השלום של אוּטרֶכט

חייה הובילו אותה לבריחה מבית ילדותה, מהבית שבו אחותה נשארה. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

1.

כבר שלושה שבועות שאני בבית, וזאת לא הצלחה גדולה. מאדי ואני, אף שאנחנו מדברות בחדווה על העונג שבביקור כה ממושך ואינטימי, נשמח מאוד כשהוא יגיע לסופו. שתיקות מעיקות עלינו. אנחנו צוחקות יתר על המידה. אני חוששת — קרוב לוודאי ששתינו חוששות — שכשיגיע הרגע לומר שלום, אלא אם כן נמהר להתנשק ונלחץ זו את כתפיה של זו בלהט מעושה, ניאלץ להיישיר מבט אל המדבר שבינינו ולהכיר בכך שאיננו סתם אדישות; עמוק בפנים אנחנו לא מקבלות זו את זו, ואשר לעבר שאנחנו חולקות בהתרגשות כה רבה, איננו חולקות אותו למעשה כלל, כל אחת שומרת אותו לעצמה בקנאות, ובינה לבינה חושבת שהשנייה הפכה זרה ואיבדה את זכותה עליו.

בערב, תכופות אנחנו יושבות על מדרגות המרפסת ושותות ג'ין ומעשנות בהתמדה כדי להביס את היתושים וכדי לדחות עד לרגע האחרון ממש את זמן השינה. חם בחוץ; נדרש לערב זמן רב לכבות. בית הלבנים הגבוה, שנשאר קריר למדי עד אמצע אחר הצהריים, אוצר את להט היום הרבה אחרי רדת החשכה. זה תמיד היה כך, ומאדי ואני נזכרות איך היינו גוררות את המזרן שלנו מהקומה העליונה אל המרפסת, והיינו שוכבות שם וסופרות כוכבים נופלים ומנסות להישאר ערות עד עלות השחר. אף פעם לא הצלחנו, נרדמנו מדי לילה כשמשב אוויר צונן עלה מן הנהר, נושא איתו ריחות סוּף ורקבובית שחורה מקרקעיתו. בעשר וחצי אוטובוס חוצה את העיירה בלי להאט במיוחד; אנחנו רואות אותו חולף בקצה הרחוב. זה האוטובוס שהייתי נוסעת בו כשחזרתי הביתה מהקולג', ואני זוכרת שבאתי לג'ובילי בלילה חמים אחד וראיתי את האדמה חשופה סביב השורשים העבים של העצים, את הברזייה המוקפת שלוליות קטנות של מים ברחוב הראשי, את האותיות המעוגלות המוארות בכחול ובאדום ובכתום שהכריזו ביליארד וקפה; וכשזיהיתי את השלטים האלה פשטה בי תחושה משונה של מועקה ושל שחרור, שכן החלפתי את כל עולם הנופש של הלימודים, של החברים ומאוחר יותר של האהבה, בעולם העמום של אסון מתמשך, של הבית. מאדי, שעשתה מסע דומה ארבע שנים קודם לכן, ודאי חשה כמותי. אני רוצה לשאול אותה: ייתכן שילדים שגדלים כמונו מאבדים את היכולת להאמין — או להרגיש בנוח — בכל מציאות רגילה ושלווה? אבל אני לא שואלת אותה; אנחנו אף פעם לא מדברות על דברים כאלה. בלי גירוש שדים כאן, אומרת מאדי בקולה הדק והעליז עם האיכות הסלנגית ששכחתי, אנחנו לא מתכוונות לדכדך זו את זו. אז אנחנו לא מדברות.

ערב אחד מאדי לקחה אותי למסיבה ליד האגם, מרחק ארבעים וחמישה קילומטר מערבה מכאן. המסיבה נערכה בבית שכמה נשים מג'ובילי שכרו למשך השבוע. רוב הנשים שם, כך נדמה, היו אלמנות, רווקות, פרודות או גרושות; הגברים היו רובם צעירים ורווקים — אלה מג'ובילי צעירים כל כך, שאני זוכרת אותם רק כילדים קטנים בכיתות הנמוכות. היו שניים־שלושה גברים מבוגרים, ולא עם נשותיהם. אבל הנשים — הן הזכירו לי למרבה ההפתעה נשים מסוימות שהכרתי בילדותי, אף שכמובן מעולם לא זכיתי לחזות בהן במסיבות, רק בזמן פעילותן בחנויות ובמשרדים, ולא לעתים נדירות בבתי הספר של יום ראשון בג'ובילי. הן היו שונות מהנשים הנשואות בכך שהיו מודעות יותר למקומן בעולם, נמרצות קצת יותר, ממולחות והמוניות קצת יותר (אף שאני מעלה בדעתי רק אחת או שתיים שמוסריותה הוטלה אי־פעם בספק). הן הקפידו ללבוש בגדים אופנתיים אך מכובדים, שנטו לרשרש ולאוושש מעל מחוכי הגומי הנוקשים שלהן, והן התיזו בושם, הרבה בושם, על הפרחים המלאכותיים שלהן. החברות של מאדי היו מודרניות במידה לא מבוטלת; שערן היה צבוע בגון נחושת והעפעפיים משוחים בכחול, והן ידעו לשתות כמו גברים.

אני לא חשבתי שמאדי נראית אחת מהן, בגזרתה הדקה ושערה העשוי ברישול ועדיין שחור; פניה הפכו כחושים ויגעים בלי לאבד לחלוטין את המראה הצעיר של חוצפה וגאווה. אבל היא מדברת באנפוף הכבד של המבטא המקומי שהיינו לועגות לו, ובזמן שהשתובבה ושתתה לבשו פניה ארשת של תעוזה נחושה. היה נדמה לי שהיא עושה כל מאמץ להיות אחת מהן, ושבמהרה תצליח. היה נדמה לי גם שהיא רוצה שאראה אותה מצליחה, אראה אותה מתכחשת לסנוביות המשוועת ממש, המלהיבה, החשאית, שטיפחנו כשהיינו ילדות והבטחנו לעצמנו, כמובן, דברים מזהירים יותר מג'ובילי. במהלך המשחק שבו כל הנשים מניחות פריט לבוש — זה מתחיל, ברוב מהוגנות, בנעל — בסל, ואז כל הגברים נכנסים ומתחרים ביניהם בהתאמתו לבעליו, יצאתי וישבתי במכונית, ושם נמלאתי געגועים לבעלי ולחברַי והקשבתי לקולות המסיבה העולצים ולגלים המלחכים את החוף ובתוך כך נרדמתי. מאדי יצאה זמן רב אחר כך ואמרה, "בשם אלוהים!" אחר כך היא צחקה ואמרה בקלילות כמו גברת בסרט אנגלי, "כל ההתרחשויות האלה סרות טעם בעינייך?" שתינו צחקנו; הרגשתי צורך להתנצל ובחילה מרוב שתייה שלא נסכה בי שִכרות. "שיחות אינטלקטואליות הן אולי לא הצד החזק שלהם, אבל הלב שלהם במקום הנכון, כמו שאומרים." לא חלקתי עליה, ונהגנו מאינבֶריוּרוּן לג'ובילי במהירות מאה ושלושים קמ"ש. מאז לא הלכנו עוד למסיבות.

