התא

מאיירס נסע על אדמת צרפת בקרון רכבת של המחלקה הראשונה בדרכו לשטרסבורג, לבקר את בנו שהיה סטודנט באוניברסיטה שם. הוא לא ראה את הנער זה שמונה שנים. לא היו שיחות טלפון ביניהם בפרק הזמן הזה, אף לא גלויה מאז שמאיירס ואימו של הנער נפרדו איש לדרכו – והנער נשאר אצלה. הניתוק הסופי הואץ, האמין מאיירס תמיד, על ידי התערבותו הזדונית של הנער בענייניהם הפרטיים.

בפעם האחרונה שמאיירס ראה את בנו, הנער התנפל עליו במהלך ריב קשה. לפני כן עמדה אשתו של מאיירס ליד המזנון והפילה בזו אחר זו צלחות חרסינה על רצפת חדר האוכל. אחר כך המשיכה עם הספלים. "עכשיו די," אמר אז מאיירס, ובו ברגע הסתער עליו הנער. מאיירס חמק הצידה ואחז אותו בראשו בשעה שהנער בכה והלם במאיירס באגרופיו בגב ובכליות. מאיירס אחז אותו, וכל עוד נמשכה אחיזתו ניצל אותה עד תום. הוא הטיח אותו בקיר ואיים להרוג אותו. הוא התכוון לכך. "אני נתתי לך חיים," זכר מאיירס את עצמו צועק, "ואני יכוללקחת אותם בחזרה!"

בחושבו כעת על הסצנה הנוראה ההיא הניד מאיירס בראשו כאילו אירע הדבר למישהו אחר. ואמנם כך היה. הוא פשוט לא היה אותו אדם. באחרונה חי לבדו וכמעט שלא בא במגע עם איש מחוץ לעבודתו. בערב האזין למוזיקה קלאסית וקרא ספרים על דגמי פיתיון לציד עופות מים.

הוא הצית סיגריה והמשיך להשקיף בעד חלון הרכבת, תוך התעלמות מהאיש היושב במושב הסמוך לדלת, הישֵן כשכובעו משוך על עיניו. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת וערפילים רבצו על פני השדות הירוקים החולפים בחוץ. מפעם לפעם ראה מאיירס בית משק עם שאר המבנים השייכים לו, והכול מוקף חומה.

השעה הייתה קצת אחרי שש. מאיירס לא ישן מאז שעלה לרכבת במילאנו אמש באחת–עשרה. כשיצאה הרכבת ממילאנו חשב שהתמזל מזלו והתא כולו עומד לרשותו. הוא לא כיבה את האור והביט בחוברות טיולים. הוא קרא דברים והצטער שלא קרא אותם לפני שהיה במקום שאליו התייחסו. התחוור לו שהחמיץ הרבה ממה שאפשר היה לראות ולעשות. מבחינה מסוימת צר היה לו לגלות דברים אחדים על איטליה דווקא עכשיו, כשהוא הולך ומתרחק ממנה בתום ביקורו הראשון, ומן הסתם האחרון.

הוא החזיר את חוברות הטיולים למזוודתו, שם את המזוודה על המדף העליון והסיר את מעילו כדי שיוכל להשתמש בו כבשמיכה. הוא כיבה את האור וישב לו בתא החשוך כשעיניו עצומות, בתקווה שתרד עליו תנומה.

אחרי מה שנדמה כפרק זמן ארוך, ודווקא כאשר חשב שהוא עומד להירדם, החלה הרכבת להאט. היא נעצרה בתחנה קטנה ליד באזל. שם נכנס לתא גבר בגיל העמידה לבוש חליפה כהה וחובש כובע. האיש אמר משהו למאיירס בשפה שמאיירס לא הבין, ואחר כך העלה את תיק העור שלו לתוך המדף. הוא התיישב בצידו האחר של התא ויישר את כתפיו. אחר כך הסיט את כובעו מעל לעיניו. עד שחזרה הרכבת והמשיכה בנסיעתה כבר נרדם האיש ונחר בשקט. מאיירס קינא בו. כעבור כמה דקות פתח פקיד שווייצרי את דלת התא והדליק את האור.באנגלית, ובעוד שפה – גרמנית, שיער מאיירס – דרש הפקיד לראות את דרכוניהם. האיש בתא עם מאיירס הסיט את כובעו לאחור על קודקודו כשהוא ממצמץ בעיניו ושלח יד לכיס מעילו. הפקיד עיין בדרכון, התבונן באיש בקפידה והחזיר לו את התעודה. מאיירס מסר את הדרכון שלו. הפקיד קרא את הפרטים, בחן את התצלום ואחר הביט במאיירס לפני שהנהן והחזיר לו. בדרכו החוצה כיבה את האור. האיש שמול מאיירס הסיט את הכובע מעל לעיניו ופשט את רגליו לפנים. מאיירס הניח שמייד יחזור ויירדם, ושוב חש קנאה.

