וידויה של מסכה

מאז ומתמיד טענתי בעקשנות שחזיתי במו עיניי בלידה שלי. בכל פעם שטענתי זאת המבוגרים צחקו, עד שהתחילו לתהות שמא אני בכלל לועג להם והביטו בסלידה בפנים החיוורים והלא־ילדותיים שלי. כשקרה והעליתי את טענתי זו בפני אורחים שלא היו חברי משפחה קרובים, סבתי, שחששה כי יחשבו אותי למפגר, הייתה קוטעת את דברי בחדות ושולחת אותי לשחק במקום אחר.

בדרך כלל, המבוגרים המלגלגים ניסו להפריך את טענתי בהסבר מדעי כלשהו. כבר התרגלתי להתלהבות התיאטרלית מעט שבה דיברו, התלהבות שמבוגרים מפגינים כשהם מנסים ללטש הסבר כך שמוחו של ילד יוכל לתפוס, כשאמרו שברגעים האלה עיניו של תינוק עדיין אינן פקוחות, ושגם במקרה הנדיר שנפקחו, תינוק שזה עתה נולד ודאי אינו מסוגל לתפוס אירוע כזה בצורה מוחשית מספיק כדי לזכור אותו. ״נכון או לא?״ היו מטלטלים קלות את כתפי הקטנה והבלתי משוכנעת, וזה היה הרגע שבו כנראה עלה על דעתם שכמעט נפלו בפח שטמנתי. אף על פי שזה רק ילד, אסור לנו להקל ראש, הוא בוודאי טומן לנו מלכודת כדי שיוכל להוציא מאיתנו מידע על הדבר "ההוא". ואם כך, האם אינו יכול לשאול זאת בתמימות ילדותית יותר, למשל "מאין באתי" או "איך נולדתי"? הם היו שבים לנעוץ בי מבט בדממה, ועל שפתיהם חיוך דקיק שהעיד על כך שרגשותיהם נפגעו עמוקות, איני יודע למה.

אבל הם עשו מזה עניין גדול מדי. כלל לא התכוונתי לשאול על הדבר "ההוא". תמיד פחדתי כל כך לפגוע ברגשות המבוגרים, שלא הייתי מעלה כלל על דעתי לטמון להם מין פח שכזה. לא משנה איך הסבירו לי וכמה פטרו אותי בצחוק, הייתי משוכנע באמונתי שחזיתי בלידתי. ייתכן שזה היה זיכרון של מה שסיפר לי מישהו שנכח שם, או שמא היה זה הדמיון העיקש שלי? אחד מהשניים. אבל יש מקום אחד שאותו אינני יכול שלא להאמין שראיתי במו עיניי באופן ברור וחי, שפת האמבט שבו רחצו אותי לראשונה. זה היה אמבט חדש עשוי עץ, משויף היטב וחלק. כשהבטתי מתוכו, ראיתי קרן של אור זורחת ברכּוּת במקום אחד בשוליו. במקום ההוא בלבד הבהיקו פני העץ כאילו היו עשויים זהב. לשונות המים התנועעו מעלה ומטה באמבט, כאילו ביקשו ללחך את המקום אך לא הגיעו אליו. אולי בגלל החזר האור, או שמא בגלל קרן האור שחדרה אל תוך המים במקום ההוא, הגלים הקטנים שזהרו באור נגוהות נראו כאילו הם מנגחים את מצחם זה בזה ללא סוף...

כַּסתירה הבולטת ביותר לזיכרון הזה יכולה להיחשב העובדה שלא נולדתי ביום. נולדתי בתשע בערב, שעה נטולת קרני שמש. זה היה אור חשמל, היו המבוגרים מקניטים אותי, אבל אני הצלחתי להמשיך לצעוד הלאה ללא קושי אל אי־ההיגיון שבמחשבה, שגם אם היה זה אמצע הלילה, אל המקום שבו עמד האמבט חדר אור שמש גם חדר. שולי האמבט המוארים נותרו מהבהבים בזיכרוני כחלק ברור וּודאי מן המראה שראיתי ברחצה הראשונה שלי.

