ותשקוט אירופה

דברים של נשיא גרמניה בעצרת זיכרון באולם המליאה של הבונדסטאג לציון 40 שנים לסיום מלחמת העולם השנייה באירופה (בוֹן, 8 במאי 1985)
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

עמים ולאומים רבים זוכרים היום את התאריך שבו הסתיימה מלחמת העולם השנייה באירופה. ובהתאם לגורלו, כל עם ורגשותיו. ניצחון או מפלה, שחרור מעוולה ושלטון זר או מעבר לתלות חדשה, חלוקה, בריתות חדשות, העתקות כוח רבות עוצמה – 8 במאי 1945 הוא תאריך בעל חשיבות היסטורית מכרעת עבור אירופה.

אנחנו הגרמנים מציינים את היום בינינו לבין עצמנו, וכך צריך להיות. את המידה הנכונה עלינו למצוא בכוחות עצמנו. אל לנו ואל לאחרים לחוס על רגשותינו, אין בכך תועלת. עלינו להתבונן לאמת בעיניים כמיטב יכולתנו, מבלי ליפות את המצב וללא משוא פנים, ויש לנו הכוח לכך.

עבורנו 8 במאי הוא מעל לכול יום שבו עלינו לזכור את הסבל שנגרם לבני אדם, והוא גם יום שבו עלינו לעשות חשבון נפש בנוגע למהלכי ההיסטוריה שלנו. ככל שתגדל הכנות שבה נציין את היום הזה יקל לנו לשאת באחריות לתוצאותיה. עבורנו הגרמנים 8 במאי אינו יום חג. אנשים שהיו עדים לו נזכרים בחוויות ובהתנסויות אישיות השונות מאוד זו מזו: האחד חזר לביתו, ואילו האחר היה לחסר מולדת; היה מי ששוחרר, והיה מי שעבורו השבי רק החל; רבים היו פשוט אסירי תודה על כך שתמו ההפצצות הליליות והפחד ושהם נותרו בחיים, בעוד שאחרים כאבו את המפלה המוחצת שנחלה מולדתם; היו גרמנים שניצבו ממורמרים בגין התפוגגות אשליותיהם, והיו שהודו על ההתחלה החדשה שניתנה להם במתנה.

קשה היה להתמצא תוך פרק זמן קצר. חוסר ודאות שלט במדינה. הכניעה הצבאית הייתה בלא תנאי. גורלנו היה בידיהם של האויבים. העבר היה נורא ומר, גם עבור רבים מאותם אויבים. האם לא יגמלו לנו עשרות מונים על כל מה שעשינו להם?

רוב הגרמנים חשבו להילחם ולסבול לטובת ארצם. לימים הסתבר שלא רק שהכול היה לשווא, אלא גם שהדבר שירת רק את המטרות הבלתי-אנושיות של הנהגה נפשעת. תשישות, חוסר אונים והדאגות החדשות אפיינו את רגשות הרוב. האם נמצא את בני המשפחה? האם יש בכלל טעם בבנייה מחדש על עיי החורבות?

המבט נע אחורה אל עבר התהום האפלה של העבר, וקדימה – אל עבר עתיד קודר ולא ידוע.

ולמרות הכול מיום ליום התברר לנו שחובה על כולנו לומר: 8 במאי היה יום של שחרור. הוא שחרר את כולנו מהשלטון הלא אנושי של הרודנות הנאצית. איש לא ישכח שבעקבות השחרור, ב-8 במאי, החלה עבור רבים מסכת ארוכה של תלאות וייסורים. אבל אל לנו לתלות בסופה של המלחמה את הסיבה לבריחה, לגירוש או לשעבוד. זו נעוצה במידה רבה בתחילתה של המלחמה ובעליית הנאצים שהובילו לפריצתה. אל לנו להפריד את 8 במאי 1945 מ-30 בינואר 1933.

באמת ובתמים אין לנו כל סיבה להשתתף היום בחגיגות ניצחון. אבל יש לנו סיבה טובה להכיר ב-8 במאי 1945 כסופה של דרך, של מהלך שגוי בהיסטוריה הגרמנית, יום שהציל את ניצוץ התקווה לעתיד טוב יותר.

חומת ברלין

חומת ברלין. תצלום: Ben from Dk

 

II

8 במאי הוא יום זיכרון. לזכור, משמע לחשוב על מה שקרה בכנות ובטוהר כך שהדברים נעשים לחלק בלתי נפרד מן האני הפנימי. זה מציב אתגרים גדולים בפני המהימנות שלנו.