אבל אנחנו לא תמיד לבד כשאנחנו יושבות על המדרגות. תכופות מצטרף אלינו גבר בשם פרֶד פאואל. הוא היה במסיבה, עומד בשלווה ברקע וזוכר למי שייכת כל כוס משקה ומחזיק בחביבות את ראשה של מישהי מעל למעקה המרפסת הרעועה. הוא גדל בג'ובילי כמונו אבל אני לא זוכרת אותו, מן הסתם משום שהוא למד בבית הספר כמה שנים לפנינו ואחר כך יצא למלחמה. מאדי הפתיעה אותי כשהזמינה אותו לאכול איתנו בערב הראשון שלי כאן, ואחר כך במשך כל הערב, כמו בערבים רבים מאז, הגשנו לאיש הזר הזה במתנה את הילדוּת שלנו, או גרסה שלה השמורה לבטח באנקדוטה, כמו במעין צלופן מנטלי. ואֵילו פנטזיות אנו בונות סביב הדמויות השבריריות של עצמנו בילדותינו, כך שהן מצטיירות עליזות ומשולחות רסן עד שאי־אפשר לזהותן. אנחנו מספרות סיפורים יחד היטב. "לכן בנות יש זיכרונות טובים," אומר פרד פאואל, ויושב ומביט בנו בארשת של התפעלות ודבר מה נוסף — איפוק, מבוכה, גינוי — הניכר בפניהם של אנשים מתונים ושקולים, כשהם צופים בתעלולים המסעירים של מבַדריהם.

עכשיו כשאני חושבת על פרד פאואל אני מודה שהתגובה שלי ל — לסיטואציה הזאת, כמו שאני מכנה אותה — הרבה יותר שגוּרה משהייתי מצפה; היא אפילו אבסורדית. ואני לא יודעת מה הסיטואציה באמת. אני יודעת שהוא נשוי. מאדי סיפרה לי בערב הראשון בטון יבש ולא יותר. אשתו נכה. הוא שלח אותה לנפוש באגם למשך הקיץ, אומרת מאדי, הוא טוב אליה. אני לא יודעת אם הוא המאהב של מאדי, והיא לעולם לא תגיד לי. למה זה חשוב לי? מאדי כבר עברה מזמן את גיל שלושים. אבל אני כל הזמן חושבת על הדרך שבה הוא יושב במדרגות שלנו כשידיו פרושות על ברכיו הפשוקות, פניו המלאים משהו מופנים במידה מוגזמת כמעט אל מאדי כשהיא מדברת; מראהו משדר חביבות גברית של אדם קשוב אך לא מתרשם. ומאדי מקנטרת אותו, אומרת לו שהוא שמן מדי, מסרבת לעשן את הסיגריות שלו, מערבת אותו בוויכוחים רגישים, טעונים, פרטיים, שאין להם משמעות ואין להם סוף. הוא מאפשר לה. (וזה מה שמפחיד אותי, אני יודעת את זה עכשיו: הוא מאפשר לה; היא זקוקה לזה.) כשהיא שיכורה קלות היא אומרת בנימה של בוז מתחנן למחצה שהוא החבר האמיתי היחיד שלה. הוא מדבר בשפה שלה, היא אומרת. ולא אף אחד מלבדו. אין לי תשובה לזה.

ואז שוב אני מתחילה לתהות: הוא באמת רק חבר טוב? שכחתי כמה ממגבלות החיים בג'ובילי — וזה נכון, לא משנה מה אומרים ברומנים זולים על עיירות קטנות — ואיך הן יכולות לשמש כר פורה לידידויות אמיצות, מהוגנות ולעולם־לא־מיניות־בגלוי, כך שבסופו של דבר מערכות יחסים כאלה עשויות לכלות חצי חיים. המחשבה הזאת דיכאה אותי (מערכות יחסים לא ממומשות אולי הכי מדכאות משקיפים מן הצד), דיכאה אותי כל כך, שמצאתי את עצמי מקווה שהם באמת נאהבים.

מחזור החיים בג'ובילי הוא עונתי עד כדי פרימיטיביות. מיתות מתרחשות בחורף; נישואים נחגגים בקיץ. יש לכך סיבה טובה; החורפים ארוכים ורבי־תלאות, והזקנים והחלשים מתקשים לשרוד אותם. החורף שעבר היה קטסטרופה, שכמותה צפויות מדי עשר או שתים־עשרה שנים; אפשר לראות שהמדרכות ברחובות שבורות כאילו העיירה שרדה הפצצה מתונה. עם מוות, אם כן, מתמודדים בעיצומם של קשיים גדולים; ובקיץ מגיע הזמן לחשוב ולדבר עליו. אני מגלה שאנשים עוצרים אותי ברחוב כדי לדבר על אמי. שמעתי מהם על הלוויה שלה, אילו פרחים הניחו על קברה, ומה היה מזג האוויר באותו יום. ועכשיו כשהיא מתה אני כבר לא מרגישה שכשהם אומרים את המילים "אימא שלך" הם חולקים מהלומה מכוונת, נלוזה, לגאווה שלי; הרגשתי כך פעם; לשמע המילים האלה הרגשתי כאילו כל זהותי, כל המבנה היומרני הזה של גיל ההתבגרות, קורס לאבק.

