד כשנה וחצי קודם לכן, בעת ביקור שערך עם רעייתו בפטרבורג, סעד ארוחת בוקר יחד עם חברו לספסל הלימודים, מהנדס תחבורה במקצועו. וכיצד אותו מהנדס הציג בפניו ובפני אישתו בחור צעיר כבן עשרים ושתיים בשם מיכאיל איבנוביץ'. שם המשפחה שלו נחרת בזיכרונו, שכן היה קצר ומשונה במקצת: ריס. כעבור חודשיים הבחין באלבומה של אישתו בתצלום של אותו בחור צעיר, מלווה בהקדשה כתובה בצרפתית: "מזכרת לימים היפים שהיו לנו, בתקווה שיימשכו לעד"; לאחר מכן פגש אותו עצמו פעם או פעמיים אצל חמותו... וזה היה בזמן שאולגה דמיטרייבנה החלה להיעדר בתכיפות מהבית ולחזור בארבע או חמש לפנות בוקר... והייתה מנדנדת לו בלי סוף שיוציא בשבילה דרכון, והוא היה מסרב... ואז היו פורצות מריבות וצעקות כאלה, שהוא היה מתבייש בפני המשרתת.

לפני כחצי שנה אבחנו אצלו חבריו הרופאים תסמינים ראשונים של מחלת השחפת, ויעצו לו לפרוש מכל עיסוקיו ולנסוע לחצי-האי קרים. משנודע הדבר לאולגה דמיטרייבנה, החלה להעמיד פנים של אישה מודאגת ומבוהלת החרדה לשלומו של בעלה. הייתה מלטפת אותו ללא הרף, ומנסה לשכנע אותו שבחצי-האי קרים קר ומשעמם, ועדיף שייסע לניס שבריביירה הצרפתית. והיא, כמובן, תיסע לשם יחד אתו, תשמור עליו, תסעד אותו, ותעודד את רוחו...

ובזה הרגע הוא תפס מדוע להוטה כל-כך הייתה אישתו לנסוע דווקא לניס: מישל שלה גר במונטה קרלו!

הוא נטל לידיו מילון אנגלי-רוסי והחל במלאכת הפענוח. אט-אט, מילה אחר מילה, פה תרגום ושם ניחוש, העלה על דף נייר את הקטע הבא: "הנני מרים כוסית לכבודך, אהובתי היקרה! בכיליון עיניים מצפה לבואך. אלף נשיקות לך, אהובתי, אלף נשיקות! ונשיקה לכף רגלך הקטנה!". הוא שקע בהרהורים, ותיאר לעצמו את התפקיד המצחיק והעלוב שהיה ממלא, אילו נעתר להפצרותיה של אישתו ונוסע אתה לניס. עיניו לא זלגו דמעות של עלבון, אף שהחל מהלך בעצבנות מחדר לחדר. הוא קפץ את אגרופיו, עיווה פניו בגועל-נפש, ושאל את עצמו כיצד אדם פשוט, הגון וירא שמיים כמוהו, בנו של כומר כפרי, כירורג במקצועו, יכול היה בצורה כל-כך נאיבית ומטומטמת למסור עצמו לעבדות, לכרוע ברך, ולהפוך עבד נרצע ליצור זנותי בזוי, נקלה, ועלוב שכזה.

"כף רגלך הקטנה!" מלמל, תוך שהוא מקמט בזעם את המברק. "כף רגלך הקטנה!"