בצער ובכאב אנו זוכרים היום את כל בני האדם שנספו במלחמה ואת קרבנות שלטון הרודנות. נזכור במיוחד את ששת מיליון היהודים שנרצחו במחנות ריכוז גרמניים.

אנו זוכרים את כל העמים והלאומים שסבלו במלחמה, בייחוד את המוני אזרחי ברית המועצות ופולין שאיבדו את חייהם.

כגרמנים אנו מרכינים ראש לזכר בני עמנו שנפלו כחיילים במערכה, נהרגו בהפצצות האוויריות על המולדת ומתו בשבי ובנתיבי הגירוש.

אנו זוכרים את הצוענים שנרצחו, ההומוסקסואלים וחולי הנפש שהוצאו להורג, האנשים שנאלצו לשלם בחייהם בשל אמונתם הדתית או הפוליטית.

אנו זוכרים את בני הערובה שנורו למוות.

אנו מעלים את זכרם של קרבנות תנועות המרי בכל הארצות שכבשנו.

כגרמנים אנו זוכרים את קרבנות המחתרת הגרמנית, האזרחית, הצבאית וזו הנשענת על יסודות האמונה, את תנועות המרי בקרב מעמד הפועלים והאיגודים המקצועיים ואת ההתנגדות של הקומוניסטים.

אנו זוכרים את מי שהיה שותף למרי האקטיבי והעדיף את המוות על פני כניעת המצפון.

 

ולצד צבא המתים הגדול והנורא מתנשא רכס הרים של סבל אנושי.

האבל על המתים,

כאב הפציעה והנכות,

כאב העיקור האל-אנושי,

הסבל בלילות המופצצים,

כאב הבריחה והגירוש, האונס והביזה, הסבל שנגרם כתוצאה מעבודות הכפייה, העוולה והעינויים, הרעב והמצוקה,

סבל הפחד מן המעצר והמוות,

הסבל שנגרם על ידי האובדן של כל מה שבטעות נתנו בו אמון ועבדו למענו.

היום אנו זוכרים את כל אותו סבל אנושי ובצער ובכאב נוצרים אותו בלבנו.

ונדמה שחלקו הגדול של אותו סבל אנושי נפל בחלקן של נשות העמים.

את סבלן, את יכולתן לוותר ואת עוצמתן השקטה, ההיסטוריה העולמית שוכחת בקלות יתרה.

הן עבדו, דאגו וחרדו לשלומם של האחרים, הן נשאו חיי אדם וגוננו עליהם. הן התאבלו על אבות ובנים, גברים, אחים וחברים.

באותן שנים שחורות משחור שמרו על גחלת האנושיות שלא תכבה.

ובתום המלחמה, בלא כל הבטחה לעתיד בטוח, הן היו הראשונות שיצאו לעבודה כדי לשוב ולהניח אבן על אבן, נשות החורבות בברלין ובכל מקום אחר.

ובשעה שהגברים ששרדו שבו לבתיהם, לא אחת נאלצו הנשים לעמוד מנגד. המלחמה הותירה נשים רבות בגפן וחייהן התנהלו בבדידות. ואם לאחר כל השמד, ההרס, מעשי האימה והבלייעל הצליחו בני האדם לשמור על צלם אנוש, אם לאחר המלחמה אט אט חזרו לעצמם, יש להוקיר תודה בראש ובראשונה לנשים שלנו.

 

III

בפתח שלטון הרודנות ניצבה השנאה התהומית של היטלר כלפי בני עמנו היהודים. היטלר לא הסתיר אותה בחדרי חדרים, אלא הפך את העם כולו למכשיר לליבוי השנאה. אפילו ביומו האחרון, ב-30 באפריל 1945, חתם את צוואתו, לכאורה, במילים: "ומעל לכול אני מחייב את הנהגת האומה ואת נאמניה להקפיד בשמירה על חוקי הגזע ולהתנגד באכזריות ובלא חמלה למרעיל האוניברסלי של כל העמים – היהדות הבינלאומית".

אמת, אין מדינה שההיסטוריה שלה נקייה מאשמת מעורבות במלחמה ובאלימות. אבל לרצח העם היהודי לא היה תקדים בהיסטוריה.

מעטים ביצעו את הפשע. הוא הוסתר מעיני הציבור. אבל כל גרמני יכול היה להיות עד ראייה לסבלם של האזרחים היהודים, החל באדישות, עבור בחוסר סובלנות סמוי וכלה בשנאה גלויה. מי היה חף מפשע לאחר ההצתה של בתי הכנסת, מסעות השוד והביזה, התיוג באמצעות הטלאי הצהוב, שלילת זכויות האזרח והחילול הבלתי פוסק של כבוד האדם?

