השאלה של הירושימה

השימוש בנשק גרעיני גובה קורבנות רבים. אך אנו פחות נוטים לחשוב על הנזק שהוא גורם למי שמשתמשים בו, ואפילו רק מתכננים להשתמש בו וכוללים אותו בשיקוליהם. האם נדע ללמוד את הלקח?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הפושעים כקורבנות

I

אלפי רבבות מילים כתבו אנשי מקצוע מערביים מאז 1945 על ״השלכותיו של הנשק הגרעיני״. למרות זאת יש בספרות המקיפה הזאת חוסר מהותי מאוד. אכן, המומחים חקרו בדקדקנות אלפי עיי חורבות, רבבות ניצולים מן הקטסטרופה הגדולה, אבל הם השמיטו משהו חשוב ביותר מן המחקרים היסודיים שלהם: את עצמם.

פצצות האטום פוגעות גם במי שמשתמש בהן, ואפילו במי שרק מתכנן ברצינות להשתמש בהן

בכך הם התעלמו מעובדה מכריעה: פצצות האטום פוגעות גם במי שמשתמש בהן, ואפילו במי שרק מתכנן ברצינות להשתמש בהן. עם זאת, אותה ״תגובת רתע״ של האמצעים להשמדה המונית איננה גופנית, כי אם רוחנית או נפשית בטבעה. שכן האלימות ההרסנית של ״כלי הנשק״ האטומיים, החורגת מכל מידה שנבחנה במלחמה, מעמיסה על מי שהשתמשו בהם או חושבים להשתמש בהם נטל שהם אינם מסוגלים להתמודד עמו, לא בהכרתם ולא בתת-ההכרה שלהם.

״פרשת את׳רלי״ פקחה לראשונה את עינינו לאותה תגובת רתע ל״כלי הנשק״ החדשים. הנה מישהו שאינו מרחיק מעליו ואינו מדחיק את האימה שבגרימתה השתתף, אלא חווה אותה כאשמה עמוקה, מישהו המרים קול זעקה, בשעה שכמעט כל האחרים שותקים בעקשנות או בהכנעה. מבוכתו, זעמו וייסוריו ייראו בוודאי לדורות הבאים ״נורמליים״ יותר מהתנהגותם של בני ארצו במובן הצר או של בני דורו במובן הרחב.

כולנו נאלצנו לחוש ולהודות באותו הכאב, כולנו נאלצנו להיאבק בכל כוחות המצפון והתבונה נגד הופעתו של הלא-אנושי והאנטי-אנושי. ואולם כולנו נאלמים דום, נותרים מיושבי דעת, מעמידים פני ״קשוחים״. אבל אין זו אלא שלווה למראית עין. לאמיתו של דבר, הבסיס המוסרי והפוליטי של קיומנו קורס תחת הנטל של "כלי הנשק" החדשים. הסתירה בין מה שאנו מבקשים להגן עליו ובין אמצעי ההגנה הולכת וגדלה, וזה גורם למתחים פנימיים בלתי ניתנים לגישור, למחלת נפש קולקטיבית, שנהיית כיום אקוטית אצל יותר ויותר בני אדם.

ארצות הברית, שהביאה לעולם לראשונה את אותה מפלצת, ואף הוסיפה לפתחה גם לאחר סימני האזהרה מיפן, הייתה הראשונה להיפגע מתגובת הרתע הנפשית של הפצצות. כמה פשוטה היא ״פרשת את׳רלי״ ביסודו של דבר כאשר משווים אותה ל״פרשת אמריקה״, הרצינית הרבה יותר, מאחר שאין מודים בה. לא ייסוריו של אותו טייס מטקסס הם נושאה הטרגי של הדרמה הזאת, אלא מעורבותם הרת הגורל של ארצו ושל אזרחיה. במאבקה למען ״החופש מן הפחד״ הביאה ארצות הברית לעולם את פחד האטום; כדי להבטיח את חירותו ואת אושרו של היחיד, היא מאמינה שעליה לאיים במותם של ריבוא ריבואות.

