זאת השפה מדברת

מהי השפה? איננו יודעים בדיוק, אבל היידגר סבר שהיא בוראת את הקיים, ומגלה את היחסים בין האדם והעולם. ובעיקר שיש להקשיב לה היטב, בשירה, בתרגום.
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

השפה

[קטע הפתיחה מאת מרטין היידגר]

האדם מדבר. אנו מדברים בהיותנו ערים ובחולמנו. אנו מדברים בלי הרף, גם כאשר איננו הוגים מילה, רק מאזינים או קוראים, ואף כשאנו לא מאזינים או קוראים באופן מיוחד, רק מקדישים את עצמנו לעבודה או שוכחים את עצמנו בעיסוקי הפנאי שלנו. אנו מדברים כל העת באופן כלשהו. אנו מדברים, כי הדיבור טבעי לנו. הדיבור איננו נובע מרצון מיוחד אשר קודם לו. אומרים שהאדם מטבעו יש לו שפה. הדוקטרינה המקובלת היא שהאדם, להבדיל מהחי ומהצומח, הוא יצור חי בעל כושר דיבור. אך כוונת משפט זה איננה רק שהאדם, בין כשריו האחרים, הוא בעל כושר דיבור. משפט זה רוצה לומר שהשפה מכשירה את האדם להיות אותו יצור חי, שהנו כאדם. כמדבר האדם אדם. כך אמר וילהלם פון הומבולדט. אולם נותר עדיין לשקול בדבר, מה פירוש הדבר – "האדם"?

בכל מקרה, השפה שייכת לסביבתו המיידית של בן האנוש. השפה נקרית בכל מקום. לכן אין פתע בכך, שהאדם, למן רגע היותו תר – בעודו חושב – את מה שהויה1 בסביבותיו, פוגש מיידית גם בשפה, ומכריע בעניינה מיניה וביה, באספקט קריטי, לטובת מה שנראה ממנה. העיון מנסה לדמות לעצמו, מה זה שפה באופן כללי. את הכללי, אשר תקף לכל דבר, מכנים המהות. לדמות באופן כללי את מה שתקף בכלליות, זהו המאפיין היסודי של החשיבה על פי השיפוטים השליטים. לדון מתוך מחשבה בשפה אומר בהתאם לזאת: לספק דימוי של מהות השפה ולסייג אותו כראוי מדימויים אחרים. גם הרצאה זו מנסה לעשות כן, כך נראה. אולם לשון כותרת ההרצאה איננה: "על מהות השפה", אלא רק "השפה". אנו אומרים "רק", ונותנים כותרת הרבה יותר יומרנית לכוונותינו, מאשר אילו היינו מסתפקים בבירור אי אלו נקודות על אודות השפה. יחד עם זאת, לדבר על השפה זה יותר גרוע, ככל הנראה, אפילו מאשר לכתוב על השתיקה. איננו רוצים לתקוף את השפה על מנת לאנוס עליה כביכול את אחיזתם של דימויים מוגמרים. איננו רוצים לסכם את מהות השפה במושג, על מנת שיספק כביכול השקפה שימושית-בכל-מקום על השפה, השקפה אשר מהסה כל דימוי.

לברר את השפה במקומה אין משמעו להביא את השפה, אלא דווקא אותנו, למקום מהותה: התכנסות אל האירוע2.

טייפיי, טיוואן, סינית, שפה, תריס

השפה קורית. מתארעת, גם על תריס בטייפיי, בירת טייוואן. תצלום: דיימון לאם

אנו רוצים להרהר אחר השפה עצמה ורק אחריה. השפה עצמה הנה: השפה ומאום מלבדה. השפה עצמה היא השפה. השכילה שחונכה על ידי הלוגיקה, זו המחשבת הכול ועד תום, והמתנשאת על פי רוב משום כך, מכנה משפט זה טאוטולוגיה שאינה אומרת דבר. רק לומר אותו דבר פעמיים – שפה היא שפה – כיצד זה אמור לקדם אותנו? אולם איננו רוצים להתקדם. לעת עתה אנו חפצים בהגעה ותו לא, לִשְמָהּ ובאופן במפורש, אל אותו מחוז שבו אנחנו שוהים מכבר.

משום כך אנו שוקלים בדבר: מהם פני הדברים בשפה עצמה? משום כך אנו שואלים: כיצד מוהה3 השפה כשפה? אנו משיבים: השפה מדברת4. האמנם זו תשובה? יש לשער שזו תהיה תשובה אם וכאשר יצא לאור5, מה אומר לדבר.