מי שהביט נכוחה והטה אוזן, מי שביקש לדעת, ודאי ידע על רכבות-הגירוש המתגלגלות. בדמיונם לא יכלו בני האדם להעלות על הדעת את ממדי ההרס ואמצעי ההשמדה. אבל במציאות, רבים, ובהם גם בני דורי, צעירים שלא היו שותפים לתכנון ולביצוע של הפשעים, ניסו לא להגיב, לא לתת את דעתם למתרחש.

היו דרכים רבות להשכחת המצפון, לא לשאת באחריות, להסיט את המבט, לשתוק. בתום המלחמה, כשנודעה האמת על השואה, אמת שאותה אין להעלות על דל שפתיים, רבים, רבים מדי, טענו שלא ידעו דבר ואפילו לא העלו את הקל שבחשדות.

אין אישום או זיכוי של עם שלם. אשמה בדומה לזיכוי אינה קיבוצית, אלא אישית.

יש כאלה שאשמתם נחשפה, ויש אחרים שאשמתם נותרה חבויה. יש בני אדם שהודו באשמה, ואחרים שכפרו בה. כל מי שחווה על בשרו ימים אלה, תוהה בשקט בדבר מעורבותו. אלה שמהווים את חלק הארי של האוכלוסייה שלנו היום, היו אז ילדים או טרם נולדו, על כן אינם יכולים לשאת באשמה על פשעים שהם עצמם לא ביצעו.

אנשים אניני דעת לא יבקשו מהם לחגור שק ולהתפלש באפר, רק משום שהם גרמנים. אבל אבותיהם השאירו להם ירושה כבדה.

על כולנו - אשמים או זכאים, זקנים או צעירים - לקבל את העבר. הוא פגע בכולנו וכולנו נושאים באחריות.

צעירים ומבוגרים חייבים לעזור זה לזה להבין שחובה עלינו לשמר את הזיכרון.

לא מדובר בהתמודדות ובהשלמה עם העבר. את זה אי אפשר. בדיעבד, אי אפשר לשנותו או להעלימו מן העין. אך מי שעוצם את עיניו ומסרב לראות את העבר, עיוור להווה. מי שמסרב לזכור את האכזר והאל-אנושי, חשוף לסכנות הידבקות חדשות.

העם היהודי זוכר ויזכור לעד. אנחנו כבני אדם חותרים לפיוס.

ודווקא משום כך עלינו להבין שלא ייתכן פיוס בלי זיכרון. רצח המיליונים הוא חלק מובנה של כל יהודי באשר הוא, ולא רק מכיוון שאנשים אינם מסוגלים לשכוח זוועות שכאלה, אלא מכיוון שהזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מן האמונה היהודית.

"הגלות נמשכת מן השכחה,
ובזכירה סוד הגאולה".

הכוונה במובאה מדברי הבעש"ט, שאותה מרבים לצטט, היא שהאמונה באל היא אמונה במעשיו במהלך הדורות. הזיכרון הוא הידע האמפירי על מעשי האלוהים בהיסטוריה. הוא מקור האמונה בגאולה. ידע הנוטע תקווה, אמונה בגאולה, באיחוד המחודש בין הניצים, בפיוס. וכל מי ששוכח אותו, מאבד את האמונה.

לו היינו מבקשים לשכוח את מה שאירע, במקום לזכור, היה זה לא רק מעשה אל אנושי, אלא גם היינו פוגעים באמונתם של היהודים שניצלו, ואף היינו רומסים את ניצני הפיוס. מחובתנו להקים מצבת זיכרון לחשיבה ולרגשות בתוך תוכנו.

חומת ברלין, גרפיטי, חירות

"לפרוץ את החומה", תצלום: דארן ג'ונסון

 

IV

8 במאי מציין חתך היסטורי עמוק, לא רק בתולדות גרמניה, אלא גם בתולדות אירופה.

מלחמת האזרחים האירופאית הגיעה לסופה, העולם האירופאי הישן נשבר לרסיסים. "אירופה לחמה את עצמה לדעת" (מיכאל שטירמר). המפגש בין חיילים אמריקאים ורוסיים על גדות האלבה סימל את הקץ – הזמני – של העידן האירופאי.