נולדתי שנתיים לאחר רעידת האדמה הגדולה.1

עשר שנים קודם לכן, כשהיה סבי מזכיר הממשלה במושבות, נחשפה פרשת שוחד שערורייתית, וסבי נטל אחריות לפשעו של אחד מן הכפופים לו והתפטר (ואינני מתייפייף כאן במילים. עד שלב זה של מחצית חיי לא נתקלתי באדם שנתן אמון שלם ומטופש כל כך בבני אדם כמו סבי). מאותו זמן החלה משפחתי להידרדר בקצב מהיר וחסר דאגה כל כך, שהייתי אומר כי נדמה כמעט שהם מזמזמים לעצמם שיר עליז תוך כדי נפילה. חובות עצומים, עיקולים, מכירת הנחלה המשפחתית... וככל שהלכו ורבו הקשיים הכלכליים, נישאה מעלה־מעלה יוהרה חולנית ויוקדת, כמו מין דחף מרושע. וכך, כשבאתי אני לעולם, היה זה בבית שכור ישן בפאתי אזור לא כל כך טוב של העיר. היה זה בית בעל חזות שתלטנית ומורכבת, שתחושה קדורנית ואפלה שררה בו. היו לו שער ברזל מכוסה טחב, גן גדול בחזית, וסלון בסגנון מערבי, גדול כמו אולם תפילה במקדש ישן בפאתי עיר. במעלה השביל נראה הבית כאילו היו לו שתי קומות, ובמורד נראה כאילו הוא בעל שלוש קומות. היו בו חדרים אפלוליים רבים, ושש משרתות עבדו בו. מדי יום התעוררו והלכו לישון בבית הזה, שחרק כמו שידת מגירות ישנה, עשרה אנשים, כולל סבי, סבתי, אבי ואמי.

זרעי הפורענות במשפחתנו היו תשוקתו של סבי לעסקים, וחוליהּ ומנהגיה הבזבזניים של סבתי. סבי התפתה לתוכניות שהביאו לפניו טיפוסים מפוקפקים אשר קיוו לרווח אישי, ויצא תכופות למסעות למחוזות רחוקים כשחלומות זהובים בעיניו. סבתי, בת למשפחה ותיקה, שנאה את בעלה ובזה לו. היא הייתה נשמה פואטית ומשוגעת מעט, עקשנית ועשויה ללא חת. כאבי ראש כרוניים כרסמו בעצביה באופן עקיף אך עיקש. בה בעת הם הוסיפו לאינטלקט שלה חדוּת שלא לצורך. האם ידע מישהו

שהתקפי המאניה שלה, שנמשכו עד יום מותה, היו מזכרות מן העוולות שעולל סבי באביב חייו?

אל הבית הזה הביא אבי את אמי, כלה שברירית ויפה.

בבוקר ארבעה־עשר בינואר 1925 תקפו את אמי צירי לידה. בשעה תשע בערב היא ילדה תינוק קטן במשקל 2.5 קילוגרם. בערב טקס הענקת שמי הלבישוני גופיית פלנל ותחתוני משי וקימונו מבד קרפ בדוגמה של כתמי צבע, וסבי כתב את שמי על נייר אורז לבן ושם אותו על גבי כַּן עץ, שאותו הניח בטוֹקוֹנוֹמָה.2 במשך זמן רב היה שיערי זהוב, אולם תודות למשיחות תכופות בשמן זית הוא השחיר. הורַי התגוררו בקומה השנייה. ביום הארבעים ותשעה להולדתי חטפה אותי סבתי מידי אמי בתואנה שמסוכן לגדל תינוק בקומה השנייה. המשיחות התכופות בשמן זית פסקו, ואני גדלתי על רצפת חדרה של סבתי, החנוק מריח חולי וזִקנה, שוכב לצִדה על רצפת חוליהּ .

כשהייתי בן שנה בערך נפלתי מהמדרגה השלישית בגרם המדרגות ונפצעתי במצח. אמי עלתה לקומה השנייה לרגע קט להביא משהו ואני דידיתי אחריה, הסתבכתי באמרת הקימונו שלי שנשרך אחרי ונפלתי. סבתי הייתה אותה שעה בתיאטרון, ואמי ובני דודיו של אבי הקימו יחדיו מהומה גדולה וקצרת נשימה.