עכשיו אני מקשיבה להם כשהם מדברים עליה, בעדינות רבה ובכובד ראש, ואני מבינה שהיא הפכה לאחד הנכסים והמוזרויות של העיירה, אחת האגדות קצרות הימים שלה. את זה היא השיגה על אפנו ועל חמתנו, כי ניסינו, והן ישירות הן בדרכי עורמה, להחזיק אותה בבית, הרחק מעיני מלעיזים; לא למענה, אלא למעננו, שכן ספגנו השפלה מיותרת כל כך למראה עיניה המתגלגלות בראשה בשיתוק זמני של שרירי העיניים, לשמע קולה המתעבה שאת הגיותיו המביכות היה מתפקידנו לפרש לאחרים. כה משונה היתה המחלה שסבלה ממנה על כל השפעותיה, עד שעוררה בנו צורך לקרוא בהתנצלות (אף שנותרנו נוקשות וחיוורות), כאילו אנחנו מלוות מופע רחוב סר טעם במיוחד. הכול לשווא, הגאווה שלנו; זו שזיקקה את זעמה בקריקטורות פרועות שציירנו זו להנאתה של זו (לא, לא קריקטורות, כי היא עצמה היתה קריקטורה; חיקויים). היינו צריכים להפקיר אותה לחסדי העיירה; הם היו נוהגים בה יפה יותר. אשר למאדי ולעשר שנות המשמרת שלה, הם אומרים מעט מאוד; אולי הם חסים על רגשותי, זוכרים שאני היא זו שקמה והלכה והנה שני ילדי להוכחה, ואילו מאדי לבד ואין לה דבר פרט לבית המדכדך הזה. אבל אני לא חושבת כך; בג'ובילי לא חסים כך על רגשות. והם שואלים אותי בלי להתבייש למה לא באתי הביתה להלוויה; אני שמחה שיש לי את התירוץ של הסופה שהשביתה את הטיסות באותו שבוע, כי אני לא יודעת אם הייתי באה בכל מקרה, אחרי שמאדי כתבה לי בלהט שכזה לא לבוא. חשתי שיש לה זכות לדרוש שיניחו לה לנפשה, אם היא רוצה, אחרי כל הזמן הזה.

אחרי כל הזמן הזה. מאדי היא זו שנשארה. ראשית היא עזבה לקולג', אחריה אני. תני לי ארבע שנים, ואני אתן לך ארבע שנים, היא אמרה. אבל אני התחתנתי. היא לא הופתעה; היא זעמה עלי בשל רגשי האשמה חסרי התועלת העלובים שלי. היא אמרה שתמיד התכוונה להישאר. היא אמרה שאימא כבר לא "מטרידה" אותה. "אמנו הגוֹתית," היא אמרה, "עכשיו אני זורמת, מניחה לה לנפשה. אני כבר לא מנסה כל הזמן לעשות אותה אנושית. את יודעת." הדברים היו פשוטים יותר אם היה אפשר לומר שמאדי אדם דתי, שהיא חשה את האושר שבהקרבה עצמית, את הקסם המיסטי הכובש שבהתכחשות מוחלטת לצרכים שלה. אבל מי יכול לומר דבר כזה על מאדי? כשהיינו בגיל ההתבגרות והדודות הזקנות שלנו — דודה אנני ודודה לוּ — סיפרו לנו על איזה בן מסור או בת שוויתרה על הכול למען הורה חולה, מאדי היתה מצטטת באדיקות את התפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית. ובכל זאת היא נשארה. האפשרות היחידה שעולה בדעתי, היחידה שאי־פעם עלתה בדעתי כדי לנחם את עצמי, היא שאולי התאפשר לה ואולי אפילו בחרה לחיות מעל הזמן ובחופש דמיוני מוחלט כמו ילדים, שכל חייהם עוד לפניהם, וכל האפשרויות פתוחות.

כדי לשנות נושא אנשים שואלים אותי איך זה לחזור לג'ובילי. אבל אני לא יודעת, אני עדיין מחכה למשהו שיגיד לי, שיבהיר לי שחזרתי. ביום שנהגתי מטורונטו עם הילדים שלי במושב האחורי של המכונית הייתי עייפה מאוד, בישורת האחרונה של מסע בן ארבעת אלפים קילומטר. היה עלי להתחקות אחרי מערכת מסובכת של כבישים מהירים ודרכים צדדיות, כיוון שאין דרך קלה להגיע לג'ובילי משום מקום על פני האדמה. ואז בסביבות שתיים בצהריים ראיתי לפני, מוכרת כל כך ובלתי צפויה, את הכיפה המתקלפת הראוותנית של בית העירייה, החריגה כל כך לעומת יתר המבנים הרבועים, הקודרים, הבנויים לבנים אפורות ואדומות. (תחתיה בנוי פעמון גדול, שנועד להתריע במקרה של איזה אסון מיתי.) נסעתי ברחוב הראשי — תחנת דלק חדשה, חזית קישוטי טיח חדשה למלון קווינ'ס — ופניתי לרחובות הצדדיים השקטים והמתנוונים שרווקות זקנות מתגוררות בהם, ובגינות יש אגני ציפורים ודורבניות כחולות. בתי הלבנים הגדולים שהכרתי, על מרפסות העץ שלהם וחלונותיהם הפעורים והמרושתים, נראו לי מתקבלים על הדעת אך בלתי מציאותיים. (כל מי שהזכרתי בפניו את האווירה החלומית השפופה של הרחובות האלה רוצה לקחת אותי לצדה הצפוני של העיירה, שם יש מפעל חדש לבִקבוק משקאות קלים, כמה בתי חוות חדשים וגלידרייה.) אחר כך החניתי את המכונית בחלקת צל קטנה מול הבית שפעם גרתי בו. ילדתי הקטנה ששמה מרגרט אמרה בטבעיות אך במידת מה של פליאה, "אימא, זה הבית שלך?"

ואני חשתי שקולה של בתי הביע אכזבה מורכבת — שכדרכה, נדמה כי היא השלימה איתה, או אפילו השלימה מבעוד מועד; היא הכילה את כל תִפלותו וזרותו של הרגע שבו מתגלה מקורן של אגדות, המציאות הבלתי מספקת, המתנצלת והעיקשת. הלבנים האדומות שהבית בנוי מהן נראו מחוספסות וחמות בשמש, וסדקים ארוכים ניכרו בהן בשלושה או ארבעה מקומות; המרפסת שתמיד עשתה רושם של קישוט רעוע, היתה מטה לנפול. היה — ישנו — חלון קטן של זכוכית צבעונית ליד הדלת הקדמית, שלא ניתן לראות בעדו. ישבתי ובהיתי בו בהיעדר מתמיה של הכרה רגשית. ישבתי והבטתי בבית והווילונות לא זעו, הדלת לא נפתחה לרווחה, איש לא יצא למרפסת; איש לא היה בבית. זה היה צפוי משום שמאדי עובדת כעת במשרד מזכיר העירייה, אך הופתעתי לראות את הבית לובש מראה דל, עירום ומסוגר כל כך, ולו רק משום שעמד ריק. והתחוור לי, כשחציתי את החצר הקדמית אל המדרגות, שאחרי כל הקיצים באזור החוף שכחתי כמה מצמית הלהט בפנים היבשת, עד כדי תחושה שאתה נאלץ לשאת את השמים הבוערים כולם על ראשך.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

