הו, כן, כמובן, זו שאלה שהציגו לה לעיתים קרובות.
הייתי אומר אפילו שלא חדלו להציג לה אותה, את השאלה הזאת, מרגע שהשפית נעשתה מפורסמת, וכאילו אצרה בתוכה סוד שהתכוונה בסופו של דבר לגלות, מתוך חולשה, רפיון או אדישות, או מתוך שאננות, או מתוך פרץ נדיבות פתאומי שהצית בה עניין כלפי כל אלה שהמקצוע משך את ליבם, לצד צורה של תהילה, או בכל מקרה מוניטין ודאיים.
כן, רבים הוקסמו ממנו לבסוף, מהשם הזה שהלך לפניה בלי שביקשה אותו, ואולי הם חשבו, אולי הם דימו בנפשם שהיא שומרת לעצמה את הפתרון לתעלומה, הם ראו שם תעלומה, אם מביאים בחשבון שאינה פיקחית במיוחד.
הם טעו פעמיים.
היא הייתה פיקחית כמו שד, ומלבד זאת אין צורך להיות פיקחית כפי שהייתה כדי להצליח במקצוע.
היא אהבה שאנשים שוגים לגביה.
היא שנאה שמתקרבים אליה, שתוהים על קנקנה, שנאה את הסיכון שבחשיפה.
לא, מעולם לא היה לה איש סוד לפניי, היא סלדה מזה יותר מדי.
לעיתים תכופות שאלו אותה את השאלה שמעסיקה גם אתכם, ופעם אחר פעם היא משכה בכתפיה, חייכה בארשת ההיא שאהבה לעטות על פניה, ספק נדהמת, מרוחקת, מצניעת לכת, בכנות או שלא, קשה לדעת, והשיבה: זה לא מסובך, מספיק להיות מאורגנת.
וכשאנשים התעקשו והיא אמרה רק: מספיק קצת טעם טוב, זה לא מסובך, היא הייתה מסיטה קלות את מצחה הגבוה והצר, חושקת שפתיים דקות, כמו מבקשת לציין שלא זו בלבד שלא תגיד שום דבר נוסף, אלא שהיא גם נכונה להשיב מלחמה כנגד מי שינסה לפתוח את פיה בכוח.
בהבעת פניה, בהבעת גופה אפילו, קשויה, אטומה, מאופקת, נמסך אז קיהיון חושים, חסר פשרות עד כדי אבסורד, כזה שסיכל כל שאלה נוספת, ואז האדם שמולה לא הרגיש מסיג גבול אלא חשב שהיא מטומטמת.
השפית הייתה פיקחית להפליא.
כמה אהבתי לראות אותה נהנית להיחשב כאישה שוטה!
הרגשתי שההכרה הערמומית של שנינו בחריפות שִׂכלה רקמה בינינו קשר שהיה יקר לי וחביב עליה, קשר שלא היה נחלתי הבלעדית שכן גם אחרים מלבדי, אלה שהכירו אותה לפניי, היו מודעים לפיקחותה ולתפיסתה החדה, וכן לרצונה להסוות את אלה מעיני זרים וחטטנים, אבל אני הייתי הצעיר מכולם ולא הכרתי אותה לפני כן, כשעדיין לא חשבה להסתתר, הייתי הצעיר מכולם וזה שאהבתו אליה הייתה העמוקה ביותר, אין לי ספק בכך.
גם כל השבחים שאנשים התחילו להרעיף על המטבח שלה נראו לה מוגזמים.
לשון התשבחות הזאת נשמעה לה נלעגת ומעושה, שאלה של סגנון.
בשום מצב היא לא הוקירה ולא כיבדה מליצוֹת, ולא דיבור גבוהה-גבוהה.
תחושות היא הבינה, בסופו של דבר היא הרי שקדה להוליד אותן, וביטוין על פני הסועדים תמיד שימח אותה, בדיוק לשם כך התייגעה יום אחר יום, שנים כה רבות, כמעט בלי מנוחה.
