חוות החיות

החשוב מכול, מסרו את המסר הזה שלי לבאים אחריכם, למען ימשיכו הדורות הבאים את המאבק עד בוא הניצחון
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

האדון ג'ונס מחוות האחוזה נעל את הלולים ללילה, אבל היה שיכור מכדי לזכור לסגור את האשנבים. ואז, כשחוג האור שמטיל פנסו מרקד מצד אל צד, התנודד ועבר את החצר, השיל את מגפיו ליד הדלת האחורית, מזג לו כוס אחרונה של בירה מן החבית שבקיטון האחורי ועלה על מיטתו, שהגברת ג'ונס כבר נחרה שם.

ברגע שכבה האור בחדר השינה ניעורו תנועה ורפרוף בכל מבני החווה. במשך היום נפוצה השמועה שמייג'ור הזקן, חזיר זכר עטור פרסים מסוג מידְל וַייט, חלם בלילה הקודם חלום מוזר ומבקש לספרו לשאר בעלי החיים. הוסכם שכולם יתאספו באסם הגדול ברגע שיתפנה משם האדון ג'ונס. מייג'ור הזקן (כך נקרא תמיד, אף כי השם שהוצג בו בתערוכה היה "פאר וילינגדון") היה מכובד בחווה כל כך עד שכולם היו מוכנים ומזומנים להפסיד שעת שינה כדי לשמוע מה בפיו.

באחד מקצות האסם הגדול, על כמין במה מוגבהת, כבר התרווח לו מייג'ור על מיטת הקש שלו תחת פנס שהשתלשל ממריש. בן שתים עשרה שנים היה ולאחרונה שָמַן לא מעט, אבל עדיין היה חזיר מרומם למראה וחזותו נבונה וטובת לב, אף כי ניביו לא קוצצו מעולם. לא עבר זמן רב ושאר בעלי החיים החלו להופיע ולהסתדר להם בנוחות, כל אחד לפי דרכו. ראשונים באו שלושת הכלבים, בּלוּבֶּל, גֵ'סי ופינצֶ'ר, ואחריהם החזירים, שתפסו להם מיד מקום בקש שלפני הבמה. התרנגולות נעמדו על אדני החלונות, היונים עופפו אל קורות הגג, הכבשים והפרות רבצו מאחורי החזירים והחלו להעלות גירה. שני סוסי המשא, בּוֹקסֶר וקְלוֹוֶר, נכנסו יחד, פוסעים לאט־לאט ומניחים את טלפיהם הרחבים והשעירים בזהירות רבה שמא יש איזה בעל חיים קטן מכוסה בקש. קלוור הייתה סוסה אימהית שמנמנה הקרבה לחצי ימיה, שלאחר ההמלטה הרביעית לא השיבה לה עוד את גזרתה. בוקסר היה חיה כבירה, כמעט מטר ושמונים גובהו וכוחו ככוחם של שני סוסים רגילים. פס לבן לאורך חוטמו שיווה לו מראה מטופש במקצת, והוא אכן לא הצטיין בתבונה יתרה, אך הכול כיבדוהו על היציבות שבאופיו ועל כוח העבודה העצום שלו. לאחר הסוסים באו מיוּריאל, העז הלבנה, ובנג'מין החמור. בנג'מין היה הזקן בבעלי החיים שבחווה ורע המזג שבכולם. רק לעיתים נדירות דיבר, וכשפצה את פיו, עשה זאת בדרך כלל כדי להעיר איזו הערה צינית — כמו זו שאלוהים נתן לו זנב לגרש בו את הזבובים, אך הוא מוטב היה לו בלי זנב ובלי זבובים. רק הוא מכל בעלי החיים שבחווה לא צחק מעולם, וכששאלוהו מדוע, היה אומר שאינו רואה שום דבר לצחוק עליו. ואף על פי כן, בלי שיודה בכך במפורש, היה מסור לבוקסר; בדרך כלל בילו שניהם את ימי ראשון שלהם יחד בחצר הקטנה שמאחורי הבוסתן, מלחכים עשב זה ליד זה ולא מחליפים מילה.

