זה כי אנחנו עניים מאוד

הכל כאן הולך מדחי לדחי. בשבוע שעבר מתה דודתי חָסינטָה, ובשבת, אחרי שכבר קברנו אותה והתחלנו להרגיש פחות עצובים, התחיל לרדת גשם שלא נראה כמוהו. את אבא שלי זה הרגיז מאוד,  כי כל יבול השעורה היה פרוש לייבוש במתבן הפתוח.

השיטפון בא בבת אחת, בנחשולים גדולים של מים, בלי לתת לנו זמן להציל אפילו קומץ. כל מה שיכולנו לעשות, כל בני הבית, היה להצטופף מתחת לסככה ולראות איך המים הקרים נופלים מהשמים ושורפים את התבואה הצהובה הזאת שרק עכשיו נקצרה.

ורק אתמול, ביום שמלאו לאחותי טאצָ'ה שתים עשרה, נודע לנו שהפרה שאבא שלי נתן לה במתנה ליום של הקדוש שלה נסחפה בנהר.

הנהר התחיל לגאות לפני שלושה לילות קצת לפני עלות השחר. ישנתי חזק ובכל זאת רעם הזרימה של הנהר העיר אותי מיד והקפיץ אותי מהמיטה עם השמיכה ביד, כאילו נדמה היה לי שגג הבית שלי התמוטט. אבל אחר כך חזרתי לישון, כי זיהיתי את קול הנהר וכי הקול הזה הלך ונעשה אחיד עד שהרדים אותי שוב.

כשקמתי, הבוקר היה מלא ענני ענק ונראה שירד גשם בלי הפסק. הבחנתי שהרעש של הנהר חזק יותר ונשמע קרוב יותר. אפשר היה להריח אותו כמו שמריחים משהו שנשרף, ריח הריקבון של מים עכורים.

עד שהגעתי לצאת, לנהר כבר לא היו גדות. הוא הלך וגאה לאט־לאט ברחוב הראשי, וחדר במהירות לבית של האישה הזאת שקוראים לה טַמבּוֹרָה. אפשר היה לשמוע את שכשוך המים כשנכנסו אל החצר וכשיצאו בקילוחים גדולים מהשער. טמבורה התרוצצה הלוך ושוב במה שנהיה חלק של הנהר והשליכה לרחוב את התרנגולות שלה כדי שיילכו למצוא מפלט באיזשהו מקום שהזרם לא מגיע אליו.

ובצד האחר, איפה שנמצא העיקול, הנהר בטח סחף, מי יודע מתי, את עץ התמרינדי שהיה במתבן הפתוח של דודתי חסינטה, כי עכשיו לא נראה שם שום עץ תמרינדי. הוא היה היחיד בכפר, ורק בגלל זה האנשים יודעים שהגאות הזאת היא הכי גבוהה שהנהר הביא עלינו בהרבה מאוד שנים.

אחותי ואני חזרנו שוב אחרי הצהריים לראות את ההצטברות הזאת של המים, שכל הזמן נהיו יותר סמיכים ויותר כהים וכבר עברו בהרבה את הגובה של המקום שהיה צריך להיות בו הגשר. נשארנו שם שעות על שעות ולא התעייפנו מלראות את הדבר הזה. אחר כך עלינו על המצוק, כי רצינו לשמוע היטב מה אומרים האנשים, משום שלמטה, קרוב לנהר, יש המולה גדולה ורק רואים את הפיות של כל מיני שנפתחים ונסגרים כאילו הם רוצים להגיד משהו; אבל לא שומעים שום דבר. בגלל זה עלינו על המצוק, איפה שיש גם אנשים שמסתכלים על הנהר ומעריכים את הנזקים שהוא גרם. ושמה נודע לנו שהנהר סחף את סֶרפֶּנְטינה, הפרה שהיתה של אחותי טאצ'ה כי אבא שלי נתן לה אותה במתנה לַיום הולדת שלה, ושהיו לה אוזן אחת לבנה והאחרת אדומה ועיניים יפות מאוד.

אני לא מצליח להבין מה פתאום עלה בדעתה של סרפנטינה לעבור את הנהר הזה, כשהיא ידעה שהוא לא אותו הנהר שהיא מכירה כל יום. סרפנטינה אף פעם לא היתה כזאת מטומטמת. כל הסיכויים שהיא הלכה מתוך שינה, שהיא נתנה לעצמה למות ככה לגמרי סתם. הרבה פעמים זה היה התפקיד שלי להעיר אותה כשפתחתי לה את הדלת של החצר, כי אם לא, מבחינתה היא היתה נשארת בַּמקום כל היום בעיניים עצומות, שקטה ורק נאנחת כמו ששומעים פרות נאנחות כשהן ישנות.