וכעת יש גם ״פרשת ברית המועצות״, ״פרשת בריטניה הגדולה״, ״פרשת צרפת״, ״פרשת גרמניה״ – ומחר כנראה יהיו ״פרשת שוודיה״, ״פרשת שווייץ״, ״פרשת ישראל״ ו״פרשת סין״. אין בכוחה של אף מדינה המחליטה להשתמש – למען שמירה על ערכיה וזכויותיה – ב״כלי הנשק החדשים״ לעמוד באותו מבחן עומס נפשי בלי להינזק נזק עמוק.

גם בלי להתפוצץ כלל, אותם כלי נשק אטומיים המוחזקים בכוננות בלבד משפיעים על הפושעים בפוטנציה. הם עושים את הדמוקרטיה לנבובה, מאחר שהם משאירים את ההחלטות החשובות בידי מעטים, הם מביאים לידי ברוטליזציה כללית של נושאי הנשק, אשר צריכים להיות נכונים ומסוגלים בכל רגע למעשה האחרון. הם משחיתים את האמונה הפנימית של הארצות החמושות באטום באנושיותן ובמוסריותן.

B1-B, מפציץ גרעיני

מפציץ גרעיני אסטרטגי מדגם B1-B של חיל האוויר האמריקני. תצלום: US Pacific Command

II

מי שמתבונן בתמונתו של קלוד רוברט את׳רלי הצעיר, שהתנדב לשירות בחיל האוויר האמריקאי, רואה את פניו של ה-״clean cut boy״, האמריקאי הטיפוסי. עדיין אין הם מביעים הרבה, אבל המעט הזה נראה שמשקף את כל המידות הטובות מהספרים: יושר, עוז רוח, ניקיון כפיים ותום לב. רבבות נערים כאלה, עוטי פלומת זקן רכה, נחפזו אז לאחוז בנשק כדי להילחם למען ״decency and democracy״ ונגד הברבריות של הנציונל-סוציאליזם. כשעבר הסטונדט את׳רלי מן המוסד להכשרת מורים בטקסס אל הקסקרטין, בוודאי עוד האמין שאפשר להגן על חירות ואנושיות בכוח הנשק.

לפיכך יש כיום יתר משקל להצהרותיו נגד כל מלחמה, גם נגד כזו הנראית צודקת. שכן בין החלטתו להתנדב למלחמה לבין דחייתו את המלחמה בתור פעיל שלום שאף נכלא, נמצאת חוויית ההשמדה האטומית שאת׳רלי היה שותף להוצאתה אל הפועל, בלי לדעת איזה תפקיד יועד לו למעשה.

מסופר שלאחר החוויה המטלטלת של הירושימה, לא דיבר מייג׳ור את׳רלי עם איש במשך ימים

מסופר שלאחר החוויה המטלטלת של הירושימה, לא דיבר מייג׳ור את׳רלי עם איש במשך ימים, ואולם בבסיס חיל האוויר בטיניאן לא התייחסו לזה ברצינות מיוחדת. ״battle fatigue״ – ״תשישות קרב״ כונה המצב הזה. רבים לקו בו, ואת׳רלי עצמו כבר סבל פעם מיגיעת עצבים כזו, בשנת 1943 – לאחר שירות רצוף של 13 חודשים בדרום האוקיינוס השקט. אז הוא התאושש כעבור 14 יום של טיפול במרפאה בניו יורק. גם הפעם נראה היה שיחזור במהרה למצב הנפשי שנחשב ל״נורמלי״ בעיתות מנוחה בְּקֶרֶב ותיקי הקרבות באוקיינוס השקט: משחק פוקר ממושך שנקטע רק לשם גידופים, בדיחות והעלאת זכרונות.