אך התרבצו להם שני הסוסים, וסיעה של ברווזונים, שאיבדו את אימם, נכנסו בסך לתוך האסם, מצייצים בקולות רפים ונודדים מצד אל צד למצוא להם מקום שלא ירמסו אותם שם. קלוור יצרה סביבם, ברגלה הקדמית הגדולה, כמין חומה, והברווזונים התמקמו להם שם ומיד נרדמו. ברגע האחרון ממש נכנסה, טופפת בעדינות, מוֹלי, הסוסה הלבנה, הנאווה והטיפשה, המסיעה את הדוּפָנית של האדון ג'ונס, לועסת קוביית סוכר. היא מצאה לה מקום סמוך לקדמת האסם והחלה לנופף ברעמתה הלבנה מתוך תקווה למשוך תשומת לב לסרטים האדומים שנקלעו בה. האחרונה בכולם באה החתולה, וכתמיד תרה למצוא לה את המקום הכי חם, ולבסוף דחקה עצמה בין בוקסר לקלוור, וגרגרה שם גרגורים של קורת רוח כל זמן נאומו של מייג'ור בלי להקשיב אף למילה אחת שלו.

כל בעלי החיים כבר היו שם חוץ ממוזס, העורב המאולף, שישן על מוט מאחורי הדלת האחורית. כשראה מייג'ור שכולם הסתדרו להם בנוחות ומחכים דרוכים, חיכך בגרונו ופתח:

"חברים, הלוא כבר שמעתם על החלום המוזר שחלמתי בלילה שעבר. אבל אל החלום אגיע אחר כך. דבר אחר יש לי לומר תחילה. דומני, חברים, שלא אשאר ביניכם עוד חודשים רבים, ולפני מותי רואה אני לי חובה להנחיל לכם אותה מידה של חוכמה שקניתי לי. חיים ארוכים חייתי, וזמן רב לחשוב מחשבות היה לי כששכבתי לבדי בתאי, ודומני שמותר לי לומר שאני מיטיב להבין את טיב החיים עלי אדמות לא פחות מכל בעל חיים בימינו. על זה מבקש אני לדבר אליכם.

ובכן, חברים, מה טיב חיינו אלה? הבה נודה: חיי עמל עלובים וקצרים. אנחנו נולדים, את מזוננו נותנים לנו במידה רק כדי שלא תצא נשמתנו, ואת כל מי מאיתנו שמסוגל לכך מעבידים עד טיפת כוחו האחרונה; וכשאי אפשר עוד להפיק מאיתנו תועלת, שוחטים אותנו תכף ומיד באכזריות נוראה. אין בעל חיים באנגלייה היודע אושר ומנוחה מיום שמלאה לו שנה אחת. שום בעל חיים באנגלייה אינו חופשי. חייו של בעל חיים הם סבל ועבדות — זו האמת לאמיתה.

אבל האם זה פשוט חלק מסדר העולם? האם זה מפני שארצנו זו ענייה כל כך שאינה יכולה להבטיח חיים ראויים לדרים בה? לא, חברים, לא באלף רבתי! אדמתה של אנגלייה פורייה, אקלימה נוח, יש בכוחה לספק מזון בשפע למספר בעלי חיים רב פי כמה וכמה מאלה היושבים בה עתה. החווה שלנו יכולה רק היא לפרנס תריסר סוסים, עשרים פרות, מאות כבשים — וכולם יחיו חיי רווחה וכבוד, שעתה כמעט לא נוכל לציירם לנו אפילו בדמיון. מדוע אפוא מוסיפים אנו להתקיים קיום עלוב כזה? מפני שכמעט כל פרי עמלנו נגזל מאיתנו בידי בני אנוש. זה, חברים, הפתרון לכל בעיותינו. אפשר לסכמו במילה אחת — האדם. האדם הוא האויב האמיתי היחיד שלנו. סלקו את האדם מן הבמה ושורש כל רעבנו ויגיעתנו ייעקר לעד.