אלא שהמילים שגויסו כדי לתאר את כל זה נראו לה מגונות.
שיגידו לה "זה טעים מאוד", זה היה כל מבוקשה, שום דבר מעבר לכך.
נדמה היה לה שכאשר אנשים פורטים לפרוטות את העקרונות וההשפעות של העונג שמסבה השוֹק-טלה-במעטפת-ירוקה שלה, נניח, שכן היום זו המנה הידועה ביותר שלה והסמל לסגנונה (אנשים לא יודעים שלקראת הסוף כבר סירבה להכין אותה, מאסה בה כמו זמרת שמואסת בשיר ישן ואהוב שמבקשים ממנה לבצע אותו שוב ושוב, ספק בחלה בה, נטרה טינה לאותה שוֹק טלה נפלאה מפני שהייתה ידועה יותר ממנה ומפני שהותירה בְּצֵל בלתי מוצדק מנות אחרות שתבעו יותר עבודה ויותר כישרון, מנות שהייתה גאה בהן שבעתיים), נדמה היה לה שאלה המנתחים את הצורות השונות של העונג חושפים לאור היום אינטימיות כמוסה, זו של הסועד ובעקיפין זו של השפית, וזה הביך אותה, ברגעים האלה היא הייתה מעדיפה להיות אחת שלא עשתה דבר, לא העניקה דבר, לא הקריבה דבר.
היא לא אמרה את זה, אבל לי זה היה ברור.
היא לעולם לא הייתה אומרת דבר כזה, פירושו היה, שוב, להסגיר את רגשותיה.
אבל לי זה היה ברור, מהשתיקה העיקשת והקרירה שבתוכה התבצרה כשתלשו אותה מהמטבח כדי להקשיב ללקוח שחשקה נפשו להחמיא לה, והוא, משתומם, נבוך או נלהב מאילמותה של השפית, לא נח עד שחילץ ממנה בדל מענה, והיא, כדי לשים קץ לדבר, הייתה מטלטלת באיטיות את ראשה מימין לשמאל כאילו סילון השבחים הזה מייסר אותה בענוותה העמוקה, ולא אמרה דבר, התביישה להתערטל כך, במערומיה ובמערומיו של הלקוח, שלא היה מודע לכך.
ואחר כך הייתה זעופה כאילו הטיחו בה ביקורת או עלבון, לא מחמאות.
אם הייתי עד למעמד, או למצער אם חשבה שהייתי (לרוב שלא בצדק, שכן השתדלתי להיעלם כשגררו את השפית אל האולם), הרגשתי שהיא כועסת עליי, כועסת שגאוותה נפצעה לנגד עיניי.
אף על פי כן הייתי זה – מתחשק לי לומר היחיד, אבל קשה לדעת בוודאות – שמאומה לא היה פוגם ברגשות ההערצה והעדנה שלו כלפי השפית, גם לא סצנה שערורייתית באולם כאשר, כפי שאמנם קרה, לנוכח ביקורת של סועד לא מרוצה בעליל, היא הציבה כתמיד את שתיקתה נשואת הפנים והסועד נפגע, חשב שמזלזלים בו, בעוד שלמעשה רק התעלמו ממנו, מטעמי צניעות, ממש כאילו נמנה עם המעריצים.
אמנם כן, הן הסבו לה אי-נחת דומה, הברכות והמתקפות.
לפחות אלה האחרונות שוטחו ללא להט, ומילותיהן לא התיימרו לחדור אל ליבה ונפשה של השפית.