באותם ימים התהלכה שמועה שאחד הטייסים שהשתתפו במתקפה על הירושימה הלך למנזר להתפלל ולבקש מחילה על חטאו. זו הייתה אגדה, אבל השמועה בראה אקט של חרטה שבאמת היה צריך להתרחש. מכל המשתתפים בשתי ההפצצות האטומיות היה את׳רלי היחיד שלא התהלל כגיבור בחודשים שלאחר המלחמה. בעיירת מגוריו, ואן אלסטיין (Van Alstyne), קיבלו זאת האזרחים בהבנה. איפוקו של הטייס לא פורש כטירוף ואף לא כמוזרוּת. באותם ימים עוד לא נעשו ״האמריקאי הטוב״ ואזרחי העיירה זרים זה לזה. הזעזוע מן הזוועה שהתרחשה בהירושימה עדיין לא נחשב סימן לחולשה, וגינוי פצצות האטום עוד לא היה חשוד בעיני אנשים. כמעט פה אחד דרשה דעת הקהל החרמה לאלתר של כלי הנשק הגרעיניים, ומהמחנות הפוליטיים השונים נשמעה הדרישה שארצות הברית תוותר מרצונה החופשי על מונופול האטום שלה – אשר בלאו הכי, כך נטען, לא יהיה אפשר לקיים אותו עוד זמן רב – ובמחווה של רצון טוב תכניס בסוד ההמצאה החדשה, ההופכת את הקערה על פיה, את כל שאר בעלות הברית באו״ם.

ואולם אותה קבוצה קטנה, ובתחילה אף מבודדת, שטענה כי על אמריקה לשמר בעלות יחידה על הנשק המכריע החדש, גברה אט-אט על הקבוצות האחרות, תוך הישענות על הסירוב הסובייטי לתוכניות הפיקוח על האטום שהציעו האמריקאים בחצי פה. ״המלחמה הקרה״ החלה, מרוץ החימוש הגרעיני נפתח. אם אתמול עוד הזדעזעו האנשים מן המספר בעל שש הספרות של הרוגים בהפצצה האטומית ביפן, הרי כעת התרגלו למספרים גדולים פי עשרה ופי מאה. יחידת מידה חדשה הופיעה: ״Megadeath״, שציינה מיליון הרוגים בהפצצה אטומית. ועם היחידה הזו ערכו עתה חישובים, את היחידה הזו הכניסו כמובן מאליו למערכי מדיניות ההרתעה.

אילו המציא אדם יחיד דבר כזה, היו צריכים להכריז עליו כמטורף ולאסור אותו בטענה שהוא סכנה לציבור. אבל לא כך הם פני הדברים כשמדובר במטה כללי של צבא, כשמדובר בממשלה. לרשות המבצעת של החברה מותר לטוות תוכניות מטורפות, ואף להתכונן לקראת יישומן תוך תרועות מצד חלקים מדעת הקהל.

אילו סבר אדם, שעד לפני זמן לא רב עוד היה שליו יחסית, שכל תנועה מתנועותיו של שכנו פירושה שהוא זומם לרצוח אותו, אילו התחיל להתבצר, להקיף את עצמו בחגורת ביטחון, לעטוף את כל מעשיו במעטה של סודיות, הרי היה צריך לאבחן אותו כמי שלוקה במחלת הרדיפה ולטפל בו טיפול פסיכיאטרי.

אבל לא כך הם פני הדברים כשמדובר במעצמה גדולה. אם זאת פועלת כך רואים בזה סימן ל״תבונה פוליטית״ ול״מעשיוּת״. אותה ״תגובת רתע״ של פצצת האטום על המחזיקים בה נכנסה לפעולה. העובדה שבעלי העוצמה, כמוהם כאלים, אוחזים בכוח אפוקליפטי, לא עשתה אותם חכמים וצנועים, אלא יהירים וקשוחים דווקא.

