חדוות הנתינה

אתמול בבוקר קניתי שלושה גברים. גחמה פתאומית. בערב חג המולד. אשתי לא אוהבת תכשיטים. אני אף פעם לא יודע מה לקנות לה. המוכרת ארזה לי אותם. זה לא היה קל. הם התנגדו קצת. מתחת לעץ האשוח הם תפסו מקום רב. לא חיכינו לחצות. למה שלושה. אחד לכל חריץ. מצחיק מאוד. אשתי לא נראתה מרוצה. אתה יודע טוב מאוד שאני כבר לא עוש‎ה סקס קבוצתי. שכחתי. גם מזה נמאס לנו. אני איבדתי את החשק. לפני שנה שקלתי סירוס כימי אבל תופעות הלוואי גרמו לי לוותר. בעצתו של לֶגרוֹ נרשמתי למועדון ברידג'. אני משחק בכל יום חמישי. טוב למדי. אני גם חבר במועדון יין. יש לי מרתף יינות נאה. אבל גם מזה נמאס לי. אדום או לבן, זה בסך הכול יין. והחיים ארוכים וחולפים באטיות. אכלנו בּוש דֶה נוֹאֵל, הקינוח המסורתי של חג המולד. רק מעט. אני מתמלא מהר. אצל השכנים היו אורחים. היה אצלם רעש, מוזיקה, צחוקים. איך הם עדיין מצליחים לצחוק. שלושת הגברים הקשורים לעץ האשוח התבוננו בנו בשתיקה. למה שחור. למה לא. אשתי משכה בכתפיה. היא עלתה לישון. לא יכולתי להשאיר את הגברים בסלון. ניסיתי לדבר איתם. להגיד להם שיבואו איתי. הם לא זזו. ניסיתי להקים אותם. הם לא רצו לשתף פעולה. סירבו לצעוד. גררתי אותם לחניה. קשרתי אותם לשולחן העבודה. הצטרפתי אל אשתי. היא כבר ישנה. חלמתי שאני מפליג בים. זה היה נעים. קליל. אני אוהב את ניחוח הים. את רחש הגלים הלוחכים ברכּוּת את החרטום. את השחפים האלגנטיים. או שאולי היו אלה קורמורנים. אני לא מומחה. היקיצה הייתה קשה. כמו תמיד. חג המולד הוא אחד הימים היותר נרפים של השנה. הוא עצמו מייצג את כל ההלם והעייפות של הקיום. זמן קצר אחרי ארוחת הבוקר הלכה אשתי לבקר את משפחתה. היא לא הזכירה שוב את הגברים. הלכתי לראות אותם. הם לא זזו. הם הסתכלו בי במבט קודר. אתם הזמנתם את זה. אם הייתם קצת יותר נחמדים, אם הייתם משתפים פעולה, לא היינו מגיעים למצב הזה. לקחתי אֵת. חפרתי בור גדול בחצר, תחת עץ הלִבנֶה. הקדשתי לכך שלוש שעות. לא הרגשתי איך הזמן עובר. יש יתרונות למאמץ גופני. הוא דוחק הצדה את כל המחשבות. דחפתי את הגברים פנימה. כיסיתי אותם באדמה. הם גנחו אבל תלונותיהם נבלעו עד מהרה בתוך האדמה. בסופו של דבר כבר לא שמעתי אותם. זה הזכיר לי כמה סצנות מסיפורים היסטוריים, אבל לא הצלחתי לזכור מה הן בדיוק. הזיכרון שלי מרוקן. רכשתי חמישה מחשבים שהדיסקים הקשיחים שלהם בעלי יכולת אחסון בלתי מוגבלת. בשביל מה לזכור. יש לנו מכונות לשם כך. הידקתי את האדמה. החזרתי את הדשא. אשתי חזרה. מה עשית. בור. איפה. בגינה. למה. כדי לשים בו את הגברים שלא רצית. אני מקווה שסתמת אותו טוב. לכי לראות אם את רוצה. אולי מחר. הערב אני עייפה. גם אני. חיסלנו את האווז, את השמפניה ואת הקינוח. אחר כך שכבנו לישון. מוקדם. הרגשתי את שרירַי הכאובים. כואב, אבל נעים. נרדמתי מהר מאוד. כמו תינוק.

כן, שוב אנחנו כאן...

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות. הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "לא אנושיים", קובץ סיפורים של פיליפ קלודל. מצרפתית: לי עברון, ראה אור בהוצאת תמיר//סנדיק, 2017

תמונה ראשית: "טבע דומם", תצלום: ברוק לארק, unsplash.com

Photo by Brooke Lark on Unsplash
קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פיליפ קלודל.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"טבע דומם", תצלום: ברוק לארק, unsplash.com


תגובות פייסבוק

2 תגובות על חדוות הנתינה