שליח הובהל אל תיאטרון הקַבּוקִי לקרוא לסבתי לשוב הביתה. עם שובה נעמדה סבתי במבואת הכניסה, נשענת במלוא כובד גופה על מקל בידה הימנית. היא נעצה מבט נוקב באבי שבא לקבל את פניה, ובטון רגוע באופן מוזר אמרה, מסתתת מילה אחר מילה:

״הילד מת?״

״לא.״

בצעדים בוטחים של כוהנת מקדש צעירה נכנסה סבתי הביתה.

כשהייתי בן חמש ביום הראשון בשנה, הקאתי מה שנראה כמו קפה אדום. רופא המשפחה הגיע אל ביתנו ואחרי שבדק אותי אמר ״אינני יכול להבטיח דבר". קיבלתי זריקות קמפור וגלוקוז רבות כל כך עד שזרועי דמתה לכרית סיכות. שעתיים חלפו מהרגע שלא יכלו לחוש עוד את הדופק במפרקי ידי או בשקע המרפק במעלה זרועי. האנשים שסביבי בהו בגופתי המתה.

הלבישו אותי בקימונו לבן שבו נהוג להלביש את המתים והניחו לידי את הצעצועים האהובים עלי. משפחתי נקראה להתאסף. כשעה אחר כך השתַנְתי. אחיה הגדול של אמי שהיה רופא אמר, ״הוא יחיה.״ מתברר שהַשתנה היא הוכחה לכך שהלב חידש את פעולתו. כמה דקות אחר כך השתנתי שוב. בהדרגה שבו סימני חיים קלושים אל לחיי.

המחלה הזו, הרעלה עצמית, הייתה אצלי למחלה כרונית. היא פקדה אותי אחת לחודש, לעתים בקלות ולעתים בחומרה. אינספור משברים תקפוני עד שהַכָּרתי כבר ידעה לזהות, על פי קול פסיעותיה של המחלה הקרֵ בה אלי, אם היא מיודדת עם המוות או מנוכרת לו.

זיכרון מוקדם נוסף שלי, שהטריד את מחשבותיי בצלילות ברורה, היה של משהו שקרה בערך באותו זמן.

אינני זוכר מי אחזה אז בידי, אם הייתה זו אמי, אחות בבית־חולים, משרתת או דודתי. גם עונת השנה אינה זכורה לי. שמש קופחת של אחר־הצהריים חדרה אל הבתים לאורך הדרך. פסעתי במעלה השביל אל ביתי, ידי אוחזת בידה של האישה שאינני זוכר מי הייתה. מישהו ירד מולנו במורד השביל, האישה הידקה את אחיזתה בידי ומשכה אותי מן השביל, ונעמדה במקומה.

המראה הזה חזר אלי שוב ושוב, והוא הלך והתחזק ונעשה ממוקד יותר, ואין ספק שבכל פעם הוא קיבל משמעות אחרת. זאת, מכיוון שבתוך הנוף המעורפל ההוא, רק הדמות של "מישהו יורד במורד השביל" בלטה בחדות מוגזמת כמעט. וזה אך טבעי, כי הזיכרון הזה, היה הנצחה ראשונה של מה שרדף אותי ואיים עלי לאורך מחצית מימי חיי. מי שבא לקראתנו במורד השביל היה בחור צעיר. הוא נשא שני דליים מלאים בצואה, מגבת מטונפת הייתה קשורה לו על מצחו, היו לו לחיים ורדרדות ויפות ועיניים זוהרות, והוא הלך במורד השביל בצעדים כבדים. הוא היה אוסף צרכים — אדם שמסתובב ומפנה צרכים. הוא נעל טָאבִּי3 עם סוליות גומי, ולבש מכנסי עבודה מכותנה בצבע כחול כהה, באורך הברך. הבטתי בו מרותק. הייתי בן חמש ועוד לא תפסתי אפילו את משמעות הדבר, אבל הייתה זו התגלות ראשונה של כוח מסוים, קול מוזר ואפל שקרא אלי. ויש לא מעט סמליות לכך שההתגלות הראשונה הזאת הופיעה לנגד עיניי בדמותו של אוסף צרכים; שתן וצואה הם סמלי האדמה. מה שקרא אלי היה ללא שום ספק אהבתה חורשת הרעה של אמא אדמה.

