ובאותו יום מניה נשארת בחיים

בשמלה שהיא לובשת עכשיו יש מקום לעוד חצי מניה. השמש למעלה שורפת את האף, ומכיוון שהן לא אוכלות העור מאבד את הגמישות. הרעב שהתיישב אצלה בחודש האחרון הוא מסוג חדש, כמו עוד אדם שנולד בתוכך וצועד איתך לכל מקום, דופק באצבע רזה על דופנות הקיבה, עולה לוושט, לוחץ מתחת לריאות, דופק בגולגולת, תמיד שם, מתחת ומעל כל מחשבה, משתלט על כל המחשבות והרגשות האחרים: מה יהיה במרק? התקווה הגדולה היא חתיכת בשר או פלח כרוב, ובצהריים נדמה לה שהיא מריחה את החבית עם המרק שהביאו, ואז מנסים לנחש: בפעם שעברה היה בשר, חתיכה דקה כמו שערה שהתנפחה, כנראה של סוס. וזה מרק בלי מלח בכלל. כשרעבים מדמיינים אוכל, טעמים מתגלגלים בין הלשון לדמיון. פירוגלך עם בשר במסעדה ברינק גלובני, היא אכלה פעם ביום ההולדת של אמא. מסעדת ה"וולקה". למנה ראשונה כבד קצוץ, למנה שנייה פירושקי. החבית מגיעה והן רצות החוצה, מתנפלות כמו להקת אווזים באגם שזורקים להם חתיכת לחם והם מוציאים את הראש ומכים בזנב וקופצים על החתיכה; מתנפלות על המצקת שבידי תורנית האוכל, יש עוד נשים בדרך, תכף יגיעו, ומה אם לא יישאר? נועצות שיניים כמו זאבים, הכף נוקשת בקערה, אוכל, אוכל. בימי ראשון כשהן שכובות כמו קרשים על הפריצ'ה ומחכות לארוחת הצהריים, כשאין מה לעשות, אז קבוצת דיבור נוצרת ומחליפים תפריטים ועצות לבישול ולאכילה, ואילו מעדנים עולים אז בראש! מרק עדשים עם פלפל וגזר, לבשל בסיר כמה שעות עם בצל חתוך דק והרבה־הרבה חמאה. "תוסיפי עוד חמאה. את התבשיל אפשר לשפר בעוד כף של חמאה, הרבה חמאה." "לאכול את המרק רק עם לחם שיפון מהמאפייה של גלזמן בקז'ימייז'." בבוקר גלזמן מוכר לחם טרי שאדים חמים עולים מתוכו כשבוצעים אותו. למרוח על הלחם חמאה. ולקינוח: חבושים מתוקים. מי שבאמת מבין מבשל אותם עם קצת דבש.

Yuval Yerach Cover-280x432

עוד אחת חדשה בפריצ'ה, קשה לישון מרוב שלחוצות, נתפס הגב. פייגה רזתה עוד והגרון שלה דק, היא כל הזמן זזה ומגרדת לעצמה למטה בין הרגליים. היא חזרה מהלטרינה וסיפרה ששמעה שדיברו שם שניסו להרוג את היטלר. ומניה כבר לא חושבת על שום דבר חוץ מאוכל, להשיג אוכל, בשבת באחת וחצי בצהריים סאלק היה לבוש יפה ומסורק ורוּז'ה גדולה ומוכנה ישבה לידה, הראש של מניה בקושי הגיע לשולחן, סאלק ישב ליד אבא שבאצבעות ארוכות בצע חתיכות מהחלה, ככה, בלי סכין, חילק לכל אחד חלה שתוכה היה לבן ורך, ואז אמא הביאה קציצות, קציצות בקר, רוּז'ה לא רצתה לאכול ורצתה עוד רק מהחלה. בשבת אבא היה רגוע כאילו לתוך הפנים שלו נכנס פרצוף אחר, וסאלק היה מחקה אותו וכמוהו זורק מלח על החלה, החלה הרכה, כמה רכה, מהמאפייה של גלזמן, הבנדיטים, אבל הלחם שהאבא שלהם בישל היה א־מחייע, ורוּז'ה היתה ממלאת את כל הפה עד שהלחיים כמעט מתפקעות, אוגרת ובולעת, ובוושט היה יורד לאט העיגול של החלה והם היו צוחקים, סאלק היה צוחק, והעיניים של רוּז'ה היו מתנפחות, ואבא הכי אהב לאכול מרק עוף, היה בולע כפות גדולות עם גזר רך, מתוק־מלוח, מין שילוב כזה, הקערה היתה מוגשת לשולחן והרוק הצטבר בפה והם היו משתתקים ואוכלים בשקט, בגבול שבין הלשון לסוף הפה עוד היה עומד לרגע הנוזל, היה אפשר לחוש את העוף השומני ואת המלח הדק מתרחב ועוד רגע יורד ונבלע וממלא בחום את הבטן. ותפוחי אדמה חתוכים ומטוגנים עם בצל זהוב מלא שמן, והבצל היה נכנס בין השיניים, ואז המנה האחרונה, קומפוט חבושים רכים, טעם פירות קר אחרי החום שהשתקע בבטן, ואחרי האוכל אבא היה מלטף לעצמו את הבטן ונותן מבט טוב באמא וברוּז'ה ובסאלק, ומלטף לסאלק את הראש, ואמא היתה מנקה למניה את הפנים במגבת קטנה ורוּז'ה אחר כך היתה מנקה לה שוב.