שלט שהוצמד לדלת הקדמית הכריז, בכתב ידה המצועצע והמרושל למדי של מאדי: ברוכים הבאים, הכניסה לילדים חינם, על תעריפים נדבר מאוחר יותר (אתם תצטערו), נא להיכנס. על השולחן בפרוזדור נח זר של שלהבים ורודים שניחוחם הקטיפתי מילא את האוויר החם של בית סגור בשעות אחר צהריים של קיץ. "למעלה!" אמרתי לילדים ואחזתי בידם של הילדה הקטנה ושל אחיה הקטן ממנה שישן במכונית וכעת נשען עלי, מייבב בזמן שהלך. אחר כך עצרתי, רגל אחת על המדרגה התחתונה, ופניתי לברך כבדרך אגב את בבואתה של אישה ערנית בדרך כלל, שזופה ורזה, שניכר בה כי היא אֵם צעירה, שערה המלופף לפקעת על קודקודה חושף קו לסת שכבר אינו סמוק רכות, צוואר שָחוּם שעלה מעצמות הבריח החדות הקטנות — במראת המסדרון שבפעם האחרונה שהבטתי בה ראיתי ילדה בעלת יופי מצוי, פניה חלקים וחסרי הבעה כמו תפוח חרף כל הפאניקה והכאוס שהסתירו מאחוריהם. אבל לא לשם כך פניתי; הבנתי שככל הנראה חיכיתי שאמי תקרא לי מהספה שלה בחדר האוכל, שם שכבה כשהתריסים מוגפים בלהט הקיץ, שותה ספלי תה שמעולם לא סיימה, אוכלת — היא ויתרה לחלוטין על זמני הארוחות, כמו ילד חולני — קעריות קטנות של פירות משומרים ושיירי עוגה. היה נדמה לי שאיני יכולה לסגור את הדלת מאחורי בלי לשמוע את קולה החרב של אמי קורא לי, ולחוש כבדות אופפת את כולי כשהתכוננתי לענות לה. קורא, מי שם?

הובלתי את ילדי אל חדר השינה הגדול בירכתי הבית, היכן שמאדי ואני היינו ישנות. יש בו וילונות דקים — לבנים כמעט מרוב יושן — על החלונות ורצפת לינוליאום; ומיטה כפולה, עמדת רחצה ששימשה את מאדי ואותי כמכתבה כשהיינו בתיכון, וארון בגדים מקרטון עם מראות קטנות בפנים הדלתות. בזמן שדיברתי עם הילדים שלי חשבתי — אבל בזהירות, לא בחופזה — על הלך רוחה של אמי כשקראה מי שם? הנחתי לעצמי לשמוע — כאילו לא העזתי עד כה — את הקריאה לעזרה — גלויה כל כך, הו, כמה גלויה ופצועה וכנועה — שניכרה בקולה. קריאה שחזרה על עצמה לעתים כה תכופות, ובהתחשב במצב הדברים, ללא הועיל, עד שמאדי ואני זיהינו אותה רק כאחד הקולות הביתיים האופייניים שיש לתת להם מענה כדי שלא יבואו בעקבותיו גרועים ממנו. לכי את תראי מה אימא רוצה, היינו אומרות זו לזו, או אני אצא בעוד רגע, אני צריכה לראות מה אימא רוצה.

לפעמים היינו צריכות לבצע כמה מהשירותים היומיומיים והלא נעימים שנדרשו תמיד, או שהיינו צריכות לספק חמש דקות של שיחה עליזה לכאורה, אגבית עד כדי אכזריות ממש, שאף לרגע לא היתה בה הכרה במצב הדברים האמיתי, אף לא שביב חמלה שעלול לסלול דרך לאחד מפרצי הדמעות הארוכים והמתישים שלה. אך לפעמים הדמעות פרצו חרף החמלה שנשללה; כך שהובסנו, אולצנו — כדי להפסיק את הרעש הזה — לפצוח בפרודיות של אהבה. אבל נעשינו ערמומיות ומיומנות מאוד בגילויי דאגה קרים; מנענו ממנה את הכעס ואת חוסר הסבלנות ואת הסלידה, מנענו כל רגש מההתמודדויות שלנו איתה, כמו שמונעים בשר מאסיר כדי להחלישו, עד שהוא מת. היינו אומרות לה לקרוא, להקשיב למוזיקה וליהנות מחילופי העונות ולהיות אסירת תודה שאין לה סרטן. הוספנו שהיא לא סובלת מכאבים, וזה נכון — אם מאסר אינו כאב. בזמן שהיא דרשה את אהבתנו בכל דרך שידעה, בלי בושה או היגיון, כמו ילד. ואיך יכולנו לאהוב אותה, אני אומרת לעצמי בייאוש, מלאי האהבה שברשותנו לא הספיק, הביקוש היה גדול מדי. וזה גם לא היה משנה שום דבר.

"הכול נלקח ממני," היא היתה אומרת. לזרים, לחברים שלנו שניסינו ככל יכולתנו להרחיק ממנה, לחברים ותיקים שלה שביקרו אותה לעתים רחוקות עד כדי אשם, היא היתה אומרת את הדברים האלה בקולה האיטי והעצוב מאוד שלא היה מובן או אנושי ממש; היינו צריכות לפרש. התיאטרליות הזאת הביכה אותנו עד מוות כמעט; אך כעת אני חושבת שללא האנוכיות הזאת שניזונה בעיקשות אפילו מאסונות, אולי היתה שוקעת במהירות לחיי צמח אפלוליים. היא החזיקה את עצמה בעולם ככל שיכלה, ולא הטרידה את עצמה בשאלה אם העולם רוצה בה; היא הסתובבה ללא לאות ברחבי הבית וברחובות ג'ובילי. הו, היא לא התכוונה להיכנע למצבה; בטח בכתה ונאבקה בבית האבן הזה (כמו שאני יכולה, אבל לא מוכנה, לתאר לעצמי) עד לרגע האחרון ממש.