מכל אותן שנים שחלפו מאז הפגישה הראשונה שלו עם אולגה דמיטרייבנה, פגישה שבעקבותיה באו התאהבות, חיזור לוהט ושבע שנות נישואין, נותרו לו רק זיכרונות של שיער ארוך וגולש, ניחוח בושם, תחרה רכה ועדינה, ושל כף רגל קטנה. קטנה מאוד, ויפה מאוד; אפילו עכשיו, כך נדמה לו, עוד נותרה על זרועותיו ופניו התחושה של מגע הקטיפה והתחרה, זכר לחיבוקים וליטופים של ימים עברו. אלה כל הזיכרונות. זה הכל. שום דבר מעבר לזה. שום דבר, אם לא לקחת בחשבון את התפרצויות הזעם ההיסטריות, הצרחות, האיומים והשקרים. שקרים חצופים של אישה בוגדנית וגסת-רוח... כמו אותה צפור-כנף, הזכורה לו מביקוריו אצל אביו בכפר, שלעיתים, תוך כדי מעופה, הייתה חודרת באופן מקרי מהחצר אל תוך הבית, עפה מקיר אל קיר, פוגעת בזכוכיות, מפילה ושוברת חפצים שניקרו בדרכה, כך אישה זאת. כמו אותה ציפור, חדרה לחייו משום מקום וביצעה בהם פוגרום. השנים היפות ביותר בחיים היו לגיהינום, חלומות נופצו לרסיסים, התקווה לאושר הושמה ללעג ולקלס, וגם הבריאות נהרסה. חדרי ביתו התמלאו בריהוט גס ווולגרי כמוהו אפשר למצוא רק בבית זונות. ולפני שהוא רק מנסה לשלוח לאמו בכפר עשרה רובלים מתוך שכרו השנתי העומד על עשרת אלפים רובל, הוא כבר מוצא את עצמו חתום על שטרות בסך חמישה עשר אלף. אפילו אם כנופיה של שודדים הייתה מתנחלת בביתו, לא היו חייו נהרסים ללא תקנה וללא שום תקווה, כפי שקרה במחיצתה של אישה זו.

גל של שיעול תקף אותו, ושם מחנק בגרונו. היה עליו לשכב במיטה ולהתכרבל בשמיכה חמה, אך הוא, בעצבנותו, רק הלך מחדר לחדר. מדי פעם היה מתיישב ליד השולחן, ומשרבט בעצבנות על פיסת הנייר שלפניו:
"כף רגלך הקטנה... כף רגלך הקטנה..."

השעות החולפות שברו את רוחו. לקראת השעה חמש הוא כבר התחיל להאשים את עצמו. הכל קרה בגללו. מי יודע? אילו רק נישאה אולגה דמיטרייבנה לגבר אחר... ייתכן והייתה לו השפעה חיובית עליה... והייתה היום אישה הגונה וטובת לב... בסופו של דבר, הוא עצמו פסיכולוג גרוע ואינו מבין לנפש אישה... ואם בזה לא די הוא גם משעמם, גס-רוח...

"לא נשאר לי כבר הרבה זמן לחיות," חשב לעצמו. "אינני אלא פגר, וחבל שאפריע לאחרים לחיות. אין כבר טעם לעמוד על זכויותיי. אגיע אתה להסדר כלשהו. שתלך אל אהוב ליבה... אתן לה גט, ואת האשמה אקח על עצמי..."
אולגה דמיטרייבנה הגיעה סוף סוף הביתה, וכמות שהיא, במעיל לבן, כובע ומגפיים, פרצה כרוח סערה לחדר העבודה והפילה עצמה לכורסא.

"בחור שמן ומגעיל," אמרה, תוך שהיא מתנשמת בכבדות. "זה לא צודק, זה מלוכלך!" אמרה, ורקעה ברגלה. "אני כבר לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה!"
"סטודנט בשם אזרבקוב ליווה אותי, ואיבד את התיק שלי, ובתיק היו לי חמישה עשר רובל שלקחתי מאמא שלי."

היא בכתה בכי מר, כמו ילדה קטנה, עד כדי כך שלא רק הממחטה, אלא גם הכפפות היו רטובות מדמעות.

"מה לעשות?" נאנח הרופא. "איבד, אז איבד, יסלח לו אלוהים. עכשיו תירגעי, בבקשה. אני צריך לדבר אתך."

"אני לא יכולה לפזר ככה כסף. אני לא מיליונרית. הוא הבטיח להחזיר, אבל אני לא מאמינה לו. הוא עני..."

הוא ביקש להרגיע אותה, והתחנן בפניה שתקשיב לו, אך היא בשלה. ממשיכה לדבר אך ורק על הסטודנט ולבכות על חמישה-עשר הרובלים האבודים.

"טוב, בסדר! מחר אתן לך עשרים וחמישה רובל, רק למען השם, תשתקי כבר!" אמר בזעם.

"אני צריכה להחליף בגדים!" יבבה. "עד כמה שזה יישמע מוזר, אינני יכולה לנהל שיחה רצינית כאשר אני לבושה במעיל."