לאחר מכן נשאר ער והחל חושב על הפגישה עם בנו, שהייתה רחוקה עתה שעות ספורות בלבד. איך יתנהג כשיראה את הנער בתחנת הרכבת? האם עליו לחייך כאילו שמונה השנים הללו לא היו ואחר לטפוח על שכמו של הנער? אולי הנער יאמר כמה מילים – "אני שמח שבאת", "איך הייתה הנסיעה?" ומאיירס יאמר – משהו. באמת לא ידע מה הוא עתיד לומר.

מבקר הכרטיסים הצרפתי עבר ליד התא. הוא הציץ פנימה אל מאיירס ואל האיש הישן מול מאיירס. המבקר הזה כבר ניקב את כרטיסיהם, לכן סובב מאיירס את ראשו וחזר להשקיף מבעד לחלון. יותר בתים החלו להופיע. אבל עכשיו לא היו חומות, והבתים היו קטנים וצפופים יותר. עוד מעט, היה מאיירס בטוח, יראה כפר צרפתי. הערפל הלך והתפוגג. הרכבת השמיעה צפירה ועברה ביעף דרך הצטלבות שהורד עליה מחסום. הוא ראה אישה צעירה בשיער אסוף, לבושה אפודה, עומדת עם אופניה ומתבוננת בקרונות האצים וחולפים על פניה. "מהשלום אימך?" יוכל אולי לומר אחרי שיתרחקו מרחק–מה מן התחנה. "מה אתה שומע מאימך?" לרגע מטורף אחד עלה בדעתו של מאיירס שייתכן כי מתה. אבל אחר כך הבין שזה לא ייתכן. משהו היה נודע לו – בדרך זו או אחרת היה נודע לו. הוא ידע שאם יניח לעצמו לחשוב על הדברים הללו, ליבו יישבר. הוא כפתר את כפתור חולצתו העליון והתקין את עניבתו. הוא הניח את מעילו על המושב הסמוך. הוא שרך את נעליו, קם ועבר מעל לרגליו הפשוטות של האיש הישן. הוא פתח את הדלת ויצא מן התא.

מאיירס נאלץ להישען בידו על החלונות שלאורך הפרוזדור כדי להתייצב בדרכו לקצה הקרון. הוא סגר את דלתו של בית השימוש הקטן ונעל אותה. אחר פתח את הברז והזליף מים על פניו. הרכבת נכנסה לעיקול, עדיין במהירות גבוהה, ומאיירס נאלץ להיאחז בכיור כדי לשמור על שיווי משקלו. מכתבו של הנער הגיע אליו לפני כחודשיים. המכתב היה קצר. הוא כתב שמזה שנה הוא חי בצרפת ולומד באוניברסיטה בשטרסבורג. לא נמסר כל מידע נוסף בדבר מה שהניע אותו לקום ולנסוע לצרפת או בדבר מעשיו במשך כל אותן שנים שקדמו לצרפת.כמו שצריך להיות, חשב מאיירס, לא היה במכתב זכר לאימו של הנער – לא דבר או חצי דבר על שלומה או מקום הימצאה. אבל, באופן שאי אפשר להסבירו, הנער סיים את המכתב במילה "באהבה", ומאיירס התעמק בכך פרק זמן ממושך. לבסוף ענה על המכתב. לאחר שיקול דעת ניכר כתב מאיירס ואמר שמזה זמן מה הוא חושב לערוך טיול קטן באירופה. שמא ירצה הנער לפגוש אותו בתחנה בשטרסבורג? הוא חתם על המכתב "באהבה, אבא". הוא קיבל תשובה מן הנער ואחר כך עשה את הסידורים הנחוצים. עלה בדעתו שלמעשה אין אף אחד, פרטלמזכירתו וכמה אנשים הקשורים לעבודתו, שהוא חש צורך לספר לו על נסיעתו. הצטברו לזכותו שישה שבועות של חופשה בחברה להנדסה שבה עבד, והוא החליט לנצל את כל הזמן המגיע לו לטיול הזה. הוא שמח שעשה כן, למרות שלא הייתה לו עכשיו כל כוונה לבלות כל כך הרבה זמן באירופה.

