חום חסר רחמים

המדבר כבר חדר לביתם וחתר לנפשם. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רוח מדברית כבשה את אשקלון, נכרכת סביב כל איבר חשוף. צמחיה לאורך דיונות החול מאחורי השכונה המערבית ועד הים הזהיבה כולה ("זה צבע בז’, מקסימום צהוב," אדל אומרת לשלמה.) רק מעט פרחי חצב, חוחים וסביונים שרדו הודות לטל ונראו מרחוק כמו כתמי צבע.
עור עדין, כמו של אדל, נראה דק ובלוי, ועור שכבר ספג שמש וגשם, כמו של שלמה, נראה מאובק. גרגרי החול שעדיין נישאו באויר, שריד מהסופה הגדולה, הקשיחו את מפרקיה של אדל ונתקעו בגרונה. היא לא הבינה איך שלמה נשאר אדיש כלפיהם. "אני מרגישה כמו פסל חימר," היא אמרה, כשהיא פותחת את דלת העץ למרפסת ומשקיפה מרחוק על ילדי השכונה שטיפסו על הדיונות, קרסוליהם שוקעים בחול, והתגלגלו מטה, נעטפים בחול כמו שניצלים בפירורי לחם.

בתה בת השבע, דנה, הסתכלה בה בעניין מהפינה המוצלת במרפסת. "מה, כמו ואזה?" היא שאלה. ("’ואזה` זה מילה מהגולה. אנחנו אומרים ‘כד`," המורה רחל אומרת.)
אדל היססה וענתה, "לא בדיוק. אני לא נשברת." היא פסעה למעקה האבן, נשענה עליו לספוג מעט קרירות, והביטה בדנה. הילדה קימטה את מצחה בתהייה בתגובה לתשובתה של אדל, אבל כתפיה התרככו במהירות והיא חזרה לשחק באבנים אותן ערכה כדי שירקדו בטקס עם המכשף, כמו בציור השבט האפריקאי בספר התמונות שבסלון. גם היא לא היתה טיפוס שנשבר בקלות.

אדל סקרה את הרחוב בקדמת הבית בלי להזיז אפילו את צווארה וראשה. שלמה, עבד בחלקה המוסתר של הגינה, מן הסתם, אבל היא למדה שבחום הישראלי הגדול אסור לבזבז אנרגיה. הם יכולים ללכת לקולנוע בערב, למרות שיקרינו חדשות והסברים לגבי חפצים חשודים לפני הסרט. הרחוב היה ספוג שמש, ואד ריחף מעל הכביש כמו הילה. היא החליטה לנוח בכסא-נח ליד דנה לפחות עד השקיעה אם לא עד החורף. היא התיישבה בתחושת רווחה, אבל אפילו בצל החום העיק כל כך שהוא תקף אותה כרעש, מתגלגל לתוך זמזום החרקים. בצרפת, בה נולדה, ובאנגליה, אליה גלתה, מזג האויר מעולם לא תעתע בה ככה. היא קמה בהפגנתיות, אולי דנה תשים לב, נכנסה הביתה וסגרה את דלת העץ אחריה, אבל הזמזום המשיך ואפילו גבר, מגיע עכשיו מכל מכשירי הרדיו בשכונה. זה היה השאון של ישראל ("שוב קול ישראל והרי החדשות?" היא תמיד שואלת.) זו היתה המהות של המקום הקשה הזה.

