חדר הפעמונים

פרק מתוך "סבון" מאת יורם קניוק, רומן גנוז שהתגלה לאחר מותו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יוסף גרץ חזר מהמלחמה ובא ללמוד באוניברסיטה בירושלים. בסוף שנת ארבעים ושמונה החל ללמוד כימיה,2 ועתה היה בראשית שנת הלימודים השנייה. הוא התגלגל מחדר לחדר, מעליית גג לחדר כביסה עלוב ומצחין, ועדיין לא מצא דיור של ממש. ביולי, לאחר שנסתיימו הלימודים, נסע לטייל על פני הארץ, הגיע לאילת, אסף כמה אצות ושבלולים יקרי מציאות, תייר באתרי המלחמה שעדיין היו ברובם הרוסים וראה כיצד מתמלאים כפרי הערבים בעולים חדשים ויגעים. ועתה בסוף אוגוסט, בתחילת החמסינים הגדולים שלפני הסתיו, חזר העירה.

בדרכו מן התחנה אותו יום, שהיה למען הדיוק החמישה‑עשר בחודש, פגש בידידו אריה אהרוני, שבזמן המלחמה - כך שמע יוסף - שימש כקצין ביטחון. הוא טאטא מורדים ומרגלים - כך סיפרו - ועסק במה שקראו אז "ריגול נגדי". אסף חומר סודי, לחש תמיד, הזיע והיה אפוף מסתורין ושיכרון הנעלם. בכיסו היו תקועים תמיד שני עטים נובעים שאף פעם לא היה בהם דיו ולמותניו היה חגור אקדח טיפי כבד ושחור. עתה משנסתיימה המלחמה עלה לירושלים וחיפש עניין בחייו, שההרפתקאות התייבשו עליהם באכזריות שנראתה לו קשה מנשוא. אריה לא חייך, וכמו רבים מחבריו היה הולך חמוץ וזועף. ולבסוף אף עלה על אוניית משא והפך ימאי - והיום הוא יושב בברזיל על אדמה שניתנה לו בחכירה על ידי הממשלה בארץ האמזונות ומגדל קפה בתוך הג'ונגלים. אלא שאז, בארבעים ותשע, לא ידע עדיין מה יעשה בחייו והלך ברחובות משועמם ורוטן ופגש ביוסף גרץ, אותו לא ראה מאז למדו יחד בגימנסיה הרצליה. נכנסו לבית קפה קטן ואריה סיפר ליוסף את כל אותם הסיפורים שחבריו כבר שבעו מלשמוע. אריה ידע, לא פחות משידעו זאת שומעיו האומללים, שלמעשה אין הוא יודע כיצד לספר, וכך כל מהלך ומהלך בסיפורו - יהיה טפל ככל שיהיה - חייב להיות מסופר באותה חשיבות חסרת גוונים, באותו כובד ראש מייגע, כמו המאורעות החשובים באמת שעד שהיה מגיע אליהם, היו הנפשות נופחות נפשן משעמום. מבית הקפה נראתה להם חומת ירושלים העתיקה בכל יופייה, ועתה לפני השקיעה בהקו מגדלי החומה ופיזזו, וצבעם היה זהב. ההרים באופק כמעט נעלמו מאחורי החומה והיא נראתה מיותמת, מודגשת בחריפות עד כדי כך שיוסף גרץ, שלא היה רגשן מטבעו, הציע לאריה שיביט החוצה ויראה כמה יפה מראה החומה ואריה אמר, "מה יש? לא ראיתי אותה? ראיתי אותה מאה פעמים... יכולנו להחזיק את העיר העתיקה אלמלא ה..." ועתה רכן אל עבר יוסף, הנמיך את קולו, ויוסף יכול היה רק בקושי לקלוט את מה שאמר: "...הוא אשם, תאמין לי," והוא הדגיש את ההוא בחריקה צורמנית שלוותה בחיוך מסתודד רב‑רושם. "הוא... יכולנו להחזיק את העיר, לכל הרוחות, אתה יודע איזה מקומות יש שם לעזאזל? רחוב הייסורים, שמע..." אריה סיפר וסיפר מבלי לחדול ויוסף סבל בגבורה ושמח לגלות, תוך כדי הקשבה חמורה (ועתה השמש שקעה כבר לגמרי), שלאריה יש ידיד, נכון יותר, מכר, צייר זקן בשם מוריס באום, שכמעט גווע ברעב בזמן המצור על ירושלים אלמלא היה ידידנו אריה מציל את חייו. והצייר הזה, הזקן המצחיק שכל חייו צייר אך ורק את חומתה של ירושלים מאותה נקודה ממש - ליד בית המעלות - דר באטליֶה נפלא, בבית עתיק ברחוב המלך ג'ורג', שהיה קודם המלחמה מנזר על שם ג'רונימוס הקדוש3 ועתה השתייך לרכוש הנטוש. "על גג המנזר," סיפר אריה בהתלהבות של מי שעלול היה להיות סרסור בזמנים נורמליים, "ישנו חדר ריק לגמרי, גדול, ענקי, וכדאי לברר מה אפשר לעשות בו, אני," הוסיף אריה כממתיק סוד, "רק שמעתי עליו."