קודם נסע לרומא. אבל השעות הספורות הראשונות שבהן הסתובב לבדו ברגל ברחובות גרמו לו להצטער על שלא דאג להצטרף לקבוצה. הוא חש בדידות. הוא נסע לוונציה, עיר שהוא ואשתו תמיד דיברו על כך שיבקרו בה. אבל ונציה הנחילה לו אכזבה. הוא ראה איש קטוע יד אוכל תמנון מטוגן, ובכל אשר הביט היו בניינים מפויחים, מכוסים כתמי רטיבות. הוא עלה על רכבת למילאנו. שם הלך למלון של ארבעה כוכבים והעביר את הלילה בצפייה בתחרות כדורגל אירופי בטלוויזיה בצבעים "סוני" עד שהתחנה סיימה את שידוריה. למחרת בבוקר קםושוטט ברחבי העיר עד שהגיע הזמן ללכת לתחנה. הוא תכנן שהחנייה בשטרסבורג תהיה נקודת השיא של טיולו. כעבור יום–יומיים, או שלושה ימים, הוא יראה איך זה יֵלך, ימשיך לפריז ויטוס הביתה. נמאס לו כבר להתאמץ להסביר את מבוקשו לזרים, וישמח לחזור.

מישהו ניסה את הדלת לשירותים. מאיירס גמר להכניס את החולצה למכנסיו. הוא רכס את אבזם חגורתו. אחר כך פתח את הדלת הנעולה, וכשהוא מיטלטל מצד לצד עם תנועת הרכבת הלך בחזרה לתאו. בפותחו את הדלת ראה מייד שמעילו הוזז ממקומו. הוא נח על מושב אחר מזה שעליו השאירו. הוא הרגיש שנכנס לתוך מצב מגוחך, אך העלול להיות גם מסוכן. ליבו החל להלום בקצב מואץ בשעה שהרים את מעילו. הוא הכניס את ידו לכיס הפנימי והוציא את דרכונו. את ארנקו נשא בכיס מכנסיו. אז הארנק והדרכון היו עדיין ברשותו. הוא בדקבשאר כיסי המעיל. מה שחסַר היה המתנה שקנה בשביל הנער – שעון יד יפני שנרכש בחנות ברומא. הוא נשא את השעון בכיס הפנימי של המעיל, מטעמי ביטחון. עכשיו השעון נעלם.

"פארדון," אמר לאיש השרוע על המושב כשרגליו פשוטות וכובעו שמוט על עיניו. "פארדון." האיש הסיט את כובעו לאחור ופקח את עיניו. הוא התרומם לישיבה זקופה והביט במאיירס. עיניו היו גדולות. ייתכן שהיה באמצע חלום. אבל ייתכן שלא.

מאיירס אמר, "ראית מישהו נכנס לכאן?"

אבל היה ברור שהאיש אינו יודע מה מאיירס שׂח. הוא המשיך לנעוץ בו מבט שמאיירס פירש כמעיד על חוסר הבנה מוחלט. אבל אולי זה משהו אחר, חשב מאיירס. אולי כיסה המבט על כזב ועורמה. מאיירס ניער את מעילו כדי למקד את תשומת ליבו של האיש. אחר כך הכניס את ידו אל הכיס ופשפש בתוכו. הוא הפשיל את שרוולו והראה לאיש את שעון היד שלו. האיש הביט במאיירס ואחר בשעונו של מאיירס. פניו אמרו תמיהה. מאיירס טפח על לוח שעונו. הוא הכניס את ידו השנייה לכיס מעילו ועשה תנועה של מי שמנסה לחפש שם משהו.מאיירס הצביע על השעון שוב ונפנף באצבעותיו, מקווה לרמוז בכך על התעופפות השעון דרך הדלת.

האיש משך בכתפיו ונענע בראשו.