לפני שנים, ההבטחה של בית ליהודים נשמעה באוזניה כברכה, בעקר בגלל שאמה בדיוק נפטרה והיא נשארה חרדה ומיותמת בבית שכור, אבל התקווה שהמעבר יהיה כמו חזרה הביתה התבדתה והיא מצאה רק מדבר ומלחמה. לפחות גם מצאה את שלמה אחר כך.
הסלון המחניק גם הוא לא הסביר לה פנים. היא עמדה מול הספה האנגלית הדהויה ולא ידעה מה לעשות. לבסוף נכנעה וחזרה למרפסת, לכסא-נח לצד דנה. היא ידעה שנשים אחרות קיבלו כמובן מאיליו את החום בקיץ, באביב ובסתיו. הן כבר קיפלו את בגדי החורף והטמינו אותם במדפים העליונים של הארונות, והורידו את בגדי הקיץ שהפיצו ריח מוכר של כדורי נפטלין. רק היא עדיין לא הגלתה את בגדי החורף למחוזות הרחוקים שם למעלה, כי עדיין נאחזה בסיכוי קלוש לאביב סביר. ("עוד יכול להיות יותר קריר במאי, לא, שלמה?")

שלמה, שלמה. ברגע זה, למשל, הוא חפר בורות למים מסביב לעצים כאילו ניסה להביא את האביב בכוחות עצמו. הוא טיפח את הצמחים בכזאת אהבה שרובם נשאו פרי למרות תנאי הקרקע הקשים. מעולם לא למד לעבוד את האדמה או כל דבר אחר בפולין בה נולד, וחי, ועונה ונוצל עד שנגמרו לו כל כוחות הגוף והנפש. מה הפלא שהוא נטש את המדינה בלי להביט לאחור? את ישראל הוא אימץ בכל ליבו, כפי שאדל אימצה את אנגליה. ביתם, הבית הקטן ביותר ברחוב הצנוע, היה מוקף בגינה שהכילה עץ מנגו, תפוחים, שזיפים צהובים, גויבות אדומות, רימונים, גפן, וגם שיח ורדים שהוא שתל לאחרונה.

היא פנתה לכיוון עץ המנגו מתחתיו הוא עבד. "לא חם מידי לעבוד שם, שלמה?"
הוא הביט אליה, מוסתר למחצה על ידי העלים הבשרניים, והתכופף להרים פרי מהאדמה. אפילו היא הודתה שהפירות שנשרו היו טעימים יותר מכל מנגו שנקטף ישירות מהעץ. "נו, המעלות קצת גבוהות, אבל זה יעבור בקרוב," הוא אמר בקול צוהל, כאילו מזג האויר היה משחק שהוא נהנה להשתתף בו.
"השמאן אומר לכולם להסתובב," דנה אמרה, עדיין רכונה מעל האבנים.
"שלמה," אמרה אדל.
"מה?" הוא התקרב למרפסת, מנגב את כפות ידיו במכנסי החאקי הקצרים, דילג בשתי המדרגות ונעמד לצידה, ביטנו החשופה גולשת מעט מעל קו החגורה של המכנסיים.
"שלמה?"
"רגע אחד. מוסיקה." הוא נכנס לסלון והדליק את הרדיו, קופסת עץ שחורה עם חלון בד מאורך בקידמתה ומעליו קוים שחורים ואדומים המסמנים תחנות בארץ ובחו’ל. "כרגע זה רק דיבורים, אבל ברשת אלף תמיד יש משהו טוב," הוא אמר.
"שלמה, די, מספיק, לא?" אבל היא התרככה כשעלתה מוזיקה חרישית, והוא התיישב לצידה בכסא-נח השני עם עיתון בידו וליטף את ראשה של דנה. היא אהבה את הרוגע שבו, שבהיותם יחד. בסך הכל, טוב שהתחתנה בגיל מבוגר, גיל שמאפשר לחיות בשיקול דעת וביציבות. לבה כבר נשבר בעבר ("תפסיקי. רק פעם אחת," היא אמרה לאחותה כשזו לחצה עליה להתפשר עכשיו כשהיא כבר בישראל וכבר מבוגרת מכדי לחכות יותר מידי) והיא חיתה אהבה עיוורת בפעם אחרת, יותר מידי זמן, וגבר אחר היה מדהים במשך שנה ואז הפך ללא רלוונטי. אנשים צעירים נכנעים לתחושות הבטן ובגלל זה הם עושים כל כך הרבה שגיאות. מזל שהיא ושלמה נפגשו בגיל הנכון, בדיוק כששניהם היו מוכנים למה שיש בניהם עכשיו, לחיי משפחה שלוים שיכולים להמשך לנצח. ("אני לא רוצה יותר לחשוב על אובדן," היא חושבת כשהפחד מתגנב.) היא הקשיבה למוזיקה ולעיתון המתקמט בידיו של שלמה וחיכתה לבריזה הראשונה.
דנה התחילה להמהם לאבנים שלה.