ההרהור אחר השפה דורש משום כך שנֵעָנֶה לדיבור של השפה כדי לחסות אצל השפה, זאת אומרת לשהות בדיבורה שלהולא בזה שלנו. רק כך אנו מגיעים לתחום שבתוכו יסתייע או לא יסתייע, שהשפה תדברר לנו מתוכו את מהותה. לשפה נניח את רשות הדיבור. איננו רוצים להסביר את השפה מתוך בסיס אחר ממנה עצמה, ואף איננו רוצים להסביר את האחר ממנה דרכה.

בעשרה באוגוסט 1784, כתב האמאן להרדר:6

"גם לו הייתי דובר מחונן כדמוסתנס, לא היה נדרש ממני אלא לחזור על דבר אחד ויחיד שלוש פעמים: תבונה היא שפה, λόγος. את העצם הזו אני מכרסם על מנת להגיע ללשד, ועליה אכרסם את עצמי למוות. אך עבורי נותרת אפלה תמידית מעל המעמקים הללו; אני עדיין ממתין למלאך אפוקליפטי עם מפתח לתהום זו״.

עבור האמאן, התהום עשויה מהיות התבונה שפה. האמאן חוזר אל השפה בניסיון לומר מהי התבונה. המבט עליה נופל למעמקי תהום7. האם תהום זו מושתתת רק על כך שהתבונה מתבססת על השפה או שהשפה עצמה היא היא התהום? אנו מדברים על תהום כשהקרקע מאיתנו והלאה וכשאנחנו חסרים קרקע, מבחינה זו שאנו מחפשים בסיס ושואפים אל בסיס8. אולם איננו שואלים עתה מהי התבונה, אלא מהרהרים מיד אחר השפה, ולוקחים בכך כרמז מנחה את המשפט המשונה: שפה היא שפה. המשפט לא מביא אותנו לדבר אחר מהשפה, שעליו זו מבוססת כביכול. הוא גם אינו אומר דבר על השאלה, האם השפה עצמה היא בסיס למשהו אחר ממנה. המשפט: "שפה היא שפה" משאיר אותנו לרחף מעל תהום כל עוד אנו מסוגלים לשאת את מה שהוא אומר.

השפה היא: שפה. השפה מדברת. כשאנחנו נותנים לעצמנו ליפול לתהום שמשפט זה מציין איננו צונחים משם והלאה אל הריק. אנו נופלים אל הגבהים. רוממותם של הגבהים פותחת מעמקים. השניים – גבהים ומעמקים – פורשים את קוטרו9 של מקום-ישוב שהיינו רוצים שיהפוך לנו לבית, על מנת שיִמָּצֵא לנו מחסה למהות האדם.

להרהר אחר השפה פירושו: להגיע אל דיבור השפה באופן כזה, שהוא יתארע כמאפשר למהות בני התמותה לחסות בו.

מה פירוש לדַבֵּר? הדעה הרווחת קובעת: דיבור הוא הפעלת כלי ההבעה-בהגייה והשמיעה. דיבור הוא ביטוי באמצעות הגאים ושיתוף ברחשי לב אנושיים. אלה האחרונים מוּנְחים על ידי מחשבות. על פי אפיון זה של השפה, שלושה דברים מוחזקים כמה שמנוי וגמור בעניינו:

ראשית, ובראש ובראשונה, דיבור הוא התבטאות. דימוי השפה השגור ביותר הוא דימויה כהבעה10. דימוי כזה כבר מניח מראש פנימיות שנובעת כלפי חוץ. אם רואים בשפה הבעה, אזי מדמים אותה כחיצונית, וזאת דווקא בשעה שמסבירים את ההבעה באמצעות חזרה לפנימיות.

שנית, הדיבור נחשב כפעילות של האדם. בהתאם לכך אנו חייבים לומר: האדם מדבר, והוא מדבר תמיד שפה כלשהי. בשל כך איננו יכולים לומר: השפה מדברת; משום שפירושו של הדבר היה: השפה מפיקה את האדם כפועל יוצא וכתוצאה. בהלך מחשבה זה היה האדם השבעה11 של השפה.

ולסיום, בהתבטאות שהאדם מוציא לפועל תמיד יש משום דימוי והצגה של מה שמציאותי ומה שלא-מציאותי.