פצצת אטום, הירושימה, Little Boy, Enola Gay

צילום מחזור: צוות ה"אנולה ביי", ה-B29 שהטיל את פצצת האטום "Little Boy" על הירושימה. תצלום: ויקיפדיה

III

מחר – היה ונזכה לראות ״מחר״ כזה – יורשעו מתחמשי האטום בבית המשפט של ההיסטוריה, ממש כמו היטלר. אבל פסק דין כזה תמיד בא מאוחר מדי. את הקורבנות אין הוא יכול להשיב לחיים. לפני שיוחרבו ערים וארצות עקב כישלון מדיניו0ת האיומים ההדדית, לפני שייהפך כדור הארץ לבית חולים אחד גדול (אם טרם הפך כבר לבית קברות), על העולם כולו לדעת שתגובת הרתע הנפשית של פצצות האטום עשתה את המחזיקים בהן למשוגעים במלוא מובן המילה. וזהו שיגעון מסוכן ביותר, מפני שנדמה שנציגיו מדברים בתבונה והם משימים עצמם כאנשים נורמליים, מוסריים ואחראיים.

מה יכולים האזרחים שצריכים לשאת את סבל המחר לעשות כדי למנוע את השיגעון של אסון גרעיני, אשר אותם ״מחשבי חשבונות קרי רוח״ עלולים להביא עלינו?

מה יכולים האזרחים שצריכים לשאת את סבל המחר לעשות כדי למנוע את השיגעון של אסון גרעיני, אשר אותם ״מחשבי חשבונות קרי רוח״ עלולים להביא עלינו? מייג׳ור את׳רלי ניסה להשיב על השאלה החשובה הזאת, הרובצת לפתחם של מי ששרדו את מלחמת העולם השנייה. התשובות שהשיב היו בתחילה שגויות, ובעיקר לא אפקטיביות. ראשית ניסה הגירה כדרך מוצא. מיד לאחר ששוחרר ב-1947 עזב את מולדתו בבעתה מן ההתפתחויות הפוליטיות. אחר כך חזר הביתה וניסה – כמו כולם – לשכוח, להרוויח כסף, לייחד את עצמו לחייו הפרטיים. הוא מתחיל לעבוד כשכיר בקונצרן נפט ביוסטון, בבקרים הולך למשרד, אחר כך ללימודי ערב במשפטים, ומתקדם עד לדרגת מנהל מכירות.

מאז שנת 1943 היה את׳רלי נשוי לשחקנית צעירה, קונצ׳טה מרג׳טי (Concetta Margetti), שהכיר בשעת ההכשרה שעבר בקליפורניה. בשבע השנים הראשונות לנישואיהם התראו השניים רק לכמה ימים ברצף, ולכל היותר לכמה שבועות. כעת ניהלו חיים "נורמליים" – בית, גינה, ילדים, וסיכויים צנועים להתקדמות חברתית ול״אושר שלו בחלקת האלוהים הפרטית״ שלהם. אולם בלילות סובל טייס הקרב לשעבר מחרדות, ועד מהרה אין די בסמי הרגעה פשוטים. את׳רלי סבור שהוא רואה בחלומותיו את פרצופיהם המעוותים של הנשרפים באש התופת של הירושימה.

אז החל את'רלי לשלוח כסף להירושימה, לצד מכתבים שבהם הוא מאשים את עצמו ומתנצל. גם ״התרופה״ הזאת לא עוזרת. בשנת 1950 – השנה שבה הודיע הנשיא טרומן שאמריקה תפתח פצצת מימן – מחליט את'רלי להתאבד באמצעות כדורי שינה בחדר בית מלון בניו אורלינס. הוא נמצא בחיים, משוחרר מבית החולים לאחר יומיים ומתאשפז מרצונו החופשי למשך שישה שבועות בבית החולים הצבאי בוואקו (Waco), המיועד לחיילים חולי נפש. הוא משוחרר בלי שחל שינוי במצבו.