הוא עזר לה להוריד את המעיל, ובאותו רגע חש בניחוח מוכר של יין לבן. אותו יין לבן שנהגה לשתות בארוחות דגים (למרות גזרתה הדקה, היא אכלה הרבה מאוד ושתתה הרבה). היא פרשה לחדרה, וכעבור זמן קצר חזרה מטופחת ומאופרת, התיישבה מולו, מכווצת בעצמה, ועיניה בוכיות.

"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלה, כשהיא מתנדנדת בכורסא.

"במקרה ראיתי את זה..." אמר הרופא, והגיש לה את המברק.

היא התבוננה במברק, ומשכה בכתפיה.

"אז מה?" אמרה, והתנדנדה בכורסא בקצב מואץ. "זו בסך הכל ברכה לשנה החדשה. שום דבר מעבר לזה. איו כאן שום סודות."

"את בונה על זה שאינני יודע אנגלית. נכון, אינני יודע אנגלית. אבל יש לי מילון. זה מברק מריס. הוא מרים כוסית לחיי אהובתו, ומנשק אותך אלף פעמים. אבל נעזוב, באמת נעזוב את זה..." המשיך הרופא בדבריו. "אני בכלל לא רוצה לעשות מזה עניין וגם אין לי כוונה להוכיח אותך על כך. היו לנו כבר מספיק מריבות. הגיע הזמן שנסיים את העניין... תשמעי מה אני אומר לך: אני משחרר אותך. את חופשייה לחיות כרצונך."

שניהם השתתקו. לאחר מספר שניות פרצה בבכי חרישי.

"אני משחרר אותך בזאת מהצורך להעמיד פנים ולשקר," המשיך ניקולאי יבגרפיץ' בדבריו. "אם את אוהבת את האיש הצעיר הזה, את יכולה לנסוע אליו לחוץ לארץ. את אישה צעירה ובריאה, ואני כבר שבר-כלי. לא נשאר לי הרבה זמן לחיות. בקיצור... את כבר מבינה אותי."

הוא היה נסער והתקשה להמשיך בדבריו. בקול בוכים מלא רחמים עצמיים הודתה אולגה דמיטרייבנה שאכן אוהבת היא את ריס. היא הודתה גם שנסעה אתו לבילוי משותף מחוץ לעיר וביקרה בחדרו במלון. והיא משתוקקת לנסוע אליו לחוץ לארץ.

"אתה רואה, אינני מסתירה ממך דבר," אמרה, ופלטה אנחת רווחה. "הכל אצלי מונח על השולחן. ואני שוב מתחננת בפניך: למען השם, תן לי כבר דרכון!"
"אני חוזר על דבריי: את חופשייה."

היא קמה ממקומה ועברה לשבת בכורסא אחרת, בסמוך אליו, ממנה תוכל להתבונן טוב יותר בהבעת פניו. היא לא האמינה לו, ורצתה מאוד לנסות לקרוא את מחשבותיו הנסתרות. היא מעולם לא האמינה לאיש. תמיד הייתה חשדנית. גם כאשר הכוונות הטובות היו גלויות וברורות בעליל, הייתה מוצאת בהן אינטרסנטיות נסתרת. וכשראה אותה יושבת מולו ובוחנת מקרוב את הבעת פניו, נדמה היה לו, שממש כמו אצל חתול, הבזיק בעיניה ניצוץ ירקרק.

"מתי אזכה כבר לקבל את הדרכון?" שאלה בקול שקט.

מאוד התחשק לו לומר: "אף פעם", אך הוא כבש את ייצרו ואמר: "מתי שתרצי."

"אסע רק לחודש."

"את תיסעי אליו לתמיד. אתן לך גט, את האשמה אקח על עצמי, וריס יוכל להתחתן אתך."

"אבל אני בכלל לא רוצה גט!" השיבה אולגה דמיטרייבנה, וכולה אומרת פליאה. "אינני מבקשת ממך גט! תן לי דרכון, וזהו!"

"אבל מדוע אינך רוצה גט?" שאל הרופא בקול רועד. "את אישה מוזרה. אינני מסוגל להבין אותך! אם אתם באמת אוהבים זה את זו, אזי, במצבכם, הפתרון האידיאלי בשבילכם זה נישואין. מה עדיף? חיי נישואין או חיי ניאוף? הבחירה הרי ברורה."