אכן, כל זה נשען על שורשים היסטוריים. לאירופאים הייתה השפעה גדולה ומכרעת בעולם, אבל הניסיון להשליט סדר בחיים המשותפים ביבשת הלך מדחי אל דחי. למעלה ממאה שנים סבלה אירופה מהתנגשויות כתוצאה מלאומניות מופרזת. משהסתיימה מלחמת העולם הראשונה נחתמו הסכמי שלום. אבל לאלה לא היה הכוח על מנת להשכין שלום. היצרים הלאומניים שבו והרימו ראש והפעם יצרו קשר עם מצוקות חברתיות וכלכליות.

בדרך אל השבר והפורענות, היה היטלר לכוח המניע. הוא יצר את קנאות ההמונים וניצל אותה. דמוקרטיה חלשה לא הייתה מסוגלת לעצור בעדו. אף מעצמות אירופה - "תמימות ולא חפות מפשע", פסק וינסטון צ'רצ'יל - תרמו בחולשתן להתפתחות הרת הגורל. בתום מלחמת העולם הראשונה פרשה אמריקה מן המערכה, ובשנות ה-30 לא הייתה לה כל השפעה באירופה. היטלר שאף לשלוט באירופה באמצעות מלחמה. את הסיבה לכך חיפש ומצא בפולין.

ב-23 במאי 1939, חודשים מעטים לפני פרוץ המלחמה, נשא דברים בפני הגנרלים הגרמניים ואמר: "לא נשיג הצלחות נוספות ללא שפיכות דמים... דנציג אינה המטרה שעליה אנו מדברים. אנו מבקשים להרחיב את שטח המחיה במזרח ולהבטיח את אספקת המזון... השאלה אם להציל את פולין אינה עומדת על הפרק. אנו דבקים בהחלטה לתקוף את פולין בהזדמנות המתאימה הראשונה, ואין זה משנה אם זה צודק או לא או אם יש הסכמים".

ב-23 באוגוסט 1939 חתמו ברית המועצות וגרמניה על הסכם אי-התקפה. להסכם צורף פרוטוקול חסוי שבו הוסדרה החלוקה העתידית של פולין. ההסכם נחתם על מנת לאפשר להיטלר לפלוש לפולין. הנהגת ברית המועצות הייתה מודעת לכך. כל אחד וכל אחת שהיו מעורים בפוליטיקה ידע בבירור שמשמעות ההסכם בין ברית המועצות לגרמניה הייתה הפלישה של היטלר לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה.

ואין הדבר מפחית מן האשמה של הגרמנים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ברית המועצות לקחה בחשבון את מלחמות העמים האחרים כדי להיות שותפה בחלוקת השלל. אבל היוזמה הייתה של גרמניה, לא של ברית המועצות. היטלר בחר לעשות שימוש בכוח ובאלימות. שמה של גרמניה תמיד יהיה קשור בפרוץ מלחמת העולם השנייה.

במהלך אותה מלחמה חילל השלטון הנאצי וייסר עמים ולאומים רבים.

ובאחרית הדברים נותר רק עם אחד שאותו יש לייסר, לשעבד ולחלל: עמנו, העם הגרמני. היטלר חזר ואמר: כאשר העם הגרמני כבר לא יהיה מסוגל לנצח במלחמה הזאת, אזי סופו לאבדון. אך קודם לכן היו העמים האחרים קרבנות למלחמה שיזמה גרמניה, ורק אחר כך היינו אנו קרבנות המלחמה שלנו. בהחלטת מעצמות-העל המנצחות חולקה גרמניה לאזורים שונים, ובינתיים פלשה ברית המועצות לכל המדינות שכבשה גרמניה במהלך המלחמה במזרח אירופה ובדרומה. למעט יוון, היו כל אותן ארצות למדינות סוציאליסטיות. באירופה החל פיצול לשתי מערכות פוליטיות, וההתפתחות הפוסט-מלחמתית רק חיזקה אותו. פיצול זה לא היה מתרחש אילולא היטלר החל במלחמה. זה הדבר הראשון שעליו חושבים העמים שנפגעו בהיזכרותם במלחמה שהובילה הנהגת גרמניה.

ואף אנו חושבים על כך בהתבוננותנו בארצנו המחולקת ובאובדן של אזורים נרחבים שהיו בעבר חלק מהמדינה הגרמנית. בדרשה של הקרדינל מייסנר ב-8 במאי במזרח ברלין נאמר: "התוצאה העגומה של החטא היא תמיד הפרידה".

 

V

ההרס השרירותי המשיך לתת את אותותיו בחלוקה האקראית של הנטל. היו חפים מפשע שנרדפו, ואשמים שנמלטו בלא פגע. המזל האיר פנים לאנשים שיכלו לבנות חיים חדשים בבית, בסביבתם המוכרת. אחרים גורשו מארץ אבותיהם. אנו, אשר לימים היינו לאזרחי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, קיבלנו מתנה יקרת ערך - חירות. מיליונים רבים מבני עמנו לא זכו לה עד עצם היום הזה.