הם ישבו בבית הקפה עוד כשעה, חיכו עד שהמועד יהיה בטוח יותר, ובינתיים נאספו באקראי עוד כמה ברנשים שעברו והכירו, מי את יוסף גרץ ומי את אריה, ובערך בשעה שמונה עלו על הקומנדקר של ינוקא הקצין, שהגיע העירה לחפש לו הרפתקאות, ונסעו לרחוב המלך ג'ורג'. חצר המנזר המוזנחת היתה גדושה גללים, עגלות ילדים שבורות וחלודות, שברי פחים ובקבוקים שבורים. חתולים קיפצו כמו מלחמה, פחי אשפה פערו לועים חלודים ונטפו ריח חמוץ ועזוב. עצים אחדים, באר סתומה, עץ ענקי בתוך גומה גדולה וגדורה באבנים טיפס וכיסה בענפיו הרבים והעבותים את החלונות העליונים של הבית שכמעט לא נראו מכאן. הם העפילו ועלו במדרגות עקלקלות וצרות, וכמעט תעו בדרכם מאחר שהצייר הזקן, ידידו של אריה, לא היה אותה שעה בביתו ושאר המשרדים בבית היו בשעה זו ריקים. הם הגיעו לפתע, ללא הכנה וללא ידיעה מוקדמת, לדלת שהיתה קבועה - מוחבאת - בקצה המדרגות, פרצו אותה על מנעולה החלוד, והדלת הצהובה נפתחה להם בחריקה יללנית, וגילו, כמעט בהיסח הדעת, את אחת מפינות החמד הנהדרות בעיר. הגג שאליו הגיעו עתה היה גדול, מקומר בקימורים נאים למראה, צבועים סיד לבן ומאוחים בפסי זפת שחורה. במרכז הגג עמדה מין עלייה שחתמה את שורת המדרגות האחרונה העולה לכאן, שגובהה כמטר וחצי ונראתה כמו ארובה באוניות החדישות. היא היתה עשויה לבנים אדומות בה בעת שכל שאר חלקי הבית היו בנויים אבן ירושלמית עתיקה ובלתי מסותתת. על ראש העלייה נראה מעקה ברזל שחור ועשוי דמוי צלב, וקצת הלאה משם כוסה חלקו של הגג בסככה ארוכה ונמוכה, שגגה עשוי רעפים אדומים, ובתוכה השתלבו ללא סדר ובהסתבכות איומה פקעות של ניירות, שברי כלים, ספרי קודש, חשבונות ישנים של המנזר וגללים. הלאה משם, בצד המתחבר אל ענפי העץ הענקי שכיסוהו וכמו ניסו לחדור לתוכו, עמד חדר הפעמונים של המנזר. מבנהו היה מפליא ממש: מוארך, חלונותיו השתלחו החוצה מעוגלים ומהוקצעים למשעי ויצרו בקרקעיתם, הנמוכה מכל שאר רצפות החדר, קובות עגולות, שבסוף כל אחת מהן היתה קבועה שמשה שצלב ברזל ריבע אותה ואשר נפתחה אל תוך ענפי העץ העבות. משנפתחה השמשה פרצו פנימה הענפים והסבו לחדר אווירת מסתורין שהלכה וגדלה חרף המבנה הבלתי אחיד של הרצפה. החדר היה בנוי למעשה שלוש שכבות של רצפה שהיו שונות זו מזו במבנן, בגודלן ובצורתן (באחת היו אריחי שיש, בשנייה אריחי אבן בעלי ציורים דהים ובשלישית לא היו כלל אריחים). תקרתו הקמורה והמקושתת של החדר יצרה באמצעיתו מעין פגודה שנִלוו לה - בגלל הבדלי גובה הרצפה - פגודות‑בת נוספות, שיחד עם הגג כולו דמו לתפאורה נפלאה, אם גם קצת מוזנחת, של הצגת עם דתית, עתיקה, על אודות שדים ורוחות. על ראש החדר, כהמשכו, אם כי בנפרד ממנו, קבוע מגדלון לא גדול ביותר, חלול ויפה שבתוכו פעמון ברזל גדול וחלוד קצת שפעם היו מצלצלים בו לחזור בתשובה. הפעמון חובר לחדר בחבל ישן ועבה שנשתלשל מתוף התקרה, מעורם על הרצפה כנחש.