אבל בעינַי התמונה עדיין לא שלמה. אמנו הגותית, במסכת הרֶטֶט הקרה המחרידה הפרושה על תווי פניה, מהלכת, בוכה, טורפת תשומת לב בכל מקום שידה משגת, עיניה מתות ובוערות, נעוצות פנימה בעצמה; זה לא הכול. כי המחלה הפכפכה והתקדמותה איטית; יש בקרים (שהולכים ומתמעטים בהדרגה) שהיא מתעוררת במצב טוב יותר; היא יוצאת אל החצר ומיישרת צמח בדרכן הפשוטה כל כך של עקרות בית; היא אומרת לנו דבר מה שלֵו וצלול; היא מאזינה ברוב קשב לחדשות. היא התעוררה מחלום רע; היא מנסה לפצות על הזמן האבוד, מסדרת את הבית, מאלצת את ידיה הנוקשות הרועדות לעבוד שעה קלה ליד מכונת התפירה. היא מכינה לנו את אחד הקינוחים שהם המומחיות שלה, עוגת בננה או מרנג לימון. מאז שהיא מתה אני חולמת עליה לפעמים (אף פעם לא חלמתי עליה בחייה), ובחלומותי היא עושה משהו כזה, ואני חושבת, למה הפרזתי כל כך בחומרת מצבה, הנה, היא בסדר, רק הידיים שלה רועדות — בסופן של תקופות אלה של שלווה היתה נתקפת אנרגיה תזזיתית; היא היתה מדברת איתנו ללא הרף, והדברים שאמרה הפכו סתומים יותר ויותר; היא היתה דורשת שנאפר את לחייה בסומק ונסדר את שערה; לפעמים היא אפילו שכרה תופרת שתבוא ותתפור לה בגדים, וזו עבדה בחדר האוכל, כדי שאמנו תוכל להביט בה — כששוב החלה לבלות את רוב זמנה על הספה.

זה היה מוגזם, מיותר מכל בחינה מעשית (לשם מה נזקקה לבגדים האלה, לאן היא תלבש אותם?) ומורט עצבים, כי התופרת לא הבינה מה היא רוצה ולפעמים גם אנחנו לא. אני זוכרת שאחרי שעזבתי קיבלתי ממאדי כמה מכתבים משעשעים, מבולבלים, נסערים מתחת לפני השטח, שבהם תיארה את המפגשים האלה עם התופרת. קראתי אותם באהדה אך לא הצלחתי להתחבר לאווירה הזאת של זעם ותסכול שדרישותיה של אמי ידעו לעורר, ובעבר היתה מוכרת לי היטב. לא היה אפשר לשחזר אותה בעולם הרגיל. תמונת פניה שנשאתי עמי בעיני רוחי היתה איומה מדי, לא מציאותית. וכמוה גם הלחצים הלא פשוטים שבחיים במחיצתה, תחושות ההיסטריה שמאדי ואני פעם ניפנפנו מעלינו בצחוק ברוטאלי רם נראו לי כעת דמיוניים למחצה; הרגשתי את תחילתו של ריחוק כמוס, נוטף אשמה.

נשארתי זמן מה בחדר עם ילדי משום שהמקום היה זר להם. לדידם זה היה רק עוד מקום זר לישון בו. כשהבטתי בהם בחדר הזה חשתי שהם בני מזל במיוחד ושחייהם מוגנים וקלים, ובהחלט ייתכן שרוב ההורים חושבים כך בזמן זה או אחר. הבטתי בארון הבגדים אבל לא היה שם דבר פרט לכובע מעוטר בפרחים מחנות סדקית, שאחת מאיתנו בטח הכינה כדי להתגנדר בו בפסחא. כשפתחתי את המגירה של עמדת הרחצה, ראיתי שהיא מלאה דפים שנתלשו ממחברת. קראתי, "הסכם השלום של אוטרכט, 1713, הביא סוף למלחמת הירושה הספרדית." התחוור לי שכתב היד שלי. מוזר לחשוב שהם מונחים כאן עשר שנים — יותר; נראה כאילו נכתבו באותו יום.

מסיבה כלשהי קריאת המילים האלה השפיעה עלי מאוד; הרגשתי כאילו חיי הקודמים משתרעים סביבי, מחכים שאשוב ואמשיך בהם. חשתי כך רק אז, לכמה רגעים, בחדרנו הישן. המסדרונות האפורים של התיכון הישן (מבנה שנהרס מאז) נפתחו מחדש לקראתי, ונזכרתי בערבי שבת אביביים, אחרי שהשלג נמס וכל אנשי הכפר נהרו לעיירה. חשבתי עלינו, צועדות הלוך ושוב ברחוב הראשי, שלובות זרוע עם שתיים או שלוש בנות נוספות, עד רדת החשכה, אחר כך הולכות לרקוד באַל'ס, תחת שרשרת של אורות צבעוניים קטנים. החלונות באולם הריקודים פתוחים; אוויר אביבי צונן חודר בעדם אפוף ריחות אדמה ונהר; ידיים של נערי חווה מקמטות ומכתימות את חולצותינו הלבנות כשרקדנו. וכעת, החוויה שבאותה עת לא היתה לטעמי בלתי נשכחת (למען האמת אל'ס היה מקום מַשמים, וריטואל הצעידה הלוך ושוב ברחוב כדי להציג את עצמנו לראווה היה בעינינו המוני ומגוחך, אך התקשינו להתנגד לו), הפכה משום מה למשהו רב־משמעות עבורי, ושלם; היא כללה לא רק את הבנות הרוקדות ואת הרחוב היחיד, היא התפשטה לכל רחבי העיירה, על תוואי הרחובות הבסיסי שלה והעצים העירומים והחצרות הבוציות שזה עתה נגאלו משלג, ועד לדרכי העפר, היכן שהופיעו אורות המכוניות המקרטעות לעבר העיירה תחת חלקת שמים חיוורים כבירה.

כמו כן: נעלנו נעלי בלט ולבשנו חצאיות טַפטה שחורות נפוחות, ומעילים קצרים בצבעים כמו כחול־שמים, אדום־דובדבן, ירוק־ליים. מאדי ענבה עניבת לוויות גדולה לצווארון חולצתה ונזר של חינניות מלאכותיות לשערה. אלה היו האופנות, או כך האמנו, של אחת השנים אחרי המלחמה. מאדי; מבטה הנבון, הספקני; אחותי.
אני שואלת את מאדי, "את זוכרת איך היא היתה קודם?"
"לא," אומרת מאדי. "לא, אני לא זוכרת."
"לפעמים נדמה לי שאני זוכרת," אני אומרת בהיסוס. "לא לעתים קרובות." נוסטלגיה פחדנית קלה, ניסיון לשוב לאמת עדינה יותר. "אני חושבת שהיית צריכה לעזוב," אומרת מאדי, "היית צריכה לא להיות כאן ב — כמה וכמה — השנים האחרונות כדי שיתעוררו בך זיכרונות כאלה."
זה היה הרגע שבו היא אמרה: בלי גירוש שדים.
והדבר הנוסף היחיד שאמרה היה, "היא היתה עסוקה הרבה מאוד זמן במיון דברים. כל מיני דברים. כרטיסי ברכה. כפתורים וחוטי צמר. מיינה וערמה אותם לערימות קטנות. זה היה מרגיע אותה שעות."

2.