"לכל הרוחות," אמר מאיירס מרוב תסכול. הוא לבש את מעילו ויצא אל הפרוזדור. לא היה ביכולתו להישאר בתא ולו עוד רגע. הוא חשש שמא יכה את האיש. הוא הביט לשני קצות הפרוזדור, כמקווה לראות ולזהות את הגנב. אבל לא היה שם אף אחד. אולי האיש שחלק איתו את תאו לא לקח את השעון. אולי מישהו אחר – האדם שניסה את הדלת לשירותים – עבר ליד התא, הבחין במעיל ובאיש הישן ופשוט פתח את הדלת, חיטט בכיסים, סגר את הדלת והלך לו לדרכו.

מאיירס פסע לאט לעבר קצה הקרון כשהוא מציץ אל תוך התאים האחרים. לא היה צפוף בקרון זה של המחלקה הראשונה, אך היו אדם אחד או שניים בכל תא. רובם ישנו, או נראו כישנים. עיניהם היו עצומות וראשיהם מוטלים לאחור כנגד המושב. באחד התאים, ליד החלון, ישב גבר כבן גילו והשקיף החוצה אל הנוף הכפרי. כשעצר מאיירס ליד השמשה והציץ לעברו הסתובב האיש ונתן בו מבט פראי.

מאיירס עבר לקרון המחלקה השנייה. התאים בקרון זה היו צפופים – לפעמים חמישה או שישה נוסעים בכל אחד, והאנשים, הבחין במבט ראשון, יותר נואשים. רבים מהם היו ערים – התנאים לא היו נוחים לשינה – והם הפנו את עיניהם אליו בעוברו. זרים, חשב. היה ברור לו שאם האיש מהתא שלו לא לקח את השעון, הרי הגנב בא מאחד התאים האלה. אך מה היה ביכולתו לעשות? העניין היה אבוד. השעון נעלם. הוא היה בכיסו של מישהו אחר עכשיו. לא היה לו סיכוי להצליח להסביר למבקר מה קרה. ואפילו היה מצליח, מה אז? הוא עשה אתדרכו בחזרה לתא שלו. הוא הסתכל פנימה וראה שהאיש התמתח שוב וכובעו על עיניו.

מאיירס עבר מעל לרגליו של האיש והתיישב שוב במושבו שליד החלון. הוא חש מסונוור מרוב זעם. הם היו עתה בפרוורי העיר. משקים ואדמות מרעה התחלפו במפעלי תעשייה ששמות שאי אפשר לבטאם מתנוססים בחזית מבניהם. הרכבת החלה להאט. מאיירס יכול היה לראות כלי רכב ברחובות עירוניים, ואחרים ממתינים בטור, ליד מחסומים, למעבר הרכבת. הוא קם והוריד את מזוודתו. הוא החזיק אותה על ברכיו בעודו צופה בעד החלון במקום הנתעב הזה.

עלה בדעתו שאינו רוצה לראות את הנער אחרי הכול. ההכרה הזאת זעזעה אותו, ולרגע חש שקטנותה מבזה אותו. הוא נענע בראשו. במהלך חיים רצופים מעשי איוולת, הטיול הזה היה אולי הדבר האווילי ביותר שעשה מעודו. ואולם הייתה זו עובדה שבאמת אין לו שום רצון להיפגש עם הנער הזה, שהתנהגותו ניתקה אותו זה מכבר מכל רגש חיבה של מאיירס. פתאום, ובבהירות גדולה, נזכר בפניו של הנער כשהתנפל עליו אז, וגל של מרירות שטף את מאיירס. הנער הזה טרף את עולמו של מאיירס, עשה מן הנערה הצעירה שאהב ונשא לאישהאלכוהוליסטית מרוטת עצבים שהנער ריחם עליה והתעלל בה לסירוגין. איזו סיבה בעולם, שאל מאיירס את עצמו, יש לו לבוא מרחק כזה כדי לפגוש במישהו שהוא רוחש לו טינה? הוא לא רצה ללחוץ את ידו של הנער, יד אויבו, ולא לטפוח על שכמו ולשוחח על הא ועל דא. הוא לא רצה להיות מי ששואל אותו לשלום אימו.