"מה זה, שוב קרקס, דנה?" שלמה שאל, מנמיך את העיתון.
"מה פתאום! זה ריקוד הגשם." דנה הפנתה את עניה הירקרקות לאדל, לקבלת אישור. העניים שלה היו בפירוש מהמשפחה מצרפת, אבל הלחיים העגולות והמצח הרחב היו בדיוק כמו של שלמה. ("אי אפשר לקבל הכל בחיים.")
"איך חשבת על זה! איזה רעיון נהדר," שלמה אמר לדנה וצחק.
ריסיה רפרפו בעדינות כשהיא חייכה אליו. עם אדל היא תמיד היתה עניינית יותר.
גם אדל חייכה. "כולם רוקדים ביחד? גברים ונשים?" היא שאלה.
"זה מעגל," דנה ענתה.
"אבל את יודעת שבשבטים האלה בדרך כלל גברים ונשים רוקדים לחוד, נכון?" אדל שאלה. היא לא זכרה מהיכן שאבה את המידע.
דנה משכה בכתפיה.

אדל שוב תהתה מתי הזמן הנכון לקיים שיחת נשים. בנות המקום התחילו לנוע ולדבר כמו נשים צעירות עוד לפני ששומן הילדות שלהן נעלם כולו. הן לא ידעו הרבה על יחסים, אבל הן התבגרו בעיצומם של חום ורעש ולחץ מהגבולות, ובגלל השמש הרותחת הן גם לבשו מעט מאד, מציגות את גופן כמו פרי מקולף. מתישהו היא תצטרך לאמר לדנה שהגוף מתעתע בנו וגורם לנו להאמין שמשיכה זו אהבה. אבל עוד יש זמן.
"בין חמש לשש יהיה קונצרט של בטהובן," שלמה אמר, מעביר את אצבעו במורד התוכניה שבעיתון.
"מתי היום הולדת של מלכת אנגליה?" דנה שאלה את אדל.
אדל חייכה אליה בלי להקשיב. האד זחל מהמדרכה לתוך ראשה והכל נראה עמום.
דנה שילבה את זרועותיה ואת רגליה בציפיה. השמלה שלה נמתחה סביב לברכיים ושימשה כבמה לרקדנים ולשמאן.
"ביוני," אדל אמרה כשהשאלה הגיעה אליה לבסוף. עניה המנוסות אמדו את מידת הנזק לשמלה. היא תפרה אותה בעצמה, עם תפירה כפולה, כפתורי צדף וצאוורון פרחוני שהתאים לבד האדום. היא עצמה לבשה שמלת קיץ עם משבצות ופסים בבורדו ולבן, הדוקה במותניים ונפתחת כפעמון. "אם הייתי יודעת מה תעשי לשמלה הייתי תופרת אותה משק," היא אמרה, למרות שהעשייה עצמה כבר סיפקה לה הצהרת עצמאות מהפשטות בה נשים אחרות התרברבו. ("למה להמציא אידיאולוגיה לכל דבר?" היא אומרת.) הן השילו את כל שכבות הביגוד והתרבות במשך שנים של חום חסר רחמים והתלבשו כאילו החיים היו מחנה קיץ. אדל התגעגעה לבגדים יותר מתוחכמים, לשכבות, ולמזג האויר שמאפשר ללבוש בגדים כאלה.
שלמה עיין בדף מהעיתון ואמר, "הנשיא של ברית המועצות אומר שהם צריכים כל אינטלקטואל, אבל אם זה נכון, אז למה הם שולחים אותם לסיביר? מה ההגיון?"
"יש שם אסירי ציון," דנה ציינה. היא השתתפה בטקס בו דרשו את שחרורם.
" אתה מחפש הגיון? איפה תמצא הגיון? אצלם אינטלקטואל יהודי הוא יותר יהודי מאשר אינטלקטואל. אתה יודע כמה זמן הלסקובים מנסים ליצור קשר עם האחיינית שלהם שמה?" אדל אמרה.
" כדאי לנו כבר להתכונן לזה שהיא ועוד מליונים יבואו לישראל ויביאו איתם את כל ההיסטוריה שלהם. צריך לחשוב מה אפשר לעשות כדי לקבל כזה מספר של אנשים. נו, את זה לא נפתור כרגע במרפסת. רוצה ללכת הערב לסרט? אולי נשאל את חיים וברוריה אם הם רוצים להצטרף?"