הלכתי לבקר את דודה אנני ודודה לוּ. זאת הפעם השלישית שאני מבקרת שם מאז שחזרתי הביתה, ובכל פעם הן בילו את שעות אחר הצהריים בהכנת שטיחים משיירי בד צבועים. הן זקנות מאוד עכשיו. הן יושבות במרפסת קטנה ולוהטת, שצלוני במבוק מכסים עליה; שיירי הבד והשטיחים הגמורים למחצה יוצרים מעין אי־סדר ביתי, מעודֵד, סביבן. הן כבר לא יוצאות מהבית, אבל הן קמות מוקדם בבוקר, מתרחצות ומתפדרות ולובשות את השמלות הפרחוניות חסרות הצורה שלהן שמעוטרות בגימור גלי. הן מכינות קפה ודייסה ואחר כך הן מנקות את הבית, דודה אנני את הקומה העליונה ודודה לו את התחתונה. הבית שלהן נקי מאוד, כהה וממורק, והוא מדיף ריח חומץ ותפוחים. אחר הצהריים הן נחות שעה ואחר כך לובשות את שמלות אחר הצהריים שלהן, עם סיכות נוי בצווארון, ויושבות למלאכת היד שלהן.

הן מסוג הנשים שבשרן נמס או רופס באופן תמוה כשהן מזדקנות. שערה של דודה לו עדיין שחור אבל הוא נראה נוקשה ויבש ברשת שלו, כמו ציצת שיער קמֵלה של קלח תירס בשל. היא יושבת בגו זקוף ומניעה את זרועותיה הצנומות בתנועות מדויקות ואיטיות מאוד; היא נראית כמו מצרית עתיקה בצווארה הארוך ובפניה הקטנים החדים ועורה המקומט מאוד, השחום מאוד. דודה אנני, אולי משום התנהגותה העדינה יותר, אפילו קוקטית, נראית שברירית ותשושה יותר. היא קירחת כמעט לגמרי, וחובשת לראשה את אחד הכובעים היפים שמעוצבים לרעיות צעירות שהולכות לישון עם רולים על הראש. היא מפנה אליו את תשומת לבי ושואלת אותי אם הוא הולם אותה. שתיהן מומחיות גדולות לאירוניות הקטנות הללו, והן מתענגות משהו על ציון כל מה שגרוטסקי בהן. גינוניהן בחברה מבודחים מאוד, והשיחות שלהן זו עם זו נקלעות לדפוסים מרהיבים של קנטור ומחאה. זכיתי להצצה מרתקת בי ובמאדי בזִקנתנו, שבות ונלכדות ברשת של קרבת דם אחרי שכל דבר אחר נעלם ואיננו, מכינות תה לקרוב משפחה צעיר, אהוב וחסר חשיבות כלשהי — ומפגינות מערכת יחסים מצוחצחת כמו זאת; מה בכלל יֵדעו עלינו כולם? בזמן שאני מביטה בדודות הזקנות והמשעשעות שלי, אני תוהה אם זקנים ממלאים תפקידים מסוגננים ופשטניים כאלה מולנו משום שהם חוששים שהתנהגות כנה יותר תעמיד את הסבלנות שלנו בניסיון; ואולי הם עושים זאת מתוך אנינות — כדי למלא את חובתם החברתית — כשבמציאות הם חשים רחוקים מאיתנו כל כך, שאין להם שום אפשרות לתקשר איתנו בכלל.

כך או כך חשתי שהן מסתירות ממני משהו, לפחות עד לביקור הזה, השלישי שלי, כשהן חשפו בפני כמה סימנים לחילוקי דעות ביניהן. אני מאמינה שזאת הפעם הראשונה שזה קרה. אני בכל אופן מעולם לא ראיתי אותן רבות בכל השנים שמאדי ואני ביקרנו אותן, וביקרנו אותן לעתים תכופות — לא רק מתוך תחושת חובה, אלא משום שאווירת השכל הישר והתכונה בביתן השרו עלינו שלווה אחרי האנרכיה היחסית בביתנו. דודה אנני רצתה שאעלה איתה במדרגות כדי להראות לי משהו. דודה לו התנגדה, ונראתה מנוכרת ופגועה כאילו הנושא כולו מביך אותה. ואווירת הדיסקרטיות ומסורת הסחור־סחור בבית הזה הן כאלה, שבשום פנים ואופן לא יכולתי לשאול אותן על מה הן מדברות.
"אוי, תני לה לשתות את התה שלה בשקט," אמרה דודה לו, ודודה אנני אמרה, "טוב, אחרי שהיא תשתה את התה שלה."
"תעשי מה שאת רוצה. חם שם למעלה."
"תעלי איתנו, לו?"
"ומי ישמור על הילדים?"
"אה, הילדים. שכחתי."

אז דודה אנני ואני נכנסנו לאזורים האפלים יותר בבית. עלה בדעתי, כמה מגוחך, שהיא רוצה לתת לי שטר של חמישה דולרים. נזכרתי איך לפעמים היא היתה גוררת אותי אל המבואה באותה חשאיות ופותחת את ארנקה. אני חושבת שדודה לו לא היתה שותפה גם לסוד הזה. אבל עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר השינה של דודה אנני שנראה מסודר ובתולי כל כך, מעוטר בטפטים פרחוניים מבוישים, על השידות פרושים צעיפים לבנים. באמת היה חם מאוד, כמו שדודה לו אמרה.
"עכשיו," אמרה דודה אנני, בנשימה כבדה מעט. "תורידי לי את הקופסה הזאת מהמדף העליון של הארון."

עשיתי כדבריה, והיא פתחה אותה ואמרה בעליצות זוממנית דרוכת ציפייה, "אני מניחה שתהית מה עלה בגורל כל הבגדים של אימא שלך." לא חשבתי על זה. התיישבתי על המיטה, שוכחת שבבית הזה אסור לשבת על מיטות; לשם כך היה בכל אחד מחדרי השינה כיסא זקוף־מסעד אחד. דודה אנני לא עצרה בעדי. היא החלה לשלוף דברים ולומר, "מאדי אף פעם לא הזכירה אותם, מה?"
"אף פעם לא שאלתי אותה," אמרתי.
"לא. וגם אני לא הייתי שואלת. לא הייתי אומרת מילה עליהם למאדי. אבל חשבתי שאולי כדאי להראות לך. למה לא? תראי," היא אמרה. "כיבסנו וגיהצנו מה שיכולנו, ומה שלא שלחנו למכבסה. שילמתי על הכביסה בעצמי. אחר כך תיקַנו כל מה שנזקק לתיקון. הכול במצב טוב, את רואה?"

