חברויות

הם מתקשרים, הם מרגישים בשלל חושים והם יצורים חברתיים בתכלית: יערן גרמני עורך לנו היכרות חדשה עם העצים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

לפני שנים נתקלתי באבנים טחובות מוזרות למראה באחת משמורות האשורים העתיקים ביער שלי. במבט לאחור, מובן לי שחלפתי על פניהן פעמים רבות לפני כן בלי לשים לב, אבל באותו יום נעצרתי במקומי והתכופפתי לראות. צורתן הייתה בלתי רגילה, מקומרות מעט עם אזורים חלולים, וכשהסרתי מעט טחב, גיליתי מתחתיו קליפת עץ. מתברר אפוא שאלו כלל אינן אבנים, אלא עץ עתיק. ומאחר שעץ אשור נרקב לרוב על אדמה לחה בתוך שנים מעטות, הופתעתי מהקושי של חתיכת העץ הזאת. אבל מה שהפתיע אותי יותר מכול היה שלא הצלחתי להרים אותה, היא הייתה מחוברת בבירור לקרקע בצורה כלשהי. שלפתי את האולר שלי וגירדתי בזהירות מעט מהקליפה, עד שהגעתי לשכבה ירקרקה. ירוק? מקורו של הצבע הזה רק בכלורופיל, המצוי בעלים טריים ונאגר למשמורת גם בגזעים של עצים חיים. יכול להיות לכך רק פירוש אחד: חתיכת העץ הזאת עוד לא מתה! כל שאר ה"אבנים" האלה הצטרפו לפתע פתאום לתבנית סדורה: כי הן ניצבו במעגל בקוטר כמטר וחצי. היו אלו שאריות גבשושיות של גדם עץ עתיק עצום. רק שרידים מהקליפה החיצונית נותרו ממנו, ואילו החלק הפנימי נרקב ונהפך כולו לרקבובית כבר מזמן – עדות ברורה לכך שהעץ נכרת כנראה כבר לפני לפני ארבע או חמש מאות שנים. אך כיצד הצליחו השרידים החיים לשרוד זמן כה רב? שהרי תאים חיים מוכרחים להשיג מזון בצורת סוכר, מוכרחים לנשום ומוכרחים לצמוח ולו במעט. אך ללא עלים, ולכן ללא פוטוסינתיזה, אין זה אפשרי. שום יצור חי על כוכב הלכת שלנו אינו מסוגל לעמוד בצום של מאות שנים, אפילו לא שרידים של עץ. לבטח לא גדם עץ הנדרש לשרוד בכוחות עצמו. במקרה הנוכחי, היה ברור שהמצב שונה. הוא מקבל תמיכה מעצים שכנים, כלומר דרך השורשים. לעתים מדובר בחיבור רופף בלבד דרך קורי פטריות העוטפים את קצות השורשים ומסייעים להעביר חומרי תזונה ביניהם, לעתים אחרות השורשים עצמם מחוברים יחדיו. לא הצלחתי לברר במה בדיוק מדובר במקרה הנוכחי, כי לא רציתי לפגוע בגדם העתיק בחפירה מסביבו. אך דבר אחד היה ברור: האשורים שמסביב מזרימים אליו תמיסת סוכר כדי לקיימו בחיים. אם תתבוננו בסוללות עפר בשולי כבישים, תוכלו לעתים לראות איך עצים מתחברים זה לזה במערכות השורשים שלהם. הגשם לרוב סוחף שם את האדמה וחושף את הרשת התת-קרקעית הזאת. בהרי הָארץ שבגרמניה גילו מדענים שאכן מדובר במערכת מקושרת, וכי רוב העצים מאותו המין הגדלים באותו החורש מחוברים זה לזה. נראה שחילופי חומרי תזונה והגשת סיוע לשכנים בעיתות מצוקה הם עניין שבשגרה מבחינתם, מה שמוביל למסקנה שהיער הוא אורגניזם-על, בצורה המזכירה למשל מושבת נמלים.

אפשר כמובן לתהות: אולי שורשי עצים פשוט צומחים להם בלי מטרה מתחת לקרקע ומתחברים כשהם נתקלים במקרה בשורשים של בני מינם? מרגע שהתחברו, אין להם ברירה אלא להחליף ביניהם חומרי תזונה, ליצור משהו הנדמה כרשת חברתית, אך לחוות בפועל רק חילופים אקראיים לגמרי. התמונה היפה של העזרה הפעילה מתחלפת כך בעיקרון של אקראיות, אף שגם מפגשים אקראיים כאלה היו תורמים למערכת האקולוגית של היער. אבל הטבע אינו פועל בצורה פשוטה כל כך, כפי שהראה מאסימו מאפיי מאוניברסיטת טורינו: צמחים, ולפיכך גם עצים, מסוגלים בהחלט להבדיל את השורשים שלהם מאלה של מינים זרים, ואפילו מאלה של פרטים אחרים מאותו המין.