כשהיא נדה בראשה, טיפות זעה זלגו מצווארה לתוך החזייה הנוקשה. "ואם הם ירצו? כולם עסוקים וזזים מפה לשם כאילו יש משהו דחוף לעשות אפילו שהם לא יודעים מה. הם כל הזמן מצפים שמשהו יקרה: שמחבלים יפלשו, או שמוקשים יתפוצצו או שיאיימו עלינו במלחמה. גם בקולנוע אי אפשר לנוח מזה. תשאל את דנה, אפילו היא כבר יודעת את ההבדל בין מוקש כפתור ומוקש נעל."
"שזה מצוין. אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יהיה שימושי," שלמה אמר.
"אתה יודע מה, יום אחד לא יקרה שום דבר נורא, ואז הם יכנסו למשבר קיומי," אמרה. (ואם היא תעזוב הכל ותחזור לאנגליה? היא חושבת.)
שלמה גיחך ואמר, "אני הולך להביא ענבים מהמקרר." הוא נאבק לרגע בכיסא כדי לקום ממנו וחצה את המרפסת לכיוון הסלון.

איך היא יכולה לקחת לו את דנה, את קרש ההצלה שלו? הוא הרי איבד שם את כולם.
"אני באמת יודעת על מוקשים. תבחנו אותי," דנה אמרה. איכשהו עוד אבנים הופיעו סביבה ועליה, והשמלה היתה כל כך מאובקת שהאדום נראה דהוי. ("הבת שלך מתנהגת כמו בן," היא אומרת לשלמה כשדנה פורצת כל גבול לדעתה.)
כשהוא חזר, לקח שרפרף צולע מפינת המרפסת, העמיד אותו בינו לבין אדל, הניח עליו את צלחת הענבים ואמר, "יש סרט צרפתי עם השחקנית היפה ההיא, ז’אן מורו."
"רותי כבר השתתפה בתחרות יופי," דנה אמרה.
"אבא מדבר על שחקנית טובה, נו, לא רעה. תחרויות יופי הן שטות אחת גדולה," אמרה אדל. ("איזה סיכוי יש לדנה בתחרות כזאת?")
"נכון שרותי לא כל כך יפה?" דנה שאלה.

אדל נאנחה. דנה חשבה כמו ילדה קטנה, כראוי לגילה. עדיין מוקדם לדבר איתה על יחסים, על מה שחשוב, על מה מחזיק זוג ביחד. ומה באמת מחזיק אותה, את אדל, בנישואין האלה שכובלים אותה לארץ? היא אחזה בדש השמלה והרחיקה את הבד מגופה ככל האפשר, כדי לאפשר לאויר לגעת בעורה. היא רוצה לקחת את דנה למקום בטוח ולשמור עליה מכל מה שעלול לפגוע בה. "יש כבר מישהו שאת אוהבת?" היא שאלה בחיוך.
דנה הרימה את עניה. "אני רוצה לצאת," היא אמרה.
משהו לפת את אדל בחזה, הכעס, שוב. "עוד לא שטפת את הכלים." היא אמרה.
שלמה חייך את החיוך הנדיב ההוא שלו.
"לא, שלמה," היא הזהירה אותו.
אבל הוא כבר אמר, "רוצי החוצה, אני אשטוף אותם."