יוסף הודיע מיד שהחדר נראה בעיניו ואריה, שהיה כאמור קצין ביטחון לשעבר, דאג לכך שלא יפקיעו אותו מידיו ושהפלישה הבלתי רשמית תיהפך ללקיחה ברשות. אמנם כעבור שעתיים נקראו לשם שוטרים על ידי עורך הדין הרכבי שהיה בעליו החוקי של החדר אותו קיבל כזיכיון מהרכוש הנטוש, ומשרדו שכן בקומה התחתונה, ושהתעתד להפכו למחסן לתיקיו הרבים, אולם ירושלים רק התאוששה מהמלחמה וקשה היה לשכנע את השוטרים שזה עתה החליפו את מדי החיילים במדים החדשים, ושלבם עדיין פעם בצד הנכון, שילכו ויגרשו מחדר בבית נטוש, שנכבש זה עתה מידי הערבים, את מי שאריה, אותו הכירו מיד כקצין ביטחון לשעבר, כינה האיש ש"הביא לכם את ירושלים על מגש הכסף". יוסף, שהיה בדרך כלל איש ישר, לא נהג לשקר ואפילו להגזים לא השכיל ודמיונו לא העלה אותו לגבהים מסוכנים, החליט כנראה לשתוק הפעם (הוא הרהר רגע במשמעות המילים ששמע זה עתה מפי אריה ורצה להתפרץ - להעמיד אותם על טעותם ולומר משהו, להתנגד, אך משלא אמר זאת מיד, הגיע לידי המסקנה הנבונה שאיחר את המועד, כבש הרהוריו ושתק), ועל ידי כך כמו נתן - בסמוי - רשות לתיאור הציורי הזה להישקע עמוק בתודעתם של השוטרים שעזבו אותו לנפשו תוך חיוכים רבי‑משמעות ורמזים שלא היו כלל דקים. יוסף הסכים כמובן לשלשל סכום אפסי יחסית כשכר דירה לעורך הדין הזועם והעסק נחתם; הרכבי לא יכול היה לשנות מעצם המעשה כהוא זה.

יוסף ישב בחדר גדול ולבן, ריק מלבד כמה שולחנות, תמונה ישנה של הנשיא ברנדרבורג4 ודגל נאצי, תוצרת עצמית של הטמפלרים, שאיש לא טרח להורידם מן הקיר. לא רחוק, סמוך לדגל, היו תלויים לוח של קרן קיימת לישראל ותמונתו המפורסמת של הרצל על גשר וינה. מן הבית כמעט לא יצא, קרא עיתונים ישנים שהגיעו לכאן יותר במזל מאשר בדרך הדואר וידע אך מעט ממה שהתרחש מחוצה לבית העגום הזה.