הבטתי בחוסר ישע בזמן שהיא הציגה בפני את התחתוניות שהיו בראש הערימה. היא הראתה לי היכן הפריטים תוקנו במיומנות והיכן הוחלף הגומי. היא הראתה לי תחתונית שנלבשה, לדבריה, רק פעם אחת. היא הוציאה כותנות לילה, חלוקים, מעילי שינה סרוגים. "זה מה שהיא לבשה בפעם האחרונה שראיתי אותה," היא אמרה. "אני חושבת. כן." זיהיתי בבהלה את מעיל השינה בצבע אפרסק ששלחתי לה לחג המולד.
"את יכולה לראות שבקושי לבשו אותו. למעשה, לא לבשו אותו בכלל."
"לא," אמרתי.

"השמלות שלה מתחת." ידיה פישפשו עמוק בין בדי ברוקד למשי פרחוני, שעם השנים הפכו אקזוטיים יותר ויותר, ואמי רצתה להתעטף בהם. כשחשבה עליה בצבעים הטווסיים האלה, נראה שאפילו דודה אנני החלה להסס. היא הוציאה חולצה. "כיבסתי אותה ביד, היא נראית כמו חדשה. בארון תלוי מעיל. במצב מצוין. היא אף פעם לא לבשה מעיל. היא לבשה אותו רק כשהלכה לבית חולים, זה הכול. את לא חושבת שהוא יתאים לך?"
"לא," אמרתי. "לא." כי דודה אנני כבר החלה לגשת לארון. "בדיוק קניתי מעיל חדש. יש לי כמה מעילים. דודה אנני!"
"אבל למה שתִקני," המשיכה דודה אנני בדרכה המתונה העיקשת, "כשיש כאן בגדים כמו חדשים כמעט."
"אני מעדיפה לקנות," אמרתי, ומיד הצטערתי על הקרירות בקולי. אף על פי כן המשכתי, "כשאני צריכה משהו, אני הולכת וקונה אותו." הרמיזה שאינני ענייה עוד העלתה ארשת של תוכחה וניכור על פניה של דודתי. היא לא אמרה דבר. ניגשתי להביט בתמונה של דודה אנני ודודה לו ואחיהן הגדולים והוריהם שהיתה תלויה מעל המכתבה. הם בהו בי בחזרה בפנים פרוטסטנטיים קודרים ומגַנים, כיוון שיצאתי נגד החומרנות האפרורית הפשוטה שהיא סלע קיומם. יש להשתמש בדברים; לנצל עד הסוף כל דבר, לשמור ולתקן ולהפוך למשהו אחר ולהשתמש שוב; בגדים נועדו ללבישה. הרגשתי שפגעתי בדודה אנני, ולא רק זאת אלא שכפי הנראה הגשמתי את תחזיתה של דודה לו, שהיתה רגישה יותר לגישות מסוימות בעולם, שהיו מתוחכמות מכדי שדודה אנני תטרח לתת עליהן את דעתה, והיא קרוב לוודאי אמרה שלא ארצה את הבגדים של אימא שלי.

"היא הלכה מהר יותר ממה שמישהו ציפה," אמרה דודה אנני. הסתובבתי אליה בהפתעה, והיא אמרה, "אימא שלך." אחר כך תהיתי אם הבגדים היו העניין המרכזי, אחרי הכול; אולי הם שימשו רק הקדמה לשיחה על מותה של אמי, שלתחושתה של דודה אנני היא חלק הכרחי בביקור שלנו. דודה לו בטח לא מרגישה כך; היא התרחקה מריטואלים מסוימים של רגשנות כמו מאש; שיחה כזאת לעולם לא היתה מתרחשת כשהיא בסביבה. "חודשיים אחרי שאושפזה בבית חולים," אמרה דודה אנני. "היא הלכה תוך חודשיים." ראיתי שהיא בוכה בלי משים, כפי שקורה לזקנים, בדמעות דלות אומללות. היא הוציאה ממחטה משמלתה ומחתה את פניה.
"מאדי אמרה לה שזאת רק בדיקה שגרתית," היא אמרה. "מאדי אמרה לה שהיא תהיה שם שלושה שבועות בערך. אימא שלך נכנסה לשם וחשבה שהיא יוצאת תוך שלושה שבועות." היא לחשה כאילו חששה שישמעו אותנו. "את חושבת שהיא רצתה להישאר שם, איפה שאף אחד לא הבין את מה שהיא אומרת, ולא נתנו לה לצאת מהמיטה? היא רצתה לחזור הביתה!"
"אבל היא היתה חולה מדי," אמרתי.
"לא נכון, היא היתה בדיוק כמו שהיא היתה תמיד, רק שהמצב שלה החמיר עוד קצת ועוד קצת עם הזמן. אבל אחרי שהיא נכנסה לשם היא הרגישה שהיא הולכת למות, הכול כאילו סגר עליה, והיא הידרדרה במהירות."
"אולי זה היה קורה כך או כך," אמרתי. "אולי פשוט הגיע הזמן שלה."
דודה אנני לא הקשיבה לי. "הלכתי לבקר אותה," היא אמרה. "היא שמחה כל כך לראות אותי, כי הבנתי את מה שהיא אומרת. היא אמרה, דודה אנני, הם לא ישאירו אותי כאן לתמיד, נכון? ואני אמרתי לה, לא. אמרתי, לא.

"והיא אמרה, דודה אנני, תבקשי ממאדי לקחת אותי הביתה אחרת אני אמות. היא לא רצתה למות. שלא תחשבי שבן אדם רוצה למות, רק מפני שנדמה לכולם שכבר לא נשארה לו סיבה לחיות. אז אמרתי למאדי. אבל היא לא אמרה שום דבר. היא הלכה לבית חולים כל יום וביקרה את אימא שלך ולא היתה מוכנה לקחת אותה הביתה. אימא שלך אמרה לי שמאדי אמרה לה, אני לא לוקחת אותך הביתה."
"אימא לא תמיד אמרה את האמת," אמרתי. "דודה אנני, את יודעת את זה."
"ידעת שאימא שלך הסתלקה מהבית־חולים?"
"לא," אמרתי. אבל משום מה לא הייתי מופתעת, רק נמלאתי תחושה פיזית עמומה של אימה, של רצון לא לשמוע — ומעבר לזה תחושה שמה שיספרו לי אני כבר יודעת, תמיד ידעתי.
"מאדי לא סיפרה לך?"
"לא."
"טוב, היא הסתלקה. היא יצאה מדלת צדדית שהאמבולנסים נכנסים בה, זאת הדלת היחידה שלא נעולה. זה קרה בלילה, כשהיו מעט אחיות. היא לבשה את החלוק שלה ונעלה נעלי בית, פעם ראשונה שהיא לבשה משהו בעצמה זה שנים, והיא יצאה, וזה היה בינואר, ושלג ירד, אבל היא לא חזרה פנימה. היא כבר הספיקה להתרחק משם כשהם תפסו אותה. אחרי כן הם שמו קרש לרוחב המיטה שלה."