האבנים נפלו לריצפה והתגלגלו עד כפות רגליה של אדל, כשדנה קמה במהירות ורצה החוצה.
אדל העבירה את ידה על מצחה המיוזע. "למה אתה עושה את זה?" שאלה. אבל היא ידעה. דנה היתה האוצר שלו, יורשת העצר. עכשיו הוא חייך, והיא ראתה את הקווים המעמיקים לצד עיניו, ודימתה איך הם יעמיקו וילכו, ויתפרשו על כל פניו ויגלו את ליבו. היא ראתה את דנה מצטרפת לקבוצת הילדים ששיחקה בין הגינות וברחוב מסביב לבית הפינתי . עובדיה וכוכבה ישבו שם במרפסת כשעדת הילדים עברה בריצה. בשעה חמש הבן של עובדיה יפעיל את הממטרה, כמו תמיד, והילדים יקפצו מצדדיה ומעליה כדי לצנן את גופם בענני המים.
"בוא..." היא התחילה לאמר, אבל אז פרץ הצפצוף והקול הדרמטי של החדשות מכל הבתים בשכונה. ידה התמהמהה מעל הענבים שלצידה.
"חדשות!" שלמה אמר.
"אלא מה."
"אפשר לכבות, אבל תיכף יהיה קונצרט."
"לא חשוב."
הקריין הודיע שמוקש התפוצץ ליד אשדוד.
"לא תמצאי ענבים כאלה בשום מקום בעולם," שלמה אמר.

אולי הוא מנחש מה עובר בראשה ברגעים כאלה. אחרי הכל, הוא יודע שהלב שלה חצוי, במקרה הטוב, אם הוא לא נשאר כל-כולו באנגליה. היא מביטה בבטנו החשופה ובחזהו השעיר. אפילו לא עולה על דעתו להתלבש כשהוא בחברת אשה, וכמובן שהוא לא מוטרד מהמשקל העודף. הגוף העגלגל שלו פשוט שם, ישיר וידידותי כמוהו עצמו. היא תהתה אם באמת היתה רוצה שהוא ישתנה, אם היא לא תתגעגע למה שהוא היה ויכול להיות. ואם היא תעזוב, כמה היא תתגעגע? ("הוא לא ימצא את עצמו באנגליה. זה ברור," היא אומרת לאחותה.)

היא סידרה את הענבים שלצידה בצורת פירמידה, ושלמה חייך אל אצבעותיה הזריזות. היא פשוט תתפוצץ אם הוא שוב יגיד שהוא מעריץ את החוש שלה ליופי או שהידיים שלה יפות. אפילו אחרי תשע שנות נישואין היא לא ידעה אם שמחת החיים שלו היתה חלק ממנו, או שהוא נקט בה כעמדה כדי למנוע מהעבר מלא הסבל מלהכריעו. הוא איבד את הוריו ואחיו במחנות ועבד עבודת פרך, לכל הרוחות. איך יתכן שהוא אף פעם לא מתלונן? היא שקעה בקילוף ענב בעזרת ציפורניה הארוכות, כאילו זה יעזור לה לחדור לליבו של מה שהטריד אותה. כשסיימה, נתנה את הענב בפיה ומחצה אותו עם לשונה כדי לחוש את המיץ המתוק. הרדיו עדיין לא סיים לגולל את שרשרת האירועים.