כן, בהחלט, התוכחות נסבו אך ורק על המנות, על הבחירות של השפית בצירוף רכיבים כזה או אחר (כך גם השוֹק-טלה-במעטפת-ירוקה, לפני שזכתה לתהילה הבלתי מעורערת שיש לה היום, ספגה גערות על ציפוי החומעה והתרד, מצד אנשים מסוימים שהיו מעדיפים את האחד או את האחר, או אפילו עלה של סלק), ואילו שִפעת האיחולים ניגרה ישירות לתוך שירת ההלל על השפית, ומשם אל נבכי כוונותיה הנסתרות, אל הרובד האמיתי ביותר של ישותה, שהוא לבדו יכול להיות המקור למנות השגיבות הללו.
פעם אמרה לי השפית על כל ההצגה הזאת: כמה שהם טיפשים.
היא טענה גם שאינה מבינה שליש ממה שכותבים על המטבח שלה, ובזאת חיזקה את דעתם של אלה שחשבו כי אינה פיקחית, שהאמינו כי בורכה במתת-אל מקרית.
כן, הם חשבו שהאל חסר הפשרות, האל התובעני של המטבח בחר להתגלם באישה הקטנה, הנוקשה ורפת השכל במקצת.
כאמור, היא בירכה על כך שראו בה פתיה, היא הייתה חופשייה.
היא לא הייתה מאלה שמעמידים פני מטומטמים זמן כה רב עד שהם נהיים כאלה, כי שכחו שהכול התחיל מתפקיד, לא, הדמות שלבשה רק עשתה אותה ערמומית יותר, ממולחת יותר, ואולי גם צינית באופן בלתי מורגש, קשה לדעת.
היא הייתה דוקרנית, היא הייתה קשוחה, חשבתי תמיד שהנערה המשתוקקת למצוא חן, לשמח את קהלה בלי לעבור בדלת שמבעדה הספיק לה לשמוע את מלמולי הסיפוק של הסועדים המתמוגגים מכל מה שצרה בדמיונה ויצרה, חשבתי תמיד שהנערה הגלמודה הזאת, הכמהה לידידוּת ולחסד, נשארה ספונה בתוך חזהּ של השפית ולפעמים הגיחה ממנו, חוללה שינוי פתאומי בפניה, מיתנה את דבריה, הפתיעה אותה עצמה.
לעיתים קרובות הייתה מביטה בי ברוֹך, היא נתנה בי אמון, לא ניצלתי זאת.
ועם זאת היא הייתה שאפתנית, בהחלט. למה לא?
היא רצתה להיות מישהי, אבל בדרכה שלה, בלי להתחנחן, בלי שתצטרך לדבר על זה, מישהי שנחקקת בלב גם אם בסיכומו של דבר מעולם לא פגשת אותה.
היא רצתה להותיר רושם מכשף בתודעת הסועדים, כך שאם ינסו להיזכר מאין הבליח חיזיון כה מפתה, וגם נוּגה כמו אושר שלעולם לא ישוב, יצליחו להעלות רק זיכרון של מנה, או רק שם של אותה מנה, או ריח או שלושה צבעים גלויים וברורים על צלחת לבנה כחלב.
את שמהּ העדיפה השפית שאנשים לא יזכרו, ואת פניה שלא יראו לעולם, ולא יֵדעו אם היא עגלגלה או רזה, נמוכה או גבוהה, ואם גופה חטוב.
זה לא היה אפשרי. היהפכות לאגדה הייתה מנוגדת לטבעה וגם לנטייה שלה לעבוד.
היא לא הסתתרה, גם אם לא אהבה להיראות.