הוא ישב על קצה מושבו בשעה שהרכבת נכנסה לתחנה. הודעה בצרפתית הוקראה במערכת הרמקולים הפנימית של הרכבת. האיש שמול מאיירס החל להתעורר. הוא התקין את כובעו והתיישב במושב בשעה שעוד משהו בצרפתית בקע מן הרמקול. מאיירס לא הבין דבר מן הנאמר, רוחו סערה עליו יותר ויותר בעוד הרכבת מאיטה את מהלכה ונעצרת. הוא החליט שלא יעזוב את התא. הוא יישאר לשבת במקומו עד שהרכבת תצא מהתחנה. כשהיא תצא, הוא יהיה בה, ימשיך ברכבת לפריז, וזה יהיה הכול. הוא הביט בעד החלון בזהירות, חושש שמאיראה את פניו של הנער ליד השמשה. הוא לא ידע מה יעשה אם כך יהיה. הוא חשש שהוא עלול לנופף באגרופו. הוא ראה כמה אנשים על רציף, לבושים מעילים וצעיפים, עומדים ליד מזוודותיהם ומחכים לעלות לרכבת. עוד כמה אנשים המתינו, בלי מטען, ידיהם בכיסיהם, מצפים בבירור לפגוש מישהו. בנו לא היה אחד מהממתינים. אבל, כמובן, לא היה בכך להעיד שאינו נמצא שם היכן שהוא. מאיירס הזיז את המזוודה מברכיו אל הרצפה והתכווץ כלפי מטה במושבו.

האיש שמולו פיהק והביט בעד החלון. כעת הפנה את מבטו אל מאיירס. הוא הסיר את כובעו והעביר את ידו בשערותיו. אחר חזר וחבש את כובעו, קם על רגליו, משך והוריד את תיקו מהאצטבה. הוא פתח את דלת התא. אך קודם שיצא הסתובב והראה לעבר התחנה.

"שטרסבורג," אמר האיש.

מאיירס הפנה לו עורף.

האיש חיכה עוד רגע, ואחר יצא אל הפרוזדור עם תיקו ועם, כך חש מאיירס בבטחה, שעון היד. אך זו הייתה עכשיו הפחותה שבדאגותיו. שוב חזר והביט החוצה בעד החלון. הוא ראה איש בסינר בשער התחנה, מעשן סיגריה. האיש הסתכל בשני עובדי רכבת המסבירים משהו לאישה בחצאית ארוכה האוחזת תינוק בזרועותיה. האישה הקשיבה ואחר הנהנה והקשיבה עוד. היא העבירה את התינוק מזרוע אחת לשנייה. האנשים המשיכו לדבר. היא הקשיבה. אחד הגברים דגדג את התינוק מתחת לסנטרו. האישה הביטה כלפי מטה וחייכה. היא העבירה אתהתינוק שוב והקשיבה עוד. מאיירס ראה זוג צעיר מתנשק על הרציף במרחק קטן מהקרון שלו. אחר כך שחרר הצעיר את הצעירה מאחיזתו. הוא אמר משהו, הרים את מזוודתו והלך לעלות לרכבת. האישה התבוננה בו בלכתו. היא הביאה יד אחת אל פניה, נגעה בעין אחת ואחר בשנייה בשורש כף היד. כעבור רגע ראה אותה מאיירס נעה לאורך הרציף, עיניה קבועות בקרון שלו כעוקבת אחר מישהו. הוא הסיט את מבטו מן האישה והביט אל השעון הגדול שמעל לחדר ההמתנה. הוא סקר את הרציף מקצה לקצה. הנער לא נראה בשום מקום. ייתכןשאיחר לישון, ואפשר שגם הוא נמלך בדעתו. על כל פנים, מאיירס חש הקלה. הוא חזר והביט אל השעון, אחר בצעירה הנחפזת אל החלון שלצידו ישב. מאיירס נרתע לאחור כאילו היא עומדת להכות בשמשה.

דלת התא נפתחה. הצעיר שראה בחוץ סגר את הדלת מאחוריו ואמר, "בונז'ור." בלי לחכות לתשובה השליך את מזוודתו אל תוך המדף העליון וניגש אל החלון. "פארדוֹנֶה מוּאַ." הוא הוריד את החלון. "מארי," אמר. הצעירה החלה מחייכת ובוכה בעת ובעונה אחת. הצעיר הביא את ידיה כלפי מעלה והחל מנשק את אצבעותיה.