"הבנתי אותך," אמרה בקול מרושע של אישה מחפשת נקמה, והתרחקה ממנו. "הבנתי אותך מצוין. נמאסתי עליך, ואתה פשוט מבקש להיפטר ממני, ולהלביש עלי את הגט הזה. תודה רבה לך, אדוני! אני לא כזאת מטומטמת כמו שאתה חושב! את הגט לא אקח, וממך לא אלך, לא אלך, לא אלך! ראשית, אינני מעונינת לאבד את המעמד החברתי," המשיכה בדיבור מהיר של אדם החושש שיפריעו לו לדבר, "שנית, אני כבר בת עשרים ושבע וריס רק בן עשרים ושלוש. בעוד שנה אמאס עליו והוא יזרוק אותי. ושלישית, אם אתה בכלל רוצה לשמוע, אני עצמי אינני בטוחה שארצה עוד להיות בקשר הזה זמן רב... הנה לך! אני נשארת אצלך!"

"אז אני אסלק אותך מהבית!" צעק ניקולאי יבגרפיץ' ורקע ברגליו. "אסלק אותך לכל הרוחות, עלובה שכמותך!"

"נראה..." אמרה, ועזבה את החדר.

חלפו שעות מאז עלות השחר, והרופא עדיין ישב מאחורי השולחן, וידו משרבטת אוטומטית על פיסת הנייר שלפניו.

"כף רגלך הקטנה... כף רגלך הקטנה... " כתב בלי משים...

לעיתים היה קם ומשוטט בחדר האורחים, תוך שהוא נעצר מול תמונה שצולמה לפני שבע שנים, זמן קצר לאחר חתונתו, ומתבונן בה ארוכות. הייתה זו תמונה משפחתית: החותן, החותנת, אישתו אולגה דמיטרייבנה כשהייתה בת עשרים, והוא עצמו, על תקן של בעל צעיר ומאושר. אביה של אישתו, גבר שמנמן ומגולח למשעי, פקיד בכיר בשרות הציבורי, ערמומי ורודף בצע. והאמא. אישה בעלת מיבנה גוף מלא ותווי פנים עדינים ואכזריים, כשל חולדה. קשורה לבתה בעבותות אהבה ועוזרת לה בכל... אילו הייתה בתה חונקת אדם למוות, הייתה מסוככת עליה בגופה מבלי לומר מילה, ומבלי לנסות למנוע בעדה. ואולגה דמיטרייבנה. תווי פניה עדינים ואכזריים כשל אמה, אך מבטה נועז יותר. זו כבר לא חולדה, זו חיית טרף! והוא עצמו, ניקולאי יבגרפיץ', בחור תמים, טוב לב, ופשוט הליכות, מתבונן במראה הזה וחיוך מתקתק של פרח כמורה מרוח על פניו התמימות. והוא כל כך נאיבי, שהוא מאמין שכנופיה זו של חיות טרף, אשר אליה הושלך ביד גורל מקרי, תכניס לחייו שירה, תעניק לו אושר, ותיתן לו את כל אותם הדברים אשר עליהם חלם בהיותו סטודנט, עת שר ברטט את מילות השיר: "לא את אהבת -עלומיך רצחת..."

והוא היה משפשף שוב ושוב את עיניו, שמא הוזה הנהו, ושואל את עצמו כלא מאמין: כיצד זה הוא, בנו של כומר כפרי, אדם פשוט, הגון וישיר, אשר חונך בבית ספר לכמרים, יכול היה להיות מובל כצאן לטבח הישר לזרועותיו של יצור שפל, עלוב, וקטנוני זה, הזר לו כל כך באופיו?

ובשעה אחת עשרה, כאשר לבש את מעילו ועמד לנסוע לעבודתו בבית החולים, נכנסה לפתע המשרתת לחדר העבודה שלו.

"מה רצונך?" שאל.

"כבודה קמה, ומבקשת את עשרים וחמישה הרובל שהבטחת לה אמש..."

 

תרגם מרוסית: חיים ניצני

חיים ניצני (1946) נולד בעיר חרבין בסין, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1950

תמונה ראשית: מתוך "דיוקן של אישה לא מוכרת", איוון קרמסקוי (Kramskoi), 1883. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנטון צ'כוב.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על הרעיה

01
דני

חייב לומר שאני מתחיל להזדהות עם מירי רגב. אף פעם לא יצא לי לקרוא את צ'כוב משום מה, אז בשבועיים האחרונים לצורך השלמת חורים השכלה ולאור המוניטין הרב שלו כאמן הסיפורים הקצרים קראתי שורת סיפורים שלו באנגלית, ועכשיו את הסיפור הזה, והמסקנה שלי זהה לגבי כולם פחות או יותר. מה זה החרטה הזה? כל הסיפורים בסדר, כולל זה, אבל גם די סתמיים, מן קווץ' מזרח אירופי עתיק יומין כזה, סנטימנטלי ועבש. אני מקווה שהמחזות יותר טובים, אבל את זה כבר אין לי כוונה לברר. להוציא מיידית מהקנון!