ופה מה שבטח קרה זה שהיא נרדמה. אולי מה שהיה זה שהיא התעוררה כשהרגישה את הכובד של המים לוחץ לה בצדדים. אולי אז היא נבהלה וניסתה לחזור; אבל כשהסתובבה היא הסתחררה וחטפה עווית בתוך המים הקשים, השחורים האלה, החלקלקים כמו בוץ. אולי היא געתה וביקשה שיעזרו לה. געתה כמו שרק אלוהים יודע איך.

שאלתי אדון אחד שראה אותה כשהנהר סחף אותה אם לא ראה גם את העגל הקטן שהיה איתה. אבל האיש אמר שהוא לא יודע אם ראה אותו. הוא אמר רק שהפרה הנקודה עברה עם הטלפיים למעלה קרוב־קרוב לאיפה שהוא היה ושם היא התהפכה ויותר הוא לא ראה לא קרניים ולא טלפיים ולא שום סימן לְפרה. בנהר צפו המון גזעי עצים עם השורשים והכל, והוא היה עסוק מאוד במציאת עץ להסקה כך שלא היה יכול להבחין אם אלה היו בהמות או גזעים שנסחפו בזרם.

ובגלל זה אנחנו לא יודעים אם העגל נשאר בחיים, או אם הלך אחרי אמו במורד הנהר. אם כך קרה, שישמור אותם האל את שניהם.

מה שמציק לנו עכשיו בבית זה מה יקרה מחר, עכשיו שאחותי טאצ'ה נשארה בלי כלום. כי אבא שלי בעבודה קשה הצליח להשיג את סרפנטינה, ממתי שהיא היתה עגלה, בשביל לתת אותה לאחותי, כדי שיהיה לה קצת רכוש ולא תצטרך לרדת לזנות כמו שעשו שתי האחיות האחרות שלי, היותר גדולות.

לדברי אבא שלי הן הלכו לאבדון כי היינו עניים מאוד בבית שלי והן היו חצופות מאוד. כבר מקַטנוּת הן עשו פרצופים. וברגע שגדלו התחילו להסתובב עם גברים מהסוג הכי גרוע, שלימדו אותן דברים רעים. הן תפסו מהר והבינו מצוין את  השריקות כשקראו להן בשעות הקטנות של הלילה. ואז הן היו יוצאות אפילו לאור היום. קרה שהן היו הולכות כל רגע להביא מים מהנהר, ולפעמים, בניגוד לכל הציפיות, הן היו כאן בחצר, מתפלשות בעפר, ערומות לגמרי ועל כל אחת מהן רוכב גבר.

אז אבא שלי גירש את שתיהן. קודם הוא סבל אותן כמה שהיה יכול; אבל אחר כך לא עמד בזה יותר וסילק אותן לרחוב. הן הלכו לאַיוּטְלָה או אני לא יודע לאן; אבל הן נהיו זונות.

מזה באה המועקה של אבא שלי, עכשיו בגלל טאצ'ה, כי הוא לא רוצה שהיא תצא כמו שתי האחיות האחרות שלה, כשהיא תרגיש שנשארה ענייה מאוד ותראה שאין לה את הפרה שלה, ותבין שלא יהיה לה במה להשתעשע בזמן שהיא עוד גדֵלה ויכולה להתחתן עם גבר טוב שיאהב אותה כל החיים. ועכשיו זה הולך להיות קשה. עם הפרה זה היה אחרת, כי לא היה חסר מישהו שהיה מתחשק לו להתחתן איתה, אפילו רק בשביל לקבל גם את הפרה הזאת הכל כך יפה.

התקווה היחידה שנשארה לנו היא שהעגל עדיין חי. הלוואי שלא ניסה לעבור את הנהר אחרי אמו. כי אם הוא נכנס לנהר, אחותי טאצ'ה היא ככה קרובה להפוך לזונה. ואמא לא רוצה.