היא נהגה פעם כך ופעם כך, הצטלמה עם עובדיה לעיתון מקומי בפתח המסעדה, והתמונה הזאת, שצולמה בידו החובבנית של הכתב הקולינרי, והשפית מחייכת בה חיוך רחב למשמע הלצה שהסוּ-שף שלה, שעמד מאחוריה, שלף מהשרוול, תמונה שבה היא נראית, ברישול המשונה ושבע הרצון שלה, מצמצמת מעט את עיניה אל מול שמש צהריים יוקדת, כמו אֵם משפחה וַלדנית שזכתה בציון לשבח על פוריותה יותר מאשר כמו הבוסית הקשוחה וחמורת הסבר שכולנו הכרנו, זהירה בדבריה עד קנאות, מסתורית ולפעמים חידתית, התמונה הזאת של השפית היא כיום הידועה ביותר, וכל מאמר שעוסק בה מעוטר עכשיו בתקריב של הפנים העליזות והמבודחות האלה, כאילו מדובר כאן בפנים האמיתיות של השפית.
לא תמצאו דבר שגוי מזה, אני מבטיח לכם.
מתוך "השפית: רומן על טבחית" מאת מארי נדיאיי, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, הוצאת ספריית רות, 2021.
תמונה ראשית: הידיים בבצק. תצלום: גאל מרסל, unsplash.com
Photo by Gaelle Marcel on Unsplash
תגובות פייסבוק
שיחות טלפון
רוברטו בולניוב׳ מאוהב באִיקְס. זוהי, כמובן, אהבה נכזבת. בתקופה מסוימת בחייו היה ב׳...
X 7 דקות
חוכמה על שתי רגליים
מאיה לבנוןכדי לחיות חיים יציבים ומספקים עלינו להבחין בין מה שמתרחש, בין מה...
X 8 דקות
הסתדרות המסתדרים
לפעמים אנו נתקלים במילה ותיקה ומבוססת, קיימת בהחלט, אך מבט נוסף עליה מראה שהיא קפאה בזמן, נתקעה כמו זבוב בענבר. היא שם, היא מובנת, אך דבר אינו מתפתח ממנה וכל כולה קורנת מוגבלות ושיתוק.
כזו היא המילה "הסתדרות". היא עלתה בדעתי נוכח איזו ידיעה בתקשורת על מה עשויה לעשות או לא לעשות "ההסתדרות". הכוונה היא כמובן לארגון העובדים, שבגרסתו ההיסטורית היה המייצג העיקרי, הראשי, של העובדים המאורגנים בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל. מאז השתנו דברים רבים, קמו להסתדרות מתחרים מכל עבר, ואפילו הבניין ברחוב ארלוזורוב בתל אביב אינו נהנה עוד ממעמד ציבורי או סמלי משמעותי. סביר שרבים מאוד מהישראלים אינם יודעים לומר את שמו של מי שעומד בראש הארגון. נסיבות היסטוריות, פוליטיות, כלכליות ואחרות גרמו לכך ש"הסתדרות", כלומר המילה "הסתדרות" הפכה כמעט בלעדית לשם הפרטי של אותו ארגון היסטורי, שאמנם ממשיך להתקיים בגרסה עכשווית, אך מקומו במציאות ובדמיון של הישראלים קטן לאין ערוך לעומת העבר.
מבט ימינה ושמאלה, ברחבי הציבוריות הישראלית, מגלה ש"הסתדרות" משמשת בשמות של ארגונים היסטוריים אחרים, כמו הסתדרות המורים וגופים דומים. אכן, "הסתדרות" צומצמה מכוח הטבע והגורל לרכיב בשם פרטי ארוך יותר. בתוך כך, עומעמה העדשה המאירה על מקור המילה, על מה שהיא מבטאת.