לצד העיסוק בשיקום החומרי, היכולת להתמודד עם השיוך השרירותי של גורלות שונים הייתה המשימה הראשונה בהתמודדות הרוח. תעצומות הנפש נדרשו לעמוד למבחן. היוכלו בני האדם להכיר בנטל שהושט על כתפי האחרים, היאותו לחלוק אותו אתם לאורך זמן, ולעולם לא לשכוח אותו. מבחן שבמסגרתו נדרש מאתנו להוכיח את היכולת להשכין שלום ושלווה ואת הנכונות להתפייס, כלפי פנים וחוץ; כישורים שדרשו מאתנו האחרים, אם כי אנו עצמנו השתוקקנו להם יותר מכול.

8 במאי - לא היינו יכולים לזכור תאריך זה אלמלא היינו מודעים לעוצמה ולכוחות הנפש שנדרשו מהאויבים בעבר בבואם להתפייס ולהושיט יד לשלום. האם באמת ובתמים אנו יכולים להיכנס לנעליהם של משפחות קרבנות גטו ורשה או הרוגי הטבח בלידיצה?

אני מניח שלאזרחי רוטרדם או לונדון קשה היה לתמוך בשיקום ארצנו, המדינה שייצרה את הפצצות שרק זמן קצר קודם לכן נפלו על עריהם! לשם כך צריך היה לוודא שהגרמנים לא ינסו פעם נוספת לשקם את המפלה באמצעות כוח.

ובתוכנו - המגורשים מן המולדת נדרשו לקשה מכול. גם לאחר 8 במאי הם היו שוב קרבנות לסבל מר ולעוול כבד מנשוא. כדי להתמודד בהבנה עם גורלם המר, חסרו לנו, ילידי המדינה, באופן תדיר הדמיון וגם הלב הפתוח.
אך עד מהרה הופיעו גם סימנים של נכונות לעזרה. מיליוני פליטים ומגורשים מצאו מקלט בארצנו. במהלך השנים גם הצליחו להכות שורשים. ילדיהם ונכדיהם קשורים באופנים רבים לתרבות ולאהבה של מולדת אבותיהם; וטוב שכך, שכן אלה הם אוצרות יקרי ערך בחייהם.

אבל הם מצאו מולדת חדשה, שבה הם גדלים ומתאחדים עם בני המקום, מדברים בלשונם וחולקים אתם את הרגליהם. חייהם של הצעירים הם הוכחה ליכולת למצוא את השלווה הפנימית. הסבים והסבתות או אולי ההורים גורשו, אך הם מצאו כאן את ביתם.

בשלב מוקדם ובאופן מופתי ויתרו המגורשים ממולדתם על השימוש בכוח. לא הייתה זו הצהרה זמנית שניתנה בימים הראשונים של חוסר אונים, אלא אמירה בת תוקף. הוויתור על השימוש בכוח מצביע על הרצון לבנות אמון הדדי המחייב גם את גרמניה ששבה לכוחותיה.

המולדת שלנו הייתה בינתיים גם למולדתם של האחרים. בבתי קברות יְשָנים במזרחה של המדינה יש יותר מצבות פולניות מאשר גרמניות.

בעקבות הנדידה הכפויה של מיליוני גרמנים למערב, נדדו מיליוני פולנים, ואחריהם מיליוני רוסים - אנשים שאיש מהם לא נשאל לרצונו, אלו שנגרם להם עוול, שהיו לאובייקטים חסרי הגנה של התרחשויות מדיניות, ושהגמול על העוול שנגרם להם או ההתמודדות עם התביעות אינם יכולים לפצות על מה שעוללו להם. היום אנו רואים בוויתור על השימוש בכוח אמצעי להקניית ביטחון והגנה בני קיימא בכל מקום בעולם שאליו נשא הגורל את פליטי ה 8 במאי, ושם הם מתגוררים מזה שנים רבות. כלומר, עלינו להציב את צו הפיוס מעל לתביעות משפטיות סותרות. בהבטחה שעשויה לבוא מאתנו טמונה התרומה האמיתית, האנושית, להסדר שלום באירופה.

ההתחלה החדשה באירופה שלאחר 1945 הנחילה ניצחונות ומפלות למחשבות בדבר החירות וההגדרה העצמית. עבורנו זו ההזדמנות למתוח קו על תקופה ארוכה בתולדות אירופה, שבה כל מדינה ראתה בעליונותה מוצא יחיד לשלום ולביטחון, ושבה ימים של שלום נועדו להכנת המלחמה הבאה.