אמא שלי לא יודעת למה אלוהים העניש אותה כל כך ונתן לה בנות מהסוג הזה, כל זה כשבמשפחה שלה, מאז הסבתא שלה, אף פעם לא היו אנשים רעים. את כולם גידלו ליראת שמים והיו צייתנים מאוד ולא פגעו בכבוד של אף אחד. כולם היו בסגנון הזה. מי יודע מאיפה היתה יכולה לבוא לצמד הבנות האלה שלה הדוגמה הרעה הזאת. היא לא תופסת. היא הופכת והופכת בכל הזכרונות שלה ולא מוצאת בדיוק מה עשתה רע או איזה חטא חטאה שייוולדו לה אחת אחרי השנייה בנות עם אותה מידה רעה. לא תופסת. וכל פעם שהיא חושבת עליהן היא בוכה ואומרת: "שאלוהים ישמור עליהן, על שתיהן."

אבל אבי טוען שלדבר הזה כבר אין תקנה. מי שבסיכון היא זאת שעדיין כאן, טאצ'ה, שצומחת וצומחת כמו עץ אורן וכבר יש לה התחלות של שדיים שהולכים להיות כמו אלה של האחיות שלה: מחודדים וגבוהים ודי מגרים למשוך תשומת לב.

"כן," הוא אומר, "היא תמלא את העיניים לכל מי שיראה אותה איפה שלא יראה אותה. וזה ייגמר רע; אני ממש רואה שזה ייגמר רע."

זאת המועקה של אבא שלי.

וטאצ'ה בוכה כשהיא מבינה שהפרה שלה לא תחזור כי הנהר הרג אותה. היא נמצאת כאן לצידי, בשמלה הוורודה שלה, מסתכלת על הנהר מעל המצוק ולא מפסיקה לבכות. על הפנים שלה נוזלים מים מלוכלכים כאילו הנהר כבר נכנס לתוכה.

אני מחבק אותה ומנסה לנחם אותה, אבל היא לא מבינה. היא בוכה יותר חזק. מהפה שלה יוצא רעש דומה לרעש שנגרר לאורך גדות הנהר, והוא מטלטל אותה ומרעיד את כולה, ובינתיים הזרם ממשיך לגאות. ריח הריקבון שמגיע משם מכתים את הפנים הרטובים של טאצ'ה ושני ניצני השדיים שלה עולים ויורדים בלי הפסק, כאילו פתאום התחילו להתנפח ולפעול כדי להביא עליה אבדון.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תרגום מספרדית: משה רון.. מתוך מדור התרגומים בכתב העת "שבו" (גיליון 32), בעריכת לאה פרישברג.

מתוך 'המישור בלהבות', 1953

חואן רוּלפוֹ (1986-1917) הוא גדול הסופרים המקסיקנים במאה העשרים. למרות היקף יצירתו המצומצמת, השפעתו על ספרות אמריקה הלטינית רבה. ספרו הראשון, 'הערבה בלהבות' (1953), הוא מבחר סיפורים יחיד שכתב בסגנונו הריאליסטי, החסכן והפיוטי, ומתמקד בחיי הכפר המקסיקניים בתקופת המהפכה (1921-1910) שהיתה אמורה להביא לתיקונן של העוולות החברתיות של מקסיקו, ובמרכזה עימותים בנוגע לבעלות על האדמה. ספר זה תורגם לעברית בידי איש החינוך והמתרגם מנחם ארגוב ב־2011. כמו כן יצוין תרגומו העכשווי של המתרגם וחוקר הספרות אדם בלומטל לאחד הסיפורים היפים בספר זה: "נתנו לנו את האדמה" שפורסם באתר "מעבורת" (2017), שבו בלומנטל הוא העורך בספרדית. בשנת 1955 פירסם רוּלפו את הרומן היחיד שלו, 'פֶדרו פּארַמו' עטור השבחים,  שמגולל מסע מארץ החיים לכפר רפאים שבו מתגוררים מתים בלבד, מין גיהינום עלי אדמות. הנוסח הסופי שלו פורסם ב־1981 ותורגם לשפות רבות, וביניהן גם לעברית בידי המשורר והמתרגם רמי סערי ב־2003. רוּלפו כתב גם תסריטים לקולנוע שאותם כינס בספרו 'תרנגול הזהב' ב־1980. ב־7 בינואר 1986 מת רוּלפו מסרטן ריאות והוא בן 69.

תמונה ראשית: תרנגול צבוע על קיר, מקסיקו. תצלום: קטיה רולון, unsplash.com

Photo by Katia Rolon on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי חואן רולפו.


תגובות פייסבוק