כעת הוא עוזב את עבודתו המשרדית ומתחיל לעסוק בעבודה גופנית בשדות הנפט. המאמץ הפיזי עוזר לו לזמן מה לישון שינה רגועה יותר. אבל אז מתחילות שוב התחבטויות הנפש בנוגע למה שקרה ולמה שיקרה בהכרח, אם איש לא יצליח למנוע זאת, ומבשילה בו תוכנית בלתי רגילה. הוא יתנגד לנטיות הצבאיות החדשות של אמריקה, ויחשוף את השקר העומד בבסיסו של הסמל הלאומי החדש, גיבור החיל המוסרי. מושא החשיפה הזאת יהיה הוא עצמו: ״הגיבור מהירושימה״, מייג׳ור קלוד רוברט את׳רלי.

פצצת מימן, ביקיני

פצצת המימן "Castle Romeo" שפוצצה בניסוי באיי ביקיני, במרץ 1954. תצלום: משרד האנרגיה האמריקני, ויקיפדיה

IV

בראשית 1953 מובא לפני בית המשפט לשיפוט מהיר בניו אורלינס אדם שזייף המחאה בסכום זעום. פרטיו האישיים נרשמים, שתיים או שלוש שאלות, ולאחריהן פסק הדין: תשעה חודשי מאסר. בקושי נתנו לאת׳רלי לדבר. הוא יכול היה לומר אולי ששלח את הכסף הזה לקרן הדואגת לילדים יתומים מהירושימה, הוא יכול היה להצביע על דרגתו הצבאית, על עלילות המלחמה שלו – אבל דבר מכל אלה לא התאפשר. מכונת המשפט פועלת מהר מדי, וה״מקרה״ היה חסר חשיבות מכדי שיעורר תשומת לב. את'רלי שוחרר לאחר שעונשו קוצר בגין התנהגות טובה.

לאחר מכן ביצע את'רלי שוד בדאלאס, אך לא גנב דבר. סניגורו טען במשפט שמרשו אינו אחראי למעשיו ויופנה לטיפול בבית חולים. את'רלי מאושפז ארבעה חודשים בוואקו. הרופאים מכירים בכך שמייג׳ור את׳רלי הוא נכה מלחמה פסיכיאטרי ומשחררים אותו עם קצבה קטנה בסך 132 דולר בחודש. לאחר זמן מה קצבתו הוכפלה.

אין מדביקים לו תווית של פושע כפי שקיווה, ומצד שני גם אין מעניקים לו את ״חסד העונש״, שבו יכול היה לקוות למצוא גאולה מאשמתו הגדולה. גם לרפא אותו אין מצליחים. לאחר שישה חודשים כנציג מכירות של מכונות תפירה הוא שוב מנסה להתאבד. אשתו מוצאת אותו עם ורידים חתוכים. היא מאיימת שתתגרש ממנו אם לא יפנה שוב לטיפול פסיכיאטרי. את'רלי חוזר ומתדפק על שערי בית החולים בוואקו. הרופא הראשי, ד״ר מק׳אלורי (McElory), תיאר אז את מצבו במילים קרות ותמציתיות: ״שינוי ניכר של האישיות. הפציינט מנותק לגמרי מהמציאות. התקפי חרדה, מתח נפשי הולך וגובר, תגובות רגשיות קהות, הזיות״. ייסורי המצפון שלו מקוטלגים כפתולוגיים, והרגישות שלו, המבדילה אותו מאחרים, מתפרשת כ״קהות רגשית״.

את׳רלי מטופל בהלם אינסולין ארבע עד חמש פעמים בשבוע כדי שיצליח סוף סוף לשכוח. כעבור חצי שנה דומה שאכן הצליחו לגרש ממנו את זיכרונותיו הרעים. הטייס לשעבר מתגורר בבית משפחת אשתו בעיר הנפט בומונט (Beaumont), אך עד מהרה נישואיו מגיעים אל קצם. קונצ׳טה מרג׳טי הגישה בקשה לפרידה חוקית ואחר כך בקשת גירושין. היא הצליחה להביא לכך שאת'רלי לא יורשה לבקר את ילדיו, וכמו כן סירבה במפורש לקבל ממנו דמי מזונות. את׳רלי כיבד את בקשתה הראשונה, אך הוסיף לשלם מרצונו החופשי דמי חינוך לילדיו.