מזה זמן רב ידוע שהמאפיינים שלעיל אינם מספיקים כדי לגדור את מהות השפה. אולם בקביעת מהות השפה כביטוי מעניקים לה הקבעות כוללת יותר, בשל שיבוץ הביטוי – כפעילות אחת בצד פעילויות אחרות – בכלכלת הביצועים הכוללת, שדרכה האדם עושה את עצמו.

יד, אצבעות, היירוגליפים, חרטומים, קיר

השפה: האם אנו נוגעים בה? במה, בעצם? תצלום: מרילו סלון

[מתוך הקדמת המתרגמים דנית דותן ומיכאל פרידמן: חלק 2]

ומה לגבי התרגום? האם התרגום אינו פעולה אנושית גם הוא? האם התרגום הוא עוד אופן שבו השפה מדברת, עוד אופן שבו הדממה משתברת בשפה? והאם בתרגום מדברת השפה עוד שפה? לשון אחר: האם השפה שלגביה טוען היידגר שהיא מדברת היא שפה מזוהה – גרמנית, יוונית, עברית וכיוצא בזה?

שכן אם דיבורה של השפה הציב אותנו אל מול אופק בעייתי ראשון, בעצבו מחדש את מקומו של האדם במערך שפה-דברים-עולם, הרי שתרגום הטאוטולוגיה הגרמנית Die Sprache spricht מציב אותנו בפני אופק בעייתי שני. תפישה קונבנציונלית של תרגום תבין את התרגום כפעולה אנושית, ולכן תחזיר את האדם לפוזיציית מתפעל השפה, אשר מעביר בפעולת התרגום תכנים משפה אחת לשפה אחרת. ננסה להתנער מהשקפה זו תוך טיפול בבעייתיות שבתרגום המשפט המנחה. העברית אינה מאפשרת את הטאוטולוגיוּת שהגרמנית מאפשרת, שכן בעברית המילה 'שפה' אינה נגזרת מאותו השורש כמו הפועל 'לדבר'.12 המילה 'שפה' נגזרה ככל הנראה מהשורש ס.פ.ה., אשר מקבל מספר משמעויות בבניינים שונים: לִסְפּוֹת (להרוס, להשמיד, לסחוף), לְהִיסָּפוֹת (למות, להיות מושמד), לְהַסְפּוֹת (לאסוף, לערום). יש להניח קרבה של שורש זה לשורש ס.פ.פ., ממנו נגזר הפועל 'להסתופף' (שמשמעו 'להתכנס'), ולשורש ס.ו.פ., שממנו נגזר הפועל 'לָסוּף' (להגיע לקצו, לכלות). שני השדות הסמנטיים שפעלים אלה נקשרים בהם, של הסוף ושל האיסוף, נראים מתמיהים במבט ראשון. הקשר של המילה 'שפה' עם אחד מאיברי הדיבור, השפתיים, מעלה על הדעת כי משמעויות אלה קשורות באופן זה או אחר לשפתיים, האסופות (דווקא כשאינן מדברות) מחד, ואשר מהוות קצה מאידך, מעין סף, של הפְּנים כלפי החוץ, או שוליים של הפה. יכול להיות שלפעלים אלה ולמילה 'שפה' יש מקור אטימולוגי משותף, אולם קשר מהותי של הפעלים לשפה ולדיבור לא מצוי כאן בהכרח, גם אם ניתן היה ליצור דרש, כזה או אחר, בכיוון זה. איננו מוצאים בשורש זה משמעות של 'דיבור', שמבוטאת בעברית בראש ובראשונה, כידוע, באמצעות השורש העברי ד.ב.ר.

לא, מספר, No., No

דורש תרגום. דורש תרגום? תצלום: ג'מה אוונס

אם כן, אין אפשרות לתרגם לעברית את המשפט Die Sprache spricht כטאוטולוגי, שכן אם ניצור פועל מן השורש ס.פ.ה. אנו נהיה אלה שעליהם מוטל לקבוע את משמעותו של הפועל שיצרנו, והטאוטולוגיה שתיווצר לא תצביע על פעולתה של השפה. ואילו אם נתרגם את הטאוטולוגיה בתור "הדיבור מדבר", נהיה מדברים על הדיבור. נֹאמר אמנם דבר שנראה טאוטולוגי, אך לא נאמר דבר על השפה. אנחנו מתרגמים, אם כן, "השפה מדברת", וטוענים שאם יש הבדל בין שפה לדיבור (ויש, לדעתנו) הרי שאי אפשר לומר שזהו משפט טאוטולוגי.