כשמישהו מצא לנחוץ אחת ליובל לדבר ביוסף, היה בדרך כלל מתארו כגבוה, אבל הסיבה לדבר נעוצה אולי בכך שיוסף גרץ, שהיה אמנם גבוה, היה מוארך מדי. משום מה לא תאמו מבנה כתפיו וירכיו את ארכותו המזדקרת. כשהיה עוד ילד קראו לו חבריו "קן עורבים", וכשגדל הציעו לו לשמש דחליל בשעות הפנאי. בגדיו נתלו על גופו כמו מלפפון, ואמנם לא פעם תהה יוסף מדוע אינו הולך ומשכיר את גופו הטיפשי לאיזה בעל שדות ובוסתנים. גופו היה תמיד כפוף קצת קדימה, כמו קריקטורה של גמל בספר ילדים, שערו השחור מקורזל וחסר ברק; הוא לא היה מכוער, אבל גם רחוק היה מלהיות יפה.

בפניו של יוסף היו ניגודים בולטים כל כך שהתלכדו לאיזושהי הרמוניה, שיותר משהיתה שילוב ומיזוג היה בה משהו שאפשר לקרוא לו שביתת נשק. שביתת נשק של עדינות אינטלקטואלית מסוימת (לפחות כך סברה היא והיתה לה כל זכות לכך) כמעט ילדותית, תמהה, בעלת קווי פנים עדינים עם כמה בליטות חדות ולא מהוקצעות בעצמות הלחיים והסנטר. אולם ניגודים אלה, נוסף לגבות העיניים הצפופות, לאף החד ולעיניים הכהות אך חסרות הגוון הברור, היו שביתת נשק משום שבדרך מזל הצליחו להתקיים יחד במין הרמוניה מפליאה בשִקטה, ועל יד יוסף חשו הבריות בנוח. ללא התלהבות משיחית, ללא התעלות חושים נלהבת, אולם בשלווה.

מחדרו החדש היה יכול יוסף להשקיף על ההיסטוריה המופלאה של משפחתו, ארבע מאות שנות תפילה ליד הכותל המערבי, ארבע מאות שנות הליכה על סלעים קשוחים וחיים נצחיים בעיר הנצח. אבות‑אבותיו של יוסף הגיעו לירושלים באחת מעליות החסידים שפקדו את הארץ מפעם לפעם ולא הניחו לה להישכח מתודעת העם מאז גורש לפני אלפיים שנה. הם חיו בבית שבחצרו הגדולה צמחו זה על גבי זה בתים ובתי‑בתים כתאי דבורים ועסקו במאה מלאכות שונות ומשונות שמהן השמירה על המקומות הקדושים בחברון, בטבריה ובירושלים היתה הנכבדה ביותר. אחד מאבות‑אבותיו של יוסף, ר' זרח פרומין, שלח ידו במה שהיום אפשר לכנות "תעשייה זעירה"; הוא ייסד בשיתוף עם ארמני אחד בית חרושת לטבלאות חרסינה שהיו טובעים בהן את שם הרחוב ומספרו מעוטרים באיור סגול וחמוד, ואת הטבלאות היו קובעים בחזיתות הבתים, ביפו, בירושלים, בשכם ובדמשק. עד היום ניתן לראות כמה מהטבלאות הללו שעוד נותרו לפליטה, אפילו כאן בעיר החדשה. המשפחה, שלא עזבה את ירושלים בכל השנים הללו, גם בזמן הפרעות שפרצו בעירנו בימי הפחה איבן פרוק, שדלדלו את יישובה של העיר עד מאוד, נשארה דבקה בה, כפי שהתבטא במרירות מהולה בגאווה סבו של יוסף, "כאזוב לסלע" - "סלעים, אתה הלוא יודע, לא חסרים לנו," היה גומר בחיוך. היה זה למעשה אחד מאבותיו של יוסף, ר' נחמן גברילוביץ, שחתם על המנשר המפורסם שנשלח בשנת אלף שש מאות עשרים ושמונה ליהודי התפוצות וקרא להם להתנער ולהיחלץ לעזרת היישוב היהודי בארץ הקדושה, מה שפתח את שיטת איסוף הכספים למטרת עזרה ליהודי ארץ הקודש שלא חדלה עד היום הזה.