בין 1954 ל-1959 את'רלי חי את חייו בצל תגובת הרתע של הפצצה, בהמולה מונוטונית, בין בתי משפט למרפאות, בין פעולות מרי חסרות ישע של גנגסטר חובבן לבין מאמצי ריפוי עקרים. אותו אדם בעל בריאות מוסרית אינו מסוגל להתאים את עצמו לחברה החולה, כשמשחררים אותו לחזור אליה שוב ושוב. אחרי המאורעות של שנת 1945 אבד לו אותו חספוס נפשי המאפשר לבני זמנו ״הנורמליים״ להרגיש בנוח, פחות או יותר, בין אושוויץ, הירושימה ופשעי המלחמה המאיימים להתרחש בעתיד.

הירושימה, פנסים, פסטיבל

פנסים על פני המים, פסטיבל בהירושימה. תצלום: ריצ'רד ריילי

V

ובכל זאת השיג מייג׳ור את׳רלי משהו ממה שביקש להשיג – עלה בידו להסב את תשומת לב הציבור ל״מקרה״ שלו. עם זאת, בהתחלה הגיב הציבור אחרת לגמרי מכפי שקיווה את׳רלי לתופעת ״הטייס המשוגע מהירושימה״. הוא ביקש להתסיס את האנשים, אבל הצליח רק לגעת לליבם. הפרשה שלו לא זעזעה כהוא זה את מעמדה האיתן של אותה כת צבאית שקמה בעת המלחמה והפכה מאז למוסד יציב. נהפוך הוא, מאמציו של חיל האוויר למען את׳רלי בבתי המשפט הראו כמה ״אנושיים״ הם אנשי הצבא.

ואולם אז, באביב 1959, הגיעה לידיו של הפילוסוף גינתר אנדרס שחי בווינה ידיעה על את׳רלי מתוך ״News Magazine״ אמריקאי. מורליסט גדול, איש רוח מקורי ופילוסוף משכיל לעילא התחיל לעסוק ב״פרשת את׳רלי״, מכיוון שהכיר בחשיבות ההיסטורית של אותה ״פרשה״. חליפת המכתבים שהתהוותה מן המפגש הרוחני בין ״האינטלקטואל״ ל״פושע״ משיבה על השאלה: ״מה צריך לעשות?״. אין ביכולתה להיות תשובה שלמה וממצה, אבל היא עושה צעד חשוב לקראת החלמתה של חברה חולה, על ידי כך שהיא מהרהרת ביסודיות, בחריפות ובחדשנות שכמעט לא היו כדוגמתן בַּשיגעון האטומי שהועלה לדרגת תבונה.

בעיניי האירוע הנוגע ללב ביותר בהתכתבות הזאת הוא השפעתה המבריאה הניכרת על קלוד רוברט את׳רלי. במקום שבו נכשלו תרופות ורופאי עצבים הצליח איש רוח פיקח, ידיד אכפתי, להעניק למתייסר מרגוע פנימי, ביטחון עצמי, משמעות לחיים ותקווה.

 

VI

כאשר נכסף את׳רלי להתחיל בחיים חדשים וחופשיים עם התובנות שהבין על עצמו ועל משימתו לא יכול היה הפילוסוף לעזור לתלמידו ובן חסותו הרחוק. אף על פי שהשלטונות טענו תמיד שאת׳רלי אינו מוחזק בכפייה בבית החולים הצבאי בוואקו אלא שוהה בו מרצונו החופשי, שוב ושוב הם סירבו להעניק לו את השחרור המיוחל, עד שלבסוף בחר הטייס בכוחות עצמו בחופש.