הייתה לי תחושה מקדימה שיש בעולם הזה סוג של תשוקה צורבת. כשהבטתי בצעיר המלוכלך, הכניעה אותי תשוקה שאומרת ״אני רוצה להיות הוא״. אני זוכר בבירור שלתשוקה ההיא היו שתי נקודות משיכה מרכזיות. נקודה אחת הייתה מכנסי הכותנה הכחולים שלו, והשנייה הייתה העבודה שלו. מכנסי העבודה הכחולים שלו חבקו בקו מתאר ברור את פלג גופו התחתון שנע בגמישות ונדמה כאילו הוא הולך לקראתי. התפעלות שאין לתארה במילים התעוררה בי למראה המכנסיים האלה. אבל לא הבנתי את פשרה.

העבודה שלו... באותה עת, יחד עם רכישת המודעות לַסוֹבֵב אותי, התעוררה בתוכי הכמיהה להיות אוסף צרכים, ממש בידי אותו מנגנון שהניע ילדים אחרים בני גילי לרצות להיות גנרלים בצבא. חלק ממקור המשיכה היה מכנסי העבודה הכחולים, אבל בהחלט לא רק הם. הרעיון התחזק ופרח בתוכי, והצביע על התפתחות יוצאת דופן. במילים אחרות, העבודה שלו גרמה לי להרגיש כמיהה אל עצבות חדה, כזו ששורפת את הגוף. היא יצרה בי תחושה טרגית, במשמעות חושית מאוד של המילה. כאילו הוא מבטל את עצמו, תחושה של משהו אגבי, כלאחר יד, של אינטימיות מופרזת מעורבת בסכנה, וגם ערבוביה בלתי נתפסת של אפסיות מצד אחד וחיוניות מצד אחר, וכל התחושות הללו גאו, עלו על גדותיהן, לכדו אותי ושבו את לבי בהיותי בן חמש בלבד. אולי לא הבנתי נכון את טיבה של העבודה הזו, איסוף צרכים. ייתכן ששמעתי מפי מישהו על עבודה אחרת שאליה שייכתי בשוגג את מלבושיו, וכפיתי עליהם התאמה לעבודה שלו. אחרת אין לי הסבר.

וכאלה היו ודאי פני הדברים, מאחר שעד מהרה התחלתי לחוש אותו רגש כלפי נהגים של ״קטרים חגיגיים״4

וכלפי מנקבי כרטיסים ברכבת התחתית, שמהם קלטתי תחושה עזה של ״חיים טרָגיים״, שלא היו מוכרים לי ושמהם עתיד הייתי להיות מודר לעד. זה היה נכון במיוחד במקרה של מנקבי הכרטיסים ברכבת התחתית — ריח גומי או המנטה ששרר בתחנות הרכבת התחתית באותם ימים התלכד במוחי עם מראה כפתורי הזהב שעיטרו את חזית מדיהם הכחולים ועורר בי בקלות מחשבה על ״דברים טרגיים״. משום מה, עצם המחשבה על אדם שחי את חייו אפוף ריח כזה עורר טרגיות בלבי. החיים והמאורעות שהתרחשו ללא שום קשר אלי, במקומות שלא זו בלבד שריתקו אותי, אלא שנמנעה ממני גישה אליהם ואל האנשים שם, הם־הם היו הגדרתי ל״דבר טרגי״. ונראה שהצער על כך שאני מודר משם לעולמים שינה תמיד את צורתו בחלומותיי לצער עליהם ועל חייהם, שדרך הצער שלי עצמי ניסיתי ליטול בהם חלק.