    02
    חיים ניצני

    תודה, דני, שקראת את התרגום שלי. אני מכבד מאוד את מירי רגב ואני חבר ותיק בדף הפייסבוק של "חברים שאוהבים את מירי רגב-סיבוני" (אתה מוזמן להצטרף) אף שיש לי בקורת על תשומת הלב המוגזמת של החברים בדף למוצא העדתי שלה.
    הספור הוא צלום מציאותי של חיי נשואים אומללים. התאורים אינם תלושים מהמציאות, אף שבהחלט אפשר להבין את הטעון שיש בהם מידה מסוימת של קיטש. הפאתוס והקיטש הם בדמם של הרוסים. תיאטרון "הבימה" נוסד במוסקבה, משם הוא הביא את הפאתוס הרוסי שבאמצעותו הוא רצח את שייקספיר.
    הייתי ממליץ לכל גבר לקרוא כמה ספורים כאלה לפני שהוא נכנס ל"מערכת" ממנה יהיה לו קשה להחלץ. במיוחד הייתי ממליץ על הספורים האלה לגברברים ישראלים שנוסעים לאוקראינה להביא משם "אהבה". שיהיו מוכנים.

03
דני

הי חיים אל תבין אותי לא נכון התרגום שלך בהחלט טוב וקולח, וכבודו של צ'כוב במקומו מונח והמוניטין שלו ישרוד את התגובה שלי. פשוט קראתי כמה סיפורים שלו ברצף בשבועיים האחרונים, והתגובה שיקפה את התחושות שפיתחתי בענינו. את מירי רגב הזכרתי פשוט כי גם לה לא מזמן היתה הערה בענין צ'כוב, אם כי אצלה זו היתה איזו מטפורה פוליטית מן הסתם ולא הערכה ספרותית. בכל מקרה, תודה על התרגום היפה.

04
סלומון דה גולי

נהניתי. יפה, קצר וקולע. צולח את מבחן הזמן בקלילות ובחן.
הדימוי/ הקבלה/ אלגוריה של הציפור לאישה פשוט מעולה!!
תודה לצ'כוב ותודה למתרגם!

06
עמיר מ

קראתי הרבה ספרים, אבל לקרוא את צ׳כוב זה כמו לקרוא ספר שנכתב בסכין מנתחים. הדיוק הקר וחוסר הפשרות. כתיבה שאין שניה לה.
ֿתודה למתרגם.

07
עמוס

צ'כוב מאוד אהוב עלי. קאמרי, אינטימי ומדוייק.
הערת תרגום אחת: שם העיר בצרפת הוא ניס (Nice). "ניצה" (Nizza) הוא התרגום המקובל לאיטלקית או צרפתית.

10
צביקה

אכן סיפור יפה,ומעורר מחשבה.
הערה קטנה בשולי הדברים - מדוע היא מבקשת ממנו דרכון?
ברוסיה הצארית אישה לא יכלה לגשת למשרד הפנים ולהוציא דרכון, בלי פתק מבעלה?
או שכוונתה פשוט שהיא רוצה להוציא דרכון בהסכמתו (למרות שטכנית היא יכולה להוציא)?

14
גלעד

יפה תרגמת, חיים. אשמח אם תיצור איתי קשר - גיליתי שאתה קרוב משפחה שלי דרך סבא שלך שנפטר בחרבין, שהיה אחיה של סבתא רבתא שלי, דובה קרמר-איזקסון. אתמול בגילוי מרגש, מצאתי את המצבה של סבא שלך בבית הקברות היהודי בחרבין (אשמח לשלוח אליך את התמונה). היום המשכתי בעבודת בילוש היסטורית ומצאתי את קרבתך אליו ע"י פענוח שינויי שמות המשפחה: נימצונוק/נמצא-בי/ניצן/ניצני.
כתובת הדוא"ל שלי: gilad שטרודל myheritage דוט קום
תודה!