מאיירס הסיט את מבטו וחשק את שיניו. הוא שמע את צעקותיהם האחרונות של פועלי הרכבת. מישהו שרק במשרוקית. עוד רגע והרכבת החלה מתרחקת מהרציף. הצעיר שחרר את ידיה של הצעירה, אבל המשיך לנופף אליה בעוד הרכבת נעה קדימה.

ואולם הרכבת נסעה רק מרחק קצר, אל האוויר הפתוח של חצר התחנה, ואז הרגיש מאיירס בבלימה פתאומית. הצעיר סגר את החלון ועבר אל המושב הסמוך לפתח. הוא הוציא עיתון ממעילו והתחיל לקרוא. מאיירס קם ופתח את הדלת. הוא הלך לקצה הפרוזדור, למקום שהקרונות מתחברים זה לזה. הוא לא ידע מדוע עצרו. אולי קרתה תקלה. הוא ניגש לחלון. אך כל מה שיכול לראות היה מערכת סבוכה של פסים שבהם סודרו רכבות. קרונות נותקו או הועברו מרכבת אחת לחברתה. הוא התרחק מהחלון. בשלט שעל הדלת המוליכה לקרון הבא נכתב“Pussez”. מאיירס הלם בשלט באגרופו, והדלת החליקה ונפתחה. שוב היה בקרון המחלקה השנייה. הוא עבר לאורך שורה של תאים מלאים באנשים המתיישבים במקומותיהם, כמתכוננים לנסיעה ארוכה. היה עליו לשאול מישהו לאן נוסעת הרכבת. ניתן לו להבין, בעת שרכש את הכרטיס, שהרכבת לשטרסבורג ממשיכה לפריז. אבל הוא חש שיהיה בזה משום השפלה אם יתקע את ראשו לאחד התאים ויאמר, "פארי?" או איך שהם לא אומרים את זה – כאילו שהוא שואל אם הגיעו ליעד הנסיעה. הוא שמע קול חזק של נקישת מתכת, והרכבת נעה מעטלאחור. שוב נראתה לעיניו התחנה, ועוד פעם חשב על בנו. אולי הוא עומד לו שם, מתנשם בכבדות לאחר שמיהר בדרך לתחנה, תוהה מה קרה לאביו. מאיירס נענע בראשו.

הקרון שבו היה חרק וגנח מתחתיו, אחר נתפס משהו ונפל בכבדות למקומו. מאיירס הביט במבוך הפסים והבין שהרכבת החלה לנוע שוב. הוא הסתובב ונחפז אל קצה הקרון ועבר בחזרה אל הקרון שבו נסע. הוא הלך לאורך הפרוזדור אל התא שלו. אבל הצעיר עם העיתון נעלם. והמזוודה של מאיירס נעלמה. זה לא היה התא שלו אחרי הכול. הוא הבין בבהלה שבוודאי הפרידו את הקרון שלו כשהרכבת עמדה בחצר התחנה וחיברו לרכבת קרון אחר, של המחלקה השנייה. התא שלפניו עמד היה מלא באנשים נמוכים, כהי עור, שדיברו במהירות בשפהשמאיירס לא שמע מעודו. אחד האנשים אותת לו להיכנס פנימה. מאיירס זז לתוך התא, והאנשים פינו לו מקום. ככל הנראה שררה בתא אווירה חברותית. האיש שאותת לו צחק וטפח על המקום שלצידו. מאיירס התיישב כשגבו לכיוון נסיעת הרכבת. הנוף הכפרי שמחוץ לחלון החל חולף במהירות הולכת וגוברת. לרגע היה למאיירס הרושם שהנוף מתרחק ממנו כקליע שנורה מקנה. הוא היה בדרך לאן שהוא, זאת ידע, ואם אין זו הדרך הנכונה, במוקדם או במאוחר ייוודע לו הדבר.

הוא נשען כנגד המושב ועצם עיניים. האנשים המשיכו לדבר ולצחוק. קולותיהם באו אליו כאילו ממרחק. עד מהרה התמזגו הקולות בתנועות הרכבת – ובהדרגה חש מאיירס שהוא נישא, ואחר נמשך אחורנית, אל תוך השינה.

מתוך "דבר קטן וטוב" מאת ריימונד קארבר, מהדורה מחודשת, תרגום: משה רון. הוצאת "מודן", 2021.

תמונה ראשית: רכבת בנוף של שלכת וסתיו. תצלום: באלש בוסניאק, unsplash.com

Photo by Balazs Busznyak on Unsplash