אך דווקא חוסר היכולת לבטא את הטאוטולוגיה בעברית מצביע על כך שהטאוטולוגיוּת של המשפט Die Sprache spricht היא אולי מראית עין בלבד. אי-הטאוטולוגיות נחשפת דווקא בפעולת התרגום, משמע, בַּיציאה מהשפה שבה המשפט נשמע טאוטולוגי במטרה להעבירו לשפה אחרת. אך יציאה-לשם-העברה זו איננה חד סיטרית בהכרח. ניתן לשוב אל שפת המקור ולהבחין במרחב שהיא פותחת – מה שמתאפשר באמצעות התרגום. בכך אנו מוצאים את עצמנו הולכים בעקבות היידגר, אשר מצביע, בהרצאותיו על הלדרלין משנת 1942, על כך שפעולת התרגום, לאמיתו של דבר, אינה העברה משפה אחת לשניה, אלא אדרבא, היא מהווה תמיד חזרה לשפת המקור. ראוי להדגיש פה שחזרה זו בהחלט אינה חזרה אל או על הזהה: "התרגום עשוי אף להוציא לאור הקשרים הקיימים בשפה המתורגמת, אך שאינם פרושים [לפנינו]. [...] אם כך, התרגום אינו נע בין שתי שפות שונות בלבד, והרי שיש תרגום בתוך אותה שפה."13 אם כן, התרגום פורש, לפחות במקרים מסוימים, את מה שהיה צנוף בתוך השפה המתורגמת, כדי להשיבו אליה. המשפט המנחה יכול להנחות אותנו בנפתולי השפה דווקא משום שבשפות מסוימות הוא אינו טאוטולוגי אלא חושף את פעולת השפה – המובנת מאליה בשפה המתורגמת. דווקא בגלל מובנותה מאליה פעולת השפה אינה מובנת כלל – שכן מה שלא מובן הוא "מה בכלל יש להבין". דווקא מה שסגולי לשפה מושתק, מודמם, מתוך סיווגו כ"טאוטולוגי" – ובמקרים אחרים כ"פואטי" או כ"בדיוני".

אם כן, התרגום אינו מעביר תכנים לשפה שניה, או מבסס את השפה השניה על השפה הראשונה, אלא חושף למעשה את המעורערות של השפה עצמה. כפי שנאמר לעיל, היידגר מצביע על כך שהשיר מראה את המעורערות האונטולוגית של מציאותנו. התרגום חושף מצדו מעורערות אחרת. אם בטאוטולוגיוֹת נראה כאילו "אין מה להבין", הרי שבתרגום מתגלה שהיעדר המובן והתוכן בטאוטולוגיה הוא אשליה. מה שנראה כטאוטולוגי בשפה, כרכיב של שפה פורמלית שהנו בלתי נפרד לכאורה מהשפה הטבעית, ונחשב למשהו שניתן לתרגמו בלי בעיה משפה לשפה (שכן מדובר במבנה לוגי), מתגלה כשרירותי, קונטינגנטי. מתגלע כאן מתח בין "המובן מאליו" (שהרי מה עוד יכולה לעשות ה-Spracheחוץ מ-sprechen?) לבין ה"יש מה להבין" (שהרי הצורה הריקה אינה חוזרת ומופיעה ככזו בכל שפה אליה מתרגמים, ולכן היא משהו שיש להבינו). העובדה שהצמד Sprache-sprechenלא בהכרח קיים בשפות אחרות מראה שמבנה השפה עצמו הוא שרירותי – אלא אם כן מניחים את עליונותה ואת ראשוניותה של שפה אחת על פני אחרת, ותופסים את הקשרים הפנימיים בשפה האחת כמהותיים יותר מאשר אלה שבשפה האחרת.