"אני אביא עוד ענבים," שלמה הכריז, קולו גובר לרגע מעל קולו של הקריין בשמחה שאמרה להתגבר גם על חוסר האויר לנשימה, החום, המחסור בכסף, והגסות של האנשים. הוא לא תופס שאי אפשר לעצור את התופת. שום פרי, מתוק ככל שיהיה, לא ישנה את המרירות שבתוכה. היא רוצה לחיות לצידו, איתו, אבל איך היא יכולה להכנע לתנאי הארץ, לקבל עליה את כלליה, ולהנמס בחום עד שהיא עצמה תשתנה לגמרי או תתכלה? באיזשהו מקום היא מעריצה את העקשנות של אלה שהתאקלמו. שום גל חום או מלחמה לא מקלקלים להם את השיגרה, והם ממשיכים לנקות את הבית, להשקות את הגינה, להקשיב לרדיו, לעבוד ולרכל כאילו כלום. שום דבר גם לא מונע מהילדים לרוץ ברחובות בשמחה ובפראות כמו כלבים ששוחררו מאחיזת הרצועה. ("אני לא אוהבת לא לדעת איפה דנה," היא אומרת כשדנה רצה לעבר השדות.) רב המבוגרים הגיעו גם הם ממדינות אחרות, אבל הם שכחו אותן או רצו לשכוח. והיא? עורה התקמט כל כך מהר בחום המקומי שהיא שמעה אותו נסדק. מתי, מתי כבר תגיע הבריזה?
"הקונצרט כבר מתחיל," אמר שלמה.

היא הבחינה שהוא הוציא מכיסו שעון יד ישן ובחן אותו. הוא אהב לתקן חפצים ומכונות שדרשו טיפול, אופניים מקולקלים, מנורות שבורות, כל דבר, והיא כל כך אהבה את התכונה הזאת שתמיד נתנה לו תכשיטים קרועים או שבורים כדי ליצפות בו מאחה אותם. אם הוא היה מקים עסק באותה שקידה, אולי הם היו יכולים להרשות לעצמם לטוס לאנגליה בקיץ. ככה היתה לה אפשרות לתת לדנה חינוך טוב, לפחות בקיץ, והזדמנות לספוג קצת עידון ונימוס. אם היא תעזוב, זה יכול להיות טוב לדנה. אבל זה יהרוג אותו.
הצלילים הראשונים של השביעית של בטהובן מילאו את חלל האויר. היא ושלמה עצמו את עיניהם ונשענו לאחור.

#
ענן של ברחשים נע מעליהם לקול הצלילים האחרונים. הם נכנסו לביתם וסגרו מאחריהם את דלת העץ ודלת הרשת ואחר כך, בהרמוניה למודה, סגרו את חלונות הרשת בחדר השינה ובסלון. מיטתה של דנה עמדה בחדר-לא-חדר שבעצם היה גילגולו של המסדרון שחיבר בין חדר השינה לחדר האורחים.

הבתים האחרים ברחוב הוארו בזה אחר זה. האורות הפכו את הרשתות לשקופות אבל התנועה מאחריהן נראתה מעורפלת, מעמעמת את היסטורית המריבות, האהבות והתינוקות שנוספו וגדלו. אדל דימתה את תמונת הילד הבוכה שמכרו בתחנה המרכזית בתל-אביב תלויה בכמה וכמה חדרי אורחים. היא חייכה לעצמה כשנזכרה שלפני שהם התחתנו שלמה קישט את הסלון בקופסת בונבונים ריקה וצבעונית. כשהיא עברה לגור איתו, אחרי החתונה, היא ביקשה ממנו לזרוק את הקופסא ותלתה על הקיר תמונה בשחור לבן של הר הגעש פוג'י ופסגתו המושלגת, ותמונת צבעי מים של בית על שפת נחל אותה קיבלה במתנה מחבר אנגלי.
"מתחיל להחשיך," שלמה אמר, ושניהם פסעו החוצה כדי לקרוא לדנה הביתה. אדל נשארה ליד שער הבית האדום למקרה שדנה תחזור לפני ששלמה ימצא אותה, ושלמה יצא לכיוון השדות. כרגיל, הבית הלבן והגדול של משפחת לסקוב הרגיז אותה ממקומו מעבר לרחוב, וגרונה כאילו נמלא שוב בגרגרי אבק. דנה שיחקה הרבה עם דודו ויעל שגרו שם ומן הסתם גרמו לה להרגיש שעושר הוא דבר פשוט ורגיל למרות שהוא נמנע ממנה ("שאף אחד לא יספר לי שבישראל אין מעמדות" היא חוזרת ואומרת לשלמה.) בכל מקרה, ילדים יכולים לבחור את חבריהם אלא אם החברים מהווים השפעה רעה של ממש, ככה היא סיכמה עם שלמה. בכלל, אין מה לדאוג לדנה, למרות שהיא והוא תמיד חרדים. דנה הולכת ומפתחת עצמאות וקשיחות, פורחת בחום הגדול ובשדות הבר.