בימיו של המושל המפורסם אבו נבוט, שידוע היום כאיש שבנה וחידש את יפו,5 ירד אחד מאבותיו של יוסף, ר' צפניה גברילוביץ, ליפו, והיה בין מייסדיה של השכונה היהודית המחודשת של עיר זו. למעשה נקרא יוסף גיבורנו על שמה של יוספה גברילוביץ, בתו של אותו ר' צפניה, שמותה המוזר והמופלא השרה עצב רב על משפחתו, ובגינה חזרו לירושלים מיד לאחר שקברוה בבית העלמין הקטן והישן שעמד במקום שהיום שוכנים בו שרידיה של תל אביב הישנה.

ר' צפניה היה יהודי גבוה וגאה שלא מצא את פרנסתו בכבוד בשמירה על המקומות הקדושים ולא אבה לחיות מנדבות שחולקו אז על ידי שליחי ארץ ישראל. הוא הלך ושימש וזיר כספים לשודד מפורסם בחורון, רכב איתו לכל מקום, שהה איתו עשרים שנה וחזר בגיל ארבעים לירושלים עם כסף רב באמתחתו, נשא אישה, הוליד שתי בנות וירד ליפו. שם בנה לו בית מידות נאה ליד הנמל העתיק ועסק במסחר אריגים. ערב אחד בשנת אלף שמונה מאות שלושים ושבע, כשכל המשפחה הסבה על הגג השטוח והזינה את עיניה ביופיו העדין והעגום של הים, רעש פתאום העולם מסביבם, האדמה פערה את פיה והבתים והחומות קרסו כאילו היו עשויים קיסמים.6 הם החליקו על פני קורות הגג שמנעו מהם מליפול לתוך פי המפולת - וניצלו - מאום לא אירע להם. לאחר שהתאוששו מהתדהמה גילו להפתעתם שבתם החביבה יוספה נעדרת. הם חיפשו אחריה אך לא עלה בידם למצאה. הזיזו אבנים ופירקו מפלי חומה אך לא גילו דבר. רק כעבור חודשיים ימים גילו - לאחר שנברו במפולות וטאטאו את אשפת האבן - מה אירע לאומללה הזו; היא ירדה לחדר התפירה, ששוכן היה במרתף הבית, כדי למדוד בהיחבא את בגדי הכלולות של אחותה הבכירה שעמדה להינשא כעבור כמה שבועות, ונשארה שם עת קרס הבית. יוספה היתה נערה יפה, צנועה ועקשנית וקשה היה למצוא חתן שיספק את ספקנותה ומרדנותה. הבית חרב עליה לפתע והיא שמעה את מפולת האימים והאדמה רעדה מסביבה, אולם החדר בו מדדה את שמלת הכלולות נשאר עומד על תלו. היא ביקשה לפרוץ לעצמה דרך, חרטה חריטות בקיר וניסתה, לשווא, להדוף את הדלת שאבנים כבדות נתערמו עליה מבחוץ. עשרים ימים ועשרים לילות ישבה יוספה בחדר התפירה. היא מצאה כמה פיסות נייר ועליהן כתבה מעין יומן, או נכון יותר תיאור מדויק של כל מה שאירע לה מבלי לפרש את הרגשותיה ופחדיה. משנוכחה לדעת שהאוויר פוחת והולך (ושמעה את פכי גלי הים קרוב לאוזניה העגומות, כשהוא חודר אליה דרך אבנים וקירות עירומים ופרועים), כתבה ביומנה: "אני רעבה ללחם, וכבר סיימתי את מלאי המים שהיה במקום; ולא נותר לי אלא למות." היא ערכה את שולחן התפירה, פרשה עליו את שמלת הכלולות של אחותה, תפרה לעצמה תכריכים שחורים והקפידה לעשותם נאים למראה, לבשה אותם, הוציאה מהמחבוא את שני ספרי התורה שהיו מוחבאים שם מאימת הטורקים שהיו משנים דעתם ומתנכלים ליהודים בין שוחד לשוחד, הדליקה ארבעה נרות שמצאה במחסן וקבעה אותם בארבע כנפות השולחן. לאחר מכן עלתה על השולחן, מעליה דלקו הנרות, וספרי התורה עמדו ביניהם, שכבה פרקדן, בתולה נפלאה זו, עצמה את עיניה, כתבה ביומנה כמה מילות שלום למשפחתה ונפחה את נשמתה.