ואם כך, ייתכן שמה שחשתי ״טרגי״ לא היה אלא השלכה של הצער שהביאה איתה תחושה מבשרת רעות ומיידית שהגישה לשם תיחסם בפני לעולמים.

ויש לי עוד זיכרון מוקדם.

ידעתי לקרוא ולכתוב כשהייתי בשנתי השישית. כיוון שאני זוכר שלא יכולתי לקרוא את ספר התמונות ההוא, אין זאת אלא שהזיכרון הזה גם הוא משנתי החמישית.

היו לי כמה ספרי תמונות באותו זמן, אבל ספר התמונות הזה היה חביב עלי מכל האחרים, ובעיקר תמונה אחת שנפרשה על פני שני עמודים, שאהבתי בנחישות כזו שהספר נפתח תמיד שם. כשהבטתי בה, יכולתי לשכוח את עצמי בתוכה במשך כל אחר־הצהריים הנמתח והמשעמם שלפני, אבל אם שמעתי מישהו קרֵ ב, הרגשתי אשם משום מה ומיהרתי לדפדף לעמוד אחר.

ההשגחה של מטפלת או של משרתת החלה לעצבן אותי לאין שיעור. התאוויתי לחיים שיאפשרו לי לשקוע בתמונה הזו כל היום. בכל פעם שפתחתי בעמוד הזה היה לבי פועם בחוזקה. כשהבטתי בכל עמוד אחר, לבי היה ריק.

התמונה הייתה של ז'אן ד׳ארק על סוס לבן עם חרב שלופה בידה. נחיריו של הסוס היו פעורים מכעס, שרירי רגליו הקדמיות היו בנויים לתלפיות ופרסותיו העלו ענן אבק. על שריון האבירים הכסוף היה עיטור יפהפה. מבעד לקסדה הציצו פנים יפהפיים, והחרב השלופה הונפה בעוז מעורר כבוד אל תכול הרקיע כנגד המוות עצמו, או בכל אופן אל מול משהו בעל כוח זדוני המתנשא אל־על. האמנתי שהדמות הרכובה של ז׳אן ד׳ארק על הסוס בוודאי תיהרג ברגע הבא. שאולי אם אזדרז לדפדף לעמוד הבא אוכל לראות את רגע ההריגה. אולי האמנתי שהתמונות בספר, באופן שאינו מובן לי ומבלי שאיש יבחין בכך, עוברות בו ברגע אל ״הרגע הבא״...

יום אחד פתחה המטפלת שלי את ספר התמונות בעמוד הזה. היא הבחינה בי מלכסן בגניבה מבט מן הצד ושאלה אותי:

״האדון הצעיר מכיר את הסיפור בתמונה הזו?״

״לא מכיר.״

״הדמות אמנם נראית כמו גבר, אבל זו אישה. באמת. הסיפור הוא שהיא לבשה בגדים של גבר, יצאה למלחמה, והקריבה את חייה למען ארצה.״

״אישה???״

הרגשתי מוכה. מי שחשבתי ל״הוא״ התברר כ״היא״. אם האביר היפהפה הזה איננו גבר כי אם אישה, מה יהא עלי? (גם כיום יש בי סלידה, שקשה להסבירה אך היא נטועה בי היטב, כלפי נשים לבושות בבגדי גברים). זו הייתה נקמה אכזרית של המציאות,שחשתי אז בפעם הראשונה בחיי. המציאות נקמה בי, ובמיוחד בפנטזיה המתוקה שנשאתי בליבי לגבי מות האביר. ברבות הימים נתקלתי בשיר תהילה למותו של אביר יפה תואר, מאת אוסקר ויילד:

״יפה האביר השוכב הרוג

בין קני הסוף."5

מאז אותו יום זנחתי את ספר התמונות הזה ולא נטלתי אותו עוד לידי.

מתוך "וידויה של מסכה", יוקיו מישימה. תרגמה מיפנית: עינת קופר. הוצאת "אפרסמון".

תמונה ראשית: פנס בלילה יפני. תצלום: טים פוסטר, unsplash.com

Photo by Tim Foster on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יוקיו מישימה.


תגובות פייסבוק