דווקא עכשיו, כשחדל להיות מורד אמוציונלי ומבולבל במקצת, ונהפך לאדם חושב המבקש להעמיד את חייו בשירות ההסברה על הסכנות שבחימוש אטומי, הם חזרו ולכדו אותו כמו אסיר נמלט, ושפטו אותו לאשפוז בכפייה בבית החולים בוואקו. במשפט לא השתתף אף לא מומחה בלתי תלוי אחד, אלא אך ורק פסיכיאטרים מטעם הצבא. משמעות הדבר נפרסת במלואה בדיווח של הכתב ריי בל (Ray Bell) מן העיתון המקומי ״Waco News Tribune״:

בית החולים לחיילים משוחררים בוואקו מורכב ממספר רב של מבנים בני שתי קומות, עשויים לבנים אדומות. את׳רלי הועבר לפני זמן קצר אל "מחלקה 10". זו המחלקה למשוגעים בעלי התקפי זעם; מרבית הפציינטים במחלקה אינם זוכרים את שמם. את׳רלי אומר: "האנשים היחידים שאני יכול לדבר איתם הם השומרים" [...] הוא משכים קום, אבל לא נותנים לו תעסוקה. רופאים הוא רואה רק בביקורים היומיים שלהם. הטיפול בו מסתכם בשתי טבליות כלורפרומאזין. באולם שבו הוא סגור נמצאים כ-30 חולי נפש. האווירה שם מאמללת אותו כי היא מונעת ממנו לעשות את מה שהיה רוצה יותר מכול. לעת עתה נאסר עליו לבקר אפילו בכנסייה, אף על פי שהיא נמצאת בתוך מתחם בית החולים.

אותו עיתונאי אמריקאי, שנשכר מטעם עיתון צרפתי גדול לסקר את הדיון, כתב כך לגבי תגובתו של את'רלי לאשפוזו בכפייה:

את׳רלי עמד בדבר מצוין […] לפעמים צחק כשהעלה הסנגור שלו נימוק טוב (כך, למשל, כאשר אחד הרופאים שנתנו הצהרה טען שאת׳רלי הכין רשימה מודפסת של שאלות, ואת׳רלי לחש לו שהוא לא יודע כלל להדפיס). על שאלות השיב תשובות ישירות ובלי קושי […] לעיתים באורח צבאי: "כן, אדוני", "לא, אדוני". הוא התרגז רק כאשר דון הל (Don Hall), עורך הדין של מבקש הבקשה (הערה: אחיו, ג׳ון, הגיש מטעם חיל האוויר את הבקשה לאשפוזו במחלקה סגורה), התחיל לחקור אותו מנין יש לו כסף. הל באמת הציק לו מאוד – ואת׳רלי אמר: "אתה מרוויח את כספך בדרכך ואני בדרכי". אבל גם כאשר התרגז לא איבד את העשתונות. גם אז הוסיף להיות רגוע, קר רוח ומיושב בדעתו כאחד האדם. מובן שהיה מאוכזב מהכרעת המושבעים. אבל הוא באמת לא נראה כמי שהחליט לוותר. הוא פשוט אמר: "כך יהיה אפוא".

במכתב הנלווה של העיתונאי לדוח נכתב עוד: ״לאמיתו של דבר הוא היה כנראה האדם האינטליגנטי ביותר באולם בית המשפט כולו".

הירושימה, אנדרטה, בניין, A-Bomb dome

ה-A-Bomb dome, שרידי בניין שחרב בהפצצה על הירושימה והושאר כך כאנדרטה. תצלום: jpellgen

VII

באותו עיתון התפרסם דיווח נוסף על אותו דיון, פרי עטו של כתב אחר, שסתר לחלוטין את ההבחנות ואת המסקנות של ריי, ותאם בדיוק לגרסה של רוב העיתונות האמריקאית. מי שקרא את התיאור הזה סבר בהכרח שהטייס את׳רלי הוא רפה שכל ושאשפוזו במחלקה הסגורה הוא הכרעה מוצדקת לגמרי.