מבט עברי ענייני, קצר, מגלה שלפנינו שם עצם הבנוי על השורש "ס.ד.ר.", שם פעולה בבניין התפעל. אנשים התארגנו, כלומר יצרו לעצמם איזה סדר משותף, שגילומו בעולם הממשי היה הארגון הייצוגי של העובדים בארץ ישראל. יש האומרים שבמקור היה ויכוח על האפשרות להשתמש במונח "ארגון", שמקורו לועזי, ולכן הועדף על פניו המונח "הסתדרות". בכל אופן, ההסתדרות ההיא הוקמה בשנת 1920 ופעלה במתכונתה המקורית, פחות או יותר, עד שנת 1994. לאחר מכן, היא שינתה את אופייה וצורתה, ובמידה מסוימת גם את שמה, ובעניין היו מעורבים כנראה יועצי תדמית ומיתוג, וכך באה לעולם "הסתדרות העובדים הכללית החדשה", שם שמשמר את המותג ההיסטורי, מימים שקדמו למונח "מותג", ומוסיף לעצמו מיני איתותים שמנגידים אותו ל"הסתדרויות" אחרות שקמו או התחזקו בינתיים. כל זה, חשוב והיסטורי, אך פחות מעניין אותנו כאן.
אלא שבתוך כך, "הסתדרות", המונח, אכן ניתק מכל אפשרות לפרודוקטיביות לשונית-עברית, ונשכחה ההתארגנות של יצירת סדר משותף. הצורה "הסתדרות" יכולה להיות מובנת גם כתיאור של פעולה שקרתה מעצמה, אפילו באורח אורגני, אולי בלתי נמנע. היה אי-סדר, היה צורך חברתי, פוליטי, כלכלי או אחר, והתחולל איזה תהליך שהתוצאה היא הסדר המגולם בארגון, הסדר במציאות שהשתנתה מאליה, כך שההסתדרות היא תהליך וגם תוצאתו.
והארגון צבר כוח רב וכבש לעצמו מקום מרכזי במציאות וגם בתודעתם ובפיהם של דוברי העברית במשך כשלושה דורות. עד כדי כך, שאיש בוודאי לא נתן עוד את דעתו על הצד הלשוני, על התהליך, על התוצאה, על ההתגלמות שלהם במונח. הסתדרות העובדים בארץ ישראל נעשתה כה חשובה עד שהמונח שנבחר כדי לתאר אותה ארגונית ניתק מההקשר הלשוני, המורפולוגי, הפרודוקטיבי של העברית, ונותר כמסמן של דבר אחד: ארגון עובדים. וכך אכן אין פלא שנוצרו "הסתדרויות" עובדים אחרות.
תוצאה נוספת של התהליך הטבעי והחד הזה היא ש"הסתדרות" במובנים אחרים המשיכה להתקיים ללא קשר לארגון העובדים. כוונתי לשם הפעולה, פעולה ה"הסתדרות". וכידוע, בעברית שלנו, העכשווית, יש ל"הסתדרות" הזאת שני מובנים. האחד נוגע להיערכות בסדר מסוים, אך דומה שבכל הנוגע למובן הזה נמצא שימוש נרחב בפועל ("החיילים מסתדרים בשלשות", ואפילו "הנתונים לא מסתדרים לי כמו שחשבתי" וכו') והרבה פחות בשם הפעולה. המובן השני נוגע למציאת פתרון למצב לא נוח, לאלתור של פתרון או מוצא נדרש – "זה בסדר, אל תבואו במיוחד, הסתדרנו". אבל גם במובן הזה נמצא שימוש שגור בפועל, והרבה פחות, אם בכלל, בשם הפעולה.
כך מתגלה ש"הסתדרות" היא אכן מאובן מבודד למדי בעברית העכשווית. למיטב ידיעתי, המונח גם אינו משמש בתרגומים לעברית, כשיש צורך לדבר על ארגון עובדים במדינה אחרת. ה-CGT הצרפתי, למשל, ייקרא "הארגון הכללי של העובדים", וגם ארגונים באמריקה הלטינית, ששמם מבוטא באותם ראשי תיבות, לא יזכו להיקרא בעברית "הסתדרות". התהליך ההיסטורי של עלייתה וירידתה של הסתדרות העובדים בארץ ישראל מתגלם גם בהפיכת "הסתדרות" לשם פרטי, וככל שהוא ספציפי יותר, כך הוא שוקע בשכבה עמוקה יותר של הגאולוגיה הלשונית.