עמי אירופה אוהבים את מולדתם, וגם הגרמנים שותפים לאותה אהבה. האם אפשר לטעת אמון באהבת השלום של עם ששכח את מולדתו? לא, שכן את המולדת לא שוכחים, אך בנחישות יש לעשות את הכול כדי לחיות תמיד בשלום הדדי. אהבת המולדת של המגורש אינה נקמנות.

Neue Wache, אנדרטה, ברלין, זיכרון

Neue Wache, אנדרטת זיכרון בברלין לזכר קורבנות המלחמה והרודנות. תצלום: שרה קרלסון

VI

יותר מאי פעם עוררה המלחמה האחרונה את הכמיהה לשלום בלבם של האנשים. עבודת הפיוס שבה החלו הכנסיות זכתה לתהודה עמוקה. יש דוגמאות רבות לניסיונות ההתקרבות והבנה של אנשים צעירים, כמו למשל "ארגון אות הכפרה והשלום", הפועל באושוויץ ובישראל. אחת הקהילות בעיר קְלֶוֶוה שבמדינת המחוז נורד ריין וסטפליה קיבלה כיכרות לחם מקהילה בפולין כאות לפיוס ולשותפות. כיכר לחם אחת נשלחה למורה באנגליה שהסיר מעליו את מסווה האנונימיות והתוודה שבמלחמה הפציץ כנסיות ובתי מגורים בקלווה, ועתה ייחל לאות של פיוס. במרדף אחר השלום, אין טעם לחכות לאחר שיבוא לקראתנו – יש לצאת לקראתו, בדיוק כמו שעשה אותו מורה.

 

VII

בעקבות המלחמה התקרבו זה לזה יריבים מקדמת דנא, אישיים ופוליטיים. כבר ב-1946, בנאום בלתי נשכח בנושא הפיוס באירופה שנשא מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס ברנס בשטוטגרט, הוא קרא לעם הגרמני לסייע בדרכו לבניית עתיד חופשי ורודף שלום.

באותם ימים תמכו בנו - הגרמנים, המנוצחים - רבבות אזרחי ארצות הברית באמצעים אישיים כדי לרפא את פצעי המלחמה.

בזכות צרפתים כגון ז'אן מונה ורוברט שומאן, ובזכות גרמנים כמו קונרד אדנאואר – אנשים שראו את הנולד – באה אל קצה השנאה עתיקת היומין בין הצרפתים לגרמנים.

זרם חדש של אנרגיה ורצון לבנות שטף את המדינה. ריבים ישנים יושבו, ניגודי אמונה ומתחים חברתיים קהו. בשותפות ניגשו למלאכה.

לא הייתה "שעת אפס" אך ניתנה לנו הזדמנות להתחיל מחדש. ניצלנו אותה ככל יכולתנו. את השעבוד הרודני המרנו בחירות דמוקרטית.

וב-8 במאי 1949, ארבע שנים לאחר תום המלחמה, התקבל במועצה הפרלמנטרית חוק היסוד. המחיצות המפלגתיות נפלו, והדמוקרטים נתנו את המענה למלחמה ולשלטון רודנות בסעיף 1 של החוקה: "העם הגרמני מכיר בזכויות האדם שאין לחללן או לערער עליהן, כבסיס לכל חברה אנושית רודפת שלום וצדק בעולם".

גם את המשמעות הזאת של 8 במאי עלינו לזכור היום.

לרפובליקה הפדרלית של גרמניה רוחשים כבוד בכל רחבי תבל. היא נמנית עם צמרת המדינות המתועשות בעולם. בעזרת כוחה הכלכלי היא שותפה למאבק העולמי ברעב ובעוני ותורמת להשגת שוויון חברתי בין העמים.

מזה ארבעים שנה אנו חיים בחופש ובשלום, לא מעט בזכות היחסים הפוליטיים עם מדינות ברית נאטו ועם הקהילייה האירופאית. על אדמת גרמניה לא ידענו מעולם הגנה על זכויות אזרח כפי שאנו עדים לה היום. רשת חברתית צפופה, שאינה צריכה לחשוש מכל חברה אחרת, מבטיחה את הבסיס הקיומי של בני האדם.

אם לאחר מלחמת העולם השנייה ביקשו אזרחים רבים להסתיר את דרכונם או להמירו בדרכון אחר, הרי היום האזרחות הגרמנית היא זכאות מכובדת.