אוי, כמה מתגעגעים לחלה. הרינג עם פלפל אנגלי ולידו חתיכות החלה הלבנות. דג מלוח עם בצל ולידו חלה לבנה להטביל בנוזלי הדג. ומניה רואה ומניה שומעת. אירקה, אירקה ממדריץ׳ שאינה יודעת לשאול, בחורה סתמית, מצאה חבר קאפו פולני שנותן לה נקניקים. היא נפגשת איתו בערבים, עושה לו, ובשביל זה אוכלת טוב. היא אוכלת נקניק אמיתי בלי שאף אחד יראה, אבל כולם יודעים. ומניה חושבת: חדר שבו מהרצפה עד התקרה הכול מלא לחם לבן טרי כמו במאפייה של גלזמן, וחמאה עם ריבת דומדמניות, למרוח כמה שרוצים, לאכול בלי הפסקה עד שהבטן מתפוצצת, לאכול עוד כיכרות מהתנור מרוחות בחמאה מותכת, מהבוקר עד הלילה לאכול. הצמא נפסק כשמגיע גשם אבל הרעב אף פעם לא, ואם אוכלים נהיים רעבים עוד יותר.

זה האַפֶּל הכי ארוך שהיה. לילה, לא מצאו שתי נשים, בשורה הקדמית התעלפו. אם זה נמשך יותר משלוש שעות תמיד יש מתעלפות.

בבוקר שותים אֶרזץ, קפה מלאכותי חום־אפור, או משהו כמו תה, ובצהריים מרק בלי טעם. קליפות תפוחי אדמה, גם חתיכות תפוחי אדמה, ולפת, ויש גם מין חתיכות אפורות, של מה? ובערב לחם. וכמה ימים נתנו נקניק. במקום נקניק עדיף גבינה, אחרי הגבינה קצת פחות רעבים, נראה שיש בה יותר, כנראה גבינה עדיף. השרירים נאכלים לאטם, היא הולכת להתעלף, העיניים רואות כפול, האצבעות תופסות בקערה, כל אחת אוכלת לעצמה, לא מרימה עיניים, כמה שפחות לזוז כשהקערה אצלך ביד, וכשהלשון מלקקת את הקערה וכבר לא נשאר מה ללקק אז שוב מתעוררת ההכרה, מיצי הקיבה צווחים. אחרי האוכל היא יותר רעבה, ומה שנשאר זה להסתכל על אחרות שעדיין מכניסות לפה, והכוח אוזל מהגוף, ועל כל תנועה שעושים חושבים, למה לקום? הגוף רוצה לשבת, כמו ענפים דקים שנצמדים לקיר. עם הגשמים הגדולים הגיע הבוץ, בוץ של אושוויץ שתופס את הנעל, והרגל הופכת כבדה ונתקעת ובאַפֶּל כף הרגל קופאת. היא משפשפת עם היד פצעים חותכים של קור. הם אוספים לעגלה את הגופות מהלילה, תופסים וזורקים. מי שהלך לישון ולא קם יהפוך בצהריים לענן עשן מעל הארובה. מהמשלוח שהגיע זרקו מעבר לגדר כיכר לחם, ומבפנים התנפלו עליה ותפסו ומשכו כמו חיות, ככה מספרים.

פחדו שלוקחים לגז אבל שוב לקחו למקלחות עם מים. אס־אסים ואודמן עומדים ומסתכלים. זאת שהתעלפה באַפֶּל דווקא חזרה חיה מהרווייר. ברד ירד בבוקר, ערפל, כולן רוקעות ברגליים ומחזיקות את המרפקים עד שתעבור שוב הבלוקאלטסטה. לא טוב, היא בשורה הקדמית ועכשיו משהו קורה, הלאוּפר רצה עם המספרים, שוב רצה, לעמוד זקוף וישר עם הידיים צמודות, והרוח כמו איש מטורף מתנפלת באגרופי קור שמתנפצים על בית החזה ועל הפה, והעיניים נצבטות, פתיתי ברד חודרים לחולצות ושורפים בקור, עד שתיגמר הספירה להמשיך לעמוד זקוף בידיים צמודות. מרביצים הרבה, כל הזמן יותר, האאופזהרין חוזרת, העיניים שלה בשורה הראשונה, האאופזהרין מרימה את השוט. ובאותו יום מניה ידעה: היום היא עוד תחיה.

כשחוזרים לבלוק הידיים כחולות מהקור, אם לא תשיג עוד חולצה מתחת אז זהו. בבלוק 20 מנגלה עושה סלקציות, מכאן שולחים לעבודה את מי שבריא, ואת מי שחולה — לגז. אמליה ופייגה בבלוק. האישה שמתה, העיניים שלה היו פקוחות והידיים לצדדים. מרעב מתים. בלילה מתה והשכיבו אותה על הארץ ובזמן האַפֶּל סופרים גם אותה.

ובאותו יום מניה נשארת בחיים.

 

מתוך "השתיקות", מאת יובל ירח, שראה אור בהוצאת "כנרת זמורה", 2016.

תמונה ראשית: כיכר העיר בקרקוב (הרינֶק). תצלום: כריסSave

Save

Save

Save

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יובל ירח.


תגובות פייסבוק