העדפה זו של שפה אחת על פני אחרת, שיכולה להעיד על תחושת עליונות לאומנית רחבה יותר, היא מה שעולה מן המקום שהיידגר מעניק לאטימולוגיה בכתביו ובהרצאותיו. היידגר מתייחס ברבים מכתבי ליוונית העתיקה כאל שפה שמראה קשרים קמאיים ומהותיים יותר מאלה שמראה הגרמנית, שנמצאת לכאורה בשלב היסטורי מאוחר יותר, שלב שבו רב הנסתר על הגלוי. בדומה לכך, נדמה כאילו בשלבים מוקדמים יותר של הגרמנית טמון פוטנציאל לגילויים מהותיים יותר. גם ללטינית יש תפקיד מסוים בעולמו של היידגר, אם כי גם שפה זו נתפסת כאתר של הסתר יותר מאשר כאתר של גילוי. זהו הציר הפילולוגי שבמסגרתו היידגר חושב, ובמובן זה הוא נטוע בהקשר ההיסטורי של תקופתו: נרטיב כזה ניתן למצוא בגרמניה כבר בסוף המאה ה-18, וביתר שאת במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וזהו נרטיב שקיבל ביטוי פוליטי באידיאולוגיה הנאצית.

כאשר בוחנים את מכלול כתביו של היידגר מגלים כי הקשב לשפה הופך אצלו לפטישיזציה של שפות מסוימות; אם כי נעדר מכתביו אלמנט יסודי של הפטישיזם כפי שתיאר אותו פרויד: אלמנט האמביוולנטיות.14 הפטישיזם בפסיכואנליזה מתבסס על פיצול של שתי תודעות שסובייקט משתוקק אחד מאגד בתוכו: מצד אחד תפיסת האובייקט הנחשק, הפטיש, כדבר שלא יסולא בפז, והכחשת פגיעותו (ובלשון הפסיכואנליטית: הכחשת סירוסו), ומצד שני ההכרה בגיחוך שבתפיסה זו, שהרי מדובר בחפץ ותו לא. האמביוולנטיות הפטישיסטית מכילה לכן גם אירוניה עצמית מסוימת. את זו לא נמצא אצל היידגר. ההתפתחות האטימולוגית (ההיסטורית) מופיעה למעשה, כך נרצה לטעון, כהכרחית וכמהותית רק בדיעבד, אבל היידגר תופס אותה כמוחלטת. התרגום חושף את ערוותה של תפיסה זו, שכן האטימולוגיה מופיעה בו בשרירותיותה, כמשהו שיכול להתפתח כך או אחרת.

ביחד עם היידגר תארנו את מלאכת התרגום כחזרה של השפה המתורגמת (כאן: של הגרמנית) אל עצמה. אצל היידגר מתבצעת חזרה זו כדי להגיע אל מקורן הראשוני של מילים (שהתפתחות היסטורית, לשונית בין היתר, עיוותה לכאורה), הליך שמתבסס על הפטישיזציה של רבדים מוקדמים של הגרמנית והיוונית. אנחנו מציעים לתפוש את חזרה זו באופן אחר. החזרה של השפה המתורגמת אל עצמה יכולה להוביל אל מעבר לשימוש השגור בשפה זו ולחשוף את השרירותיות שבה. חוסר ההתאמה בין שתי השפות, המתורגמת והמתרגמת, מראֶה שהשפה המתורגמת היא בעצמה מעורערת ושרירותית.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "השפה", מאת מרטין היידגר, "פרדס" הוצאה לאור. תרגום: דנית דותן ומיכאל פרידמן

תמונה ראשית: קטע מתוך כתב יד של ספר המתים המצרי, סביבות 1250 לפנה"ס. תצלום: Duncan1890, אימג'בנק / גטי ישראל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרטין היידגר.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זאת השפה מדברת

01
שולמן

השפה מחצינה את תפיסת עולמינו דרך הפוכים יחסיים טוב רע שחור לבן גבוה נמוך אדמה אוויר רטוב יבש וכל אלו הן רק הגדרות משותפות להמחשת המציאות אותה אנו תופסים לאותו רגע ספציפי , דמיינו עץ כל כמה דקות וציירו אותו וראו איך העצים שונים אחד מהשני בכל פעם חווית ההוויה שלך משתנה ואיתה השפה והמציאות עצמה , עץ גבוה דק מלא עלים סגולים ופירות צהובים או עץ נמוך רחב ערום ומלא סנאים מחרסמים בלוטים או עץ תפוחים זוהרים בצבעים שונים , אותו עץ כעץ בהגדרות מציאות שונות תפיסתית המבין יבין כל טוב תודה על וזכרו שהכל זה קימות האדם את המציאות אותה הוא תופס ודרך השפה חולק אותה לעצמו ולסביבתו אך אין זאת המציאות האמיתית ואף היפוכה המוחלט של ההגדרה תודה סליחה אמן