לא, אין לנו כל סיבה ליהירות או להצטדקות. אולם כאשר אנו מנצלים את הזיכרון ההיסטורי שלנו כקו מנחה להתנהגותנו בהווה ולניסיוננו לטפל בסוגיות שטרם באו על פתרונן ועומדות לפתחנו, עלינו לזכור בהוקרת תודה את ההתפתחויות של ארבעים השנים האחרונות.

אם נזכור שברייך השלישי הוצאו להורג חולי נפש, נוכל להבין שעלינו מוטלת המשימה לטפל בהם.

אם נזכור שנרדפים מטעמי גזע, דת או אמונה בדעות פוליטיות, אנשים שמוות ודאי ריחף מעל ראשיהם, ניצבו לא אחת בפני גבולות נעולים של מדינות אחרות, לא ננעל את הדלת בפני הנרדפים היום המבקשים מקלט והגנה אצלנו.

אם נזכור ששלטון הרודנות רדף כל ביטוי של הרוח החופשית, נגן על חופש המחשבה ועל הביקורת, גם אם זו תהיה שלוחה לעברנו.

מי ששופט את המתרחש במזרח התיכון, צריך לזכור מה עוללו הגרמנים ליהודים תושבי ארצם ואת העובדה שמדינת ישראל הוקמה בתנאים שעד היום מכבידים על האזור ומאיימים עליו.

כאשר ניתן את הדעת לסבל שנגרם במהלך המלחמה לשכנינו ממזרח, ניטיב להבין שעל מדיניות החוץ שלנו לדאוג לפיצוי, לרגיעה ולחיי שכנות טובה עם אותן מדינות. וכמובן, שני הצדדים חייבים להיות שותפים לזיכרון ולכבד זה את זה. יש באמתחתם את כל הסיבות לכך: אנושיות, תרבותיות ואפילו היסטוריות.

מיכאיל גורבצ'וב, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, הודיע שביום השנה ה-40 לסיום המלחמה לא תבקש הנהגת המפלגה ללבות רגשות אנטי-גרמניים, אלא לטפח את הידידות בין העמים.

ובדיוק כאשר אנו מציגים שאלות בדבר התרומה של ברית המועצות לכינון הבנה בין מזרח ומערב ולשמירה על זכויות האזרח בכל רחבי אירופה, דווקא אז אסור לנו להתעלם מן האות שנשלח ממוסקבה. אנו חפצים לקשור קשרי ידידות עם עמי ברית המועצות.

 

VIII

ארבעים שנה מיום שהסתיימה המלחמה, גרמניה והעם הגרמני עדיין מחולקים. בתפילת הזיכרון שנערכה בפברואר השנה בכנסיית הצלב בדרזדן אמר הבישוף המפל: "זה מכביד, זה מייסר ומדמם, שנוצרו שתי מדינות גרמניות וביניהן הגבול האכזר. זה מכביד, הגבולות הארוכים מייסרים ומדממים. הנשק והתחמושת מכבידים".

לפני זמן קצר נפתחה בבלטימור שבארצות הברית תערוכה שכותרתה "יהודים בגרמניה". שגריריהן של שתי הגרמניות נענו להזמנה ובאו לפתיחה. המארח, נשיא אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בירך את שניהם יחד. בדבריו ציין שכל הגרמנים חולקים אותה התפתחות היסטורית; עברם המשותף עשה אותם לבני ברית, ברית אשר יכולה להוות מקור לשמחה או לבעיה, אך תמיד שומרת על זיק של תקווה.

אנו הגרמנים, אנו עם ואומה. אנו מודעים לשייכות, שהרי לכולנו היסטוריה משותפת.

גם את 8 במאי 1945 חווינו כגורל משותף של עמנו, המאחד אותנו. אנו מרגישים שייכות ברדיפה אחר השלום. מי ייתן שמאדמת גרמניה, משתי הארצות, תצא בשורת השלום והשכנות הטובה עם כל המדינות. מי ייתן שהמדינות האחרות לא תאפשרנה לאותה אדמה להפוך לאיום על השלום. האנשים בגרמניה מאוחדים ברצון לשלום, שלום הכולל צדק וזכויות אדם לכל העמים, גם לזה שלנו.

פיוס חוצה גבולות לא ייתכן באירופה של חומות, אלא רק ביבשת הנוטלת מן הגבולות את סממני ההפרדה. וזהו הלקח שעלינו ללמוד מסופה של מלחמת העולם השנייה.

אנו סמוכים ובטוחים ש-8 במאי לא יהיה התאריך האחרון בהיסטוריה של גרמניה המאחד את כל הגרמנים.