היא נאנחה לרוחה כשדנה ושלמה הגיעו יד ביד, אבל דנה עדיין לא רצתה מנוחה. "אני יכולה ללכת לקולנוע עם דודו ויעל?" שאלה, מניעה את השער בכף רגל עטוית סנדל אדום מאובק.
"אין סרט לגילכם. היום תשחקי ותישני בבית של רותי, ומחר אולי נלך להצגת הצהריים אם יהיה סרט מתאים," אדל אמרה.

"אבל הם הולכים, וחוץ מזה הם הזמינו אותי, אז למה אני לא יכולה?" דנה שאלה בזעם. היא בעטה באדמה והעלתה ענן אבק. היא רצתה הרבה, המון, הכל, כמו אדל. בכלל לא כמו שלמה. איזה מן זוג הם בעצם? למרות השלוה והשקט שבניהם היא ושלמה מעולם לא הפכו לישות אחת, כפי שאדל ציפתה שיקרה, ולא נוצרה בניהם סימביוזה מפרה שאולי היתה מביאה את שניהם למסקנה אחת לגבי היכן ואיך לחיות. אין גם הרבה סיכוי שתשתרר הרמוניה כשהוא נוטע שורשים במהירות ובקלות כמו עשב, בזמן ששורשיה עדיין נטועים באירופה ומסרבים להעקר.
"אני מתחיל את הסלט. יש מספיק עגבניות?" שלמה שואל מהמטבח.
"תמיד יש," היא עונה בהיסח הדעת. כשמוטלת עליה אחריות היא אף פעם לא מזלזלת בה.
אולי אם פעם, אפילו ליום אחד, לא יהיו שום טרגדיה, אלימות, איום וסכנה, סופות חול, התפוצצויות, הצהרות של אויבים מבחוץ ומפנים, חדשות, וקונצרט של חרקים, והחום ירד, והבריזה תגיע מוקדם כמו נשימה לרווחה, ושלמה ינמיך את הרדיו, וזיכרונה של דנה יפיל מתוכו את המוקשים,אז היא, אדל, תדע שישראל יכולה להיות לה לבית.
אבל נבואות קשות נוטות להגשים את עצמן, והחרדה, והלחץ והצורך בדרמה לא מונעים אלא מזרזים. המדבר כבר חדר לביתם וחתר לנפשם, ולכן היא יודעת מה באמת יקרה, והיא מוכנה לזה עם הכרטיסים ללונדון שהזמינה וצריכה רק לאשר. היא פושטת את השמלה הלחה ונכנסת למקלחת כדי לא להביט בעיניו מלאות החום של שלמה.

סיפוריה של אביטל גד-ציקמן הופיעו במגזינים ואוספים רבים, בהם: עיתון 77, Prism International, The Literary Review, Michigan Quarterly Review, Best American Flash of the 21st Century Anthology, The Flash, CALYX Journal, W.W. Norton’s International Flash Anthology, Glimmer Train, Stand Magazine (UK), Zoetrope All Story Extra The Literary Review, McSweeney'sבשנה שעברה יצא לאור אוסף סיפורים קצרים ״Life In, Life Out״ בהוצאת Matter Press בארצות הברית.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אביטל גד-ציקמן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערספר קבור בחול. צילום: גטי אימג׳ס


תגובות פייסבוק