האדם הוא היצור היחיד הצורך ואינו מייצר. הוא לא נותן חלב, הוא לא מטיל ביצים, הוא חלש מכדי למשוך מחרשה, הוא לא יכול לרוץ די מהר לתפוס ארנבונים. אבל הוא אדון כל בעלי החיים. הוא מעביד אותם, הוא מחזיר להם רק את המעט שימנע מהם לגווע ברעב, ואת היתר משאיר לו. עמלנו מעבד את האדמה, הדומן שלנו מדשן אותה, ואף על פי כן אין גם אחד מאיתנו שיש לו יותר מעורו לבשרו. אתן הפרות שאני רואה לנגד עיניי, כמה אלפי ליטרים של חלב הנבתן בשנה שעברה? ומה קרה לחלב שהיה צריך לגדל עגלים חסונים? כל טיפה שלו נבלעה בגרונותיהם של אויבינו. ואתן התרנגולות, כמה ביצים הטלתן בשנה הקודמת ומכמה מכל הביצים האלה בקעו אפרוחים? היתר נמכרו כולן כדי להכניס כסף לג'ונס ולאנשיו. ואת, קלוור, איפה הם ארבעת הסייחים שהמלטת, שהיו צריכים להביא לך נחת ולסעוד אותך כשתזקיני? כל אחד מהם נמכר כשמלאה לו שנה — ולעולם שוב לא תראי אף אחד מהם. כגמול על ארבעת ההריונות שלך ועל העמל שלך בשדות, מה קיבלת מלבד מנת האוכל שלך ותא באורווה?

ואפילו את החיים העלובים שלנו לא נותנים לנו לחיות עד קיצם הטבעי. לגבי עצמי אין לי תלונה, כי אני מבני המזל. בן שתים עשרה אני והיו לי יותר מארבע מאות ילדים. כאלה הם חייו הטבעיים של חזיר. אבל שום בעל חיים אינו ניצל לבסוף מן הסכין האכזר. החזרזירים לפיטום היושבים לפניי, כל אחד מכם יצווח עצמו למוות על הגרדום בתוך שנה. אל הזוועה הזאת חייבים להגיע כולנו — פרות, חזירים, תרנגולות, כבשים, כולנו. אפילו לסוסים ולכלבים לא צפוי גורל טוב מזה. אתה, בוקסר, כשהשרירים הגדולים האלה שלך ייתש כוחם, ימכור אותך בו ביום האדון ג'ונס לסוחר בסוסים זקנים, שישסף לך את הצוואר ויבשל אותך אוכל לכלבי הציד. אשר לכלבים, כשהם נעשים זקנים ושיניהם נושרות, ג'ונס קושר להם לבנה לצווארם ומטביע אותם.

האין זה אפוא ברור כשמש, חברים, שסיבת כל הרעות בחיינו אלה היא עריצותם של בני האנוש? אם רק ניפטר מן האדם, יהיה פרי עמלנו שלנו. כמעט בן־לילה יכולים אנו להיעשות עשירים ובני חורין. מה אפוא עלינו לעשות? אכן, לפעול יומם ולילה, בגוף ובנפש, להפלת הגזע האנושי! זה המסר שלי לכם, חברים: מרד! אינני יודע מתי יתחולל המרד, אולי בתוך שבוע או כעבור מאה שנים, אבל יודע אני, ברור לי כמו הקש הזה שתחת רגליי, שבמוקדם או במאוחר הצדק יקום. קבעו את מבטכם במטרה הזאת בשארית ימיכם הקצרה! והחשוב מכול, מסרו את המסר הזה שלי לבאים אחריכם, למען ימשיכו הדורות הבאים את המאבק עד בוא הניצחון.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול, מהדורה חדשה ומעודכנת. תרגום: אברהם יבין, אחרית דבר: פרופ' אלי שאלתיאל. עם עובד, 2019.

תמונה ראשית: חזיר. תצלום: פורסט סיימן,  unsplash.com

Photo by Forest Simon on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ורג' אורוול.


תגובות פייסבוק