הלוא אנו חיים בזמנים שבהם טוּב לב נחשב לתמימות, הגינות – לטפשות, חמלה – לחולשה, ואהבת אדם – לכסילות. המידות הטובות תקפות רק להלכה, ואילו למעשה, בחיי היומיום, אין עוסקים בהן ברצינות. מי שלעגו להם, מי שהונו אותם ומי שאכזבו אותם אינם מוחים עוד, כי הם יודעים שאין בכך טעם. אם מישהו מדבר על מוסר, מבטלים את דבריו בטענה שהוא חושב את עצמו, מתחסד או לכל היותר מיושן. הספקנים והציניקנים, אלה המכנים את עצמם ״מציאותיים״, השתלטו על המשחק, וככל שזה המצב, כך גדֵלה האחריות המוטלת על אותם המעטים אשר אינם נרתעים להיות מגוחכים בעיני אחרים.

העזרה הנפשית שהעניק גינתר אנדרס לידיד הלא מוכר מאמריקה נראית לי דוגמה טובה לכך שבני אדם המודעים לאחריותם המוסרית והרוחנית אינם צריכים להתייאש או להיכנע, היום יותר מתמיד. עליהם מוטלת החובה להעמיד בפני החברה ראי שיחשוף אותה כקורבן של טעויות הרסניות.

״פרשת את׳רלי״ היא רק התחלה חדשה לַתהליך החוזר לעולם, שבו שוטה קדוש חושף את ערוותה של השכבה השלטת ואת המוסר המתפורר שלה, ומאתגר אותה בעצם היותו אחר.

על פי רוב קורה הדבר בדיוק לפני שחוקים חדשים נחקקים על לוחות חדשים.

״הייתה זו מחשבה גדולה, להיות נכון לשאת גם את העונש עבור פשע בלתי-נמנע כדי להוכיח את החירות בדיוק באמצעות אובדנה״.

שלינג, "מכתבים פילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות", 1795

 

הטכסט הוא ההקדמה של רוברט יונגק ל"השאלה של הירושימה: חליפת מכתבים עם קלוד אִתֶ'רלי, הטייס במבצע להפצצת הירושימה" מאת גינתר אנדרס. תרגום מגרמנית גדי גולדברג, בחר והוסיף הקדמה ד״ר רפאל זגורי־אורלי, הוצאת "רסלינג".

תמונה ראשית: פריחת הדובדבן. תצלום: קת'רין מקורמק, unsplash.com

Photo by Katherine McCormack on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רוברט יונגק.
§ קריאה | # אתיקה ומוסר
- דימוי שערפריחת הדובדבן. תצלום: קת'רין מקורמק, unsplash.com

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על השאלה של הירושימה

02
Tabularasa

נכון מאוד
כח הוא חולשה, מוסר הוא תועבה, אור הוא חושך, שלום הוא מלחמה, אהבה היא שינאה
ההגיון הוא טרוף והטרוף הוא טרוף
השיגעון הוא המהות

וההקבלה בין אושוויץ להירושימה היא הלוז של טרוף המערכות

03
סמדר זאבי

בס"ד
הלומי קרב בין אם הם הצד הגורם ובין אם הם הצד שמנגד, עשויים לבחור כיצד לחיות בכו(ר)ח.
גם הגרמנים בתחילתה של מלחמת העולם השנייה, ביצעו הרג והגיבו לכך באופנים של פגיעה נפשית עד כדי יציאה מדעתם.
הירושימה ונגסקי הן דוגמא קשה, וממש לא בטוח שהעולם למד ממנה לקח לדורות. הכל תלוי בחירה.

04
דבורה אשר תחת התומר

התרנגולת המזמרת מול שרפת שדות כפר עזה (אבל בלי הנבל וזר הדפנה של נירון) יחד עם החכם מכל אדם כבר נתנו את התשובה האולטימטיבית: הבל הבלים הכל הבל".כי כידוע המוסר שלו אינו המוסר שלי וכנראה שלצערנו גם לא יכול להיות ולכן מישהו תמיד ישלם את המחיר ואז אן מה שאמתי הוא ה"הבל" ולא המוסר ודין הצלף מכיסופים כדין הטיס מעל נגסקי.