השלג, החלוק, נעלי הבית, הקרש לרוחב המיטה. את התמונה הזאת רציתי למחות בכל מאודי. אך לא היה לי ספק שזאת האמת, הכול אמת ובדיוק כמו שקרה. זה הלם אותה; כל חייה כפי שהכרתי אותה הובילו לבריחה הזאת.
"לאן היא רצתה ללכת?" שאלתי, אבל ידעתי שאין תשובה. "אני לא יודעת. אולי לא הייתי צריכה לספר לך. אוי, הלן, כשהם יצאו אחריה היא ניסתה לרוץ. היא ניסתה לרוץ."

הבריחה שמדאיגה את כולם. אפילו מאחורי הפנים הרכים המוכרים של דודתי ישנם פנים אחרים, של אישה זקנה ופרימיטיבית יותר, המסוגלת להיתקף לפאניקה במקומות שלאמונה שלה אין נגיעה בהם. היא החלה לקפל את הבגדים ולהחזיר אותם לקופסה. "הם חיברו קרש לרוחב המיטה שלה במסמרים. ראיתי אותו. אי־אפשר להאשים את האחיות. הן לא יכולות להשגיח על כולם. אין להן זמן. "אמרתי למאדי אחרי הלוויה, מאדי, אני מקווה בשבילך שאת לא תגמרי ככה. לא יכולתי להתאפק, זה מה שאמרתי." היא התיישבה על המיטה בעצמה כעת, מקפלת בגדים ומחזירה אותם לקופסה, מנסה להשיב את קולה לקדמותו — ועד מהרה מצליחה, שכן אחרי שנות חיים רבות כל כך, מי לא יהיה מיומן מאוד ביגון ובשליטה עצמית? "חשבנו שזה אכזרי," היא אמרה לבסוף. "לוּ ואני חשבנו שזה אכזרי." האם זהו תפקידן האחרון של נשים זקנות, מעבר להכנת שטיחים ונתינת שטרות של חמישה דולרים — לוודא שהרוחות שהקמנו לעצמנו ירדפו אותנו, כל אחת ואחת מהן?
היא פחדה ממאדי — ובשל הפחד נידתה אותה לנצח. חשבתי על מה שמאדי אמרה: אנשים לא מדברים באותה שפה.

כשחזרתי הביתה מאדי היתה במטבח האחורי, מכינה סלט. משולשים של אור שמש היו מוטלים על הלינוליאום הגס. היא חלצה את נעלי העקב שלה ועמדה שם ברגליים יחפות. המטבח האחורי הוא חדר גדול, נעים ומבולגן, ומאחורי התנור ומגבות הכלים המתייבשות, חלון שמשקיף אל החצר האחורית המשתפלת, אל תחנת הרכבת ואל הנהר הזהוב השופע סוּף, שכמעט מקיף את העיירה ג'ובילי. הילדים שלי, שחשו עצורים מעט בבית ההוא, החלו מיד לשחק תחת השולחן.
"איפה היית?" שאלה מאדי.
"שום מקום מיוחד. רק ביקרתי את הדודות."
"אה, מה שלומן?"
"בסדר. הן בלתי מנוצחות."
"את חושבת? טוב, אני מניחה שכן. מזמן לא ביקרתי אותן. למען האמת אני כבר לא ממש מתראה איתן."
"באמת?" אמרתי, ואז היא ידעה מה הן אמרו לי.
"הן התחילו לעלות לי על העצבים קצת, אחרי הלוויה. ופרד מצא לי את העבודה הזאת והכול והייתי עסוקה כל כך —" היא הביטה בי, מחכה לראות מה אגיד, מחייכת בקנטרנות מה, בסבלנות.
"אל תרגישי אשמה, מאדי," אמרתי בשקט. כל הזמן הזה הילדים רצו פנימה והחוצה וצווחו זה על זה בין הרגליים שלנו.
"אני לא מרגישה אשמה," היא אמרה. "מאיפה הבאת את זה? אני לא מרגישה אשמה." היא ניגשה להדליק את הרדיו, מדברת איתי מעבר לכתפה. "פרד יאכל איתנו שוב כי הוא לבד. קניתי קצת פטל לקינוח. כמעט נגמרה העונה של הפטל. הם נראים לך בסדר?"
"בסדר גמור," אמרתי. "את רוצה שאני אמשיך?"
"טוב," היא אמרה. "אני אלך להביא קערה."

היא נכנסה לחדר האוכל וחזרה עם קערת זכוכית ורודה לפטל.
"לא הייתי מסוגלת להמשיך עוד," היא אמרה. "רציתי את החיים שלי."
היא עמדה על המדרגה הקטנה בין המטבח לחדר האוכל, ולפתע נשמטה מידה הקערה, אם משום שידיה החלו לרעוד ואם משום שלא החזיקה בה כראוי מלכתחילה; זאת היתה קערת זכוכית כבדה ומהודרת למדי. היא החליקה מידיה והיא ניסתה לתפוס אותה וזו התנפצה על הרצפה.
מאדי פרצה בצחוק. "אוי לעזאזל," היא אמרה. "אוי לעזאזל, אוי הלן," היא אמרה. "תראי מה עשיתי עכשיו. ועוד יחפה. תביאי לי מטאטא."
"קחי את החיים שלך, מאדי. קחי אותם."
"כן," אמרה מאדי. "כן."
"תעזבי, אל תישארי כאן."
"כן."

אחר כך היא התכופפה והחלה לאסוף את שברי הזכוכית הוורודה. הילדים שלי עמדו בצד והביטו בה ביראה והיא צחקה ואמרה, "זה לא אובדן גדול. יש לי מדף שלם של קערות זכוכית. יש לי מספיק קערות זכוכית לכל החיים. נו, אל תעמדי שם ותסתכלי עלי, לכי תביאי לי מטאטא!" הסתובבתי במטבח וחיפשתי מטאטא, כי שכחתי היכן מקומו, והיא אמרה, "אבל למה אני לא יכולה, הלן? למה אני לא יכולה?"

הסיפור פורסם באסופת הסיפורים ״ריקוד הצללים המאושרים״ מאת כלת פרס נובל לספרות שנת 2013 אליס מונרו. זהו האוסף הראשון שפרסמה מונרו ב-1968 שרואה אור כיום בהוצאת מחברות לספרות.  מאנגלית: אורטל אריכה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אליס מונרו.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על השלום של אוּטרֶכט