ילדה באדום, אנדרטה לשואה, ברלין

האנדרטה לשואה, ברלין. תצלום: ווילרד

IX

בחודשים האחרונים שאלו את עצמם ואותנו כמה מהאנשים הצעירים מדוע בתום ארבעים שנה למלחמה היינו עדים לכל כך הרבה דיונים ועימותים סוערים ביחס לעבר. מדוע כיום הרוחות סוערות יותר מאשר לפני שנים, כשציינו עשרים וחמש שנה או שלושים שנה לסוף המלחמה? מנין נובע אותו צורך פנימי?

לא פשוט לענות על שאלות כגון אלה. אך את הסיבות לכך אין לחפש בעיקר בהשפעות מבחוץ, ואין ספק שהיו גם כאלו. לארבעים שנים תפקיד חשוב בחיי אדם ובגורלה של אומה.

בעניין זה, אנא הרשו לי לשוב אל התנ"ך, שיש בו תובנות משמעותיות לכל אחד, תהא אמונתו אשר תהא. ארבעים שנה - פרק זמן משמעותי השב ומופיע במקרא פעמים אחדות.

ארבעים שנה נאלצו בני ישראל לנדוד במדבר לפני שהותר להם להיכנס לארץ המובטחת ולהתחיל פרק חדש בתולדות עמם.

ארבעים שנה נדרשו להעברת מלוא הסמכויות מדור האבות שיצא ממצרים.

ואולם במקום אחר (בספר שופטים) נאמר "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", פסוק הבא לומר שהסיוע וההצלה נמשכו רק על פני תקופה זו. וכששב העם לסורו ושכח את אלוהיו, פסו השקט והשלווה.

ארבעים שנה מציינים תמיד פרק זמן חשוב ומכריע המטביע את חותמו על התודעה של בני האדם. הם רואים בהם את סופה של תקופה חשוכה ואת התקווה לעתיד חדש טוב יותר, או שמא את סכנת השכחה ואת אות האזהרה לבאות. גם על זה וגם על זה כדאי לתת את הדעת.

אצלנו צמח דור חדש של פוליטיקאים שנטל על עצמו את האחריות. הצעירים אינם נושאים באחריות על מה שקרה אז, אך הם אחראים להשלכות של המלחמה על ההיסטוריה.

אנו המבוגרים אינם מחויבים להגשים לצעירים את חלומותיהם, אך אנו מחויבים לכֵּנוּת. עלינו לעזור לצעירים מאתנו להבין מדוע חיוני לשמר את הזיכרון הער. עלינו לעזור להם להתמודד עם האמת ההיסטורית מפוכחים ובלא משוא פנים, מבלי לברוח לדוקטרינות אוטופיות של ישועה, אך גם בלי יוהרה מוסרית.

אנו לומדים מההיסטוריה שלנו לְמה מסוגל האדְם, ולכן אסור לנו לדמיין לעצמנו שאנו, כבני-אדם, טובים יותר מקודמנו. שלמות מוסרית מוחלטת אינה בת השגה – לא לאדם ולא למדינה. כבני אדם למדנו שאנו פגיעים תמיד וחשופים לסכנה. אך שוב ושוב יש לנו הכוח להתמודד עם האיומים המשחרים לפתחנו ולסכל אותם.

היטלר עמל ללא הרף כדי לעורר דעות קדומות וללבות יריבויות ושנאות.

מכם הצעירים אנו מבקשים:

אל תתנו לאחרים לגרור אתכם לעוינות ולשנאה

נגד אנשים אחרים,

נגד רוסים או אמריקאים,

נגד יהודים או טורקים,

נגד שונים או נגד שמרנים,

נגד שחור או לבן.

לִמדו לחיות זה עם זה ולא זה נגד זה.

ואפשרו גם לנו הפוליטיקאים, נבחרי הדמוקרטיה, לתת על כך את הדעת בתשומת הלב הראויה ולשמש דוגמה ומופת.

ניתן כבוד לחופש ולחירות.

נעמול למען השלום.

נשמור על החוק.

נהיה נאמנים לתפיסת הצדק שלנו.

היום ב-8 במאי בואו ניישיר מבט לאמת כמיטב יכולתנו.

תרגמה מגרמנית: קטיה מנור

מתוך "אזרחות וזהות לאומית", שראה אור בהוצאת "רסלינג", בסדרה "טקסטים למען העתיד", סדרת להגות גרמנית בת זמננו, בשיתוף מכון גתה. תרגום: דנית דותן, קטיה מנור, בחרה וערכה: פניה עוז-זלצברגר.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ריכרד פון וייצקר.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על ותשקוט אירופה