אך מדוע עצים הם יצורים חברתיים כאלה, מדוע הם חולקים במזונם עם בני מינם, ולעתים אף מזינים את המתחרים שלהם? הסיבות לכך זהות לקהילות אדם: יש יתרונות לפעולה משותפת. עץ אינו יער, הוא אינו יכול ליצור בכוחות עצמו אקלים מקומי יציב, הוא נתון לחסדי הרוחות ומזג האוויר. אבל ביחד, עצים רבים יכולים ליצור מערכת אקולוגית, הממתנת מצבי חום וקור קיצוניים, אוגרת כמות גדולה של מים ויוצרת לחות רבה באוויר. בסביבה כזאת עצים יכולים לחיות בצורה מוגנת ולהגיע לגיל מופלג. על מנת להשיג זאת, הקהילה מוכרחה לשמור על קיומה בכל מחיר. לו היה כל עץ דואג רק לעצמו, עצים רבים לא היו מגיעים לעולם לזקנה. מקרי מוות תכופים היו פוערים מרווחים רבים בחופת העצים, וסערות היו מצליחות לחדור כך אל תוך היער ולעקור עצים נוספים. חום הקיץ היה חודר עד לקרקעית היער ומייבש אותה. כולם היו סובלים מכך.

לכל עץ יש אפוא ערך מבחינת הקהילה, וראוי לכן לקיימו למשך זמן רב ככל האפשר. משום כך, אפילו עצים חולים זוכים לתמיכה בצורת חומרי תזונה עד להחלמתם. בפעם הבאה יכול להיות שהמצב יתהפך, והעץ התומך יזדקק לסיוע. כשאשורים שגזעם אפור-כסף ועבה נוהגים כך, הם מזכירים לי עדר פילים. גם הם דואגים לחבריהם, מסייעים לחולים ולחלשים לשוב ולעמוד על רגליהם ואינם ממהרים לנטוש את מתיהם.

כל עץ חבר בקהילה הזאת, אבל יש בה רמות חברות שונות. רוב הגדמים לדוגמה נרקבים כליל ונהפכים לרקבובית בתוך כמאתיים שנה (מהר מאוד מבחינתם של עצים). רק פרטים מעטים מושארים בחיים למשך מאות שנים, כמו אותן "אבנים טחובות" שתיארתי. מה ההבדל ביניהם? האם גם בחברת העצים יש מעמדות גבוהים ונמוכים כמו בחברת האדם? נראה שכך המצב, אף שמושג ה"מעמד" אינו הולם לגמרי כאן. דרגת הקשר, ואולי אף החיבה, היא שמכתיבה ברובה את מידת העזרה שיספקו עמיתיו של העץ. תוכלו לבדוק זאת בכוחות עצמכם אם פשוט תרימו מבט אל חופת העלים של היער. עץ ממוצע מצמיח ענפים כלפי חוץ עד שהוא נתקל בקצות הענפים של עץ שכן באותו הגובה. הוא אינו צומח מעבר לכך, כי תחום האוויר או האור המיטבי כבר תפוס כאן. עם זאת, הוא מחזק מאוד את הענפים שכבר הצמיח, כך שנוצר רושם ממשי שמאבק סוער מתנהל שם למעלה. אבל זוג חברי אמת נזהרים כבר מלכתחילה שלא להצמיח ענפים עבים מדי זה בכיוונו של זה. הם אינם מעוניינים לגזול דבר מחברם, ולכן מגדלים ענפי כותרת חזקים רק כלפי חוץ, כלומר רק בכיוון של "לא-חברים". בני זוג כאלה נקשרים לרוב בצורה כה הדוקה בעזרת השורשים שלהם, שלפעמים הם אפילו מתים יחד.

בדרך כלל קשרי חברות כאלה, המגיעים עד כדי דאגה לגדמים, מוכרים רק מיערות טבעיים. ייתכן שכל המינים עושים זאת. חוץ מאשורים, אני עצמי ראיתי גדמים של אלונים, אשוחים, אשוחיות ואשוחי דאגלס שהוסיפו לחיות זמן רב לאחר שנכרתו. יערות שתולים, כמו רוב היערות המחטניים של מרכז אירופה, נוהגים לרוב כמו ילדי הרחוב, שיתוארו בפרק באותו השם. מכיוון שהשורשים שלהם נפגעים בצורה בלתי הפיכה בעת השתילה, נדמה שהם כמעט אינם מסוגלים להתקשר יחדיו ברשת משותפת. בדרך כלל עצים ביערות שתולים כאלה מתנהגים כמו מתבודדים, וחייהם קשים במיוחד. ממילא רובם אינם זוכים לעולם לחיות לאורך זמן, כי בהתאם למינם, הגזעים שלהם יכולים להיחשב ראויים לכריתה כבר בגיל של כמאה שנה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "החיים הנסתרים של העצים", מאת פטר וולבן, מגרמנית: ניב סבריאגו, הוצאת "אסיה", 2018

תמונה ראשית: מתוך "חווה בנורמנדי" (1885), פול סזאן. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פטר וולבן.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על חברויות

01
יהודית סולה אדר

מאמר מרתק ומפיח תקווה שיום אחד נילמד לחיות כדרך העצים,אפילו שהם "גזעניים" יותר איכפת להם על בני סוגם מאשר על סוג עץ אחר