לאחר מכן חזרה המשפחה ההמומה לירושלים, אך אמו של יוסף שנולדה בה הביטה בעיניים כמהות על המתרחש סביבה וראתה בהתפעלות את הרוח החדשה שהחלה לנשוב ביישוב היהודי בשנים הראשונות של המאה החדשה. וכשהיתה בת שש‑עשרה, באלף תשע מאות ושש‑עשרה, ברחה מן הבית והצטרפה למושבה אחת ביהודה שבה חייתה אז קרובתה רוחמה. אמו של יוסף היתה נערה נאה, וצמה גדולה התעגלה על עורפה, וכרוב הנערות בימים ההם דיברה צרפתית נאה,7 קראה רומנים, רכבה על סוסה לבנה, כתבה שירים בהיחבא וחלמה לנסוע לפריז ללמוד תפירה. הימים היו הימים הנוראים של המלחמה והיא היתה חביבת לבם של המתיישבים שלא נלקחו ושלא נשלחו לגירושים ולבתי סוהר, ובביתה, כך מספרים, ניתן היה לראות את מה שהיה אז הפלא הגדול ביותר: הלוקס הראשון ביהודה. מן הראוי להזכיר בהזדמנות בלתי חוזרת זו שאת הלוקס הביא לה מלבנון אביה המחמיר וזעום הפנים שכלפי חוץ העמיד פנים כאילו החרים אותה. הוא אהבהּ מאוד, אולם לא עמד בו כוחו למרוד במשטר החמור של רחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים שהלך ונעשה חמור וקיצוני דווקא עתה בתחילתו הנועזה של היישוב החדש בשרון, ביהודה ובגליל.

יוסף, שהיה יליד הארץ, לא נהג להשקיף על שנים רבות אלו בגאווה יתרה. הוא התקנא לא מעט בילדים, חבריו בבית הספר, שהיו מספרים כיצד נולדו בגרמניה או ברוסיה, ופעם אף סיפר בכיתתו שלמעשה נולד על אונייה בדרכו ארצה ויש בידו כרטיס נסיעה חינם לכל חייו. בתגובה לדבריו אמרה ילדה אחת באותה רשעות אופיינית כל כך לסמינריסטית לעתיד שתתחתן ברבות הימים עם מי שייעשה ברבות הימים מפקד ספינת קרב, שחבל שהמציאו את הגנג ויי,8 שהוא למעשה, כפי שכל נערה מצפון תל אביב ידעה בשנת שלושים ושמונה, המדרגות המובילות מן האונייה לסירה הבאה לקבל את העולים בנמלה החמוד והמסכן של תל אביב. משפחתו צחקה על תעלוליו, אולם נראה שהדבר היה חשוב בעיניו. עצם ההיוולדות בארץ לא עוררה אז כבוד רב, והמשחקים המופלאים ובגדי העור עם כפתורי הפליז, שהובאו לארץ מגרמניה על ידי חבריו, עוררו בו רק קנאה.

אלא שהשנים חלפו, והדבר נשכח מזיכרונו, ועתה בארבעים ותשע היה כבר לומד בשנתו השנייה באוניברסיטה ולא פעם היה מביט לעבר העיר העתיקה ומהרהר במשפחתו שחיה שנים רבות כל כך בתוך חומותיה של ירושלים, ועתה חומותיה זרות ועוינות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "סבון", מאת יורם קניוק. "סבון" הוא רומן גנוז של קניוק שנמצא לאחר מותו. פרופ' עדיה מנדלסון-מעוז, ראש תחום ספרות עברית במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה, העוסקת זה שנים בחקר יצירתו של יורם קניוק, ערכה את הרומן, שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בתוספת אחרית דבר שלה.

תמונה ראשית: סבון, גיר וטקסטורה, תצלום: סטיב הנטינגטון, unsplash.com

Photo by Steve Huntington on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יורם קניוק.


תגובות פייסבוק