זיגי בומבה

זיגי בומבה היה ילד מיותר. אם לא היה בא לבית הספר, או לפעולה של תנועת הנוער, אף אחד לא שאל למה.

הוא היה בן 12, עם אוזניים גדולות, זוג מפרשים של  ממש. הילדים שעברו לידו אהבו לתפוס עליהן סיבוב. והיה אפילו מבוגר אחד, רשע במיוחד, שהיה לופת אותו במרפק, ואז תופס אותו באוזניו, בחוזק רב ולש אותן בכפות ידיו ומגלגל אותן בהנאה משונה. וזיגי, ילד כחוש, שאוזניו אדומות, בולטות עוד יותר, על גופו הצנום, היה שותק וכתוש. צועק קצת בשקט שכואב לו, אבל לא יותר.

הילדים התפתו לבדוק את סבלנותו. הוא לא היה ילד כאפות, כי אז עוד לא ידעו מה זה.  אבל הוא כן היה. ילדים שעברו בסביבתו, היו תוקעים לו סנוקרת, או איזה מוסקול בברך או צביטה איפשהו בגוף ועוברים הלאה. כאילו כלום. שיגרה.

בודקים איך הוא מגיב והוא דווקא הפגין סיבולת ושתק לרוב. ילד אחד היה מציק במיוחד. נעמד מולו קרוב קרוב, והיה דוחף את אצבעותיו מול עיניו, מנופף בהן  וכאילו מנער אותן.  זיגי היה מעיף לו את היד והמציק היה  צועק: "אל תיגע בי. אני לא נגעתי בך. אני רק עושה לך באוויר. אין לך זכות לגעת בי".

הילדים לא הבינו את השם המשונה הזה זיגי בומבה. שאלו אותו לא פעם: "תגיד, זיגי זה ברור, אבל מה פתאום בומבה"? הם ידעו כמובן שקראו לו זאביק בומבכר, אבל החליטו שזיגי בומבה מתאים לו יותר. ואז גם תפסו עליו קטעים.

יום אחד אביו נפטר והמורה שפרה לב-זהב, אספה את הילדים ופנתה אליהם בקול חמור.

"תדעו לכם, שאבא של זאביק מת ומהיום אף אחד, אבל אף אחד – לא נוגע בו. כי אם מישהו ייגע בו, יהיה לו עסק איתי"! היא נעצה בהם מבט ממסמר, כמו שרק היא ידעה.

הילדים נבהלו. שפרה עד אז לא נהגה להתערב בסכסוכים שלהם וזיגי כמובן פחד ולא התלונן אף פעם. אבל עכשיו, הפחד שהם ייאלצו להתעסק עם שפרה ולהסתבך איתה - ולא עם זיגי, עשה את שלו. והם נזהרו.

ובכל זאת, המשיכו בשלהם בדרך אחרת. כשהיו מתאספים בכתה ז' לשחק כדורגל, היו אומרים לו: "עזוב, זה לא מתאים לך. לך לילדים מכתה גימל. תשחק איתם בקט-רגל ואם תשתפר, תחזור".

זיגי בומבה שתק וגם אחיו הגדולים שתקו. בכל הכפר הגדול לא היה מי שיגן עליו, או יתבע את עלבונו. הוא המשיך ללמוד איכשהו בבית הספר עד שגדלו כולם ואז עזב את הכפר. הלך ללמוד משום מה פיסיקה ולא שמעו ממנו הרבה שנים. ובעצם כולם שכחו אותו.

יום אחד באה להם הפתעה. ברדיו הודיעו שפרופ' זאב בומבכר קיבל את פרס ישראל בפיסיקה גרעינית. משהו על חלקיקים המרכיבים את השלם החסר. אף אחד לא הבין מה זה חלקיקים המרכיבים את השלם החסר, אבל הם הבינו שזהו משהו חשוב, אם נותנים על הדבר הזה את פרס ישראל ועוד במיוחד לזיגי בומבה.

הם החליטו לחגוג לו את תהילתו ולעשות לו כבוד. הוא הרי אחד משלהם, בכל זאת. גאווה גדולה. גדל כאן עם כולם. הזמינו אותו ואת כל התושבים לבית העם  המפואר של הכפר, לטקס חגיגי. בכפר נרשמה התרגשות והתרחשות לנוכח חשיבות האירוע. פרופ' בומבכר נענה להם ברצון. הם אמרו כמה הם גאים בו, ומשתבחים בו, ב"זאביק שלנו", שהפך לפרופסור זאב בומבכר, חתן פרס ישראל. חלק מחברי ילדותו נעשו בינתיים הורים וסיפרו לילדים איזה תלמיד מחונן היה כילד.  "יש לנו חתן פרס ישראל חשוב, שגדל כאן. תראו לאן הגיע. אולי גם אתם תגיעו, בואו נקשיב לו".

ביום האירוע ישבו באולם גם ילדים שלא ידעו את שמו קודם. כמובן לא הכירו אותו ואפילו לא ידעו שגר בכפר בעבר. המארחים  בירכו את פרופ' זאב בומבכר על הישגו הגדול. לא שכחו לספר בשבחו עוד כילד. הוא האזין ושתק בפנים חתומות, עלה לבמה והחל את נאומו, לאחר סיום הברכות. פתאום, ילד אחד נעמד על רגליו, דורך בנעליו  על הכסא  האדום המרופד וצעק לעברו, מאמצע האולם: "תגיד, אתה במקרה זיגי בומבה"?

שקט מביך היה בקהל. אבל פרופ' זאב בומבכר לא התבלבל. הלך לקידמת הבמה, סוכך בכף ידו מעל מצחו, מפני הזרקורים המסנוורים. הסתכל על הילד הצועק מהכסא - וביקש שיחזור שוב על שאלתו. והילד חזר.

"כן, אני זיגי בומבה", הוא ענה. "אני ממש מכיר וזוכר את הקול שלך. כאילו מאתמול. תגיד, יכול להיות שאתה הבן של יאנוש הצפרדע"? צחוק גדול התגלגל בבית העם.

"לאבא שלי קוראים יעקב. אני לא יודע, אני צריך לשאול איך  קראתם לו". אמר הילד סמוק כולו ויצא מהאולם.

והקהל, השואג מצחוק, מחא כפיים לפרופ' זאב בומבכר, שלרגע עצר, והמשיך בנאומו כאילו לא קרה דבר.

אוריאל בן עמי, סופר ואיש תקשורת, נולד וגדל בנהלל. הסיפור מתוך ספרו "רוחות הכפר", בהוצאת אור-מדיה, שיצא לאור בקיץ 2021, במלאת 100 שנים לנהלל.

תמונה ראשית: ניחוח החציר. תצלום: מאט סימור, unsplash.com

Photo by Matt Seymour on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל בן עמי.

תגובות פייסבוק